תלמידי הגרי"ס זצ"ל מספרים, שבשעה שר' ישראל למד את המשנה של 'אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן", הוא פרץ בבכי, לנוכח היראת שמים הנדרשת מהעוסקים בפדיונו - גם עם קרוביו הם - לקיים את דין המשנה ולמשוך את ידיהם, ואולי אף לנוכח צערו ויגונו של אותו שבוי שנמנעת ממנו הצלתו. מפני שבשעה שאור ישראל וקדושו עסק בדברי תורה, לא היה כאן רק עסק שכלי של בירור ההלכות, כי אם גם עסק של יראה נוראה, טהרת לב ונשיאה בעול.
בדומה לזה התבטא המשגיח רבינו ירוחם זצ"ל על רה"י הגר"ח, כי ר' חיים סטוצ'ינר איננו זקוק לייחד זמן ללימוד המוסר, יען כי לומד הוא את המוסר מתוך הגמרא של כל סוגיא וסוגיא. מה נאמר ומה נדבר. הלא בעינינו ראינו כעין זה. פעם בזמן לימוד מסכת יבמות הוא פנה אלי בהתרגשות גדולה: "לומדים פרק ארבעה אחין. מחשבים חשבונות ואומרים סברות: אשת אח מנפילה זו, פטור צרת ערוה, נאסרה. שים לב איזו טרגדיה כתובה כאן במשנה: מתו שני בעלי אחיות, אחר כך מת נשוי נכרית. משפחה שלמה נכחדת מן העולם. איזו צרה!". ופעם נוספת כשמסר שיעור בדיני חזקה מה שתח"י אדם שלו, דן בשאלה מדוע לא נכריע אף איפכא, ומינה, שאם נמצא מת לבוש בבגדים שהיו ידועים שהם של פלוני, נוכל להתיר את אשתו עפ"י מה שמוחזק לן בבגדיו (עי' נוב"י אהע"ז סי' מג). תוך כדי המשא ומתן בעומקא דשמעתתא העלו השומעים סברות לכאן ולכאן ללא שעיינו בענין כל הצורך. הוא קרא לעברם בהתרגשות: "וכי כך הייתם פוסקים את הדין? מה הייתם עונים לאותה עגונה המצפה לדינה"? ותוך כדי הדברים, בהזכירו את עלובה דא הממתינה להיתרה, נתקשרו עיניו דמעות על צערה...
הרב הגאון רבי אברהם פרבר שליט"א סיפר לו על אלמנה שדרה בדירה מתחתם הרגישה באופן חריג לכל רעש קטן, עד כדי שאפילו התנהלות מינימלית היתה מפריעה לה מאד. מצד אחד דווה ליבם בצערה של אלמנה, ומצד שני לא היה ניתן להמשיך ולחיות כך. הוא בא להתייעץ עם ר' רפאל מה עליהם לעשות. הוא השיב לו כי התחשבותם היא מעל ומעבר, ויותר מכך אי אפשר לבקש. ותוך כדי הדברים שהיה שח בעניין, נצטעפו עיניו והיו זולגות דמעות מצערה של אלמנה שכלל לא הכיר. מעשה באחד ממקורביו שאחד מבני ביתו חלה ואושפז בבית החולים, והלה בשל זהירותו שלא לצער את ר' רפאל, לא סיפר לו על כך דבר. ר' רפאל שמע על כך ממקור אחר, ומיד ניגש לאותו אדם כמתרעם: "איך יתכן שלא סיפרת לי מה עובר אצלכם"?. השיב הלה: "ידעתי שהראש ישיבה יקח את זה כצרה אישית ולא רציתי לספר". הלה לא הספיק אפילו לסיים את דבריו, ומעיניו של ר' רפאל נחלי דמעות.
שנה אחת בביקור חג בסוכתו סיפר למסובים שפעם בשעה שישב ולמד עם אביו הגר"ח נכנסו כמה תלמידים ובקשו מהגר"ח שילך לנחם אבלים אצל פלוני. ר' חיים השיבם שאין בכוחו ללכת, אך הם הפצירו מעט. הרבנית ע"ה ששמעה את הדו-שיח מעם הפתח, נכנסה אל החדר ואמרה לו בחיוך: "ר' חיים, אם היה עכשיו סידור קידושין היית הולך"? ור' חיים השיב: "מסתבר שכן". אם כך - השיבה - הלא מקרא מלא הוא: טוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה... קם ר' חיים ממקומו לבש את מעילו העליון והלך לביתו של אותו אבל. לא הספיק אפילו להתיישב מול האבלים, וכבר פרץ בבכי נורא על צערם ואבלותם, ושעה ארוכה לא יכול היה להירגע. משחזר היה כה תשוש מהמאמץ הנפשי עד שהיה נצרך למנוחה. סיים ר' רפאל את הסיפור ואמר: "אז הבנו מה הכוונה 'אין לי כח ללכת לנחם'. לא מה שאנחנו מתכוונים 'אין לי כח'. אלא 'אין לי כח' של אבא שידע מה זה להיות מיצר בצרתו של חברו וכמה כוחות נפש זה ייקח ממנו". לא כילה ר' רפאל את דבריו, וכבר היו עיניו זולגות דמעות היורדות מבין השיתין של נפשו המזדהה כולה עם מעשה זה, בבחינת "קיים זה מה שכתוב בזה"...
עוד שמענו ממנו באותו מעמד, ואף כאן נתקשרו דמעות בין ריסי עיניו: כשהיה רבינו הגדול הגאון רבי נחום זצ"ל חולה, נכנס הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל לבקרו. בדרך כלל היתה הנהגתו של הרב הוטנר בנכבדות ורצינות אצילית, 'פחד יצחק' ו'תפארת יעקב' גם יחד, ואילו עתה השיל מעליו את כל גינוני הכבוד והחל משמח את נפשו של ר' נחום בדברי חריפות ובשיחה פשוטה שלא לפי דרכו. הנוכחים שלא ראו את הרב הוטנר מעולם בפנים אלו, תמהו מאד, ולכשיצא, שאלו מישהו על פשר הנהגתו. ענה הגאון בעל ה'פחד יצחק': "נכנסתי לר' נחום ומצאתיו שפוף בייסוריו. ראיתי שכרגע זה לא הזמן לנהל איתו שיחות בדברים העומדים ברומו של עולם כאשר באמנה איתנו, וצריך למצוא להרנין את ליבו באמצעים פשוטים. לבשתי איפוא אדרת של 'משמח' וב"ה שהצלחתי מעט להרנין את ליבו". ר' רפאל התפעל טובא ממעשה זה וקרא בהתרגשות: "מי שהכיר את הרב הוטנר ידע עד כמה הוא נתעטף כאן באיצטלה שאינה שלו. זה נקרא להיות משכיל אל דל!". ועוד ראוי להזכיר. מעשה בתלמיד אחד שר' רפאל הוכיחו על איזה שהוא ענין שלדעתו נהג בו שלא כשורה. לקראת הצהריים היה אמור אותו תלמיד להיכנס שוב ולדון עימו באיזה שהוא ענין. מעט אחרי השעה 11 מופיע בחור אצל אותו תלמיד בבית המדרש ואומר לו: ר' רפאל מחכה לך בחוץ. ר' רפאל היה אז כמה ימים לאחר שנפל ונחבל ברגלו, וההליכה לבית המדרש קשתה עליו מאד. הוא עמד עתה מתנשם ומתנשף, כשהוא נשען על גדר חצר בית המדרש. "באתי לבקש את סליחתך" הוא פתח ואמר. "היה אצלי מישהו ששפך אור חדש על הענין המדובר, וכעת אני מבין יותר את הצד שלך. כבר אין הוא מופקע אצלי". אותו תלמיד נדהם, ומיד שאל: הרי עוד זמן לא רב אני עומד להיות אצל הרב בבית, ולרב קשתה כל כך ההליכה, וכי לא היה אפשר להמתין עוד פחות משעה ולומר לי זאת בביתו? ר' רפאל הביט בו בתימהון גדול עד מאד, ואמר: "וכי אתן לך להיות בצער לחינם ולו לשעה אחת?".
כמה היה מיצר ודואג בצרת היחיד, וכמה היה שמח בשמחתו. מי שלא ראה טובת עין שכזו, מי שלא 'נושא בעול' כמוהו, לא ראה טובה מימיו. אשרי עין ראתה זאת הלא למשמע אוזן דאבה נפשינו. כמה היה מאושר בכל הצלחה של תלמיד. כמה היו נוהרות פניו בכל ספר או קונטרס שמישהו זכה להוציא לאור עולם. דוק ותשכח, שכל הסכמותיו ללא יוצאת מן הכלל[!] - מסתיימות במילים: "השמח בשמחתך, רפאל שמואלביץ". ולאידך, כמה היתה צרת היחיד ונאקת הרבים נוגעת אל תשתית נפשו ותמצית דמו.
בימים הנוראים לפני כעשרים שנה שנה זכיתי לשבת בסמיכות אליו בתפילות ראש השנה בהיכל השיבה הקדושה. לאחר קריאת התורה ניגשו הוא והגאון ר' אריה זצ"ל אל ראש הישיבה הגרנ"צ זצ"ל ובקשוהו לומר דברי התעוררות לפני התקיעות. הוא סירב. "בתוך עמי אנוכי יושבת". ביום השני ניגש שוב רבי רפאל לרבי נתן צבי זכר צדיקים לברכה, ורבי נתן צבי נעתר. הוא פתח בפסוקים מתוך נבואתו של ירמיה "רחל מבכה על בניה" הנקראת כהפטרת היום, וזעק את דבריו היוקדים כלבת אש של רה"י הגר"ח זצ"ל: "הקב"ה אמנם אומר לך רחל - מנעי קולך מבכי. אולם הבן השרוי בצרה זועק לך אמא שלא תחדלי מבכייתך. אל תתני פוגת לך. אל תידום בת עינך". למשמע הדברים פרץ רבי רפאל בבכי נסער מבלי יכולת להירגע. לא ראיתי כדבר הזה עד אותו יום. היה זה צוהר נדיר שנפתח לנו להביט אל תוכיות נפשו הטהורה, ואל העומק לפנים מעומק של ליבו הרחום. כבחור זועזעתי אז עד עומקה של נפש. הרגשתי אז במלוא נימי נפשי שאיננו חוזים כאן בהתפרצות רגעית של רגש, כי אם בגילוי המסווה וקריעת המעטפת מעל לב טהור שהיה מיצר בצרתן של ישראל ושמח בשמחתן.
כמחצית השנה קודם פטירתו ביקרו בחוליו הגאון רבי יעקב אידלשטיין זצ"ל. בצאתו אמר למלוויו שברי לו שהייסורים שר' רפאל סובל הם ייסורים למען הכלל. חשבתי אז למשמע הדברים: מי מתאים כר' רפאל לקחת על עצמו את צער הכלל? וכי יש כמוהו מי שהצר תמיד בצערן של ישראל וכאב את כאבם? לדידן היתה כל הנהגתו פירוש חי להאי מילתא יקירא מלבת אישו של בעל חידושי הרי"מ זצ"ל, על מאמרם ז"ל ב"ק צב "כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה". ופירש הרי"מ מגור זי"ע, ש'צריך לאותו דבר' אין הכוונה שהוא עצמו נזקק לכעין זה, אלא שצרתו של חבירו נוגעת לו עד תשתית הוויתו, עד שכביכול הוא עצמו נזקק לאותה ישועה. תפילתו של זה, שמיצר עד כדי כך בצרתו של חבירו, היא היא התפילה האהובה לפניו ית', וראויה היא שתיענה קודם לשאר תפילות. - כמה היה טורח בטובת היחיד והציבור. הלא עינינו ראו ולא זר כמה שידוכים של לומדי בית המדרש באו לעולם אך ורק מכח מסירותו. כמה ענייני צדקה טופלו כראוי אך ורק מכח שהעמיסם על כתפו. כמה היה מפקיר את עצמו, ואת זמנו היקר לו מגופו, כדי לשאת בעולו של היחיד. ובעסקי הציבור בהם נתבקש ע"י גדולי ישראל להיכנס לעובי הקורה, כמה עשה הכל מתוך גילוי נהדר של מסירות נעלה, מידות טובות, ורצון להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, עד שכל הרואה אומר ברקאי. כמה קולעים הדברים אשר נשא עליו כד דמך נפשיה אחיו הג"ר אברהם שליט"א: "אבא חיבר את ה'שיחות מוסר', ואחי ר' רפאל היה 'שיחות מוסר חי'. כל אותם הרגשים ודקויות שלמד אבא בגאונותו ובטוהר ליבו מדברי חז"ל, היו תמונת נפשו של אחי זצ"ל".
בדומה לזה התבטא המשגיח רבינו ירוחם זצ"ל על רה"י הגר"ח, כי ר' חיים סטוצ'ינר איננו זקוק לייחד זמן ללימוד המוסר, יען כי לומד הוא את המוסר מתוך הגמרא של כל סוגיא וסוגיא. מה נאמר ומה נדבר. הלא בעינינו ראינו כעין זה. פעם בזמן לימוד מסכת יבמות הוא פנה אלי בהתרגשות גדולה: "לומדים פרק ארבעה אחין. מחשבים חשבונות ואומרים סברות: אשת אח מנפילה זו, פטור צרת ערוה, נאסרה. שים לב איזו טרגדיה כתובה כאן במשנה: מתו שני בעלי אחיות, אחר כך מת נשוי נכרית. משפחה שלמה נכחדת מן העולם. איזו צרה!". ופעם נוספת כשמסר שיעור בדיני חזקה מה שתח"י אדם שלו, דן בשאלה מדוע לא נכריע אף איפכא, ומינה, שאם נמצא מת לבוש בבגדים שהיו ידועים שהם של פלוני, נוכל להתיר את אשתו עפ"י מה שמוחזק לן בבגדיו (עי' נוב"י אהע"ז סי' מג). תוך כדי המשא ומתן בעומקא דשמעתתא העלו השומעים סברות לכאן ולכאן ללא שעיינו בענין כל הצורך. הוא קרא לעברם בהתרגשות: "וכי כך הייתם פוסקים את הדין? מה הייתם עונים לאותה עגונה המצפה לדינה"? ותוך כדי הדברים, בהזכירו את עלובה דא הממתינה להיתרה, נתקשרו עיניו דמעות על צערה...
הרב הגאון רבי אברהם פרבר שליט"א סיפר לו על אלמנה שדרה בדירה מתחתם הרגישה באופן חריג לכל רעש קטן, עד כדי שאפילו התנהלות מינימלית היתה מפריעה לה מאד. מצד אחד דווה ליבם בצערה של אלמנה, ומצד שני לא היה ניתן להמשיך ולחיות כך. הוא בא להתייעץ עם ר' רפאל מה עליהם לעשות. הוא השיב לו כי התחשבותם היא מעל ומעבר, ויותר מכך אי אפשר לבקש. ותוך כדי הדברים שהיה שח בעניין, נצטעפו עיניו והיו זולגות דמעות מצערה של אלמנה שכלל לא הכיר. מעשה באחד ממקורביו שאחד מבני ביתו חלה ואושפז בבית החולים, והלה בשל זהירותו שלא לצער את ר' רפאל, לא סיפר לו על כך דבר. ר' רפאל שמע על כך ממקור אחר, ומיד ניגש לאותו אדם כמתרעם: "איך יתכן שלא סיפרת לי מה עובר אצלכם"?. השיב הלה: "ידעתי שהראש ישיבה יקח את זה כצרה אישית ולא רציתי לספר". הלה לא הספיק אפילו לסיים את דבריו, ומעיניו של ר' רפאל נחלי דמעות.
שנה אחת בביקור חג בסוכתו סיפר למסובים שפעם בשעה שישב ולמד עם אביו הגר"ח נכנסו כמה תלמידים ובקשו מהגר"ח שילך לנחם אבלים אצל פלוני. ר' חיים השיבם שאין בכוחו ללכת, אך הם הפצירו מעט. הרבנית ע"ה ששמעה את הדו-שיח מעם הפתח, נכנסה אל החדר ואמרה לו בחיוך: "ר' חיים, אם היה עכשיו סידור קידושין היית הולך"? ור' חיים השיב: "מסתבר שכן". אם כך - השיבה - הלא מקרא מלא הוא: טוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה... קם ר' חיים ממקומו לבש את מעילו העליון והלך לביתו של אותו אבל. לא הספיק אפילו להתיישב מול האבלים, וכבר פרץ בבכי נורא על צערם ואבלותם, ושעה ארוכה לא יכול היה להירגע. משחזר היה כה תשוש מהמאמץ הנפשי עד שהיה נצרך למנוחה. סיים ר' רפאל את הסיפור ואמר: "אז הבנו מה הכוונה 'אין לי כח ללכת לנחם'. לא מה שאנחנו מתכוונים 'אין לי כח'. אלא 'אין לי כח' של אבא שידע מה זה להיות מיצר בצרתו של חברו וכמה כוחות נפש זה ייקח ממנו". לא כילה ר' רפאל את דבריו, וכבר היו עיניו זולגות דמעות היורדות מבין השיתין של נפשו המזדהה כולה עם מעשה זה, בבחינת "קיים זה מה שכתוב בזה"...
עוד שמענו ממנו באותו מעמד, ואף כאן נתקשרו דמעות בין ריסי עיניו: כשהיה רבינו הגדול הגאון רבי נחום זצ"ל חולה, נכנס הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל לבקרו. בדרך כלל היתה הנהגתו של הרב הוטנר בנכבדות ורצינות אצילית, 'פחד יצחק' ו'תפארת יעקב' גם יחד, ואילו עתה השיל מעליו את כל גינוני הכבוד והחל משמח את נפשו של ר' נחום בדברי חריפות ובשיחה פשוטה שלא לפי דרכו. הנוכחים שלא ראו את הרב הוטנר מעולם בפנים אלו, תמהו מאד, ולכשיצא, שאלו מישהו על פשר הנהגתו. ענה הגאון בעל ה'פחד יצחק': "נכנסתי לר' נחום ומצאתיו שפוף בייסוריו. ראיתי שכרגע זה לא הזמן לנהל איתו שיחות בדברים העומדים ברומו של עולם כאשר באמנה איתנו, וצריך למצוא להרנין את ליבו באמצעים פשוטים. לבשתי איפוא אדרת של 'משמח' וב"ה שהצלחתי מעט להרנין את ליבו". ר' רפאל התפעל טובא ממעשה זה וקרא בהתרגשות: "מי שהכיר את הרב הוטנר ידע עד כמה הוא נתעטף כאן באיצטלה שאינה שלו. זה נקרא להיות משכיל אל דל!". ועוד ראוי להזכיר. מעשה בתלמיד אחד שר' רפאל הוכיחו על איזה שהוא ענין שלדעתו נהג בו שלא כשורה. לקראת הצהריים היה אמור אותו תלמיד להיכנס שוב ולדון עימו באיזה שהוא ענין. מעט אחרי השעה 11 מופיע בחור אצל אותו תלמיד בבית המדרש ואומר לו: ר' רפאל מחכה לך בחוץ. ר' רפאל היה אז כמה ימים לאחר שנפל ונחבל ברגלו, וההליכה לבית המדרש קשתה עליו מאד. הוא עמד עתה מתנשם ומתנשף, כשהוא נשען על גדר חצר בית המדרש. "באתי לבקש את סליחתך" הוא פתח ואמר. "היה אצלי מישהו ששפך אור חדש על הענין המדובר, וכעת אני מבין יותר את הצד שלך. כבר אין הוא מופקע אצלי". אותו תלמיד נדהם, ומיד שאל: הרי עוד זמן לא רב אני עומד להיות אצל הרב בבית, ולרב קשתה כל כך ההליכה, וכי לא היה אפשר להמתין עוד פחות משעה ולומר לי זאת בביתו? ר' רפאל הביט בו בתימהון גדול עד מאד, ואמר: "וכי אתן לך להיות בצער לחינם ולו לשעה אחת?".
כמה היה מיצר ודואג בצרת היחיד, וכמה היה שמח בשמחתו. מי שלא ראה טובת עין שכזו, מי שלא 'נושא בעול' כמוהו, לא ראה טובה מימיו. אשרי עין ראתה זאת הלא למשמע אוזן דאבה נפשינו. כמה היה מאושר בכל הצלחה של תלמיד. כמה היו נוהרות פניו בכל ספר או קונטרס שמישהו זכה להוציא לאור עולם. דוק ותשכח, שכל הסכמותיו ללא יוצאת מן הכלל[!] - מסתיימות במילים: "השמח בשמחתך, רפאל שמואלביץ". ולאידך, כמה היתה צרת היחיד ונאקת הרבים נוגעת אל תשתית נפשו ותמצית דמו.
בימים הנוראים לפני כעשרים שנה שנה זכיתי לשבת בסמיכות אליו בתפילות ראש השנה בהיכל השיבה הקדושה. לאחר קריאת התורה ניגשו הוא והגאון ר' אריה זצ"ל אל ראש הישיבה הגרנ"צ זצ"ל ובקשוהו לומר דברי התעוררות לפני התקיעות. הוא סירב. "בתוך עמי אנוכי יושבת". ביום השני ניגש שוב רבי רפאל לרבי נתן צבי זכר צדיקים לברכה, ורבי נתן צבי נעתר. הוא פתח בפסוקים מתוך נבואתו של ירמיה "רחל מבכה על בניה" הנקראת כהפטרת היום, וזעק את דבריו היוקדים כלבת אש של רה"י הגר"ח זצ"ל: "הקב"ה אמנם אומר לך רחל - מנעי קולך מבכי. אולם הבן השרוי בצרה זועק לך אמא שלא תחדלי מבכייתך. אל תתני פוגת לך. אל תידום בת עינך". למשמע הדברים פרץ רבי רפאל בבכי נסער מבלי יכולת להירגע. לא ראיתי כדבר הזה עד אותו יום. היה זה צוהר נדיר שנפתח לנו להביט אל תוכיות נפשו הטהורה, ואל העומק לפנים מעומק של ליבו הרחום. כבחור זועזעתי אז עד עומקה של נפש. הרגשתי אז במלוא נימי נפשי שאיננו חוזים כאן בהתפרצות רגעית של רגש, כי אם בגילוי המסווה וקריעת המעטפת מעל לב טהור שהיה מיצר בצרתן של ישראל ושמח בשמחתן.
כמחצית השנה קודם פטירתו ביקרו בחוליו הגאון רבי יעקב אידלשטיין זצ"ל. בצאתו אמר למלוויו שברי לו שהייסורים שר' רפאל סובל הם ייסורים למען הכלל. חשבתי אז למשמע הדברים: מי מתאים כר' רפאל לקחת על עצמו את צער הכלל? וכי יש כמוהו מי שהצר תמיד בצערן של ישראל וכאב את כאבם? לדידן היתה כל הנהגתו פירוש חי להאי מילתא יקירא מלבת אישו של בעל חידושי הרי"מ זצ"ל, על מאמרם ז"ל ב"ק צב "כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה". ופירש הרי"מ מגור זי"ע, ש'צריך לאותו דבר' אין הכוונה שהוא עצמו נזקק לכעין זה, אלא שצרתו של חבירו נוגעת לו עד תשתית הוויתו, עד שכביכול הוא עצמו נזקק לאותה ישועה. תפילתו של זה, שמיצר עד כדי כך בצרתו של חבירו, היא היא התפילה האהובה לפניו ית', וראויה היא שתיענה קודם לשאר תפילות. - כמה היה טורח בטובת היחיד והציבור. הלא עינינו ראו ולא זר כמה שידוכים של לומדי בית המדרש באו לעולם אך ורק מכח מסירותו. כמה ענייני צדקה טופלו כראוי אך ורק מכח שהעמיסם על כתפו. כמה היה מפקיר את עצמו, ואת זמנו היקר לו מגופו, כדי לשאת בעולו של היחיד. ובעסקי הציבור בהם נתבקש ע"י גדולי ישראל להיכנס לעובי הקורה, כמה עשה הכל מתוך גילוי נהדר של מסירות נעלה, מידות טובות, ורצון להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, עד שכל הרואה אומר ברקאי. כמה קולעים הדברים אשר נשא עליו כד דמך נפשיה אחיו הג"ר אברהם שליט"א: "אבא חיבר את ה'שיחות מוסר', ואחי ר' רפאל היה 'שיחות מוסר חי'. כל אותם הרגשים ודקויות שלמד אבא בגאונותו ובטוהר ליבו מדברי חז"ל, היו תמונת נפשו של אחי זצ"ל".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה