מנחת אלחנן - הקדשת בכור בעל מום

לזכות נעכא גיטל בת רחל אסתר זרעא חייא וקיימא וכט"ס

נדרים [י"ג ע"א] - מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו וכו'. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' בכורות הל' י"ד וכן פסק בשו"ע יו"ד סי' ש"ז סעיף א' שמצוה להקדיש את הבכור. וכעין זה כתב ברש"י על התורה דברים פ' ט"ו פסוק י"ט בפירושו הראשון שמצוה לומר הרי אתה קדוש וכן כתב החינוך מצוה י"ח שיש מצוה להקדישו. אך הטור [ביו"ד שם] כתב שהרא"ש חולק ע"ז שאין צריך להקדישו. ועיין ברמב"ן בפירושו על התורה פרשת בחוקותי פ' כ"ז פסוק כ"ו שנראה מדבריו שג"כ לא ס"ל שיש מצוה להקדישו. והנה בגמ' בנדרים לא מובא חולק ע"ז שמצוה להקדישו, אך בגמ' מס' ערכין דף כ"ט מובא פלוגתא בגמ' בענין זה בין רבנן ור' ישמעאל. ועיין בביאור הגר"א בשו"ע יו"ד שם שכתב שהרמב"ם הכריע כרבנן על סמך הגמ' כאן. ועיין בשפת אמת על שו"ע יו"ד שם שהעיר בשם אחרונים שברא"ש לא מובא שהוא חולק על הרמב"ם וסייעתו אלא נראה שהטור פירש כן כיון שהרא"ש לא הביא דבר זה, וע"ז כתב השפת אמת דמסתבר שהרא"ש לא פסק כר' ישמעאל שאין מצוה להקדישו אלא ס"ל שהמצוה שאמרו רבנן הוא רק בזמן הבית שמצוה להקריבו והמצוה להקדישו הוא דין בקרבן אבל בזה"ז שאין מקריבין אין מצוה להקדישו. ואילו הרמב"ם ס"ל שגם בזה"ז שאין מקריבין מצוה להקדישו שהמצוה להקדישו אינו דין בקרבן בכור דווקא. וכתב עוד השפת אמת שלפי"ז יש להסתפק גם בזמן הבית אם בבכור בעל מום יש מצוה להקדישו עיי"ש. וכן במנחת חינוך נראה שמסתפק בזה בבכור בעל מום שמתחילה באות א' כתב שגם בבעל מום מצוה להקדישו אך אח"כ שם כתב שאפשר שאין צריך. ועיין בהגהות על המנ"ח שהביא בשם ההלכות גדולות שבבעל מום אין צריך להקדישו. אך הפרמ"ג בספרו תיבת גמא [ריש פרשת ראה הביאו הפתחי תשובה על שו"ע יו"ד שם] כתב שגם בבעל מום מצוה להקדיש.

אך יש להבין, כיון שגם אם לא הקדישו הוא קדוש מעצמו, א"כ נמצא לכאורה שאין ההקדשה מוסיפה כלום בקדושת הבכור. וכן באמת כתב במנ"ח שם אות ל' שאין הקדשו מוסיף כלום אלא שגזיה"כ הוא עיי"ש. אך לכאורה זה חידוש שיהיה מצוה מן התורה לומר דברים שאין מביאים כל תועלת. ובספר ברכת אברהם כאן העתיק חוברת אור תורה מהגר"א וסרמן שיצא לאור בשנת תרצ"ה בלונדון שכתב להוכיח שמצינו כעין זה בדיני התורה עיי"ש. אך בהגהות על החינוך שם הביא בשם הסמ"ג והיראים שהטעם של המצוה הוא משום שיהיה המצוה בחביבות עיי"ש. ואולי הכוונה שיהיה כעין לרצונו הנאמר בכל הקרבנות. ולכאורה בזה מיושב מה שכתב בשיעורי הר"ר שמואל שיש מקשים איך שייך שיקדיש בכור הרי אינו שלו ואינו בעלים עליו שהרי הוא ממון הכהנים ועיי"ש מה שתירץ. אך לפי הנ"ל הוא רק מחמת חביבות המצוה שיהיה כעין לרצונו. [בס' ביאורים והערות למס' נדרים עמ' פ-פ"א לגרי"מ קנובלוביץ].

עוד קשה למ"ד בגמ' כאן שבגלל שמצוה להקדישו נחשב הבכור לדבר הנדור, הרי אין הקדשו מוסיף כלום. ועיין בחי' הגר"ש שקאפ [סי' ט'] שמהאי טעמא רצה לחדש שהענין של מצוה להקדישו הוא שכוונת התורה שאם מקדישו נפקע קדושת הבכור שהיה עליו מתחילה וחל עליו הקדושה שהקדיש הוא ואם לא הקדישו נשאר בקדושה שהיה עליו ממילא מתחילה עיי"ש וזה חידוש. ברם, שאר אחרונים לא נקטו כן. בקהלות יעקב [נדרים סי' כ"ג] כתב דקדושת הבכור הפרטית שבו [דנאכל לכהנים וטעון מתנה אחת ואין טעון סמיכה ונסכים] היא לעולם מאליו מרחם וקדושת הפה של הבעלים היא להחיל עליו שם קדשים קלים בעלמא עי"ש. ובחי' הגרי"ז [נזיר ד] נקט שבאמת אין ההקדש פה פועל כלום בקדושת הבכור שהיא מרחם, אך מ"מ כיון שציותה התורה להקדישו בפה, יש לזה שם הקדש ונחשב דבר הנדור עי' בדבריו. ובזכר יצחק [סי' ג'] כתב שבכל קרבן יש בהקדשו שני חלקים, עצם קדושתו, והקרבתו והזמנתו לקרבן. ולכך בבכור הגם שעצם קדושתו חלה מאליה אבל בעינן שבפיו יהא מקריבו ומזמנו להיות קרבן.

במשמר הלוי בכורות סי' י"ח הרחיב הרבה בחקירות בענין זה ונביא חלק מהספיקות [מובאים גם בס' איזהו מקומן על בכורות עמ' עמ' ר"צ] א] האם צריך להקדישו בהדיא לשם בכור או לשם הקדש בעלמא. ב] אם לא הקדישו הבעלים האם מוטל על הכהן המקבל להקדישו. ג] בדברי הפתחי תשובה יו"ד ש"ו א' בשם תיבת גמא לפמ"ג שגם בכור בעל מום מצוה להקדישו. ד] כהן שנולד לו בכור בעדרו האם צריך להקדישו. ה] ספק בכור - האם חייב להקדישו. ו] האם מותר להקדישו בשבת ויו"ט. ז] האם שייך להשאל על הקדש זה.

והנה רוב הספיקות תלויות בשני דרכים שהביא משמר הלוי בטעם הקדש זה. דעת הנצי"ב [העמק שאלה פרשת צו העמק דבר פ' ראה י"ב כ"ו] היא שהקדש פה זה הוא מעיקר הדין להשלמת הקדושה מרחם על ידי אדם אבל מלשון היראים [סי' קמ"ב] משמע שהוא מטעם חביבות המצוה בעלמא. והנה הרש"ש בערכין כ"ט כתב דאינו רשאי להקדישו עד שמיני ללידתו אף שעיקר הקדושה כבר חלה עליו קודם. אולם הפתחי תשובה הנ"ל כתב בשם התיבת גמא שרשאי להקדישו תוך שמונה ימים וכן נקט בפשיטות בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' י"ז. וגם בהערות להגריש"א פקפק בחידוש הרש"ש. ונידון זה גם תלוי בחקירה הנ"ל האם הוא דין הקדש גמור וראה עוד בתורת הקודש [ח"ג סי' ב'], בס' בתיב בינה [מצוה י"ח לג"ר ישראל בונם שרייבר], וס' אור אברהם [ע"ס המצוות מצוה י"ח].

באבן האזל [נ"ו. מדפי הספר] כתב שמדברי המנ"ח מבואר שמצוה לכתחילה להקדישו תיכף משנולד, וצ"ע דמ"ש משאר קדשים שאסור להקדישם מחוסר זמן? וצ"ל דכיון דגם בלא ההקדשה קדוש מאיליו אין איסור להקדיש מחוסר זמן עכ"ד. ובמשמר הלוי העיר שלדברי היראים שהוא משום חיבוב המצוה לק"מ, שאין כאן הקדש אמיתי אלא משום חיבוב המצוה בלבד.

והנה הרמב"ם [בפ"א הל' א'] כתב "מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים בין באדם בין בבהמה טהורה בין ממין החמור וכו' שנאמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה" וכלל את כל הבכורות במצוה אחת אע"פ שלכל אחד מהם ישנם דינים שונים, וכתב בספר זהב מרדכי [פרשת קרח וכ"כ בס' דרישת פקודיך על סה"מ עיי"ש] דאין אלו שלשה שמות נפרדים בכור אדם בכור בהמה טהורה ופטר חמור, אלא יסוד החיוב הוא אחד, והוא החלות שם בכור שחל עליהם מחמת שהם פטר רחם. וחילוקי הדינים שביניהם הם רק בצורה שבה מתבטא החלות שם בכור, דבאדם חלות זה גורם דין פדיון בה' סלעים ובפטר חמור דין פדיון בשה ובבהמה טהורה דין קרבן אבל עצם החלות שם בכור הוא חלות מסויים בפני עצמו גם בלא הדינים שהוא גורם והוא חלות אחד בכל סוגי הבכורות ומשו"ה כלל זאת הרמב"ם במצוה אחת.

במנ"ח [ריש מצוה יח] דייק מלשון הרמב"ם [בהל' בכורות פ"א הל' ג ד] דבתחילה כתב הדין דבכור בהמה טהורה אפי' נולד במומו הרי הוא לכהן, ואח"כ כתב, מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קדש שנאמר תקדיש לה' אלקיך ואם לא הקדישו ה"ז מתקדש מאליו וקדושתו מרחם היא, דנראה מדבריו דאף בכור בעל מום שנולד במומו מצוה להקדישו דהוא קדוש לכמה דברים לענין גיזה ועבודה ועוד עניני הל' בכורות ואין זה מקדיש בע"מ למזבח דעובר בלאו, דדוקא למזבח דאין בע"מ ראוי למזבח עובר, אבל כאן דאומר ה"ז קודש היינו להיות לבכור, דגם בע"מ יש לו קדושת בכור לכמה ענינים.

ובזהב מרדכי כתב שלפי היסוד הנ"ל הדברים מבוארים היטב, דכל עיקרה של קדושת בכור אינה סתם קדושת קרבן אלא החלות שם בכור הוא הגורם לקדושה, והקרבתו הוא דין מהדינים שהקדושה גורמת בבכור תם הקרבה ובבכור בע"מ איסור גיזה ועבודה ולכן אין בזה משום מקדיש בע"מ למזבח דגם בבכור תם אין ההקדש למזבח אלא הקדש לקדושת בכור ודיני קדושה זו חלים אח"כ ממילא עכ"ד עיי"ש.

גם למש"כ היראים שיש חביבות המצוה, בבעל מום [שמוסר לכהן], יש טעם להקדישו להראות חביבות המצוה [אבל אין טעם להקדישו ממה שכתב הנצי"ב להשלים קדושתו עובר להקרבתו כי כאן לא יוקרב].

בתו"כ [ויקרא פרשה ב' פ"ד] אי' "קרבן לה' - כשיקדים הקדשתו להקרבתו, דברי יהודה". הרי שלומדים מהפסוק שצריך להקריב קרבן שהוא כבר קדוש. וביאר בס' משנת חיים [שקלים סי' כ"ט] שמלמדנו התו"כ שהקדשת הקרבן היא חלק מסדר הקרבתו ואינה רק היכי תמצי להקרבתו עיי"ש. ולפ"ז, אין מקום להקדיש בכור בעל מום [ודלא כהמנ"ח], כי בסוף אין מקריבים אותו, ולכן ההקדשה מיותרת. והביא מס' הלכות גדולות הל' בכורות "בר ישראל דמתיליד ליה בוכרא כי לית ביה מום מיחייב לאקדושי קמי שמיא ואי אית ביה מום מחוי לי' לחכם ושרי ליה ויהיב לי' לכהן" עכ"ל. ופשטות דבריו מורה דאין מצוה להקדיש אלא בכור תם ולא בע"מ והוא כמו שכ' דההקדש הוא בכלל ההקרבה.

בס' רשימות שיעורי הגרי"ד [שבועות כ.] כתב ששונה דין דבר הנדור בבכור מבשאר קרבנות. בבכור הנדר וחלות הקודש מחמת הנדר חלין רק בעבור הקרבה ולאחר זריקת הדם פקע שם הקודש מהנדר. עקב כך אין התפסה בבכור לאחר זריקה שכן חסר לגמרי השם של דבר הנדור וקדושתו ואילו בשאר קרבנות חלות שם הקודש הבאה מחמת הנדר נשארת גם לאחר היתר הזריקה. וכן איתא ברא"ש [במס' נזיר כ"ב] וז"ל דודאי בשלמים אפי' לאחר זריקה שם זבח עליהם ואיכא למימר דכוונתו להתפיס בעיקרו וכו' עכ"ל. בכור קדוש הוא מרחם אמו, ולכן המצוה להקדישו אינו אלא לעשותו קדוש לשם הקרבה בלבד ולאחר הזריקה אין בו שם קודש מחמת נדר של ההקדשה שלא כקרבנות אחרים.  לפי"ז יוצא, שבכור שהוא בעל מום אין מצוה להקדישו.

ובמנ"ח דייק את חידושו שחייבים להקדיש בעל מום, מהא דהמתין הרמב"ם וכ' דמצוה להקדיש הבכור אחר שכ' דין בכור בע"מ והיינו כדי לאשמעינן דאף בכור בע"מ מצוה להקדישו [ע' ריש ה' בכורות ברמב"ם]. העיר בס' קבץ זכרון [עמ' קמ"ו] שדיוק זה הוא פלא, דבמנ"ח נקט דגם בכור בחו"ל מצוה להקדיש, וברמב"ם כתב דין בכור בחו"ל דוקא אחר ההלכה של מצוה להקדיש הבכור. ואולי באמת רק בכור תם מצוה להקדישו אלא דהרמב"ם בתחילת ההלכות באר דיש שני סוגי בכור תם ובע"מ ומיד אח"ז פתח לפרט ההלכות ופתח בהאי דינא דמצוה להקדישו ע"כ.

בספק בכור, אין סיבה להקדישו, שאם מטעם הנצי"ב [כדי להנחית עליו קדושה עובר להקרבתו] הרי כאן אף פעם לא יבוא להקריבו. ואם מטעם היראים [משום חביבות המצוה שהסביר במשמר הלוי שבשונה משאר מתנות כהונה, כאן הכל הולך לכהן ואין לבעלים כלום והמצהיר שיש לו קדושה להראות את החביבות שלו למסור הכל] גם אין סיבה להקדישו שהרי איזה חביבות שמתחסר ממונו יש כאן, כי בסוף הרי אינו מוסר כלום.

דן במנ"ח [אות ט"ז עיי"ש] אם הקדיש מופלא הסמוך לאיש, אם צריך להקדיש עוד פעם בהגיעו לגדלות. וכתב במשמר הלוי שתלוי – לטעם הנצי"ב הרי במופס"ל הקדשו הקדש ולא יצטרך להקדישו שוב [ואסור להקדישו קודם הגיעו למצות שמפסיד לעצמו את המצוה] שהרי יצא כבר. ולטעם היראים יצטרך להקדישו שוב בגדלותו כדי לקיים ולהראות חביבות למצוה [וכמו כל מצות שאינו יוצא בקטנותו וצריך לחזור ולקים בגדלותו] עכ"ד המשמר הלוי והדברים נחמדים מאד [ואציין שאהבת התורה המופלגת של המחבר זצ"ל מבצבצת מכל דפי הספר].

בנוגע לספק שהעלה במשמר הלוי, אם מותר להקדישו בשבת, העיר בס' עבודה ברורה [ערכין עמ' שי"ב] דהא תנן במס' ביצה [דף לו] אין מקדישין וכו' ולהלן שם דף לז גזירה משום מקח וממכר ופירש"י וז"ל דלמקח וממכר דמו שמוציא מרשותו לרשות הקדש וכו' עכ"ל וא"כ בבכור שקדוש מאליו מרחם הרי תיכף משעת לידתו הוא ברשות הקדש ואין בהקדשו משום מוציא מרשותו לרשות הקדש ושרי בשבת וצ"ע וע' תוס' במס' בכורות דף נח ד"ה ואי עכ"ד. ובמקום אחר נאריך בעז"ה.

ועי' בס' חי' אברהם יצחק [נדרים קל"ז - קל"ח] שמועות חיים [יומא ח"ב רע"ה רע"ו], חבצלת השרון פ' ראה, קובץ אהל שרה לאה [עמ' שנ"א והלאה]. וראיתי מציינים עוד לדברי האור שמח נזירות [ז יד] וחי' הגרי"ז תמורה [ד י"א]. ועוד לא עיינתי בפנים ואתה תחזה.