[מפי השמועה]
שירת הים הכתובה בתורה נאמרת בפסוקי דזמרה אחרי שירות דוד שהם מן הכתובים. מדוע נדחית שירת התורה לאחר שירת הכתובים?
בעיה נוספת: בברכת ברוך שאמר אנו אומרים "בשירי דוד עבדך נהללך וכו'", ואילו שירת הים אינה משירי דוד, וא"כ הברכה לא כוללת אותה!
ברמב"ם גם בנוסח התפילה וגם בהלכות מביא מנהג שהיו גומרים פסוד"ז ומברכים ישתבח, ואח"כ היו אומרים שירת הים. מחוץ לפסוד"ז. בגמרא כתוב (שבת קיט:) אמר רבי יוסי יהיה חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ולמסקנה מדובר על פסוד"ז. המהר"ל והרמ"ע מפאנו: מי שאומר הלל על נס זה לא טוב. אך פסוד"ז אנו אומרים על סדר העולם - ברוך שאמר והיה העולם, ולא על נס היוצא מכלל חוקי הבריאה.
מדוע האומר הלל בכל יום הוא מחרף ומגדף? ע"פ המהר"ל והרמ"ע: שאלו את הזקנים ברומי אם אלקיכם שונא ע"ז מדוע אינו מבערה? ענה ר"ג וכי יאבד עולמו מפני השוטים העובדים לחמה וללבנה? אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידים ליתן הדין. מי שאומר הלל בכל יום מכחיש את העולם כמנהגו נוהג, אלא העולם נוהג רק לפי רצונו של הבורא, ואינו מודה שרצונו שהעולם ינהג כמנהגו. אם כך מעורר הטענה מפני מה אינו מבער את הע"ז, וא"כ נותן מקום לחשוב שיש לה כח כלשהו, וה"ז מחרף ומגדף.
א"כ פסוד"ז על סדר ההנהגה הקבועה של העולם. אך שירת הים שנאמרה על נס חריג במיוחד, אינה יכולה להצטרף לפסוד"ז. א"א לומר שירה על נס בכל יום. זה מחרף ומגדף כאמור שם בגמרא. איך א"כ אנו אמורים אותה בכל יום?
תשובה על כך ניתן לומר ע"פ מש"כ בזוהר על השאלה הראשונה מדוע מאחרים את שירת הים לאחר כל שירות דוד? עונה הזוהר (קלא:) דהאי תושבחתא עילאה על כל שבחין דאמירן בעלמא, והשכינה מיתקנת ביותר דווקא על ידה, ולכן איהי סמוך לצלותא דמיושב, כהקדמה לקריאת שמע. א"כ כל פסוד"ז בם הלל על סדר העולם, והשירה היא הקדמה לקריאת שמע, הנקראת כאן צלותא דמיושב.
דברים אלו צריכים ביאור.
בדומה לכך, במס' שבת נאמר על רשב"י שפטור מתפילה כי תורתו אומנותו. תוס' שואל, הרי בבמה מדליקין כתוב שכשהיה במערה והגיע זמן תפילה היה נוטל ידיו ומתפלל? מתרצים: האי מצלי היינו ק"ש!
זה צ"ב. הלא אין בק"ש שום מרכיב של תפילה? כולה ציווי או הבטחה מה יקרה אם נקיים ציווי!
במשנה: שמע קדמה לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עומ"ש תחילה ואח"כ עול מצוות. ברמב"ם בתחי' הל' ק"ש : מקדימין פרשת שמע כי יש בה ייחוד ה' ואהבתו ותלמודו. כך מפרש הרמב"ם קבלת עול מלכות שמים. מקבלים עלינו עול מלכותו, עול ייחודו, כלומר לא לפנות לשום מציאות אחרת בעולם. אהבתו - אין לנו חיבור וקשר אמיתי עם שום מציאות אחרת. תלמודו - אנו מקבלים עלינו עול תלמודו - את תורתו - כל מה שגילה לנו וציווה עלינו.
במראה הסנה נאמר למשה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". מדוע קבלת התורה נחשבת ל"תעבדון את האלוקים"? הלא עמוד התורה נפרד מעמוד העבודה? אכן, לימוד התורה אינו עבודה, אך קבלת התורה היא עבודה.
מה יעשה אדם ויחכם, כלומר יתחבר חיבור אמיתי לתורה? ירבה בישיבה וימעט בסחורה. רבים עשו ולא עלתה בידם? אלא יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנא' כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. זו קבלת תורה. לעמוד לפני הבורא ולומר לו: בזה חפצתי! בלי זה חיי אינם חיים!
מה המאורע הנפלא שקרה בקריעת ים סוף? חז"ל: אנו נקראים עברים, תחילה כי אנו מבני אברהם שנקרא עברי, שכל העולם מעבר אחד והוא היחיד מן העבר השני. אך לאחר קרי"ס אנו נקראים עברים ע"ש שעברנו את הים.
כשעברנו את ים סוף קיבלנו שם חדש, כלומר נשתנתה מהותנו, כמ"ש ברמב"ם בהלכות תשובה על בעל תשובה שמשנה שמו, כלומר איני אותו אדם. נעשינו עברים.
מח' תנאים: כל העובר על הפקודים - כל מי שעבר בים עם כל הפקודים. למ"ד אחר מי שנמנה. נפ"מ אם שבט לוי צריך לשקול מחצית השקל. לאוזן שומעת: כשיונה הנביא ברח בספינה וה' הטיל סער גדול בים והאניה חישבה להשבר. יונה נרדם בירכתי הספינה. כששאלוהו אי מזה עם אתה ענה עברי אנכי. אין זו תשובה רגילה. אך יונה הבהיר לו איך ייתכן שבמצב כזה אדם ישכב ויירדם. ענה לו אני עברי, שאינו מתרגש מן הים. כבר התגברתי עליו פעם.
מעבר הים יצר לנו מציאות חדשה - עברים.
"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". "ואנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי". מקום האדם הוא בארץ. לבני ישראל ניתנה ארץ שלא ניתנה לאף אחד - הוא בקע ים ונתן לבני ישראל דריסת רגל שם. זה מקום מיוחד רק לבני ישראל, ואין לשום אומה מקום להכנס שם. אנחנו בעבר אחר, ששם כל העולם לא נמצא.
קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף. קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף. לכאורה זה דברים ששייכים לכל העולם, אך לא, שהרי קרי"ס היא רק שלנו, וא"כ רק מזונותינו וזיווגינו קשים כקרי"ס. מדוע א"כ כולם מתפרנסים ומתחתנים בלי שיהיה קשה כקרי"ס?
הכוונה שכל מה שנהוג וקבוע בעולם - אצלינו הוא אחרת.
מה שנקרא והארץ נתן לבני אדם - אצלינו זה אחרת. הארץ שניתנה לנו זו ארץ שהיא בריאה מחודשת, שנבראה רק לצרכינו שלנו. אנחנו מתפרנסים ונישאים באופן שמצריך קריעת י"ס. לכל העולם זה בטבע, ואצלינו צריך ניסים.
הסדר שלנו מגיע מקריעת י"ס. זו המערכת שאנו בתוכה. הים תמיד מאיים לבלוע אותנו. העובדה שאנו חיים היא רק משום שבוקעים לנו את הים. נותנים לנו מקום.
במשנה בסוף קידושין: מעולם לא ראיתי שועל (שמצטין בפקחות) סוחר. לא צריך להשתמש בכשרונותיו כדי להתפרנס. לא ראיתי אריה (שהוא בעל כח רב) שצריך להיות סבל כדי לחיות. מעולם לא ראיתי צבי וכו'. והם מתפרנסים שלא בצער. מדוע אני צריך להשתמש בכשרונותי כדי להתפרנס? כי הריעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי.
פרנסת אדם שונה מכל בעלי החיים. זו מידה שנוהגת בכל באי העולם. בשבילנו נוסף לצער והטירחה של כולם יש צורך בנס כדי להתפרנס. לכן אנו נקראים עברים. אנו מצד אחר. לא כשאר באי עולם. אנו חיים מתפרנסים ונישאים מכח קריעת ים סוף.
יש מצווה לזכור את יצי"מ. כל יום, במועדים, בליל פסח. לא מצאנו כלל מצווה לזכור את קריעת י"ס. אין שום מצווה הקשורה בזה. אמנם בברכת גאל ישראל אנו מזכירים את סיפור קרי"ס וחלק מהשירה ששרנו, אך זו תקנת חז"ל בלבד.
את יצי"מ אנו צריכים להזכיר כדי להשתייך אליה. אם לא כן היא תשכח מאתנו. אך קרי"ס היא חלק מאתנו ואנו חלק ממנה. אנו נקראים על שמה. דבר שנמצא איתנו אין לנו צורך לחדש אותו.
בליל הסדר יש דין לראות עצמו כאילו יוצא עתה משעבוד מצרים. כלומר היציאה מתחדשת כל שנה. אין שום חובה לראות עצמנו כעת כעוברים בים סוף. הוא קבוע ונמצא אתנו. אם אנו מתפרנסים ונישאים - הרי זה מכח קרי"ס. כל ההזכרה הוא רק כנוסח של תפילה, אך לא כדי לזכור.
בזוה"ק מבואר שעל זה תיקנו לומר כל יום את השירה. אנו מצרפים עצמנו לדבר שקיים בנו בקביעות. חוזרים לאותה שירה שאמרנו אז. לא שאומרים זאת על נס שמחוץ לדרך הטבע, אלא זה סדר הטבע שלנו. קרי"ס היא הבסיס שעליו נסמכים כל חיינו. העולם כמנהגו נוהג שלנו.
קרי"ס הייתה המקור למן שאכלו במדבר ארבעים שנה. הרמב"ן בבשלח: מנין הגיע המן?
זה א-לי ואנוהו. הצביעו באצבע. הדבר נוכח מול עיניהם. היה שם גילוי שכינה שלא היה כמוהו מעולם. ראתה שפחה על הים - היצור הפחות ביותר, מן הערב רבש הצטרפו לישראל, ראתה גילויים עצומים כאלו, שלא ראה יחזקאל בן בוזי. כולם ראו וידעו על מה הם מדברים. כולם היו שותפים וידעו כולם מה חושב השני. רק במתן תורה חזר גילוי כזה על עצמו.
הרמב"ן אומר שראיה ברורה זו הפכה לדבר פיזי, זיו השכינה שנתגשם ברצון בוראו, וזהו מקורו של המן.
א"כ המזונות של עם ישראל ממש מקריעת י"ס. אותו דור של עוברי הים, שאנחנו בני בניהם, הם אלו שחיו מהמן ומכח זה גם אנו נולדנו. א"כ חיינו נובעים מהמן ומקרי"ס.
בנוסח ברכת התורה: אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. התורה וחיי העולם ניתנו ביחד. לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. אבותינו מקבלי התורה חיו מאכילת המן, וזה היה תנאי לקבלת התורה. אוכל שאינו שייך לעולם הזה. הרמב"ן מזכיר בענין המן את מאחז"ל העוה"ב אין בו אכילה ושתיה וכו' אלא נהנים מזיו השכינה. שם אוכלים וחיים מזיו השכינה. כאן ניתנה התורה לאלו שאכלו את הדבר שנתגשם מזיו השכינה.
זו צלותא דמיושב. קבלת התורה שנקראת עבודה, שחלה רק ע"י תפילה. אדם נהיה מקבל תורה רק ע"י בקשת רחמים ממי שהתורה שלו. ק"ש היא צלותא דמיושב.
ברכת יוצר היא תחילת ק"ש, ולפניה אומרים את שירת הים, בסמוך ככל האפשר לק"ש, כי א"א לקבל תורה אלא עוברי הים - אוכלי המן. אנו צריכים להחיות עובדה זו כל יום, ע"י שירת הים. כך נוכל להיות כל יום מחדש מקבלי התורה.
שירה זו אומר הזוהר, בזמן שנאמרת, מתעטרא כנס"י בההוא כתרא דעתיד קוב"ה לעטרא ביה למלכא משיחא.
יחזקאל ראה מעשה מרכבה, כלומר סוד ההנהגה מראשית עד אחרית. השירה מסתיימת גם היא ה' ימלוך לעולם ועד. סוף שיר אומרים פעמיים, כמו סוף שירת דוד כל הנשמה, וכמו סוף שיר של פגעים. גם סוף שירת הים. בתרגום זה נאמר בלשון הווה: ה' מלכותיה קאם וכו'. ואנו מוסיפים תרגום זה. כלומר, אינו את מה שלא ראה יחזקאל בברירות של הווה, של נוכח. מי שחי במערכת זו, ומבינה כראוי, רואה את כתרו של המלך המשיח. כל העתיד נתפס כדבר נוכח.
פרשות יצי"מ הם פרשות שאנו עוברים אותם במהלך חיינו. אין זה מעשים שהיו פעם. מקרי"ס אנו יונקים חיים. בלי קרי"ס לא היינו יכולים לעבור את העולם הזה. הוא אינו מקומנו. עצם זכות קיומנו מוטלת תמיד בספק. מי שאומר את שירת הים כראוי, יודע ללא אשליות, שבלי קרי"ס מזמן היינו אבודים. גם במחינת עצם קיומנו הפיזי, וגם מבחינת כל מהלך חיינו.
בשל"ה כתוב שמי שאומר את שירת הים כראוי, בכוונה, בחיות, בשמחה ובקול, כאילו עבר בעצמו את הים, מצרף עצמו למשה ובנ"י, נמחלים לו כל עוונותיו.
אין לזה מקור בחז"ל, אך ההבנה היא משום שקיבלנו שם חדש. איננו אותו אדם שהיינו מקודם. כל פעם שעוברים את י"ס נעשים אדם חדש. כשם שתשובה מכפרת כי אינני אותו אדם שהייתי, כך קרי"ס מכפרת כי אינני אותו אדם שהייתי.
יצי"מ היא סוד הגאולה שלנו. אנו מחכים בכל יום ל"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". לעומת זה סוד קיומנו עד הגאולה הוא מכח קריעת ים סוף.
שירת הים הכתובה בתורה נאמרת בפסוקי דזמרה אחרי שירות דוד שהם מן הכתובים. מדוע נדחית שירת התורה לאחר שירת הכתובים?
בעיה נוספת: בברכת ברוך שאמר אנו אומרים "בשירי דוד עבדך נהללך וכו'", ואילו שירת הים אינה משירי דוד, וא"כ הברכה לא כוללת אותה!
ברמב"ם גם בנוסח התפילה וגם בהלכות מביא מנהג שהיו גומרים פסוד"ז ומברכים ישתבח, ואח"כ היו אומרים שירת הים. מחוץ לפסוד"ז. בגמרא כתוב (שבת קיט:) אמר רבי יוסי יהיה חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ולמסקנה מדובר על פסוד"ז. המהר"ל והרמ"ע מפאנו: מי שאומר הלל על נס זה לא טוב. אך פסוד"ז אנו אומרים על סדר העולם - ברוך שאמר והיה העולם, ולא על נס היוצא מכלל חוקי הבריאה.
מדוע האומר הלל בכל יום הוא מחרף ומגדף? ע"פ המהר"ל והרמ"ע: שאלו את הזקנים ברומי אם אלקיכם שונא ע"ז מדוע אינו מבערה? ענה ר"ג וכי יאבד עולמו מפני השוטים העובדים לחמה וללבנה? אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידים ליתן הדין. מי שאומר הלל בכל יום מכחיש את העולם כמנהגו נוהג, אלא העולם נוהג רק לפי רצונו של הבורא, ואינו מודה שרצונו שהעולם ינהג כמנהגו. אם כך מעורר הטענה מפני מה אינו מבער את הע"ז, וא"כ נותן מקום לחשוב שיש לה כח כלשהו, וה"ז מחרף ומגדף.
א"כ פסוד"ז על סדר ההנהגה הקבועה של העולם. אך שירת הים שנאמרה על נס חריג במיוחד, אינה יכולה להצטרף לפסוד"ז. א"א לומר שירה על נס בכל יום. זה מחרף ומגדף כאמור שם בגמרא. איך א"כ אנו אמורים אותה בכל יום?
תשובה על כך ניתן לומר ע"פ מש"כ בזוהר על השאלה הראשונה מדוע מאחרים את שירת הים לאחר כל שירות דוד? עונה הזוהר (קלא:) דהאי תושבחתא עילאה על כל שבחין דאמירן בעלמא, והשכינה מיתקנת ביותר דווקא על ידה, ולכן איהי סמוך לצלותא דמיושב, כהקדמה לקריאת שמע. א"כ כל פסוד"ז בם הלל על סדר העולם, והשירה היא הקדמה לקריאת שמע, הנקראת כאן צלותא דמיושב.
דברים אלו צריכים ביאור.
בדומה לכך, במס' שבת נאמר על רשב"י שפטור מתפילה כי תורתו אומנותו. תוס' שואל, הרי בבמה מדליקין כתוב שכשהיה במערה והגיע זמן תפילה היה נוטל ידיו ומתפלל? מתרצים: האי מצלי היינו ק"ש!
זה צ"ב. הלא אין בק"ש שום מרכיב של תפילה? כולה ציווי או הבטחה מה יקרה אם נקיים ציווי!
במשנה: שמע קדמה לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עומ"ש תחילה ואח"כ עול מצוות. ברמב"ם בתחי' הל' ק"ש : מקדימין פרשת שמע כי יש בה ייחוד ה' ואהבתו ותלמודו. כך מפרש הרמב"ם קבלת עול מלכות שמים. מקבלים עלינו עול מלכותו, עול ייחודו, כלומר לא לפנות לשום מציאות אחרת בעולם. אהבתו - אין לנו חיבור וקשר אמיתי עם שום מציאות אחרת. תלמודו - אנו מקבלים עלינו עול תלמודו - את תורתו - כל מה שגילה לנו וציווה עלינו.
במראה הסנה נאמר למשה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". מדוע קבלת התורה נחשבת ל"תעבדון את האלוקים"? הלא עמוד התורה נפרד מעמוד העבודה? אכן, לימוד התורה אינו עבודה, אך קבלת התורה היא עבודה.
מה יעשה אדם ויחכם, כלומר יתחבר חיבור אמיתי לתורה? ירבה בישיבה וימעט בסחורה. רבים עשו ולא עלתה בידם? אלא יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנא' כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. זו קבלת תורה. לעמוד לפני הבורא ולומר לו: בזה חפצתי! בלי זה חיי אינם חיים!
מה המאורע הנפלא שקרה בקריעת ים סוף? חז"ל: אנו נקראים עברים, תחילה כי אנו מבני אברהם שנקרא עברי, שכל העולם מעבר אחד והוא היחיד מן העבר השני. אך לאחר קרי"ס אנו נקראים עברים ע"ש שעברנו את הים.
כשעברנו את ים סוף קיבלנו שם חדש, כלומר נשתנתה מהותנו, כמ"ש ברמב"ם בהלכות תשובה על בעל תשובה שמשנה שמו, כלומר איני אותו אדם. נעשינו עברים.
מח' תנאים: כל העובר על הפקודים - כל מי שעבר בים עם כל הפקודים. למ"ד אחר מי שנמנה. נפ"מ אם שבט לוי צריך לשקול מחצית השקל. לאוזן שומעת: כשיונה הנביא ברח בספינה וה' הטיל סער גדול בים והאניה חישבה להשבר. יונה נרדם בירכתי הספינה. כששאלוהו אי מזה עם אתה ענה עברי אנכי. אין זו תשובה רגילה. אך יונה הבהיר לו איך ייתכן שבמצב כזה אדם ישכב ויירדם. ענה לו אני עברי, שאינו מתרגש מן הים. כבר התגברתי עליו פעם.
מעבר הים יצר לנו מציאות חדשה - עברים.
"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". "ואנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי". מקום האדם הוא בארץ. לבני ישראל ניתנה ארץ שלא ניתנה לאף אחד - הוא בקע ים ונתן לבני ישראל דריסת רגל שם. זה מקום מיוחד רק לבני ישראל, ואין לשום אומה מקום להכנס שם. אנחנו בעבר אחר, ששם כל העולם לא נמצא.
קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף. קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף. לכאורה זה דברים ששייכים לכל העולם, אך לא, שהרי קרי"ס היא רק שלנו, וא"כ רק מזונותינו וזיווגינו קשים כקרי"ס. מדוע א"כ כולם מתפרנסים ומתחתנים בלי שיהיה קשה כקרי"ס?
הכוונה שכל מה שנהוג וקבוע בעולם - אצלינו הוא אחרת.
מה שנקרא והארץ נתן לבני אדם - אצלינו זה אחרת. הארץ שניתנה לנו זו ארץ שהיא בריאה מחודשת, שנבראה רק לצרכינו שלנו. אנחנו מתפרנסים ונישאים באופן שמצריך קריעת י"ס. לכל העולם זה בטבע, ואצלינו צריך ניסים.
הסדר שלנו מגיע מקריעת י"ס. זו המערכת שאנו בתוכה. הים תמיד מאיים לבלוע אותנו. העובדה שאנו חיים היא רק משום שבוקעים לנו את הים. נותנים לנו מקום.
במשנה בסוף קידושין: מעולם לא ראיתי שועל (שמצטין בפקחות) סוחר. לא צריך להשתמש בכשרונותיו כדי להתפרנס. לא ראיתי אריה (שהוא בעל כח רב) שצריך להיות סבל כדי לחיות. מעולם לא ראיתי צבי וכו'. והם מתפרנסים שלא בצער. מדוע אני צריך להשתמש בכשרונותי כדי להתפרנס? כי הריעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי.
פרנסת אדם שונה מכל בעלי החיים. זו מידה שנוהגת בכל באי העולם. בשבילנו נוסף לצער והטירחה של כולם יש צורך בנס כדי להתפרנס. לכן אנו נקראים עברים. אנו מצד אחר. לא כשאר באי עולם. אנו חיים מתפרנסים ונישאים מכח קריעת ים סוף.
יש מצווה לזכור את יצי"מ. כל יום, במועדים, בליל פסח. לא מצאנו כלל מצווה לזכור את קריעת י"ס. אין שום מצווה הקשורה בזה. אמנם בברכת גאל ישראל אנו מזכירים את סיפור קרי"ס וחלק מהשירה ששרנו, אך זו תקנת חז"ל בלבד.
את יצי"מ אנו צריכים להזכיר כדי להשתייך אליה. אם לא כן היא תשכח מאתנו. אך קרי"ס היא חלק מאתנו ואנו חלק ממנה. אנו נקראים על שמה. דבר שנמצא איתנו אין לנו צורך לחדש אותו.
בליל הסדר יש דין לראות עצמו כאילו יוצא עתה משעבוד מצרים. כלומר היציאה מתחדשת כל שנה. אין שום חובה לראות עצמנו כעת כעוברים בים סוף. הוא קבוע ונמצא אתנו. אם אנו מתפרנסים ונישאים - הרי זה מכח קרי"ס. כל ההזכרה הוא רק כנוסח של תפילה, אך לא כדי לזכור.
בזוה"ק מבואר שעל זה תיקנו לומר כל יום את השירה. אנו מצרפים עצמנו לדבר שקיים בנו בקביעות. חוזרים לאותה שירה שאמרנו אז. לא שאומרים זאת על נס שמחוץ לדרך הטבע, אלא זה סדר הטבע שלנו. קרי"ס היא הבסיס שעליו נסמכים כל חיינו. העולם כמנהגו נוהג שלנו.
קרי"ס הייתה המקור למן שאכלו במדבר ארבעים שנה. הרמב"ן בבשלח: מנין הגיע המן?
זה א-לי ואנוהו. הצביעו באצבע. הדבר נוכח מול עיניהם. היה שם גילוי שכינה שלא היה כמוהו מעולם. ראתה שפחה על הים - היצור הפחות ביותר, מן הערב רבש הצטרפו לישראל, ראתה גילויים עצומים כאלו, שלא ראה יחזקאל בן בוזי. כולם ראו וידעו על מה הם מדברים. כולם היו שותפים וידעו כולם מה חושב השני. רק במתן תורה חזר גילוי כזה על עצמו.
הרמב"ן אומר שראיה ברורה זו הפכה לדבר פיזי, זיו השכינה שנתגשם ברצון בוראו, וזהו מקורו של המן.
א"כ המזונות של עם ישראל ממש מקריעת י"ס. אותו דור של עוברי הים, שאנחנו בני בניהם, הם אלו שחיו מהמן ומכח זה גם אנו נולדנו. א"כ חיינו נובעים מהמן ומקרי"ס.
בנוסח ברכת התורה: אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. התורה וחיי העולם ניתנו ביחד. לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. אבותינו מקבלי התורה חיו מאכילת המן, וזה היה תנאי לקבלת התורה. אוכל שאינו שייך לעולם הזה. הרמב"ן מזכיר בענין המן את מאחז"ל העוה"ב אין בו אכילה ושתיה וכו' אלא נהנים מזיו השכינה. שם אוכלים וחיים מזיו השכינה. כאן ניתנה התורה לאלו שאכלו את הדבר שנתגשם מזיו השכינה.
זו צלותא דמיושב. קבלת התורה שנקראת עבודה, שחלה רק ע"י תפילה. אדם נהיה מקבל תורה רק ע"י בקשת רחמים ממי שהתורה שלו. ק"ש היא צלותא דמיושב.
ברכת יוצר היא תחילת ק"ש, ולפניה אומרים את שירת הים, בסמוך ככל האפשר לק"ש, כי א"א לקבל תורה אלא עוברי הים - אוכלי המן. אנו צריכים להחיות עובדה זו כל יום, ע"י שירת הים. כך נוכל להיות כל יום מחדש מקבלי התורה.
שירה זו אומר הזוהר, בזמן שנאמרת, מתעטרא כנס"י בההוא כתרא דעתיד קוב"ה לעטרא ביה למלכא משיחא.
יחזקאל ראה מעשה מרכבה, כלומר סוד ההנהגה מראשית עד אחרית. השירה מסתיימת גם היא ה' ימלוך לעולם ועד. סוף שיר אומרים פעמיים, כמו סוף שירת דוד כל הנשמה, וכמו סוף שיר של פגעים. גם סוף שירת הים. בתרגום זה נאמר בלשון הווה: ה' מלכותיה קאם וכו'. ואנו מוסיפים תרגום זה. כלומר, אינו את מה שלא ראה יחזקאל בברירות של הווה, של נוכח. מי שחי במערכת זו, ומבינה כראוי, רואה את כתרו של המלך המשיח. כל העתיד נתפס כדבר נוכח.
פרשות יצי"מ הם פרשות שאנו עוברים אותם במהלך חיינו. אין זה מעשים שהיו פעם. מקרי"ס אנו יונקים חיים. בלי קרי"ס לא היינו יכולים לעבור את העולם הזה. הוא אינו מקומנו. עצם זכות קיומנו מוטלת תמיד בספק. מי שאומר את שירת הים כראוי, יודע ללא אשליות, שבלי קרי"ס מזמן היינו אבודים. גם במחינת עצם קיומנו הפיזי, וגם מבחינת כל מהלך חיינו.
בשל"ה כתוב שמי שאומר את שירת הים כראוי, בכוונה, בחיות, בשמחה ובקול, כאילו עבר בעצמו את הים, מצרף עצמו למשה ובנ"י, נמחלים לו כל עוונותיו.
אין לזה מקור בחז"ל, אך ההבנה היא משום שקיבלנו שם חדש. איננו אותו אדם שהיינו מקודם. כל פעם שעוברים את י"ס נעשים אדם חדש. כשם שתשובה מכפרת כי אינני אותו אדם שהייתי, כך קרי"ס מכפרת כי אינני אותו אדם שהייתי.
יצי"מ היא סוד הגאולה שלנו. אנו מחכים בכל יום ל"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". לעומת זה סוד קיומנו עד הגאולה הוא מכח קריעת ים סוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה