אורות הגבעה – יתרו תשע"ח

         

קבלת התורה כאיש אחד בלב אחד – גם תפילה

ידועים דברי חז"ל שקיבלנו את התורה כאיש אחד בלב אחד. זו האפשרות היחידה לקבל תורה – באחדות.

תפילה גם דורשת אחדות. ההלכה שמה דגש מיוחד על התפילה בציבור בדווקא, התפילות נאמרות בלשון רבים, ומקום התפילה – למרבה ההפתעה – נקרא בית הכנסת. למה "בית הכנסת" ולא בית התפילה?? בוודאי שאין לכך שום קשר ל'כנסת המינים' רח"ל, ה' ישמור ויציל, הס מלהזכיר! אלא מכאן למדים, שחז"ל תפסו שעיקר תכלית המקום היא ה"כינוס" שבו. כינוס לשם תפילה. לא לחינם אמר האריז"ל לכוון לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" לפני התפילה.

לאחרונה ננזפתי פעמיים בבית הכנסת. בשני המקרים הנוזף-מחנך-מוכיח-מעמיד-אותי-במקומי היה צעיר ממני בשני עשורים בערך. הייתי משקר אם הייתי אומר שנהניתי במיוחד. לא נורא אבל לא נעים.

במה חטאתי? האם הוצאתי פלאפון באמצע התפילה והתחלתי לבדוק מי התקשר, כמו שרבים עושים, והנוזפים החליטו שיש כאן חוצפה כלפי מעלה שאני מתעסק עם פלאפון באמצע התפילה? וכבר היה מעשה שמאן דהו שהה במחיצת נשיא ארה"ב לשעבר, מר בוש, והתחיל להתעסק בפלאפון, והנשיא נפגע מאד והעיר לו משהו בנוסח: "איך אתה מעיז להתעסק עם הפלאפון שלך כשאתה בנוכחות נשיא ארה"ב? איזה עזות!" ח"ו. אני משתדל לא לשאת פלאפון כלל, ק"ו בתפילה. הפלאפון רק מסיח את דעתו מדבר מאד חשוב לי – אני עצמי. במקום להתבונן פנימה אני מתבונן החוצה. לא מעוניין. אם שגיתי, ה' הטוב יכפר בעדי.  

האם דיברתי באמצע התפילה? עוון פלילי!! לא ב"ה. אני משתדל לדבר באמצע התפילה רק עם ה'.

האם הבאתי תינוק לבית הכנסת שהפריע לכל המתפללים?? שה' יברך אותי עם עוד תינוק ויעמיד אותי בניסיון, אבל כעת אין לי.

מה כן עשיתי? פעם אחת, לדעת אותו צעיר, לא הזדרזתי מספיק לגשת לתורה כשקראו אותי לתורה. המוכיח שליט"א התעצבן וכעס ["נו נו" עם פנים חמוצות והצבעה על שעונו], ואחרי התפילה הראה לי שהמשנה ברורה אוסר טירחא דציבורא. זכה לו. גם אני הק' נגד טירחא דציבורא.

בפעם השנייה, צעקתי בסיום התפילה "יחי" שלש פעמים לחזן החבד"י מתוך חביבות לאותו חזן. אחד המתפללים זעם, ועשה לי "ששאאאאאאא" שלש פעמים, לקיים מה שנאמר "חזקה בג' פעמים". [סיבה או סימן? כבר הארכנו בזה במקום אחר בס"ד]. ואז הוסיף להטעים את הששאאאאא, ואמר ש"פה זה לא חב"ד". האמת [אני עומד לכתוב משהו לא אמיתי עכשיו], חשבתי שזה כן חב"ד, והשלט "עטרת ישועה – דז'יקוב" נועד להטעות אנשים, שלא ידעו שזה בית כנסת חבד"י, ובכך להציל את בית הכנסת מכל הקנאים שעלולים לשרוף את בית הכנסת למען כבוד ה' וכבוד פונוביז'. ב"ה שעכשיו למדתי שדז'יקוב הכוונה באמת לדז'יקוב ולא לחב"ד תחת מסווה של דז'יקוב. זכות הצדיקים מבית דז'יקוב נ"ע תעמוד בעדנו ונמשיך ללכת לאורו של כ"ק אדמו"ר אבדק"ק שליט"א האהוב והנערץ, מרא דכולא תלמודא באופן מבהיל.  

אעיר כמה הערות בנושא קריטי זה של תוכחה:

א] אינני מושלם, ואדרבה, אני מלא וגדוש בחסרונות. מן הסתם, בכל הקהילה הקדושה שלנו אין אדם כה פגום בכל כך הרבה תחומים כמוני. לכן אני מקבל בברכה כל הערה או ביקורת שיכולות להעמיד אותי על פגמים באישיותי, על טעויות בדעות ועל כשלים בהתנהגות. אחד ממ"ח קניני תורה הוא "אוהב את התוכחות". ודוק, לא "מקבל" תוכחות אלא "אוהב" את התוכחות. יש לי מודעות עצמית די גבוהה כי אני נובר הרבה שנים לתוך נפשי כדי להבין את נפתוליה, אבל כל תוספת ידיעה תתרום לי באופן חיובי.

מצד שני, אני אדם מאד עצמאי. אני מאמין שאדם צריך לעבוד את ה' על פי טבעו ולא לדכא את התכונות המולדות שלו. אם יבואו ויגידו לי שהגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א או כל גדול אחר לא עובד את ה' או מתנהג כמוני, זה לא "יזיז לי". ה' יתברך שמו לא רוצה שני ר' חיים'ים ולכן הוא ברא רק אחד. אני משוכנע שהוא רוצה שכל אחד יהיה הוא עצמו ולא חיקוי זול של הזולת או מה שהחברה דורשת שיהיה. לפני שמעירים לזולת כדאי להקדיש מחשבה לשאלה אם הוא פועל על פי חשבון אישי שה' רוצה שיעבוד אותו בצורה מסויימת, אפילו אם אין זה דרכו של המוכיח.

לדוגמה, אני אישית אף פעם לא נסעתי לאומן, ויש לי כמה נימוקים טובים ומשכנעים בעיני למה דווקא לא לנסוע. מצד שני, קשה להתווכח עם העובדה שלאנשים רבים וטובים [ממני בוודאי], הנסיעה לאומן היא חלק אינטגרלי של עבודת ה' האישית שלהם. נכון, הרב שך זצ"ל לא עודד אנשים לנסוע וגם לא הוציא סדרת ספרים בשם "אבי עזרי על הליקוטי מוהר"ן", אבל הרב שך, עם כל גדלותו, עבד את ה' בדרך שהתאימה לו, ולא בדרך שהתאימה לזולת. אם הוא היה כן נוסע לאומן משום ש"כך כולם עושים" [אני מדבר תיאורטית. הוא נפטר לפני שהנהירה לאומן התחילה] הוא היה חוטא לעצמיותו.

ב] זכיתי להיות מלמד ומחנך במסגרות שונות כבר שלשים שנה. יש לי גם ששה ילדים בלע"ה, כן ירבו. קבלו בבקשה את דעתי מכוח ניסיוני שהערות הנאמרות מתוך כעס, מרירות ועצבנות אינן פועלות בכיוון הרצוי. אין יצור נוצר שאוהב כשצועקים עליו מתוך כעס. לפעמים נדמה שזה עוזר אבל רק לטווך קצר ולא לטווך ארוך. אין-ספור אנשים עזבו חיי תורה ומצוות בדורנו ובדורות שקדמו בגלל הורים או מלמדים שהתייחסו אליהם בכעס, עצבנות, חוסר סבלנות ושאר מידות שליליות. בציבור החרדי ישנם אלפי נושרים ולא תמצא אחד שיגיד לך שהוא הרגיש כל הזמן רק אהבה והבנה לצרכיו. הפוסקים העמידו תנאי לתוכחה – שהיא תנבע מאהבה. "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" – "שהתוכחה היא סימן האהבה" (משלי ג, יב ופירוש המלבי"ם). אב האוהב את בנו יודע שלטובת הבן עליו להוכיח ולחנך אותו, ונמצא שהתוכחה היא הלבוש החיצוני של האהבה, "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" – דהיינו שתוכחת המגולה באה מתוך אהבה מסותרת ("מאהבה" מתפרש "מתוך אהבה"), ומוסיפים רמז: תוכחה בגימטריא תוך אהבה.   

ג] לכל אדם יש מצוקות נפשיות. כל אדם. מי פחות ומי יותר. אין אדם שחיי המשפחה שלו מושלמים, וגם לא חסר לו כסף, והוא בריא וחזק כמו אריה, ואינו סובל מקנאה, עצבות, דאגות וכו' וכו'. לעולם אי אפשר לדעת כמה אדם סבל בחיים, כמה צלקות נחרטו עמוק בנפשו פנימה, וכמה הוא סובל כעת. כשפוגעים באדם, פוגעים באדם פגוע מכבר וזורים מלח בפצעיו. מאחורי חיוכים רבים מסתתרים הרבה סבל וכאב. לזכור לפני שמעירים לזולת – אינך יודע עם מי אתה מתחיל. יתכן שתוסיף למשא הסבל העצום שלו חבילה נוספת. כולם פגיעים. עוד לא מצאתי [ואני מחפש] יוצא מן הכלל.

על פנינה נאמר " וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ" אמרו חז"ל [בבא בתרא ט"ז] פנינה לשם שמים נתכוונה כדי להביאה לתפילה. הדבר מוקשה, מאחר וכל כוונתה לשם שמים היתה, מדוע נענשה בעונש כה חמור של "ורבת בנים אומללה" [שמואל א ב עי' רש"י שילדיה מתו]. מכאן למד הגר"ח שמואלביץ זצ"ל את יסודו הגדול והמפורסם בתורת בין אדם לחבירו. הפוגע בחבירו הרי הוא כמכניס ידו לתוך כבשן האש. יהיו כוונותיו אשר יהיו ידו נכוית. אין זה עונש אלא כך היא המציאות. הנכשל בבין אדם לחבירו יהיו מניעיו נעלים ונשגבים ביותר הרי הוא נכווה עכ"ד.

שמעתי מאדם גדול להקשות שאם היא באמת התכוונה לשם שמים, לא היה מקום לעונש כה חמור, שהרי לא עברה עבירה. הוא לא הסכים עם ההגדרה שבין אדם לחבירו הוא אש, ואין כאן עונש אלא מציאות. ויש לדון בזה. [נטיית הלב שלי עם הגרח"ש זצ"ל אבל מי אני ומה אני]. אותו אדם גדול טען שפנינה נענשה מכיון שהיא לא הייתה מאה אחוז לשם שמים. הגמרא התכוונה לומר שהיא הייתה ברובה לשם שמים אבל עדיין הייתה נקודה עמוקה בתוך לבה [שאולי היא בעצמה לא הכירה בכך] שלא הייתה לשם שמיים, ועל כך נענשה.

בין לפירוש הגר"ח ובין לפירוש השני, רואים עד כמה צריכים להיזהר בבין אדם לחבירו. אנשים רבים רואים את עצמם כקנאים לדבר ה' בעוד שהאמת היא שהם אנשים מלאים בכעס ומרירות ומוציאים את הרעל הפנימי שלהם על הזולת. אדם רואה בעיניים וה' ללבב, והוא יתברך יודע מה הם המניעים האמיתיים  לדיבורינו ומעשינו.      

ד] אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. כדאי לאנשים להקדיש מחשבה איך להגביר את רמת השמחה בבית הכנסת. אני באופן אישי מרגיש הרבה פעמים קדרות, עצלות, עצבנות [כמו אלו שמספרים כל הזמן את מסיימי העמידה כדי להאיץ בחזן בקריאת "נו נו" להתחיל כבר חזרת הש"ץ. לאן ממהרים כל הזמן??? עכשיו מתפללים ואפשר להיות רגוע], ועוד רגשות שליליים בבית הכנסת. סליחה אבל האם אדם לא צריך להיות שמח להגיע לבית הכנסת?? "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך" – ההגעה לבית הכנסת צריכה להיות מלווה בהרגשה שה' עושה עמנו חסד שמאפשר לנו להתקרב אליו. "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". כך לבית המקדש וכך למקדש מעט.

ה] כתוב בפרקי אבות בשם שמאי "הוי מקבל כל אדם בסבר שנים יפות". הדין מחייב [מידת שמאי היא מידת הדין] לקבל כל אדם בסבר פנים יפות!! איך הקנאים חמוצי הפנים מסתדרים עם ההדרכה הזאת?? כל ה"שוטרים" של הקב"ה אוהבים את ענישת והשפלת הזולת אבל משום מה הצד של החסד וחמלה לא בא אצלם לידי ביטוי. המצווה של "והלכת בדרכיו" ללכת בדרכי ה' מתייחסת רק מידות של חסד ורחמים וכו' ולא למידות של כעס, חרון אף וכדו' [עי' בזה בס' נגילה ונשמחה].   

ו] תדאג תמיד לשמור על כבודו של מושא התוכחה שלך, במיוחד אם הוא מבוגר ממך. יכול גם להיות שהוא צודק ואתה חוטא בכך שלא דנת לכף זכות.

ז] יש אמנם מצוות תוכחה אבל בבד בבד יש הדרכה חזלי"ת "קשוט עצמך תחילה ואח"כ קשוט אחרים". בסופו של דבר האדם היחיד בעולם שאתה מסוגל לשנות הוא אתה עצמך. אפילו הילדים שלך הם ישויות נפרדות ממך והם מחליטים על פי שיקול דעתם ואי אפשר לכפות עליהם להיות מי שאתה רוצה שיהיו. אבל לשנות את עצמך? זה התפקיד העיקרי שלך בחיים, ובידך היא. אם אתה עושה עבודה עצמית פנימית, התוצאות ממילא יקרינו החוצה ותימצא משפיע גם על הזולת.   

ח] רמב"ם סוף הל' חנוכה: "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום -- נר ביתו קודם, משום שלום ביתו: שהרי השם נמחק, לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".

יש לי הרבה מאד לומר בנושא אבל מה שהלב חושק, הזמן עושק. ועוד חזון למועד בל"נ בס"ד.

האם אנחנו באמת מקיימים את עשרת הדברות?

איזו שאלה??!! אנחנו מקיימים כל סעיף קטן במשנה ברורה!! אנחנו חרדים לדבר ה', בני תורה אמיתיים, לגיונו של מלך!

נבחן את המציאות לאשורה. בכל דיברה יש את עצם הציווי ויש גם אביזרייהו, ואביזרייהו דאביזרייהו שגם 'מריחים' מעצם האיסור:

א] "אנכי ה' אלקיך" אנחנו באמת מאמינים שאין עוד מלבדו? אם כך, איך יתכן עצבות, עצבנות, מתיחות ושאר מרעין בישין?? אין עוד מלבדו. הכל לטובה. אין סיבה לדאגה. ה' הוציא אותנו במצרים בנפלאות וכל הטבע הוא נס [כדברי הרמב"ן סו"פ בא]. האם אנחנו חיים עם תודעה כזאת?? עוז וחדוה במקומו. אם אין עוז וחדוה סימן שגירשנו אותו מהמקום. יוצאים באמצע התפילה לענות לפלאפון. אם היינו בשיחה עם הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א, האם היינו מפסיקים באמצע כדי לענות לפלאפון? הקב"ה הוא לא פחות מר' ניסים שליט"א. ההסבר הוא, שר' ניסים נמצא באמת מול עינינו. הקב"ה הוא [רח"ל מהאי דעתא] מושג מופשט מדי בשבילנו וממילא פחות נוכח בעינינו. יש דוגמאות למכביר שאיננו חיים את ה"אנכי". ישמע חכם ויוסף לקח.

ב] "לא יהיה לך אלהים אחרים" – האמנם? כתוב "הצילני מדמים אלהים". דוד המלך ביקש שיינצל מהתפיסה שדמים – כסף $$$$$ - הוא אלהים. אֱ-לֹהֵי כֶסֶף וֵא-לֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם – אל תעשו אלהים מכסף וזהב.

וכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה...[רמב"ם]

וכל המעלים עינו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז... [גמ' בב"ב]

"ואמר רבי אלעזר: כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה" (סנהדרין צב ע"א). "מחליף בדיבורו", רש"י מסביר: "משנה בדבורו, שלא יהא ניכר". הוא איננו אומר את כל האמת, מדבר בחלקלקות, ומשנה באופן כזה שלא יורגש השקר.

גאווה זו סוג עבודה זרה כאשר מושא העבודה זרה הוא האדם עצמו. 

"לא תעשה לך פסל וכל תמונה" פי' בדרך דרוש, אל תחשוב שהצלחתך היא להיות כדוגמת הזולת אפי' אם הוא איש חשוב ונכבד. כי לכל אחד יש את התפקיד המיוחד לו לפי שורש נשמתו ולכן אסור לעשות את הזולת כאילו הוא הפסל שלך ולעשותו לדוגמא למהלך חייך. על העושה כן נאמר 'לא תעשה לך פסל'.

זה נושא שאפשר להאריך בו מאד ואין כאן המקום. כבר כתבתי באריכות במקום אחר וגם בשיעורים בפני קהל שומעים [או לפחות עושים את עצמם שומעים] זכיתי להרחיב בס"ד. אסתפק בכך שהרוח התחרותיות הקיימת במחוזות תורניים מביאה תועלת גדולה מחד, אבל מאידך היא הרסנית לכל מושג עצמיות האדם וקשר אמיתי עם הקב"ה. אין אדם קונה שום מעלה אמיתית ואותנטית כי אם מתוכיותו ולא ממה שבא לו מבחוץ. העולם החיצוני אינו מסוגל להעניק סיפוק אמיתי לנשמת האדם ההומה לדבקות עם הקב"ה. ודי בזה כאן. ישמע חכם ויוסף לקח.

ג] "לא תשא" -  ברכות לבטלה, ברכות בלי כוונה. מחריד. ושוב אכמ"ל.

ד] "זכור את יום השבת לקדשו" – כדי לשמור שבת כהלכתו צריך להיות בקי בשמירת שבת כהלכתו... לאו דווקא הספר המסויים הזה. גם 'אורחות שבת' או שאר ספרים טובים ימלאו את התפקיד. וכבר העיר על כך הח"ח בהקדמתו להל' שבת שאם אין יודעים את ההלכות, בוודאי עוברים. אבל דומני שמרוב לימוד ישיבתי בעיון [שאני אוהב אהבת נפש] נזנח לימוד הלכה למעשה. אני לא מציע לשנות את סדרי הלימוד. קטונתי עד לכדי אפסיות. אבל יש הרבה אנשים [ואני בתוכם] שלא בקיאים מספיק בהלכות שבת.

ה] "כבד את אביך ואת אמך" – הגענו למדרגה של הגוי הפשוט דמא בן נתינה? בבבלי השוו כיבוד הורים לכבוד המקום. בירושלמי פאה כתוב שכיבוד הורים עולה על כיבוד המקום. אנחנו שם? אף פעם לא מצערים אותם? מרגישים את הכרת הטוב העצומה שחייבת להיות כלפיהם? מטלפנים אליהם ומבקרים אותם מספיק? מקיימים מה שכתוב בחיי אדם שהם צריכים להיות בעיני הילד כגדולי הדור מבחינה מסויימת?? מישהו מרגיש צער שאביו וחמיו [שהוא גם חייב בכבודו] נכנסו לחובות עצומים כדי לחתן אותו ולקנות לו דירה??

כתוב בחיי אדם כלל ר"ז שחייב אדם לכבד אביו ואמו במחשבה, שידמה בעיניו שהם נכבדי ארץ.

וביאר הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, כמו שאדם מכבד למי שיש לו שררה כמו מלך ושר ושאר שררה חשובה, ואף שבעלי השררה אינם חכמים ויש חכמים גדולים מהם מכל מקום אדם מכבדם מחמת שררותם, כך חייב אדם לכבד אביו ואמו מחמת שהם אביו ואמו,  וזה גופא נותן להם חשיבות. והרי זה כמלך שירש מלוכה, אפילו שאינו חשוב נעשה חשוב בזה שהוא מלך, וכן אביו ואמו זוהי חשיבותם שהם אב ואם שלו. והדבר דומה לראובן שנטה למות, ובא שמעון והצליח לרפאות את ראובן, ברור שראובן יחשוב את שמעון לחשוב ומכובד מאוד אף שבאמת אינו חשוב, שלגבי מה שעשה למענו אין חשוב ממנו, שמושג חשוב ומכובד הוא יחסי לאדם, ואינו מושג אמיתי אלא לפי מה שקבעו בני אדם, כמו שמכבדין עשיר אף שאין שום צדק בדבר, זה מוכיח שכבוד אינו ענין אמיתי אלא הרגש של בני אדם. ולכן צריך אדם להרגיש שמי שעשו לו הטובה הגדולה ביותר הם אביו ואמו, שהביאו אותו לעולם הזה.

ו] לא תרצח – מלבינים פני חבר ברבים? זה גם רצח. מדברים לשון הרע – גם זה סוג של רצח על פי ההלכה. ממעטים בכבוד חבירנו? פוגעים בו? הנשמה נקראת כבוד [בעל המאור הקדמה לברכות] ומה לי קטלא פלגא מה לי קטלא כולה.

ז] לא תנאף – אין סיכוי שעוברים על זה. זו עבירה שכל הזכויות שמורות לחילונים ולגוים. אנחנו בוודאי שלא. גמרנו. אין על מה לדבר. יכול להיות. אבל תראה את מה שאמר ריש לקיש:   כתוב במדרש פרשת אחרי מות – "ועין נואף שמרה נשף" [איוב כ"ד] אמר ר"ל שלא תאמר שכל מי שהוא בגופו [חוטא באברי גופו] נקרא נואף [שבאמת גם] נואף בעיניו נקרא נואף שנאמר ועין נואף" עכ"ל.  נואף בעיניו. הסתכלות תאוונית. לב יודע מרת נפשו. לא מדברים על זה. לא מודים בזה. אבל האמת גלויה ליוצר כל הבוחן לבות. מתברר שגם מ"לא תנאף" איננו נקיים לגמרי.

ח] לא תגנוב -  בקוצק רווחה אמרה, כי בתוך כל אדם במסתרים שבו יושב גנב במחתרת. והדברה השמינית - לא תגנוב - אין פירושה לא לגנוב מאחרים. כאן פרשו לא תגנוב: אל תהא גנב. כלומר אל תגנוב את עצמך, אל תרמה את עצמך. רבים מאיתנו טועים בגדול בהערכת עצמנו. משתכנעים שאנחנו הררררררבה יותר טוב ממה שאנחנו באמת. כל דרכי איש זך בעיניו [משלי ט"ז ב'] אחרים לוקים בדימוי עצמי נמוך מדי. ורובנו מקפלים בתוכנו שילוב של דימוי עצמי נמוך מדי וגם גבוה מדי בו זמנית. ואכמ"ל. אולי בעל פה למי שרוצה.

אחרים מהדרים ב"מצוות" לגנוב מהמדינה או מביטוח לאומי. אחרים גונבים דעת בני אדם. יש לי מכר שהתפאר בפני שקיבל פטור מהצבא ממה שהביא מכתב מפסיכולוג שהוא חולה נפש. אינני אומר שצריך להתגייס. ח"ו. יהרג ואל יעבור. וכבר פסקו גדולי ישראל את פסקם. כל גדול לפי דרכו בקודש, ותומכיהם לפי דרכיהם לא תמיד בקודש. אבל שקר כזה גס וללא שום נקיפות מצפון שאולי יש כאן משהו שגובל ב'לא בסדר', לא תקין, לא אמיתי? לא אני הוא זה שאמר שחותמו של הקב"ה אמת. יש דרכים לגיטימיות וכשרות לקבל פטור מהצבא. ואם יחלקו עלי ויגידו "מצוה לשקר ולגנוב משלטון הכופרים" ויוכיח מתוך המקורות שהם צודקים, אף אני אענה כנגדו שזה מרגיל את האדם לשקר ולגנוב גם כשאין שום הצדקה, וכבר היו דברים מעולם.    

ט] לא תענה ברעך עד שקר – כתוב "אתם עדי ואני א-ל". חז"ל אמרו "אם אתם עדי אני א-ל, ואם אין אתם עדי כביכול אין אני א-ל". ה"רע" הוא הקב"ה כמו שמצאנו בכמה מקומות ["רעך ורע אביך אל תעזוב"]. אם אנחנו מתנהגים בחוסר דרך ארץ או בחוסר התחשבות בזולת, זה כביכול מקרין על הבורא, ומהווה עדות שקר.

י] לא תחמוד – אנשים מלאים בחמדות. מלאים. בית חברו. אשת חברו. רכב חברו. מעמד חברו. ואין לדבר סוף. [כמובן שמבחינה הלכתית יש כללים מוגדרים מתי עוברים ועל סתם חמדה אין עבירה אא"כ מפצירים וקונים. אבל הניסוח של הפסוק – וגם ההיגיון והמוסר – מלמדים שעצם החמדה פסולה].

עשרת הדברות. מקום טוב להתחיל את העבודה. ומי יאמר זיכיתי לבבי.    

תנאים לקבלת התורה  

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני [שמות י"ט א'] וברש"י לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו ד"ת חדשים עליך כאילו היום ניתנו. פשוטם של דברים, כתוב כאן התנאי הראשון לקבלת התורה והוא שיהיו ד"ת חדשים עליך כאילו היום ניתנו, זהו מה שנותן את ההיכ"ת ואת האפשרות להיות מקבל תורה. עוד לפני קבלת התורה צריך שיהיה מוחלט שד"ת יהיו חדשים כאילו היום ניתנו.

והנה התנאי הזה נאמר בר"ח שבעה ימים קודם קבלת התורה. ואיך הוא מתקיים קודם קבלת התורה? בפשטות הביאור הוא, דהנה כל המושג של חיות הוא דבר שחי עכשיו, חיות שהיא רק המשך של דבר שהיה חי מקודם ולא כעת זהו מפרכסת שנחלקו בגמ' ויש צד שאינה כחיה. חיות זה דבר שחל ומתחדש בכל רגע וחיות של עבר אינה חיות. התנאי הראשון לקבלת התורה מש"כ בתורה הוא 'ביום הזה באו מדבר סיני' ד"ת צריכים להיות 'ביום הזה' שיהיו עצם החיים וחיים של כעת מקבלים כעת, חיות זה נביעה והתחדשות של כל רגע ורגע והמשך של חיים ממה שהיה קודם, זהו אינו חיים וזהו התנאי הראשון. על עקבתא דמשיחא כתוב בגמ' סוף סוטה 'חכמת סופרים תסרח' והפי' כמש"כ בראשונים חכמת סופרים תסרח זהו לעולם שכל דבר שיש לו ריח רע הוא דבר שהיה חי ופירש מחיים הוא מוות או תולדה של מוות. כל דבר שהוא פרש - שפירש מחיות כביכול. בורא עולם ברא חיות 'ויפח באפיו נשמת חיים' הקב"ה שם את החיות ובאותו מקום שהקב"ה כביכול שם את החיות, שם בודקים אם אדם חי או חלילה לא. שם ניתנה ההבחנה בין חיים לבין פרישה מחיים. דבר חי ריחו טוב ודבר שהיה חי ופירש יש לו ריח רע. ריח רע הוא שאותו ויפח באפיו נשמת חיים מבחין בין חיות ובין פרישה מחיות, בין חיים ובין מוות, שם כביכול נתן הקב"ה את החוש וההרגש להבחין בין חי לבין פרש מחי. הקללה שבעקבתא דמשיחא 'חכמת סופרים תסרח' היא משום שהוא דבר שצריך היה להיות חי - דבר שבעצם הוא חי ורח"ל בעקבתא דמשיחא הדבר הזה פירש מחיים והביטוי לזה הוא החכמת סופרים תסרח שנלקחה מזה החיות. לכן זהו ה'ביום הזה', שהגיעו למעמד הר סיני עם כל כמות החיים. הגיעו לקבל תורת חיים ולצרף את זה לעצם החיות זה התנאי הראשון לקבלת התורה.

התנאי השני כתוב שם פס' ב' "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני". מביא רש"י מהמכילתא למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו? והלא כבר כתב שברפידים היו חונים בידוע שמשם נסעו אלא להקיש נסיעתם מרפידים לביאתן למדבר סיני מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה. על רפידים כ' בגמ' סנהד' מאי לשון רפידים? רי"א שרפו עצמם מדברי תורה, שנא' לא יפנו אבות אל בנים מרפיון ידים. זהו פס' בירמיה ומדובר שם על מצרים שכבשו את עזה. בזמן שצרו הכשדים על ירושלים עברו המצרים ושטפו את פלשתים בעזה ושם כ' הפס' הזה. ובי' המפרשים רפיון ידים בכל מקום פי' יאוש, רפיון ידים זהו לא עצלות אלא לא יפנו אבות על בנים שבטבע הדברים רחמי אבות על בנים וכאן לא יפנו אבות על בנים מרפיון ידים שהיה יאוש גמור ואיבדו את כל התקוה להצלה. זהו רפיון ידים שריפו עצמם מד"ת. והגמ' מביאה את הפס' הזה בירמיה לומר שמדובר כאן ברפיון ידים של יאוש שהוא בלי תקוה. לא נצליח לעשות שום דבר זהו רפיון ידים.

'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים' כתוב בספרים בשם גדולי עולם וקדמונים ש'עמלק' בגימטריא 'ספק' שעמלק הוא תמיד מכניס ספקות זהו אשר קרך ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים כשיש ייאוש הוא מביא שעמלק נלחם ורוצה לתפוס ולחטוף. בכל מקום כזה של רפיון ידים הוא מקום שליטה של עמלק, ולכן ההתגברות היתה שכאשר ירים משה ידו ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש, משה רבינו ניצח את עמלק ע"י הרמת ידיו ויהי ידיו אמונה, כשישראל מסתכלים כלפי מעלה ומכוונים לבם לאביהם שבשמים היו נוצחים [ר"ה כ"ט], מכוונים את ליבם הכוונה בוטחים, ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, זהו כנגד הרפיון ידים של ויבוא עמלק, אז כנגד זה לעקור ולהפקיע את זה היו ידיו של משה הביאו את ה'ויהי ידיו אמונה עד בא השמש', זהו עוד תנאי לקבלת התורה, "ויסעו מרפידים" ז"א כמו שביאתן להר סיני היתה כדי לקבל תורה בתשובה אז גם יציאתם מרפידים היתה בתשובה והתשובה היתה מאותו ייאוש ומאותו רפיון ידים. הם מלכתחילה יצאו מרפידים. צריך לצאת מרפידים כדי להגיע לקבלת התורה. עצם הביאה לקבל תורה יכולה להיות רק ע"י עקירה של רפידים ויציאה מרפידים כל זמן שיש משהו מרפידים אין אפשרות לקבלת התורה.

"ומשה עלה אל הא' ויקרא אליו ה' מן ההר לאמור כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". כאן זה עוד הקדמה לקבלת התורה, והייתם לי סגולה מכל העמים ובי' רש"י אוצר חביב כמו סגולת מלכים, כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם כך אתם תהיו לי סגולה משאר האומות ז"א כל דבר ערך כביכול ישים בנו הבורא עולם והייתם לי סגולה אתם תהיו הסגולה האוצר שבו שמים כל כלי יקר וכל דבר ערך. 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו' זה הסדר כשרוצים להגיע לקבלת התורה. התנאי הקודם למעשה הוא לדעת את ה'בחר בנו מכל העמים'. 'אתם תהיו לי סגולה משאר אומות ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם כי הם לא רוצים ומה יש לי עוד שתהא חיבתכם ניכרת כי לי כל הארץ והם בעיני ולפני לכלום' [רש"י שם] כאן מונח הבחירה 'אשר בחר בנו מכל העמים' זהו התנאי וההקדמה ל'ונתן לנו את תורתו'. [עפ"י הספר לשמש שם אוהל עמ' א'קכ"ג והלאה עיי"ש עוד וינעם לך].

זכור את יום השבת לקדשו

הריגת ספק ישראל ספק בן נח

במנ"ח [סוף מלאכת הוצאה] כתב: "והנה פשוט דאסופי שהוא מחצה על מחצה והרי זה ספק ישראל ספק ב"נ, אם עשה עבירה שב"נ חייב עליה מיתה כגון שאכל אבר מן החי או גזל עיין ר"מ פ"ט ממלכים הל' ט' וי' ודאי אינו נהרג דהוא ספק ישראל וספק נפשות להקל. אך אם עשה עבירה שישראל חייב עליה מיתת ב"ד כגון שחילל שבת וכדומה ואין ב"נ חייב על עבירה זו, נראה דהורגים אותו, כיון דעל זה הצד שהוא ישראל חייב מיתת בית דין, אך דלמא הוא בן נח ואינו חייב נראה דלא שייך ספק נפשות להקל דדוקא גבי ישראל דנפש ישראל יקר אבל נפש בן נח אין עבירה כל כך. על כן מספק ענשינן כיון דמצד ישראל חייב וכן בכל העבירות שחייבים עליהם עונש מצד ישראל הן מיתה והן מלקות אף דבן נח אינו מצווה על זה מ"מ עונשין אותו ולא שייך ספק להקל".

ומבואר שתופס המנ"ח דל"ש כללא דספק נפשות להקל בבן נח וכמש"כ דדוקא גבי ישראל דנפש ישראל יקר אבל נפש בן נח אין עבירה כל כך והקשו עליו דסותר לדברי עצמו לעיל במצוה כ"ו כ"ג ובמצוה ע"ח ז'  לענין בן נח שנסתפקו בי"ד אם עשה מעשה שחייב עליו מיתה שאף בבן נח אומרים ספק נפשות להקל דסברא היא שאין בי"ד יכולים לחייבו בעונש מיתה כל זמן שלא נתברר אם הוא חייב. ועי' בכס"מ [פ"ב מרוצח הי"א] בשם המכילתא שההורג גוי אסור מה"ת וחייב בדיני שמים. ואיך הורגים מספק ומסתכנים באיסור שדינו מסור לשמים?  וביותר יש לתמוה שהמל"מ למד כן ממש"כ הכס"מ שאין הורגין בהמה מספק [שאין הורגים את הבהמה אלא ברובע ישראל] וא"כ כ"ש שבן נח אינו נהרג כשיש ספק אם נתחייב מיתה. ולהלן הביא המנ"ח דין זה בפשיטות ונקט שאף באסופי הבא על בהמה אינה נהרגת מספק וא"כ מאי שנא בן נח שנהרג מספק. [עי' קוב"ש בב"ב אות רכ"ג, צוהר חי"ז עמ' קפ"ט והלאה, ובס' בשולי המנחה].

ועוד העיר בס' טל נתן, דאיך שייך להרוג אותו מספק דהא הוי התראת ספק דשמא הוא נכרי ואין עליו איסור לחלל שבת. אולם נראה דבנדון דידן לא שייך להצילו ממיתה מחמת התראת ספק, דלמאי שכתב המנחת חינוך דהורגין אותו הואיל דלצד שישראל הוא חייב מיתה ואילו מצד ספק נכרי אין זה מצילו ממיתה משום דבנכרי לא אמרינן דספק נפשות להקל, א"כ מה בכך דהוי התראת ספק, הרי הכא הורגין אותו אף על הספק. והא דהתראת ספק לא הוי התראה היינו רק היכי שאין הורגין מספק אבל הכא שהורגין מספק לדעת המנ"ח א"כ גם התראת ספק סגי להורגו דמה בכך שהוא ספק הלא גם על הספק הוא נהרג. אלא דאכתי יש להעיר לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא נמצא דהך אסופי שהוא ספק ישראל ספק נכרי מותר לו לחלל שבת דאע"ג דהוי ספק ישראל, מ"מ הא ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא וא"כ מותר לו לכתחלה לחלל שבת מן התורה כיון דהוי רק ספק ישראל ואף אם נימא דבנכרי  אמרינן דספיקו לחומרא מן התורה והיינו להרמב"ם שכתב דהא דספק מן התורה לקולא הוא משום דילפינן מספק טומאה ברשות הרבים דספיקו טהור [ועיין שב שמעתתא שמעתא א' סימן א'] וא"כ יש לומר דבעכו"ם דליכא למילף מספק טומאה אמרינן דספק איסור לחומרא מן התורה,  מ"מ בנדון דידן נימא ממה נפשך, אם תדינהו כישראל א"כ אמרינן ביה ספק איסור לקולא מן התורה וניחוש שמא היא עכו"ם ומותר לו לחלל שבת ואם תדינהו כעכו"ם א"כ ודאי דמותר לו לחלל שבת ואיך תהרגהו וצע"ג.

לפי זה העיר הטל נתן גם במה שכתב המנחת חינוך לקמן בהמשך דבריו, שבספק ישראל אם אנסו אותו לעבור על אחת מן המצוות שישראל צריך למסור נפשו עליו ובן נח אינו מצווה למסור נפשו, מ"מ ספק זה חייב למסור נפשו כי הוא ספק מצווה ולא שייך ספק נפשית להקל, כי על צד שהוא בן נח לא שייך ספק נפשות להקל ומצד ישראל הרי הוא חייב למסור נפשו עכ"ד. ובאמת יש לומר דכיון דספק דאורייתא מן התורה לקולא וא"כ באנסו אותו לעבור על אחת מן המצוות אם הוא מצוה שאין בן נח מצוה עליו וכגון באנסוהו לעבור על ערקתא דמסאני אין צריך למסור נפשו דהא מן התורה אין עליו איסור כלל דהא ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ושמא הוא נכרי ומותר לו לעבור על העבירה הזאת מספק ולמה ימסור נפשו וצ"ע.

שבת שלום ואורות אין סוף!!!!