הוא [הגר"מ שפירא] בעצמו כולו אמר כבוד, ואחר פטירתו חזר ואמר ר' דוב יפה "גלה כבוד מישראל", [ר' דוב החזיק את הרב לא' מרבותיו], והרגשנו בו מה שכתבו על המהר"ל "כבוד יוצרו וכבוד התורה", וכמו שאמר ר' דוב כמה כבוד הוסיף לתורה ולדברי חכמים וכו'. אבל הכבוד שנהג בעצמו היה כזה שכשיצאו ממנו לא יצאו מושפלים, אדרבה כבוד שרומם וכיבד את כל מי ששוחח איתו ובא איתו במגע שהרגיש גם הוא בעצמו את התפארת אדם. גם הלשון שלו היתה תמיד נקייה ומרוממת.
ומכלל הכבוד, יחידוּת. בשיעוריו לפני ר"ה היה מפליא לדבר על הנושא של לפיכך נברא האדם יחידי, והיה חוזר ואומר שכל רצונו של הקב"ה מהבריאה יכול לעלות מאדם אחד, עיי"ש בארוכה. אמר לי פעם: אין דבר יותר יפה, מפואר, מעניין, מאשר צורת אדם כמות שהיא. עוד היה אומר: כל כבוד הוא במקום שיש יחידות. שמה שיש פה אין לזה תמורה. וכל אדם יש לו כבוד כי הוא יחיד. ובהספדיו היה רגיל להשתדל ולמצוא נקודה שבה הנפטר היה חד בדרא ולא הניח כמותו בה, ופירש פעם טעמו [במענה לשאלה], שכן ההספד "יקרא" הוא, והכבוד אינו אלא במקום שיש יחידות. [אגב, למרות שהיה קשה להביא אותו לדרשות, אבל להספדים היה קל מאד להביא אותו, גם במקומות רחוקים. וכנראה משום חומר כבוד התורה, ומה שאמרו חז"ל על המתעצל בהספדו של חכם].
ומאידך גיסא סלד מכבוד חיצוני. מאוד סלד מפרהסיא, מחיצוניות. הוא לא סבל צילומים, היה מעדיף שלא יקראו בשמו בכיבודים. לא סבל שישירו לו, היה לו לזרא. בענין החנופה וזיוף אמר לי פעם: "שקר אני שונא, אפילו ריח ונדנוד של שקר". והמובן לי היה שהכוונה בעיקר לשקר באישיות. צביעות וכדומה, ומאידך מאד היו חביבים עליו אנשים אפילו פשוטים, אם היו אנשים טבעיים וישרי דרך ללא יומרות וחיצוניות.
פעם הייתי אצלו בחדר, ונכנסו אנשים ממכון כלשהו להזמין אותו לאיזה כינוס שערכו. אז הוא אמר לי אחרי צאתם "אנשים עושים פרופוגנדות, ורוצים שאני אהיה האיסתירא בלגינתם". מה שנקרא אצל אנשים כבוד, היה בעיניו בזיון גדול. נקעה נפשו מדברים כאלה. תמיד הרגשנו אצלו עם כל חיבתו לכל ת"ח ואיש מעלה, אבל כשההוא היה גם אינו מפורסם, תמיד נוספה אצלו לוית חן מיוחדת וחיבה יתירה לאישיותו.
דיברו בנוכחותו פעם על גאון גדול א', ואמר מישהו שהלה לא זכה להתפרסם. הרב הגיב מיד, כוונתך שזכה לא להתפרסם... הוא אמר פעם בשם ר' חיים עוזר: "כשהשקר והחנופה התחתנו אז הוולד זה הפוליטיקה", והוסיף "אני תמה שזה לא מפורסם מספיק". עוד שמע בשם ר' חיים עוזר ממישהו שנכח במקום: "העיתונות זה בית הכסא של העולם". ברח מדברים שקשורים ללכלוך של העולם, אפילו עניינים חשובים של מצוות, אם נתערב בהם משהו מדברים כאלה זה כבר לא היה בשבילו. העדיף מצוות אחרות. היה פעם כינוס של גוף נכבד, בתוך הדברים הוא שאל היכן הכינוס מתקיים אמרו לו – ברחוב. ואמר כינוס ברחוב זה לא בשבילי. ישבנו אצלו פעם בחוה"מ והיה שם א' ואמר: הרב, אני רוצה לשאול שאלה, מדברים אברכים ולא יודעים איך לדבר, אין לדיבורם ידים ולא רגלים. האם לא היה נכון ללמד אברכים קצת צורה איך להביא דברים לפני ציבור? והשיב: תורת הנאום היינו תורת הבלוף, איך לקחת דברים וליצור להם מחלצות. הכרתי אנשים שכל כך לא ידעו לדבר, והשפעתם על העולם היתה כבירה. מה שמשפיע הוא התוכן האמיתי שבדברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה