עבודת האבות ומשה רבינו

בסוף1 הפרשה הקודמת (פ' שמות2) מסופר ע"ד השאלה ששאל משה רבינו את הקב"ה "למה הרעותה לעם הזה וגו'".

גודל התמי' בשאלת משה הי': איך יתכן, שמשליחותו של הקב"ה – שליחות ע"י משה, ובענין גאולת מצרים – תהי' תוצאה של "הרעותה", של רע?

מכיון שהשליחות היתה בענין גאולת מצרים, גאולה שהיא כולה טוב3; ע"י שליח – משה רבינו4, שעליו נאמר5 "ותרא אותו כי טוב הוא"6, שמיד עם הולדתו הי' רק טוב; והמשלח – הרי הי' הקב"ה "בכבודו ובעצמו"7 (כי מכיון שבני ישראל במצרים היו שקועים ב"מ"ט שערי טומאה"8, לא היתה גאולתם יכולה לבוא בסדר השתלשלות, ממדריגה באלקות המלובשת בעולם (וממילא יש שם מקום לקטרוגים מצד מדת הדין), והגאולה היתה מוכרחת לבוא מהקב"ה בעצמו9), שהוא בודאי כולו טוב וחסד10 ("בחי' עתיק", "לית שמאלא בהאי עתיקא"11) – הרי נשאלת השאלה: מכיון שהן השליחות, הן השליח, ומכ"ש המשלח עצמו, הם טוב גמור – איך יכול הי' לצאת מזה ענין של רע, "הרעותה"?

ועל זה בא המענה (בהתחלת פרשתנו) מהקב"ה: "ויאמר אליו אני הוי', וארא אל אברהם וגו' ושמי הוי' לא נודעתי להם וגם הקימותי וגו'". הקב"ה ענה למשה, שלאברהם יצחק ויעקב היו נסיונות רבים, ואעפ"כ לא שאלו קושיות, "חבל על דאבדין ולא משתכחין"12.

ואינו מובן:

א) מדוע אמנם שאל משה רבינו קושיא? הרי משה רבינו הי' במדריגה נעלית יותר מהאבות – שהרי הוא הי' השביעי (מאברהם אבינו), ואחז"ל13 "כל השביעין חביבין", שהשביעי הוא חביב במיוחד, כיון שמדריגתו היא למעלה מהששה הקודמים – ומכיון שהאבות לא שאלו, איך יתכן שדוקא משה רבינו שאל "למה הרעותה"?

ב) מכיון שבתשובתו למשה שהאבות לא שאלו קושיות הדגיש הקב"ה את מעלתם של האבות14, הי' לו לומר, במקום "וארא גו' ואל יעקב" – את השם "ישראל", שהוא שם המעלה, המורה על מדריגה נעלית יותר מ"יעקב"15.

ג) ידוע שכל סיפורי התורה הם הוראה16 עבור כאו"א מישראל, ובפרט בנוגע לסיפור זה – שהרי ידוע שהתורה משתדלת שלא לומר "דבר מגונה" אפילו כשמדובר אודות בהמה17, ועאכו"כ כשמדובר, להבדיל, על יהודי, בחיר הנבראים, ומכ"ש ע"ד משה רבינו, מובחר שבישראל18; ואעפ"כ לא נמנעה התורה מלספר ענין שאינו בשבחו של משה רבינו. ולכן בהכרח לומר שהי' הכרח גמור בזה – כדי להורות בזה הוראה לכאו"א מישראל בכל דור ודור: שההנהגה המקובלת בעיני הקב"ה היא לבחור את דרכם של האבות, ולא לשאול שום קושיות.

ולכאורה קשה להבין ענין זה: איך יתכן שלכאו"א מישראל, ובפרט בדור ד"עקבתא דמשיחא", תהי' הברירה לבחור אחת מב' הדרכים – דרכם של האבות או דרכו של משה רבינו?

אמנם ארז"ל19 "אין דור שאין בו כאברהם וכו' כיעקב ואין דור שאין בו כמשה" – אבל הכוונה בזה היא ליחידי סגולה בלבד, והרי התורה ניתנה לכל בנ"י– "תורה על הרוב תדבר"20, שהוראותי' של התורה מתחשבות (בעיקר) עם הטבע והתכונות של רוב בנ"י21. וא"כ, איך אפשר לומר לרוב ישראל, שלא יבחרו לעצמם את דרכו של משה רבינו (אלא את דרכם של האבות)?

ב. החילוק בין האבות למשה רבינו הוא: מדריגת משה רבינו היא חכמה (כמו שאמר משה על עצמו22: "ונחנו מה", שנרגש בו בחי' מ"ה דחכמה), ולכן על ידו ניתנה התורה, שהיא חכמתו של הקב"ה23; וענינם של האבות בערך למשה– הוא מדות24:

עבודתו של אברהם אבינו היתה בעיקר בקו החסד והאהבה. עבודתו להקב"ה היתה באהבה, כמ"ש25 "אברהם אוהבי", וגם בהנהגתו עם בני אדם, הי' גומל חסד עם כאו"א, הן בגשמיות והן ברוחניות26.

עבודתו של יצחק אבינו היתה בעיקר בקו הגבורה והיראה, כמ"ש27 "ופחד יצחק", שעבודתו את הקב"ה היתה בפחד וביראה28. ולכן גם בעולם לא הי' ביכלתו לסבול שום רע, אפילו בדקות, ולכן "ותכהינה עיניו" מהע"ז של נשי עשו, כיון שלא הי' יכול לסבול את עשן הע"ז של בנות כנען29.

ועבודתו של יעקב אבינו היתה בעיקר בקו התפארת, רחמים, שכלול מחסד וגבורה. ולכן אמר יעקב27 "אלקי אבי אלקי אברהם ופחד יצחק הי' לי", כיון שמדתו היתה כלולה מב' המדות דאברהם ויצחק30. ולכן היו כל עניניו בשלימות31, "מטתו שלימה"32, כיון שע"י עבודה זו, שמחברת את ב' המדות ההפכיות, אפשר לעבור את כל הקשיים ואת כל הנסיונות – הן את נסיונות העשירות וההרחבה אצל לבן (חסד), כמ"ש33 "ויפרוץ האיש מאד מאד", והן את נסיון הדוחק והצער (גבורה), כשעשו הלך לקראתו "וארבע מאות איש עמו"34 – ואעפ"כ להישאר בשלימות, כמ"ש35: "ויבא יעקב שלם"36.

ג. ולהעיר: בודאי שגם האבות למדו תורה, כמארז"ל37 "שזימן הקב"ה לאברהם אבינו ב' כליותיו כשני חכמים והיו מבינות אותו ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה" דהיינו חכמת התורה38, ועוד ארז"ל39: "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם (ללמוד תורה) וכו' אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי' וכו' יצחק אבינו וכו' יעקב אבינו וכו'".

ולאידך גיסא, גם במשה רבינו מצינו עבודת המדות – הן בקו החסד40, כמ"ש41 "וירא בסבלותם", שמשה רבינו שם עיניו ולבו לכאוב את כאבם42, והן בקו הגבורה40, כמ"ש43 "ויאמר לרשע למה תכה רעך", שמשה רבינו הוכיח יהודי שהרים ידו על יהודי אחר.

אבל אעפ"כ, מחולקים האבות ומשה רבינו בעיקר ענינם: עיקר ענינו של משה רבינו הוא חכמה, והוא זה שנתן לבנ"י את התורה, ולכן נקראת גם התורה על שמו – "זכרו תורת משה עבדי"44; ועיקר ענינם של האבות הוא המדות, ובהן מתארים אותם ("אברהם אוהבי" וכיו"ב), ודרך זו של עבודת ה' ע"י המדות – הורישו האבות לכל בנ"י45.

ד. ע"פ האמור, שהאבות – עיקר ענינם הוא מדות, ומשה רבינו – חכמה, יובן הטעם שדוקא משה רבינו, שהי' למעלה במדריגה מהאבות, שאל "למה הרעותה", והאבות לא שאלו שאלות כלל:

במדריגה – הי' אמנם משה רבינו למעלה מהאבות, אבל מטעם זה גופא, שעיקר ענינו הוא חכמה ושכל – שאל את השאלה, דמכיון שטבע השכל הוא לרצות להבין כל ענין, הרי כאשר בא ענין שאין לו שום טעם על זה בשכל, מפריע לו הדבר להמשיך בעבודתו.

וזו היתה שאלת משה – רצונו הי' בתשובה לשאלתו, כדי שיהי' ביכלתו להמשיך בעבודתו – העבודה דחכמה דקדושה.

ה. ועל זה בא המענה מלמעלה – "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי' וגו' ושמי הוי' לא נודעתי להם":

לפני מתן תורה הי' הגילוי משם אלקים ולא משם הוי', "ושמי הוי' לא נודעתי להם"; ועתה במתן תורה – שענין זה התחיל מיד עם בשורת הגאולה – נעשה הגילוי דשם הוי', "ויאמר אליו אני הוי'".

שם אלקים מורה על אור מוגבל המתלבש בעולמות46 – אלקים בגימטריא הטבע47, ומצד שם אלקים כל דבר מוגבל בענינו, שבו הוא מובדל מדבר אחר; ולכן "אלקים" הוא לשון רבים, כמ"ש48 "אלקים קדושים", כי מצד שם אלקים ישנו הענין ד"רבים", בגלל ההתחלקות שביניהם49. ואילו שם הוי' מורה על ענין שלמעלה מהגבלה והתחלקות, הוי' – "הי'50 הוה ויהי' כאחד"51, כיון שענינו אור שלמעלה מעולמות, ואור זה נתגלה במתן תורה. ולכן במ"ת נתבטלה הגזירה52 שחילקה בין מעלה ומטה53, שבכחות הנפש ה"ז שכל ומדות.

וזהו מה שאמר הקב"ה למשה רבינו – שעתה, כשעומדים בסמוך להגאולה ("מ'האַלט באַ דער גאולה"), שהיא בזכות ובשביל מתן תורה54, הרי אפילו מי שעיקר ענינו הוא חכמה ושכל, צ"ל אצלו התכללות טבע המדות, שלא ישאל שאלות.



ובזה מובן ג"כ לשון הכתוב "וארא וגו' ואל יעקב", ולא שם המעלה – "ישראל": הקב"ה דרש ממשה רבינו, מדריגת החכמה, שתהי' אצלו ההתכללות דטבע המדות, מדריגת המדות, באופן של קבלת-עול ד"יעקב". לא המדריגה ד"ישראל" – "לי ראש"55, אלא "יעקב" – "יו"ד עקב"56, דהיינו שיהי' אצלו החיבור דעליון עם התחתון (רגל ועקב), שגם בשכלו ובחכמתו תהי' התנועה דקבלת עול שישנה ברגל ובעקב.