יציאת מצרים וקידוש החודש
מה הקשר בין ברכת החודש ל"מי שעשה ניסים וכו' וגאל אותם וכו"?
פרשת יצי"מ כרוכה בקידוש החודש.
כל המצוות של יצי"מ נאמרו בתוך פרשת קידוש החודש. זו פרשת הגאולה. לכן, כשעושים דבר מעין קידוש חודש, אנו מזכירים את יצי"מ ומתפללים לגאולה. הגאולה וקידוש החודש ירדו כרוכים לעולם.
אכו, מה ביאור הדבר?
החודש הזה לכם ראש חדשים - כאן כתובה מצוות קה"ח. ראשון הוא לכם לחדשי השנה - כאן המקור לדעת הרמב"ם למצוות עיבור השנה - להשוות החדש לשנה.
יצי"מ הייתה מהפכה. כל סדרי העולם השתנו. כלל ישראל נולד בעולם, והגיעה לעולם מציאות של עם ה' - אומה היודעת את ה', והולכים לקבל תורה. מהפכה אמיתית!
סדר הזמן השתנה. אנחנו חיים בתוך סדר של זמן. התודעה שלנו זורמת עם הזמן. הזמן נתפס כמציאות של המשך. זו תודעת הזמן שלנו. זורמים עם הזמן. ממשיכים והולכים עם הזמן שזורם. אך בעצם זה לא נכון. זמן שנתפס כהמשך לא שייך בו חידוש. זה שורש כל הכפירות. המשך מכריח קדמות. בתודעתנו אין נקודת התחלה לזמן. הוא זורם כל הזמן. כולו המשך. כל דבר כזה לא שייכת בו התחלה. כשחיים כך כופרים. כופרים במילה הראשונה שבתורה.
בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. המאמר של בריאת השמים הוא המאמר בראשית. הגר"א והספורנו ועוד מבארים, שבראשית זה התחלה של מהלך. בריאת הזמן. זו הבריאה הדקה ביותר. היא מאפשרת את סדר כל הבריאה. במערכת זו זורמת כל הבריאה.
אנו לא מסוגלים לקלוט עולם שאינו כפוף לזמן. לתהליך. הזמן מאפשר תהליך. זהו בראשית - בדבר ה' שמים נעשו. כלומר, ה"שמים נעשו" זה קיום דבר ה'.
דיבור = תהליך. דיבור = הנהגה. כל המאמרות נאמרו בתוך סדר העולם. דיבור מעצם עניינו הוא תהליך - צירוף הגאים למילים, למשפטים ולמאמרות. א"כ עצם המאמר הוא בריאת הזמן.
הכפירה היא התייחסות לזמן כהמשך גמור. כאילו לא התחיל אף פעם. זו כפריה בבריאה ובתורה.
פירוש המילה זמן - הכנה. להזמין - לייחד ולהכין. מוזמנים לשמחה, כלומר נתבקשו להכין עצמם לשמחה. הזמנה מילתא. הכנה לתפקיד בעתיד. נקודת הכובד של תפיסת הזמן כהמשך היא בעבר. אך נקודת הכובד של זמן מחודש היא בעתיד. אנו מזמינים עצמנו לקראת דבר. איננו הולכים מ.. אלא אל. זמן נקרא זמן כי אנו מזמינים עצמנו לעתיד. רק בלה"ק שני השורשים האלו הם אחד.
קידוש החודש נקרא במשנה תיקון המועדות. מועד = נקודת יעד. מקום שאליו הולכים. אליו עתידים להגיע. בית מועד לכל חי. המקום שאליו כולם מגיעים.
המהפכה בתודעה מזמן המשך לזמן יעד. זמן שהמוקד שלו הוא העתיד. פונה למשהו שטרם היה. פניו לחידוש. אך זמן שהוא המשך, גם העתיד הוא עבר. הוא יהיה המשך של מה שהיה. מה שהיה הוא שיהיה. לצערנו זו התודעה שאנו חיים בה. זה סותר לחידוש.
זה מה שנתגלה בגאולת מצרים.
משה רבנו נשלח לגאול את ישראל. ואמרו לי מה שמו? א-ה-י-ה אשר א-ה-י-ה.
שם = גילוי. הנהגה. הגילוי המביא את הגאולה זהו השם א-ה-י-ה. הוי"ה בלשון עתיד. בורא העולם גילה כאן מימד חדש של היות, של הויה. הבחינה העליונה ביותר. הויה של עתיד. מציאות הווית של עתיד. ניתן לפנות אליו בשם עתיד. גילוי ההויה של עתיד.
הרשב"ם מפרש בא"ת ב"ש. שכביכול אנו קוראים אותו בצורת נסתר יקוק, ואילו הוא מדבר על עצמו בשם המפורש אומר זאת בא' אקוק.
אבל שם הוי"ה מדבר על עבר הוה ועתיד. כך הרי יש לכוון. א"כ כשאומר זאת על עצמו, מדוע זה רק עתיד? אלא, אין הכוונה לעתיד שיהיה רק בעתיד, אלא שכל ההויה שלו מכוונת לקראת העתיד. העבר וההווה מכוונים אל העתיד.
זהו השם של הגאולה. כלומר, הגאולה נובעת מתוך תפיסת הכל כמכוון לעתיד.
אלו הם החיים שלנו מאז יציאת מצרים. כאשר יש שינוי בזמן, עלינו לזכור את יצי"מ.
ביצי"מ קרתה מהפכה. נתחדש דבר שלא היה. הגאולה היא היעד. המועד. כל המועדים מכוונים לנקודה זו. כל המועדים הם זכר ליצי"מ - ארוע שהיה בעבר, אך הם מכוונים לעתיד. למקום שאנו הולכים אליו. רגלים. צועדים לשם. פעמי רגלינו. פסיעות אל העתיד.
בדרך הטבע הייתה יצי"מ בלתי אפשרית, כנאמר בהגדה: "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". מה ההכרח בכך? אין הכוונה בהכרח לאותו פרעה ולאותה מצרים, אלא שהיינו תפוסים וכפופים לאותה מציאות של המשך. מציאות חסרת עתיד, חסרת חידוש, שאין לה לאן ללכת. הווה נמשך. כך היינו חיים אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו. המצרים היו קובעים את צורת ההתבוננות שלנו. את האופן בו אנו חיים. זה השעבוד למצרים.
נבראנו כדי לחיות לעולם. המיתה נתחדשה על ידי מעשה אדם, לא חלק מהתוכנית האלוקית. כלומר נבראנו כדי להתקדם תמיד. להיות היום לא כאתמול, ומחר לא כהיום וכך הלאה. העוה"ב אין בו שום עניין מענייני הגוף, אלא יושבים ונהנים מזיו השכינה. הנאה מהנה רק כשהיא חידוש. כלומר חידוש בלי הפסק. לכך נוצרנו.
לכן האדם תמיד מחפש ריגושים חדשים. כי ההנאה גלומה בחידוש. אין להם בעצם דברים חדשים, אלא אותה אשפה מזווית אחרת. לזה הם קוראים חדש. מכונית עם כפתור חדש, שיודע לעשות משהו שעוד אין לשכן. זה עובר מאוד מהר ומאבדים את הטעם. מחפשים עוד, ואין מאיפה להוציא. הנפש לא תמלא. כי נבראנו לחידושים אמיתיים. אבל זה מראה למה בעצם נבראנו.
החיים האמיתיים שלנו הם בעתיד. תמיד. כאשר יגיע העתיד הקרוב יתגלה עתיד נוסף. ה' ימלוך לעולם ועד. תמיד יתגלה גילוי חדש במלכות, ויתברר עוד ועוד. ההנאה מזיו השכינה לא תפסיק לעולם. לשם מכוונים החיים.
החיים שלנו נמתחים בין גאולת מצרים לגאולה העתידה. אנו מזמנים עצמנו לעתיד. זה נקרא לחיות בתוך הזמן.
מי שעשה נסים וכו'. אנו מקבלים חודש חדש כהמשך ליציאת מצרים. אנו מקווים שהוא יהיה נקודת המעבר בין גאולת מצרים לגאולה העתידה. מי שחי את יציאת מצרים, הולך ויוצא מכל מצָרים שהם.
מה הקשר בין ברכת החודש ל"מי שעשה ניסים וכו' וגאל אותם וכו"?
פרשת יצי"מ כרוכה בקידוש החודש.
כל המצוות של יצי"מ נאמרו בתוך פרשת קידוש החודש. זו פרשת הגאולה. לכן, כשעושים דבר מעין קידוש חודש, אנו מזכירים את יצי"מ ומתפללים לגאולה. הגאולה וקידוש החודש ירדו כרוכים לעולם.
אכו, מה ביאור הדבר?
החודש הזה לכם ראש חדשים - כאן כתובה מצוות קה"ח. ראשון הוא לכם לחדשי השנה - כאן המקור לדעת הרמב"ם למצוות עיבור השנה - להשוות החדש לשנה.
יצי"מ הייתה מהפכה. כל סדרי העולם השתנו. כלל ישראל נולד בעולם, והגיעה לעולם מציאות של עם ה' - אומה היודעת את ה', והולכים לקבל תורה. מהפכה אמיתית!
סדר הזמן השתנה. אנחנו חיים בתוך סדר של זמן. התודעה שלנו זורמת עם הזמן. הזמן נתפס כמציאות של המשך. זו תודעת הזמן שלנו. זורמים עם הזמן. ממשיכים והולכים עם הזמן שזורם. אך בעצם זה לא נכון. זמן שנתפס כהמשך לא שייך בו חידוש. זה שורש כל הכפירות. המשך מכריח קדמות. בתודעתנו אין נקודת התחלה לזמן. הוא זורם כל הזמן. כולו המשך. כל דבר כזה לא שייכת בו התחלה. כשחיים כך כופרים. כופרים במילה הראשונה שבתורה.
בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. המאמר של בריאת השמים הוא המאמר בראשית. הגר"א והספורנו ועוד מבארים, שבראשית זה התחלה של מהלך. בריאת הזמן. זו הבריאה הדקה ביותר. היא מאפשרת את סדר כל הבריאה. במערכת זו זורמת כל הבריאה.
אנו לא מסוגלים לקלוט עולם שאינו כפוף לזמן. לתהליך. הזמן מאפשר תהליך. זהו בראשית - בדבר ה' שמים נעשו. כלומר, ה"שמים נעשו" זה קיום דבר ה'.
דיבור = תהליך. דיבור = הנהגה. כל המאמרות נאמרו בתוך סדר העולם. דיבור מעצם עניינו הוא תהליך - צירוף הגאים למילים, למשפטים ולמאמרות. א"כ עצם המאמר הוא בריאת הזמן.
הכפירה היא התייחסות לזמן כהמשך גמור. כאילו לא התחיל אף פעם. זו כפריה בבריאה ובתורה.
פירוש המילה זמן - הכנה. להזמין - לייחד ולהכין. מוזמנים לשמחה, כלומר נתבקשו להכין עצמם לשמחה. הזמנה מילתא. הכנה לתפקיד בעתיד. נקודת הכובד של תפיסת הזמן כהמשך היא בעבר. אך נקודת הכובד של זמן מחודש היא בעתיד. אנו מזמינים עצמנו לקראת דבר. איננו הולכים מ.. אלא אל. זמן נקרא זמן כי אנו מזמינים עצמנו לעתיד. רק בלה"ק שני השורשים האלו הם אחד.
קידוש החודש נקרא במשנה תיקון המועדות. מועד = נקודת יעד. מקום שאליו הולכים. אליו עתידים להגיע. בית מועד לכל חי. המקום שאליו כולם מגיעים.
המהפכה בתודעה מזמן המשך לזמן יעד. זמן שהמוקד שלו הוא העתיד. פונה למשהו שטרם היה. פניו לחידוש. אך זמן שהוא המשך, גם העתיד הוא עבר. הוא יהיה המשך של מה שהיה. מה שהיה הוא שיהיה. לצערנו זו התודעה שאנו חיים בה. זה סותר לחידוש.
זה מה שנתגלה בגאולת מצרים.
משה רבנו נשלח לגאול את ישראל. ואמרו לי מה שמו? א-ה-י-ה אשר א-ה-י-ה.
שם = גילוי. הנהגה. הגילוי המביא את הגאולה זהו השם א-ה-י-ה. הוי"ה בלשון עתיד. בורא העולם גילה כאן מימד חדש של היות, של הויה. הבחינה העליונה ביותר. הויה של עתיד. מציאות הווית של עתיד. ניתן לפנות אליו בשם עתיד. גילוי ההויה של עתיד.
הרשב"ם מפרש בא"ת ב"ש. שכביכול אנו קוראים אותו בצורת נסתר יקוק, ואילו הוא מדבר על עצמו בשם המפורש אומר זאת בא' אקוק.
אבל שם הוי"ה מדבר על עבר הוה ועתיד. כך הרי יש לכוון. א"כ כשאומר זאת על עצמו, מדוע זה רק עתיד? אלא, אין הכוונה לעתיד שיהיה רק בעתיד, אלא שכל ההויה שלו מכוונת לקראת העתיד. העבר וההווה מכוונים אל העתיד.
זהו השם של הגאולה. כלומר, הגאולה נובעת מתוך תפיסת הכל כמכוון לעתיד.
אלו הם החיים שלנו מאז יציאת מצרים. כאשר יש שינוי בזמן, עלינו לזכור את יצי"מ.
ביצי"מ קרתה מהפכה. נתחדש דבר שלא היה. הגאולה היא היעד. המועד. כל המועדים מכוונים לנקודה זו. כל המועדים הם זכר ליצי"מ - ארוע שהיה בעבר, אך הם מכוונים לעתיד. למקום שאנו הולכים אליו. רגלים. צועדים לשם. פעמי רגלינו. פסיעות אל העתיד.
בדרך הטבע הייתה יצי"מ בלתי אפשרית, כנאמר בהגדה: "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". מה ההכרח בכך? אין הכוונה בהכרח לאותו פרעה ולאותה מצרים, אלא שהיינו תפוסים וכפופים לאותה מציאות של המשך. מציאות חסרת עתיד, חסרת חידוש, שאין לה לאן ללכת. הווה נמשך. כך היינו חיים אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו. המצרים היו קובעים את צורת ההתבוננות שלנו. את האופן בו אנו חיים. זה השעבוד למצרים.
נבראנו כדי לחיות לעולם. המיתה נתחדשה על ידי מעשה אדם, לא חלק מהתוכנית האלוקית. כלומר נבראנו כדי להתקדם תמיד. להיות היום לא כאתמול, ומחר לא כהיום וכך הלאה. העוה"ב אין בו שום עניין מענייני הגוף, אלא יושבים ונהנים מזיו השכינה. הנאה מהנה רק כשהיא חידוש. כלומר חידוש בלי הפסק. לכך נוצרנו.
לכן האדם תמיד מחפש ריגושים חדשים. כי ההנאה גלומה בחידוש. אין להם בעצם דברים חדשים, אלא אותה אשפה מזווית אחרת. לזה הם קוראים חדש. מכונית עם כפתור חדש, שיודע לעשות משהו שעוד אין לשכן. זה עובר מאוד מהר ומאבדים את הטעם. מחפשים עוד, ואין מאיפה להוציא. הנפש לא תמלא. כי נבראנו לחידושים אמיתיים. אבל זה מראה למה בעצם נבראנו.
החיים האמיתיים שלנו הם בעתיד. תמיד. כאשר יגיע העתיד הקרוב יתגלה עתיד נוסף. ה' ימלוך לעולם ועד. תמיד יתגלה גילוי חדש במלכות, ויתברר עוד ועוד. ההנאה מזיו השכינה לא תפסיק לעולם. לשם מכוונים החיים.
החיים שלנו נמתחים בין גאולת מצרים לגאולה העתידה. אנו מזמנים עצמנו לעתיד. זה נקרא לחיות בתוך הזמן.
מי שעשה נסים וכו'. אנו מקבלים חודש חדש כהמשך ליציאת מצרים. אנו מקווים שהוא יהיה נקודת המעבר בין גאולת מצרים לגאולה העתידה. מי שחי את יציאת מצרים, הולך ויוצא מכל מצָרים שהם.
[מפי השמועה]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה