המרבה בתשמיש

חלק חמישי 

הגר"מ קליין זצ"ל

סימן רלו

ובמה שכתבתי בענין תשמיש שלא במקום מצוה לא רציתי להאריך בזה כי פשוט הוא דשלא בשעת עונה ואין בו משום פ"ו וכגון סתם למלאות תאוותו שאין זה מצוה ואדרבה פגום מאד ומעשה בורות הוא ועיין א"ע סי' כ"ה ס"ב ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצלה תמיד שדבר זה הוא פגום מאד ומעשה בורות והאיך יאמר שעל דבר שכתבו עליו שהוא פגום מאד דהוה מצוה ואם הוה מצוה אמאי הממעט בתשמיש הרי זה משובח, עיין רמב"ם פכ"א מאישות וחכז"ל גזרו על בעלי קריין משום שלא ירבו בתשמיש ועיין רמב"ן פ' קדושים בתחלתו וז"ל כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין א"כ ימצא הבעל תאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין וזוללי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה לפיכך בא כתוב אחר שפרט איסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות וימעט במשגל כענין שאמרו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין ואל ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו וכו' ע"ש והמפורסם אינו צריך ראי' כי פשוט מאד בכל הפוסקים שהתשמיש שלא במקום המצוה כגון עונה או כיוצא בזה המפורשים בפוסקים רק למען התאוה הוא פגום מאד. 

עכ"ד.

אבל עי' כאן. 

והכל לפי הענין ובכל דרכיך דעהו וכל מעשיך יהיו לשם שמים.