יום שני, 29 בינואר 2018

חיים ומוות

[מפי המשמועה]

כי החיים יודעים שימותו



א.

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה… ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף וגו'".

"ויקרבו ימי ישראל למות". דרשו חז"ל (מדרש רבה ותנחומא כאן) שלשון 'קריבה' מורה על כך שהמוות קרוב והחיים קצרים מאד, וזו לשונם:

כתיב כי גר אנכי עמך תושב וגו', כי גרים אנחנו לפניך וגו' כצל ימינו על הארץ ואין מקוה, והלואי כצילו של כותל או כצילו של אילן אלא כצילו של עוף בשעה שהוא עף דכתיב כצל עובר. ואין מקוה, אין מי שיקוה שלא ימות וכו'.

ובהמשך המדרש למדו מפרשה זו שאין שלטון ביום המוות [ולכן יעקב הוצרך להשפיל עצמו לפני יוסף ולבקש שיקברנו בא"י].

הרי לנו שמפרשה זו יתד ופינה ללמדנו אודות המעבר בין החיים והמוות.

ובאמת, אף שסיפורי מיתה וגויעה נזכרו כבר כמה פעמים במהלך ספר בראשית, זו הפעם הראשונה שמסופר על אדם שמתכונן ומתכנן מה ייעשה בגופו לאחר מותו. כלומר יש כאן אדם חי שעוסק בסוגיית מותו. ומובן אפוא שמצאו כאן חז"ל רמזים אודות כללות היחס בין החיים למוות.

ולכאורה ייפלא, הלא מודעת זאת מה שאמרו בתענית דף ה, ב – "יעקב אבינו לא מת". א"כ מדוע פרשתו של יעקב היא זו שמלמדתנו אודות ההכנות למיתה.



ב.

נעמיק נא בדברי חז"ל הנזכרים: "כצל ימינו על הארץ – כצילו של עוף בשעה שהוא עף". ברור שהנושא הוא עראיות החיים ותנועתם המהירה אשר מסתיימת כה מהר. אך מה באים חז"ל לומר לנו בציון עובדה זו, ואם לצורך מוסר והתעוררות לניצול החיים, היה להם להמשיך ולהסיק את המוסר העולה מכך, כדרכם בכמה מקומות.

אלא שעיקר דבריהם באו כחכמה והגדרה בהעמדת שני המושגים זה מול זה – חיים מול מוות. בתחושה הפשוטה של בני האדם, החיים הם המציאות הפשוטה ובעלת ה'חזקת מרא קמא', והמוות הוא בגדר עובדה נסתרת, אשר יום אחד יגיח מן האופל - יכניע יבטל ויאפס את המציאות. ירצו בני אדם - יחשבו על שינוי עתידי זה; ירצו - לא יחשבו. אך כאן באים חכמינו לצייר את הדברים אחרת, ולומר כי ההיפך הוא הנכון: המוות הוא המציאות היותר מבוססת ונתפסת, ואילו החיים עצמם נעים ללא הרף לכיוון המוות, ועיקר הגדרתם הוא "דבר חולף", ולא רק בההוא יומא, אלא כבר מעיקרם זו הגדרתם. כצילו של העוף הפורח וטס כהרף עין, וטרם נקלט בעין כבר חמק עבר. ועל כן נאמר 'ויקרבו ימי ישראל למות', שכך טיבם של הימים, שהם קרבים עוד ועוד אל המוות, ואף רגעי החיים עצמם הם מציאות חמקמקה שקשה מאד לעמוד על טיב מציאותם, שהרי כל רגע שמגיע, חולף מיד, ומה הוא אפוא משך החיים עצמם.

התבוננות זו מולידה תמיהה מרירה בלב האדם המרגיש: מה זאת עשה אלקים, ומה בצע בעולם זה, כאשר החיים על פני האדמה כה אפסיים. ומאליהן מתנגנות מילות המשורר: "אם לזאת קראת חי, אמור נא ק-לי מה זה מת"...



ג.

נביא דיבורים ששמענו מפי הגר"מ שפירא זצ"ל (שיעורי משלי ג' בלק תשע"א):

"צריכים להבין: למה צריכים מלאך מיוחד ממונה לפעול את המוות – "מלאך המוות", הרי אדם חי מספר שנים וכשגומר אותם סיים את חייו וממילא כבר לא חי, למה צריך לפעול את המוות? התירוץ הוא, שהמוות הוא פעולה פוזטיבית, חיובית, כי החיים הם דבר שלא נגמר אף פעם. 'חיים' הם לעולם.

יש להבין: הפעולה של מוות היא אחת מפעולות החיים. רק חי יכול למות. אם חיים היו 'נגמרים' לא היתה יכולה להיות תחיית המתים אלא אם כן יחליט הקב"ה לברוא מחדש. אלא שהחיים נמצאים, רק ש'חל עליהם' המוות. הם הצטמצמו והתכווצו (אל עצם הלוז)..."

בדברים מדודים וקצרים אלה פתח לנו רבינו צוהר מאיר לסוגיא זו. אין המוות בא לבטל את החיים ולאפס אותם, ושוב אח"כ יאפס ה' את המוות ויברא מחדש את החיים; דעת לנבון כי אין טעם לייחס דרכים כאלה למעשי השי"ת. רק הכל מהלך אחד: המוות הוא 'הקטנה וצמצום' של החיים אשר הם מציאות נצחית ולא יכול לחול עליהם כליון (ופוק חזי שהעצם הנקרא 'חיים' בא תמיד בלשון רבים). החיים נמצאים תמיד, אלא שכשחלה עליהם פעולת המיתה, הם מסתלקים מהמציאות החיצונית ונכנסים אל הרובד הגרעיני, ושם ממתינים עד עת התחייה. וראה בדברי חז"ל בפרק חלק שדימו את קבורת האדם כהכנסת גרעין לאדמה, ואת תחיית המתים כצמיחתו (וראה מה שהאריך רבינו ב'רעה אמונה' העיקר הי"ג).

נשוב לדברי הגמרא בתענית ה, ב - "יעקב אבינו לא מת". וראה שם שהקשו "והא חנטו חנטיא וקברו קבריא וספדו ספדיא", והשיבו "מקרא אני דורש". ונודע הביאור שכתבו בספרים, שעל אף שבודאי במציאות הגלויה אל החושים לגופו של יעקב נעשה כמשפט המתים - חנטוהו, ספדוהו וקברוהו, וכעת גופו נמצא במערת המכפלה, אבל ברובד העמוק יותר של המציאות, יעקב לא מת. כשם שבדברי התורה ישנו רובד של פשט ומתחתיו רוחש רובד הדרש אשר מתגלה רק מתוך דרישה, כך במציאות שייך שמצב מסויים יתפוס מקום רק ברובד הדרש, היינו בפנימיות המציאות, על אף שלא ניכר הדבר אל החושים.

ובחזרה לפרשת ויחי, מובנת היטב הדאגה של יעקב לנעשה עמו אחר מיתתו, כי בעצם גם אז הוא ימשיך בחיותו, אלא שחיים אלה שהם ב'דרש' לא יכולים לדאוג לנעשה עמהם בעולם הזה, ועל כך מצווה את בנו. [ועל מה מצווהו, שלא יקברהו במצרים אלא בארץ ישראל כמ"ש רש"י שהמתים בחו"ל לא חיים אלא בגלגול מחילות לא"י. והם הם הדברים, שמצב המיתה והקבורה הוא מפעולות החיים בדרך אל החיים המושלמים בזמן התחייה, ולכך דואג יעקב.]



ד.

מתבקש להשוות את המצב המתואר אצל יעקב, למה שהבאנו מדברי הגרמ"ש אודות מיתת כל אדם. כפי שנתבאר, יעקב מת בפועל (ואף בפסוקים מוזכר כמה פעמים שהוא 'מת') אלא שמיתתו לא היתה איפוס וביטול כי אם מעבר מחיים ברובד הפשט אל חיים במצב מופשט יותר, חיים ב"דרש". אם אצל יעקב אבינו ברור הדבר שהמיתה היא מ'פעולות החיים', כך ביסודו של דבר היא איכות התהליך של המיתה אצל שאר בני האדם, אשר גם הם ממשיכים להיות חיים, אך במצב אחר – מוקטן, מכווץ וגרעיני.

ושמע נא עוד מדברי הגרמ"ש (באותו שיעור):

תפילת ערבית תיקן יעקב, כי עליו נאמר "לא מת", ואע"פ שבפועל מת אבל "מקרא אני דורש". דהיינו - הדרש אינו הפשט אלא מה שאני מבין מתוך הדברים, ואני מבין שהכל מלמד שזה לא היה מוות גמור. כיון שיעקב לא מת הוא זה שתיקן תפילה לזמן שאדם מתחבר לאחרית, לסוף, לחושך. "בשכבך".

הוי אומר: בערב נכנס האדם למצב שאין ביכלתו לפעול, ומסולק הוא מפעולות החיים. ולא זו בלבד אלא שנופלת עליו תרדמה אשר דומה למיתה. לכאורה מה מקום כאן לתפילה ולבקשת צרכים, הלא תפילה הינה 'עבודה' במה שמשעבד אדם את כח-הפעולה שלו כלפי מעלה ע"י שמבקש עזרה במעשי ידיו, ועתה שאינו אלא סרוח על מיטתו חסר מעש, מה בצע בתפילה. אך כאן מגיע יעקב ומלמד את בניו שגם בשעה שאדם עומד על סף ה'אחרית' וה'סוף', גם שם נדרשת ממנו עבודה. שהרי מיתה מכל סוג שהיא, איננה ביטול האדם רק שינוי בצורת הקיום. וממילא אין לאדם להתייחס אליה בפסיביות מפוחדת, אלא גם בשעה זו יכול הוא לעמוד בצלותא, בקומה זקופה מול בוראו, ולגשת לשינוי זה כחלק מהילוך החיים הכוללני, וכהכנה לחיות השלימה שעתידה להתעורר בו מכח התכווצות החיים כעת.



ה.

ממוצא הדברים אנו שומעים הד אחר העולה מהיחסיות בין החיים והמוות. לפי המבט הפשטני החיים והמוות הם כצרות זו לזו, ויש ביניהם תחרות מי אלים ותקיף יותר, ובמאבק זה הלא יד המוות על העליונה, כי מה הם החיים החולפים כצל עוף הפורח מול המוות האיתן. אך אחר כל הדברים שנתבארו, אמנם "ויקרבו ימי ישראל למות", אך אין בכך משום השלכת צל-מוות על החיים, אלא אדרבה הדבר משליך צל-חיים על המוות, כי אף הוא מפעולות החיים, ועל כן החיים מוליכים לשם, בדרך אל החיים המלאים והנצחיים.















אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה