מפי השמועה
א. כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם. פשוטם של דברים הוא מה שחייב כל אחד לתת מחצית השקל.
אבל אין בפרשה זו זכר למחצית השקל שהיו נותנים לבית המקדש. אלא רק שכשמונים את ישראל חובה לתת מחצית
השקל. כך במנייתם כאן וכן במנייתם בתחילת חומש במדבר.
אדרבה, תרומת המשכן היתה נדבה גמורה, כל אחד לפי רצונו ונדבת ליבו.
לפני שהוקם המשכן לא היה סיבה לקחת תרומה לקרבנות כי לא נהג עדיין הקרבב ע"ג המזבח.
וע"כ נתנו רק לאדנים. אבל במנין שאחרי שהוקם המשכן אכן לקחו את מחצית השקל לכל צורך קרבנות הציבור.
ב. מה שכן כתוב הוא מה שמובא ברש"י "כי תשא - לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם,
אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם"
ג. דבר זה באמת אינו מובן למה המנין מחייב מחצית השקל. וכן זה שמצינו עוד מנינים ובהם לא נתנו מחצית השקל. דוד
מנה את ישראל ולא נתנו כלום. שאול מנה את ישראל 'ויפקדם בטלאים' אבל לא במחצית השקל.
ד. מצות מחצית השקל היא המצרפת את כל הפרטים הנמנים לכלל אחד.
ה. עם ישראל חי את חייו בשני רבדים שונים. א. החיים המשותפים לנו ולכל העולם. ב. דבר שיש רק לנו, כח ציבור.
דוגמתו- במה שנאמר "יעקב אבינו לא מת. - אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא - אמר ליה:
מקרא אני דורש, שנאמר 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ
שבים' מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים". וקשה מאוד הרי זה שייך בכל אחד שהשאיר זרע אחריו
בחיים, ומוכרח שזה ממעלותיו של יעקב אבינו דוקא. והביאור בזה הוא מה שיש רק לבניו של יעקב את הכח של ציבור.
שעל זה נאמר 'אין ציבור עני' 'אין ציבור מתים' ואין הקב"ה מואס בתפילת ציבור. זה כח הציבור שהוא תמיד עשיר חי
ואינו נמאס אלא תמיד רצוי.
צורת חיים זו של ציבור שייכת דוקא בזרעו של יעקב 'ומי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראינו
אליו' ובגמ' הק' ע"ז הרי כתוב 'דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב' משמע שאין הוא תמיד מצוי, ותי' הא ביחיד הא
בציבור, וזה ההבדל בין רב לגדול, כי גדול משמעו דבר שלם המורכב מהמון פרטים המצטרפים למהות אחת, ו'רב' הוא
דבר נעלה אבל לאו דוקא שלם.
וזה ענין מחצית השקל שעי"ז מתקבצים לכח ציבור. וכדברי הרמב"ן שאם יצטרפו כל ישראל ויתנו כל אחד מטבע הנה
אין זה קרבן ציבור אלא קרבן השותפים, ורק כח מחצית השקל הוא להפוך את היחידים הנמנים ל'ציבור'.
ו. ענין התמידים והקטורת ולחם הפנים וכו' הוא לעשות אותנו לציבור. חיובו על הציבור, הם עושים את זה ומכח זה
נעשים ציבור.
ז. בחורבן הבית פקע ממנו שם ציבור. וע"כ נקרא הגלות 'פיזור' 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים' 'וקרב פזורינו
מבין הגויים' כי אין מה שיצרף אותנו לציבור.
ואעפ"כ נאמר בברכות (ח.) "אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור - מעלה אני
עליו כאילו פדאני, לי ולבני, מבין אומות העולם". ומבאר בזה המהר"ל בנתיב העבודה שהוא פודה לקב"ה כי התפילה
בציבור היא החזרה כלשהיא למציאות שם 'ציבור' וזה היפך פיזור הגלות וע"כ נחשב כאילו פדה לקב"ה מבין האומות.
הרי על ציבור אין גלות. כי הגלות רק מבטלת שם ציבור מאיתנו, אבל א"א להגלות ציבור.
ח. כלי המקדש הם חובת הציבור, וזה יוצר את הציבור. וכשבית המקדש חרב אנו צריכים ליצור כח ציבור מחדש באופן
אחר, וזה ע"י התפילה בציבור. זו יציאה מהגלות באופן כלשהוא. כי אם יש ציבור- אין גלות. וכן בזה מחברים את
הפזורים.
ט. יעקב נקרא חי כי זרעו חי לעולם מכח מה שנקראים הם ציבור.
י. כי תשא פי' תרומם. דבר נשא הוא דבר מרומם. משמע שראש בני ישראל הוא גבוה אבל מוגבל, ומכח משה ראש בני
ישראל העם מתרומם.
מנין הוא דבר שבדרך כלל מביא היפך הברכה, נוקב הוא ההיפך מברכה, 'נקבה עלי שכרך' 'נוקב שם ה'' הרי זה קללה,
ומשה רבינו הוא לבדו יכול למנות ישראל באופן שדבר זה עצמו היא נשיאת ראש.
יא. מצרים בגי' מספר. מצרים משמע מצר ים, מקום צר, מקום שמכווץ ומצמצם. היפך התרחבות הברכה המשפיעה עוד
ועוד. לאאע"ה ולזרעו נאמר 'והיה ברכה', ומצרים היא ההיפך, מצרים מזרעו של כנען 'ארור כנען'. וזה כנגד זה עשה
האלוקים.
וע"כ מיד אחרי יציאת מצרים אנו סופרים את ספירת העומר, וכן ברוב העדות אחרי כל ליל הסדר סופרים 'אחד מי יודע'
הרי זה דבר תמוה- מהו הדבר הזה, הרי התינוקות ישנים מזמן, ומה הוא משחק המילים הזה.
הלימוד מזה הוא שכשיוצאים ממצרים עוברים ממערכת מספר אחת של מצרים המונעת ברכה, למערכת אחרת המונה
את הדברים באופן שמחבר למקור ומוסיף ברכה. וזהו הגמר של יציאת מצרים.
יב. משמעות הדברים היא במושג הספירה, אחד אינו ספירה כי כל עוד לא צורף לפחות שני מספרים לא צירפנו כלום.
אמנם כל ספירה אמיתית מתחילה באחד, (כי כל עוד הספירה היא לא החלת מספר אלא רק ענין טכני לדעת כמה יש
או חסר וכד' אפשר הרי למנות מעשר ומעלה בשביל לדעת את ההפרש) והמשמעות של המנין מאחד הוא זה שהמנין
מתחיל בדבר שהמנין לא חל עליו, וצירוף של כל דבר לאחד הזה, היינו- צירוף וחיבור הדברים למקור- האחד, לא
האופן שהמטרה היא ההגעה לריבוי, אלא לצרף את כל הנספר לאחד, לכלל שממנו הם יוצאים.
יג. בליל הסדר מגיעים עד שלשה עשר מי יודע, הרמז בזה הוא שי''ג הוא בגי' אחד, ללמדך שהמנין מתחיל מאחד ומטרתו
היא להגיע לאחד.
יד. כשיוצאים ממצרים אנו עוזבים את מערכת המספר של 'ארור כנען' המפריד ממקור הברכה, ונכנסים אל מערכת
הספירה של ישראל המקשר ומחבר את הכל ל'אחד'.
וכך היה מונה- אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו' כי הכל בא מהאחד והולך אל ה'אחד' שאיננו נספר, 'לגדולתו אין
מספר'.
מובן כי במספר יש סכנה כי לא כל אחד יודע לספור, לא כל אחד יצא במאה אחוז ממצרים, ומשה רבינו הוא האדם
האחד שמאחד את כל כלל ישראל וכמו שאמר רבי עקיבא לציבור כשראה שמתנמנמים שילדה אשה אחת במצרים
שישים ריבוא בכרס אחת ומנו משה. כי הוא כלל ישראל.
הרואה שישים ריבוא מישראל מברך שחלק מחכמתו ליראיו כי בכל אחד יש איזה חלק של התורה, פנים מסויימות של
תפיסה בתורה. ישרא''ל- י'ש ש'ישים ר'יבוא א'ותיות ל'תורה. כך קבלו הקדמונים. ומשה רבינו הוא המחבר את כולם
ל'אחד' והוא זה שיכול לישא את ראש בני ישראל, כי הוא מרים את כולם בנקודת האחד שבהם- כח הציבור.
טו. כשמשה רבינו מונה את הציבור הוא עושה אותם לציבור, ליחידה אחת. וציבור חייב במחצית השקל פעם בשנה כשבית
המקדש קיים, ובזמן שמתעסקים לבנות את המשכן הרי עדיין אין מה שעושה אותנו לציבור אלא המנין, המנין עצמו
הוא העושה אותנו לציבור. אחרי זה כשבית המקדש קיים המקדש בעצמו עם כל עבודתו הוא המאחד את העם להחשב
'ציבור'. ולכן כשאנו ציבור אנו מחוייבים במחצית השקל בכל שנה, כי אותה החובה הקיימת בזמן שמשה רבינו יוצר
אותנו לציבור היא הקיימת בכל זמן שאנו צריכים ליצור את מה שעושה אותנו לציבור, וזה הוא המקדש ועבודתו.
טז. הערך המספרי של המילה 'שקל' הוא אותו ערך של המילה 'נפש'. וע"כ הוא הא 'לכפר על נפשותיכם'.
ומחצית השקל הוא דרך רמז לזה שכל אחד כשהוא לעצמו צריך לחוש שהוא מחצית, כי אם רואה בעצמו מציאות
שלימה אין הוא יכול להתחבר לציבור. אלא צריך להרגיש שמחצית משלו שייך לציבור. וזה מה שבא 'לכפר על
נפשותיכם'. כי המנין השלם הוא במה שכ"א שוה לכולם באופן שבעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אלא כל אחד נותן את
מחציתו לציבור.
יז. היום הוא לילי י"ד אדר, והגמ' אומרת 'לית דידע לישנא בישא כהמן', בזה שאמר 'עם אחד מפוזר ומפורד' המן התכוון
להשפיע על אחשוורוש להשמיד להרוג ולאבד את כל זרע ישראל. וכשהוא מתירא מאלוקיהם של אלו שנוקם באלו
שפגעו בבניו, ענה המן 'ישנו עם אחד' ישינים הם מן המצוות או כלפי מעלה לומר שישן הוא אלוקיהם של אלו, כי כשעם
ישראל הוא פרוד אין לו את כוחו המיוחד.
ועל זה אומרת הגמ' "ובאחד באדר משמעין על השקלים, ולמה באחד באדר, שהיה צפוי וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה
העולם, שהיה המן הרשע עתיד לשקול ככרותיו על ישראל, לפיכך הקדים ואמר למשה שיהו שקלי ישראל קודמין
לשקלי המן" ותוס' מחשבן איך עשרת אלפים כיכר כסף שנתן המן היה מכוון בדיוק לשקלי שישים ריבוא. כי הוא ידע
שאין ציבור מתים וע"כ עמל לגלות את זה שאין כאן ציבור. וכנגד מה שעשה אותם לציבור הוא הסכים לתת לרעה. כי
כך קבלנו מרבותינו שהמן עשה את כל מה שעשה עם כל 'כוונות האר"י' כי הוא ידע טוב כנגד מה לכוון לרוע.
והקב"ה חיפש עצות כנגד מה שהמן מנסה לפגוע והרי הוא הצליח לפגוע במקומות הנכונים, וע"כ קבלנו את פרשת
מחצית השקל, להתבונן כמה גדול כח הציבור, ובמיוחד לנו שלא נשאר לנו אלא לימוד הפרשה בשביל ליצור בנו איזה
שייכות לציבור.
יח. בשביל להיות ציבור צריך לישא את ראש, להתרומם להיות יותר גבוה, ועי"ז להתחבר לציבור. והציבור מוגן ורצוי
לעולם. אין ציבור עני ואין ציבור מת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה