אורות הגבעה בשלח תשע"ח

                                                  

לע"נ נשמת ידינו אהובנו הבלתי נשכח, הרה"ח ר' משה ז"ל בן הרה"ח ר' בנימין אלטמן

ענין המן  

"וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא"

א] כתוב במכילתא בפ' בשלח עה"פ והנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו' למען אנסנו הילך בתורתי אם לא [טז ד] - 'דבר יום ביומו', מי שברא 'יום' ברא פרנסתו. מכאן היה ר"א המודעי אומר כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר ה"ז מחוסר אמנה שנא' 'למען אנסנו הילך בתורתי' וגו' מכאן היה רשב"י אומר לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן הא כיצד היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומכסה לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן וכו' ע"כ יעו"ש. [ועי' בס' לילה כיום יאיר עמ' 108]

ומבואר א"כ בדברי רשב"י דכדי לקנות התורה צריך להשאיר את דאגת הפרנסה בלתי לה' לבדו ויבטח ליבו בה' שימלא כל צרכו ודומיא דדור המדבר שלא השתדלו וטרחו בפרנסה כלל אלא היו סמוכים על שולחנו ית"ש בירידת המן והבאר באכילה ושתיה וכן בענני הכבוד בכיבוס בגדיהם, והיינו דרשב"י לשיטתו דס"ל ברפ"ו דברכות לה שאסור להשתדל בפרנסה כלל משום ביטול תורה עש"ה וכן יעוי' בפ"ב דשבת [ל"ג] בעובדא דרשב"י שיצא מהמערה עם בנו ר' אלעזר יעו"ש ודוק היטב וכן יעו"ש ברש"ש.

אולם נראה לפרש לדברי רשב"י באופ"א, דהנה יעוי' בפ"ח דיומא ע"ה דת"ר 'לחם אבירים אכל איש' - לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו דברי ר"ע. ר' ישמעאל אומר לחם שנבלע ברמ"ח איברים אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזניך? דברים שתגרי אומות העולם מוכרים אותם להם ע"ש. אולם יל"ע מ"ט היו בנ"י קונים מהתגרים מיני אוכל, הא היה להם במן לכל הטעמים שבעולם ומה הוצרכו לטרוח ולהוציא ממון עבורו אצל התגרים.

וי"ל דיעו"ש לעיל [ע"ד:] שכ' 'המאכילך מן במדבר למען ענותך' רבי אמי ורבי אסי ח"א אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וח"א אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר ר' יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין מדלא רואים למאכלם. ופירש"י וז"ל אינו רואה ואוכל, אכילת המן טועם טעם כל המינים ואינו רואה אלא מן עכ"ל יעו"ש. [ונראה דר"א ור"א לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ומודים זה לזה].

וא"כ לפי"ז יל"פ דזהו דהלכו מבני ישראל לקנות אוכל אצל התגרים העכו"ם מדהיה להם חיסרון בטעם המן מחיסרון הראיה, דנהי דטעמו כל הטעמים שבעולם שרצו, מ"מ כיון שלא ראו לצורת האוכל שטעמו לנגד עיניהם על כן נחסר בטעמם ובשביעתם ולזה הלכו אצל התגרים.

וא"כ לפי"ז יל"פ דזהו שכ' דלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן והיינו למי שאכל רק את המן ולא טרח לקנות אצל התגרים להתענג בתענוגים וכמו שכתוב בגמרא [עירובין נ"ד] דאם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת מיד ואינו מקפיד על תענוגים וכו' תלמודו מתקיים בידו וכו' דרק אם דומה לאותם בני אדם שהסתפקו במועט שאכלו רק מן ולא מעדני התגרים הוא דזוכה לתורה בשלימות אך אם מקפיד ומדקדק על מאכלו ומחזר בתר תענוגים וכיו"ב אינו מאוכלי המן ולא יזכה שתלמודו תתקיים בידו בשלימות עכ"פ ודו"ק וזה כפתור ופרח. [עפ"י הקדמת הס' נפת צופים על ב"ק עיי"ש באריכות בגנות רדיפת תענוגי אוכל].

ב]  בפסוק בשמות [טז ד] נאמר "הנני והמטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטן דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתו אם לא". כתוב השפ"א [תרל"ח]: "בפסוק ויצא העם ולקטו כו' למען אנסנו כו'. בלי ספק נתרוממו גופות בנ"י. להיותן ניזון ממאכל מלאכי עליון. ויצא העם ממש מהתלבשות הגשמיות. ונזדככו גופם להיות כמלאכי השרת". הרי היציאה לא הייתה יציאה פיזית החוצה בלבד אלא יציאה מכבלי הגוף וזיכוכו כדוגמת מלאכי השרת.

ויש להבין, התורה ניתנה לכל הדורות וא"כ יש בודאי בסיפור המן לימוד בשבילנו ולפי ערכנו. מהו? מאיר השפ"א: "וזה הי' נסיון שבחן הש"י אותן אם יהיו ראוין לקבל התורה. והראה לנו שלא יאמר אדם שהוא בתכלית הריחוק ע"י חומר הגוף. שהרי רואין שגם גופות בנ"י יכולין להתרומם להיות כמלאכי השרת. והגם שהי' רק לדור המדבר ע"י שהם עצמם קיבלו התורה כמ"ש ז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. ניתנה דוקא. שתחילת הנתינה לא הי' יכול להיות רק בהזדככות החומר. אבל ממילא גם בדורות אחרונים יכולין שוב לעורר מדרגה הראשונה. כי כך היא המדה. שבתחילה מרוממין את האדם. ואח"כ צריך הוא עצמו לעורר מקומו הראשון כנ"ל עכ"ד:

הרי שהלימוד בשבילנו הוא שאפשר ואפשר לרומם את הגוף ולעורר את המדריגה שהשגנו בזמן ירידת המן. לא "ניתנה" תורה אלא לאוכלי המן. נתינה בדייקא. אבל גם בדורות הבאים אפשר להתחבר במשהו לדרגתם הנעלה. ומובן גם מה הניסון "הילך בתורתי אם לא". אם נתרומם מעל לבוץ שאנחנו שקועים בו, יהיה אפשר לקבל מחדש את התורה. 

 בפ' בראשית כתוב "ויברך אלקים את יום השביעי" ברש"י ברכו במן קדשו במן. מוזר שבפרשת בראשית לומדים כבר על המן, אלפי שנים לפני הופעתו. מה גם שהמן ירד רק בתקופת היותנו במדבר ואז פסק, ואיך שייך לומר שקדושת שבת מתבטאת דווקא ע"י ירידת המן?? בפרשת בראשית [תרל"א] כתב השפ"א: "ויברך אלקים את יום השביעי ברש"י ברכו במן קדשו במן כו'. בזוה"ק יתרו כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא כו' אלא הכי תאנא כל ברכאין בשביעאה תליין. אין מובן התירוץ. אך כי הפרנסה נמשך ממקום גבוה. וכל ימי החול הם ירדו בעוה"ז ונתלבשו בימי המעשה והשבת נשאר במקום גבוה ועי"ז מיני' מתברכין שיתא יומין ולכך בשבת לא ירד המן כי הוא גבוה מבחי' המאכל רק ע"י שיום זה נשאר כמו שהוא. עי"ז יכולין ימי המעשה ג"כ למשוך חיות ממקורם". הרי שהמן הוא לימוד לדורות ששבת היא למעלה מבחינת מאכל ומשם אפשר למשוך את החיות ממקורה. גם בימינו צריכים להתחבר לאותו גובה ולמשוך ברכה לכל ששת ימי השבוע. [עי' פחד יצחק שבת מאמר ג' וינעם לך].

ובס' אוהב ישראל השלים יפה את דברי השפ"א אמת וכתב שאם היה יורד מן בשבת הייתה ירידה אצל השפע אלא שלא ירד וכל ימות החול שואבים את השפע שלהם משבת, וז"ל [עם תוספות מהס' אוהב ישראל המבואר עיי"ש כי קיצרנו בביאורים איפה שהאריכו שם]: ולכאורה יפלא, דבשלמא ברכו במן ניחא היינו שבערב שבת ירד שני עמרים כדי להכין עבור שבת מה שהיו צריכין בני ישראל לסעדות שבת, וזהו ברכה באמת [כי ברכה היא תוספת שפע]. אמנם וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר הוא פלא מהו קדושה? דלכאורה הוא להפך, דמזון קדוש וטהור ורוחני כאשר היה המן מהראוי היה לירד בשבת קדש דוקא ואז היה קדשתו במן שמזון עליון רוחני וקדוש ירד בו דוקא, אבל כשלא ירד בו מהו הקדושה? [בבאר מים חיים לאחי המהר"ל כתב כאן שענין קדושה הוא התמעטות המאכל, כענין שאמרו היושב בתענית נקרא קדוש (תענית י"א)].

אכן בהעיר לב ושום שכל יש לפרש, דהנה כתיב שמות [כ' י"א] 'כי ששת ימים עשה גו' ואת הארץ' היינו שבריאת העולם מתחלתו לא היה רק על ששת ימים ולא יותר רק כשבא שבת קדש אזי נתחדש מחדש מעשה בראשית עוד על ששת ימים וכל הששה ימים כלולים בשבת קדש [כ"כ באור החיים פ' בראשית]. וכל ההשפעות והברכות והחסדים אשר צריכים הששה ימים קבלו הכל משבת קדש שהכל כלול בו, היינו שבשבת קדש נתעורר עוד מחדש מח החכמה והזכרון , ומשח רבות עלאה קדישא [שמן שהוא לגדולה עליון קדוש] מן שלש עשרה נהרות המושכין שמן אפרסמון [הם הארות שנמשכות מבחינת עתיקא קדישא דרך החכמה והבינה עד המלכות שהיא חקל תפוחין קדישין כמו שנאמר בזוהר], ונתחזק על מעמדו כל המעשה בראשית, והששה ימים מקבלין שפע קדוש להשפיע מדי יום ביומו לפי מה שהוא צריך וזהו 'זכרון למעשה בראשית' כמבואר [כי אז נתוסף שפע וחיות הקודש ממוח החכמה והזכרון ע"י רוחא דחיי דנשיב מעתיקא קדישא, תוספת שפע וחיות ותענוג לכל מעשי בראשית].

 והנה אצלנו ואצל עולמות התחתונים הוא קדשה גדולה ונפלאה איך שאנו מקבלין שפע עליונה וטהורה ממקום גבוה בשבת קדש [מספירת החכמה], אתר דחיין דכלא ביה אשתכח [מקום שחיי הכל נמצאים בו], כמו שכתוב [קהלת ז י"ב] 'החכמה תחיה בעליה' [היא ספירת החכמה, כמו שכתוב בזוהר "אשרי חלקם של אלו שעוסקים בתורה ביום ובלילה ויודעים דרכיו והם אוכלים בכל יום מזון עליון כמו שנאמר החכמה תחיה בעליה', שהרי התורה שלמעלה ניזונה ממקום זה] אבל אצל השפע עצמה הוא ירידה כביכול מעולמות עליונים וקדושים לעולמות התחתונים, ואם היה ירידת השפע בשבת קדש עצמו היה זה כביכול ירידה אצל השפע עצמה. ולזה קדשו במן שלא ירד בו כל עיקר, רצה לומר בשבת עצמו אינו ירידת השפע רק כל יום ויום מוריד השפע ביומו לפי מה שהיה כלול בשבת קדש וכפי שהיה כלול בשבת קדש ככה משפיע ביומו. [כעין זה כתב באלשיך [שמות ט"ז כ"ז] בשבת כל מדרגות קדושות עולות מעלה מעלה אל הסבה הראשונה כל דבר עולה לפי מדרגתו כנודע ליודעי חן. והנה ידענו מספר הזוהר גדולת מעלת איכות המן כי רב מאד הוא מעולם עליון מאד ועל כן לא יתכן יתהפך הדבר שתחת עלות גדר בחינת שהמן משם שאדרבה ירד למטה ויתגשם].

וזהו שאנו אומרים בכל יום היום יום פלוני בשבת [כי בכל יום מתגלה השפע שהיה כלול בשבת]. אבל בשבת אין בו שום ירידה לכל דבר שבעולם וזהו 'וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר' והבן עכ"ד.

ובמאור ושמש [פר' ויקהל ד"ה עוד על הפסוקים] כתב: לכן תיקנו לנו הראשונים ז"ל לומר כל יום בשיר של יום היום יום ראשון בשבת היום יום שני בשבת וכן בכל יום כדי להמשיך בפיו על ידי אמירתו קדושת שבת אל היום ההוא וכן בכל מעשה אשר יעשה יאמר שעושה זו כדי להרויח לקנות בריוח צרכי עונג שבת ועל ידי זה תשרה קדושה במעשי ידיו.

ובביאור דברי הזוה"ק שכל הברכות תלויות בשבת, כתב בס' באר משה [עמ' תכ"ה], כי השבת היא 'מקור הברכה' ולפיכך אין בו התחלקות וצמצום משום שהמן כשירד על כרחך נחלק לכל אחד ואחד עומר לגולגולת ודבר זה קשור בצמצום ואילו שבת היא מקור הברכה ללא כל הגבלות וצמצומים ולכן לא ירד המן בשבת. וזה שאמרו [ירושלמי ברכות פ"ב הל' ז' עה"כ משלי י' כ"ב] 'ברכת ה' היא תעשיר' זו ברכת שבת, כי השבת משפיעה לכל ששת ימי המעשה והוא שיסד מהר"ש אלקבץ ז"ל בפיוט לכה דודי לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה.

וכעת נבין מה שאמרו בראשית רבה פי"א עד"כ ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו ברכו במן וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר. ותמוה מאד וכי הברכה היא בזה שלא ירד המן. ברם לדברינו היא הנותנת מאחר ששבת מקור הברכה לפיכך לא ירד בו מן כי המקור משפיע ללא התחלקות וצמצום.

וביתר ביאור נראה כי זו סגולתה של השבת להכניע עצמו בבחינת מלכות דלית לה מגרמיה כלום וכמו שאמרו שם "אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנאמר [בראשית ל"ג י"ח] ויחן את פני העיר נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום ירש את העולם שלא במדה שנאמר [שם כ"ח י"ד] והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" כי קביעת תחומין פירושה צמצום בעלותו לכבוד קונו ולכן מדה כנגד מדד זכה לרשת את העולם שלא במדה. וכך הוא גם ענין המן שלא ירד בשבת לפי שדייקא זה שלא ירד גורם להשפעות וזה שאמרו שבת קי"ח א' כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר [ישעיה נח' י"ד] והאכלתיך נחלת יעקב אביך היינו שמענג את השבת ולא שמתענג בשבת כי באופן זה נמצא הוא מענג את השבת היינו שכל תענוגו הוא אך ורק לכבוד קדושת שבת ואילו הוא מצד עצמו בטל בבחינת מלכות עכ"ד.

ג] "ומטעם זה דברנו הערה אחת מהאי פרשתא, פרשת המן, ואמרנו כמה נואלו האנשים ששמים כל מגמתם ודאגתם היום ולא דאגת מחר, לקבל שכרם. והנה זה לשון הרמב"ן, ודע כי יש במן ענין גדול רמזוהו רבותינו ז"ל ביומא, לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת אוכלין, דברי רבי עקיבא... והענין הזה שאמר רבי עקיבא, שקיום מלאכי השרת בזיו השכינה וכו', והמן הוא מתולדות האור העליון שנתגשם ברצון בוראו יתברך, ונמצא מלאכי השרת ואנשי המן נזונין מדבר אחד, ורבי ישמעאל אומר שקיום המלאכים אינו מדבר המתגשם באור, רק בהאור העליון עצמו. בין לזה ולזה, המזון הרוחני הלזה הוא בא מזיו השכינה, והביא מכילתא, שהמן הזה יהיה מזון עולם הבא, שהוא הזיו העליון כמאמר חז"ל, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה (ברכות י"ז), ובין לרבי עקיבא ובין לרבי ישמעאל הוא מזון עולם הבא. והנה מי שהוא מאנשי החכמה להכיר ציורי העתיד, איך יתכן שלא יאזור בגבורה להלחם מלחמתו, להכין צידה ומזון על זמן ארוך באין הפסק, וליהנות מזיו חכמת התורה על ידי הדברים שהתורה נקנית בהם, כי רק אז יבא ... למזון זיו השכינה... (דעת חכמה ומוסר חלק א א(

ד] מה שכל יום המן שהושאר הבאיש וביום השבת היה מתקיים, ראיתי מהרה"ק ר"פ מקוריץ זצ"ל דהטעם הוא דכל דבר ששורשו ברוחניות יותר גדול, כך קילקולו והפסדו בעוה"ז יותר מהר וכמו שאנו רואים שדומם שאינו רוחני מתקיים בעוה"ז וצומח יש בו כילוי והמין החי יותר מתכלה מצומח שבהמה שמתה מסריחה יותר מהר מצומח שנתלש וכן אדם יותר מהר מבהמה לכן המן שהיה לחם מן השמים לחם אבירים זיו השכינה יותר מיום אחד לא יכול היה להתקיים בעולם המגושם הזה אבל בשב"ק שהקדושה שולטת יכול היה המן להתקיים עכתו"ד. ולפי"ז יל"פ דברי רש"י בפרי בראשית פ"ב פס' ג' בשם חז"ל עה"פ ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו שברכו במן וקידשו במן ותמוה וכי קדושת השבת היא רק לענין המן שהיה ארבעים שנה מתוך כל ימות עולם?

ולהאמור הביאור שבזה שהמן התקיים בשבת ולא היה צריך לרדת בשב"ק [עי"ש שפ"ח שקדשו בזה שלא ירד], הרי בזה נתברר גודל קדושת יום השבת שהיא יום רוחני ושלכן בריאה רוחנית מתקיימת כאן. וכן יל"פ עפי"ז מה דמצינו שכדי לשמור צנצנת המן הניחוה בקודש הקדשים וכי אין מקום אחר לשמור את המן? ולהאמור ניחא שרק במקום קדוש ורוחני שם יכול המן להתקיים ובפרט שבקה"ק אין למקום את טבעי העוה"ז וכדחזינן שמקום ארון אינו מן המידה שהיא מציאות בלתי נתפסת בשכלנו ולא רק נם של מאורע שלא כדרך הטבע והיינו טעמא שהמקום הנ"ל למעלה מהשגת עוה"ז.

לכן אין אפשרות לאדם להכנס לשם והכה"ג שנכנס לשם ביוה"כ מבואר בחז"ל שגם עליו נאמר 'וכל אדם לא יהיה באהל מועד' אלא שנהיה מלאך ממש ופניו בוערים כלפידי אש וכמפורש במד"ר [פר' אחרי] ולכן שם היה קיום למן.

ובזה יל"פ מה שהצריכה התורה לשים המן דוקא ב"צנצנת", ונחלקו רבותינו במכילתא אם צנצנת היינו כלי חרס או כלי זכוכית, ומה נפ"מ באיזה כלי? ונראה דכלי חרם הוא הפחות שבכלים וממילא המן שהוא לחם מן השמים בריאה רוחנית א"א לצמצמה בכלי אלא בהכי פחות כלי. ועד"ז גם יבואר טעמו של מ"ד כלי זכוכית שמחיצותיו חוצצות לגמרי שיכול לראות דרכם ג"ז פחיתות בכלי ומתאים למן שא"א לצמצמו. [שיח יהודה]

ה] כתב הכהן הגדול מלובלין [קדושת שבת מאמר ג']: "ועיקר הברכה חלה על המעשה וכמו שדרשו [ספרי דברים ט"ו י"ח] יכול ישב בטל תלמוד לומר 'וברכתיך בכל אשר תעשה' וזה כלל גדול בין בגשמיות בין ברוחניות בשביתה אין על מה לחול ברכת ה'. רק כאשר האדם עושה על כל פנים איזה דבר אפילו מעט וכחודה של מחט הוא נעשה כלי קיבול לקבל ברכת ה' עליו שתשרה במעשה ידיו וגם ברכת השבת איתא [ב"ר י"א ב'] ברכו במן, שהיה בששי לחם יומים [שמות ט"ז כ"ב] וזו הברכה ביום ששי אבל אין הברכה בו מצד עצמו רק מצד מה שצריך להיות בו הכנה ליום השבת וברכת השבת הוא מתפשטת ומתגלית ויוצאה לפעל בו ושבת נקרא מקור הברכות [זח"ב ס"ג] כי כל ברכה בעצמותה היא בלא שום מעשה כלל וכמו הברכה דמן שנמצא ביום ששי לחם יומים הם לא לקטו יותר ממה שלקטו בכל יום ואף נפילת המן מן השמים לא היה יותר מבכל יום רק שבמדידת הלקיטה מצאו יותר. ונמצא בעצמות הברכה לא היה שום פעולה ומעשה אלא שלענין חלות והשראת הברכה אי אפשר בריקניא רק צריך איזה דבר בפעל ופעולה כל שהוא דאדם שעל זה תחול הברכה שה' יתברך רוצה שיהיה הכל על ידי האדם העשוי בדוגמא העליונה".

ובמקום אחר כתב [רסיס לילה עמ' קכ"ג]: " וזהו ויברך ויקדש [בראשית ב ג] הברכה שייך באיזה פעולה שהיא מתברכת אבל בשביתה והעדר פעולה על מה תחול ברכה? רק להיות באמת כל כחות פעולת אדם מצד מה שהם קילוסין להש"י נמשכים מיום השבת ומקבלים ברכתו ממנו. וזהו "ברכו במן" שירד ביום שישי כפליים וזה הברכה היתה ביום שישי לא בשבת, רק שזה הוא הטורח שבערב שבת כדי לאכול בשבת וכל מעשה בני אדם בעולם הזה הוא טורח זה להכין ליום שכולו שבת. וברכת הכנה זו לצורך השבת היא גם כן ביום השביעי עצמו שממנו נמשך הברכה לטורח דערב שבת והקידוש הוא האכילה וההנאה דשבת עצמו שהוא הנאת השביתה והמנוחה מהפעולה וזהו "קידשו במן" כי לעולם השפע חיות של צורך קיום הנבראים יורד מן השמים ולא פסיק אפילו רגע דאז היה נפסק ח"ו חיות הכל. וזהו הנרמז במן לחם מן השמים ויום השביעי הוא הנייחא שיש להש"י מחיות זה שמחלק לנבראים ומצד הזה נמשך ברנה בחיות זה, והקדושה פירוש הבדלה שחיות זה נבדל ונתרומם על ידי זה ליכלל במקורו ומושך כל הנבראים מקבלי החיות. וזהו העדר הירידה ביום השביעי כי אדרבא מעלה הכל למעלה ליכלל במקור החיים יתברך וזהו אחר שנותן ברכה בחיות שיוכל האדם לטרוח בערב שבת וימי הפעולה והשתדלות בעבודת הש"י אח"כ קידשו בהעדר ההשתדלות רק להיות דבוק בה' אלהים חיים והדביקות הוא אות ביני וביניכם שזהו רק אתם הדביקים וגו' ולא עשה כן לכל גוי ועכו"ם ששבת חייב מיתה [סנהדרין נח ב] דמי יכניס ראשו בין לביא ולביאה בשעה שירצה הוא  שנזקקים זה לזה [סנהדרין קו א] וכל שכן שירצה הוא להזדקק. ועל יום שכולו שבת נאמר "ה' בדד ינחנו וגו'" [דברים ל"ב י"ב] עכ"ד. הרי שהברכה היא ההכנה של יום הששי ששואב את ברכתו הכפולה משבת, והקידוש הוא ההבדלה של כל החיות שעולה למעלה ומושכת ההנאה למטה.

ו] ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אומו במדרש ברכו במן וקדשו במן וכו' הרי הברכה היתה שירד לחם משנה בששי [ולא בשבת] אלא עיקר הברכה של שבת שהקדושה מתפשטת גם בימי המול והוא כפי ההכנה כמ"ש והיה ביום הששי והכינו וכדאיתא בזוה"ק ורוח קודשא לאו הכי אלא באגר שלים ובאשתדלותא רב סגי וכו' וברעותא דלבא ונפשיה. קדושה הוא לשון הזמנה וזהו מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת שהשבת היא למעלה משמים וארץ, דכן כתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. וכן איתא גבי מן ולא הבאיש ורמה לא היתה בו שההבאשה היא בזמן ובדרך הטבע. אולם שבת היא למעלה מהזמן והטבע. בשבת נפתח פתח מלמעלה כדכתיב 'וביום השבת יפתח' וצריכין לצפות לפתח זה כדאיתא במשנה גל שנתלש ובו מ' סאה וכו' לחולין טהור ולקדשים צריך להיות יושב ומצפה שקדושה צריכה הכנה והיינו דכתיב אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי וגו' לשמור מזוזות פתחי אאזז"ל הגיד בשם הרבי ר' בונם ז"ל על הגמרא שיעור שני פתחים פתח א' לצאת מעולם הזה והגשמיות ופתח א' להכנס לעולם העליון וזהו השבת שהיא מעין עולם הבא. במדרש ויכולו לשון כלי שיהיה כלי מחזיק ברכה להחזיק הברכה של שבת היינו תוספות שבת ועל ידי שזוכרים תמיד בהשבת יכולים להתדבק בהקדושה וזה הוא הברכה ת"ח הוא תמיד בבחינת שבת שהוא דבוק תמיד בהשבת שכן איתא בזוה"ק בגין דתלמיד חכם כיום שבת [אמרי אמת בראשית תרפ"ז].

ז] היום לא תמצאהו בשדה במכילתא בעה"ב תמצאוהו וכ' רמב"ן שהמן מזיו העליון שנתגשם קצת ולעה"ב יהנו מהזיו בעצמו בלי שום גשם. ותו כתיב ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהי' בו לרבות יו"ט ויה"כ. והקשו תוס' פ"ק דביצה הא כתיב ויברך ויקדש ברכו במן וקדשו במן, ואי גם ביה"כ ויו"ט לא ירד מן א"כ מאי אולמי' דשבת?

ונ"ל בודאי ירד שבת מן היינו זיו העליון בלי גשם ונהנו בעה"ז מעין עה"ב ע"ד עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העה"ב [ברכות י"ז]. נמצא ערב שבת ירד לחם משנה מגושם ובשבת ירד על ראשם זיו העליון ולא נמצא זה בשדה כ"א בדביקות נפשם באור העליון שירגישו בנפשם בעה"ז מעין עה"ב והיינו היום לא תמצאוהו בשדה אבל בעה"ב תמצאוהו היום הזה בהרגשת נפשם שיתעדן מזיו העה"ב. "וביום השביעי שבת לא יהי' בו" לרבות יו"ט ויה"כ שלא ילקטוהו אבל לא ימצאו בו זיו עה"ב ג"כ נמצא שבת מבורך ומקודש מכל זמן ומיושב ק' תוס'. [חת"ס]

ח]  המהר"ל [תפא"י פ' מ'] ביאר בעמקות את מהות הברכה והקדושה במן וז"ל: לדעת כולם [במדרש] הברכה הוא במן, ואין הכונה במן בלבד רק כי המן הברכה היותר עליונה שהיא לשבת שירד בשביל השבת שני עומרים לגולגולת, ואף על פי שלא היה להם יותר בשבת מששת ימים שהיה להם עומר לגולגולת, ואין הכונה רק שהיה ברכה בשביל השבת למצא שני עומרים שזה היה ברכה יתירה שהיה מלקט כפי שאר ימי השבוע ומצא שני עומרים וזה ברכה עכ"ד. כלומר, בסוף קיבלו אותה כמות מן וא"כ איפה הברכה שהיא תוספת וריבוי? אלא שהברכה התבטאה בצורת הנתינה., שקיבלו ביום ששי מנה כפולה. מכאן מוסר השכל לחיים שלא חשוב רק מה נותנים וכמה נותנים אלא צורת התנינה, ודוק.   

ממשיך המהר"ל לבאר את הקדושה שבמן: והקדושה גם כן במן, כלומר שמה שלא ירד מן בשבת מורה שהיום קדוש, שכל הויה היא בזמן וכל זמן הוא תולה בתנועה וכל תנועה היא לגשם שאינו  קדוש ולכך כל הויה אין בה קדושה מטעם אשר אמרנו ע"כ.

והדברים מבוארים עפ"י דבריו לשונו בגבורות ה' [פמ"ו קע"ה]: "דע כי הזמן יש לו יחוס אל הגשם ודבר זה מבורר למי שעיין בחכמה כי ההמשך והחלוק אשר יש לזמן הוא דומה להמשך וחלוק הגשם ועוד כי הזמן נתלה בגשם כי הזמן מתחדש מן התנועה והתנועה היא לגשם. והמעיין ידע כי הזמן והתנועה והגשם משתתפים מתיחסים בכל דבר וכאשר תעיין ותמצא שהגשם יש לו חלופי ששה צדדין והם המעלה והמטה ימין ושמאל פנים ואחור וכל שש צדדין אלו מתיחסים אל הגשמית בעבור שכל צד יש לו רחוק וזהו גדר הגשם אמנם יש בו השביעי והוא האמצעי שאינו נוטה לשום צד ומפני שאינו מתיחס לשום צד דומה לדבר שהוא בלתי גשמי שאין לו רוחק ולפיכך יש גם כן לזמן המתיחס ומשתתף עם הגשם ששה ימים והם ימי חול אבל השביעי קדוש ונמצא כי שבעה ימי שבוע הם דומים לגשם הפשוט שיש לו ששה קצות והאמצעי שבשניהם זהו ענין ששת ימי חול והשביעי הוא קדוש".

וממשיך כאן: ולכך קדושת שבת היה גורם שלא היה בו הוית המן ואף על גב שהשבת ודאי יש בו התהוות טבעי, כי הדבר הטבעי אין ראוי שיהיה לו שביתה כי מדרגת הטבעי אינו כל כך כמו שאין בני נח מצווים על השבת [סנהדרין נ"ח] מפני שהם טבעיים חמריים ואין לטבע החמרית שביתה והשלמה כמו שידוע לנבונים וכן הדברים הטבעיים לשפלות מדרגתם אין להם מדרגת השבת אבל המן שלא היה טבעי לא ירד בשבת כי אין הויה בשבת עכ"ד ועיי"ש בהערות הנפלאות של המהדיר הרב הרטמן שליט"א..

שבת שלום ואורות אין סוף!!!!