 | ||||||
|
| |||||
| ||||||
פרשת
שלח
פתיל תכלת- בימים ההם ובזמן הזה
במאמר זה ננסה לתת רקע היסטורי והלכתי על
הניסיון לחדש מצות לבישת תכלת בזמן הזה. אין בכוונתנו להכריע שום הלכה אלא להציג
את היסודות וההוכחות בעד ונגד, כמובן מבלי להקיף את הנושא. רבות נכתב בזה בשנים
האחרונות, ואם מאמר זה יעורר את תיאבון הקורא להעמיק עוד בנושא, יהא זה שכרי. הרבה
חומר היסטורי שאבנו ממאמרו הבהיר של הרב אברהם מרדכי כ"ץ שליט"א
[אב"ד בבורו פרק] בקובץ אור ישראל [י' עמ' קכ"ו והלאה ועי' בקובץ
י"א מאמר תגובה] ועוד מקורות מגוונים שמהם ליקטתי. אין פה חידושים מפליגים
אלא סקירת הנושא להרחבת דעת הלומדים מורי ורבותי שליט"א קוראי העלון.
רמב"ן – הזכירה בתכלת
כתב הרמב"ן בפרשת שלח: "ואחר כן צוה
במצות ציצית שיזכרו בו כל המצות כולן ולא ישכחו את השבת או זולתה מן המצות. וטעם הזכרון
הזה שיהיה בציצית לכל המצות, כתב רש"י מפני המנין של ציצית בגימטריא שש מאות ושמונה
חוטין וחמשה קשרים הרי תרי"ג. ולא הבינותי זה שהציצת בתורה חסר יו"ד ואין
מנינם אלא חמש מאות ותשעים, ועוד שהחוטין לדעת בית הלל אינם אלא שלשה והקשרים מן התורה
אינם אלא שנים וכו' אבל הזכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא
תכלית הכל ולכן אמר 'וזכרתם את כל' שהיא מצות השם. וזהו שאמרו מפני שהתכלת ודמה
לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו' והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות
כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא ולפיכך נקרא תכלת". ואם כן, אם נמצא התכלת ונקבע
חוט תכלת בציצית נזכה גם להבטחה של וזכרתם את כל מצות ה' כראוי. ומבואר
ברמב"ם [סה"מ מצוה י"ד] שאין מקיימים מצות ציצית כראוי בלי תכלת
[עי' אור המזרח ל"ט עמ' כ"ה והלאה ויבושם לך מאד]. דעת בעל המאור
[בפ"ב דשבת] שהתכלת מעכבת את הלבן. בס' תמים דעים [סי' רכ"ד] ובס'
העיטור [הל' ציצית] הביאו בשם הנשיא הר"ר יצחק ב"ר ברוך שמצות ציצית היום
היא רק מדרבנן משום שמה"ת התכלת מעכבת את הלבן. עוד הביא הטור שהמהר"ם מרוטנבורג
לא היה יוצא בטלית מצוייצת בשבת ברה"ר. ועיין בבית יוסף ובב"ח שהטעם משום
שחשב שהתכלת מעכבת את הלבן והיוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה ברה"ר חייב חטאת.
ה"נחשון" ו"החלוץ"
בחידוש התכלת – האדמו"ר מראדזין זיע"א
בשנת ה' אלפים תרמ"ז הוציא הרב הגה"ק
רבי גרשון העניך ליינער ז"ל האדמו"ר מראדזין בעל ספר סדרי טהרות ספר בשם
'שפוני טמוני חול', ובו הודיע לכל העולם שמצא דג התכלת - דג הדיו הנקרא טינטפיש שכשרוצים
לתופסו הוא זורק מתוכו מין צבע שמחשיך כל סביביו ועי"ז קשה מאוד לתפסו. וחשב האדמו"ר
מראדזין, שאולי זהו החלזון המפורסם [כדאיתא במנחות מ"ד.]. הוא נסע אח"כ לאיטליה
ולמקומות נוספים וחקר הרבה בענין עד שהחליט שאכן זהו חלזון התכלת. הוא כתב שלשה ספרים
בנושא התכלת ונסע לרבנים אחרים לקבל הסכמות על זה. ולבסוף כתב "וכהיום, יותר משנים
עשר אלף מישראל כבר לבשו תכלת ובעזהש"י בכל יום מוסיפים והולכים וכו'".
כמובן גם מתנגדים רבים קמו לו ויצאו נגדו בטענות רבות ומגוונות. בספרו הנ"ל ובהקדמת
ספרו עין התכלת הוא מתייחס לכל אלו הטענות ומנסה ליישבן.
בשם האריז"ל – אין תכלת אחרי חורבן
בית המקדש
יש שמצאו בפרי עץ חיים בשם האריז"ל שתלה
טעם ביטול מצות תכלת בחורבן ביהמ"ק וא"כ אין שום צורך למצוה זו בזה"ז.
על זה ענה שח"ו לבטל שום מצוה מחמת איזה ענין ע"פ קבלה. והביא עוד בשם המגיד
מקאזניץ זי"ע שאמר שלפני ביאת המשיח שוב תתגלה התכלת לישראל. וביאר שם דברי האריז"ל
ע"פ קבלה שמצות תכלת וציצית מביאה לידי הכנעה ואחר החורבן לבבות בני ישראל נכנעים
בלאו הכי. והאריך שם הרבה לבאר דבריו.
חדש אסור מן התורה
יש שטענו הטענה הידועה, אימרתו של החתם סופר
"חדש אסור מן התורה" אבל על זה ענה וז"ל "שלא כתב צחות לשונו אלא
על הבא לחדש ולבטל שום מנהג מקדמונינו או הבא לחדש איזה מנהג חדש שלא נזכר בשום מקום
ואין לו מקום ע"פ יסודי חז"ל. אבל לחדש חידושין לדינא מתוך פלפולא דאורייתא
זה הדרתנו ותפארתנו וכ"ש נידוננו מצות התכלת, הרי ישן נושן הוא מקרא מלא בתורה
ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת וכו"'.
אבל היו גם טענות שנאמרו לגופו של ענין. יש
שהקשו ממה ששנינו במנחות שהחלזון עולה אחת לשבעים שנה ולפיכך דמיו יקרים, וא"כ
איך אפשר למצוא אותו. על זה ענה שהרמב"ם לא הביא סימן זה להלכה בין סימני החלזון,
ומשמע שאינו מעכב. ועוד, שאין הכוונה שבזמנים אחרים אינו מצוי כלל שהרי במסכת שבת איתא
על הפסוק "ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכורמים וליוגבים" ואמר רב
יוסף, יוגבים אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה ובודאי לא היה נבוזראדן משאיר
אנשים מיוחדים כדי לצוד דבר אחת לשבעים שנה. והוסיף שאכן המציאות של דג זה הוא שיש
זמנים שונים ומקומות שונים מתי הוא מצוי ומתי אין הוא מצוי וא"כ עכ"ח אחת
לשבעים שנה ר"ל שהוא נדיר מאוד.
מחקרו של הרב הרצוג – דחיית מסקנת הראדזינר
הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג ז"ל,
הרה"ר של מדינת אירלאנד ואח"כ בארץ ישראל כתב בשנת תרע"ג דוקטוראט מקיף
על התכלת העתיקה בישראל. הוא פירסם קצת מדבריו בכמה כתבי עת תורניים וכתב גם חידושי
תורה בסוגיא זו. בחיבורו הגדול הקיף הרב הרצוג את הנושא מכל צדדיו בין מצד ההלכה והאגדה
ובין מצד ההיסטוריה של הצביעה העתיקה [הרב הרצוג היה גאון גדול אבל יותר מכך היה
דמות אצילית. ראה אודותיו בס' זכרון שהוציאו לכבודו וחבל על דאבדין]. הוא התכתב עם
מלומדים רבים ושונים ואחד מן המלומדים ביקש ממנו שישלח לו דוגמא מהתכלת של האדמו"ר
מראדזין כדי לבודקו. הרב הרצוג נענה לבקשתו והופתע לקבל תשובה ממלומד זה שאין שום חומר
של בעל חי בתכלת זו. בנסותו לרדת לשורש הענין, הוא כתב מכתב להאדמו"ר מרארזין
דאז, הרב מרדכי יוסף ליינער ז"ל, וביקש ממנו להודיעו איך נעשית צביעת התכלת. האדמו"ר
לא היה אז בביתו אבל גבאו של האדמו"ר השיב לרב הרצוג במכתב מפורש ובו כל מלאכת
הצביעה מתחלתה ועד סופה. הוא הוסיף לשלוח לו גם שתי חבילות של חוטי תכלת כשרים חותם
בתוך חותם. הרב הרצוג שלח מדוגמאות אלו לשתי חברות הכימיה והצביעה שהיו הגדולות
ביותר בעולם וגם הם ענו לו שצבע זה הוא צבע ידוע הנקרא Prussian blue ואין בו
שום דם או חומר מבעל חי. מעניין להוסיף כי כמו התכלת העתיקה גם התכלת הראדזיני כמעט
ונשכחה כליל אחרי מלחמת העולם השנייה. חסידי ראדזין בארץ ישראל אחרי המלחמה התקשרו
לרב הרצוג ורק ע"י מכתב זה הצליחו להחזיר עשיית התכלת ע"י חסידי ראדזין הממשיכים
בעבודה זו עד היום.
הרב הרצוג הודיע לחסידי ראדזין, שלדעתו אין
זו התכלת המקורית משום שאינו בא מבעל חי אבל הם הראו לו אופן העשייה שאכן מכניסים הם
דם החלזון ויוצא הצבע בדיוק כמו שמפורש במכתב, והרי זו סתירה גלויה לדברי המדענים שאין
שום חומר מבע"ח בתכלת זו. אחרי חקירה נתברר, שדם זה מתבשל בתוך היורה שלש פעמים
בתוך "הבערת אש גדולה וחזקה וכו' כאשה של גיהנם שהוא חום של 900 צלסיוס, ובחמימות
כזו הרי הדם נשרף לגמרי וכל המולקולות [[molecules של הדם
מרוססים ונשברים והופכים לכימיקלים [[chemicals ואם כן
אפשר לייצר צבע זה מכל דבר אחר שיש בו כימיקל זה שהוא potassium. אבל אפשר לייצר צבע
זה גם מדמו של שור או אפילו מתוך תפוחי אדמה, ואם כן דמו של החלזון אינו מוסיף כלום
לצבע הכחול היוצא בסופו של התהליך. מחמת טעמים אלו החליט הרב הרצוג שהטינטפיש ודאי
אינו חלזון התכלת.
הרב הרצוג בחיבורו ניסה לזהות חלזון התכלת.
ברש"י מפורש שהוא לימ"ץ בלע"ז. מלה זו היא snail בצרפתית
ובלשון ערבי ובלשון פרסי קוראים ל- snail חלזון. הראבי"ה במסכת ברכות קורא לתכלת פורפיר"א בלע"ז
וכ"כ בפי' הראב"ד על ספר יצירה. ר' בנימין מוסאפיה במוסף הערוך ובמקור חיים
לבעל חוות יאיר כתבו וכך שמו עד היום הזה בארץ יוון שהוא נמכר שם לאכילה. והנה בעל
חי בשם פורפירא היה מפורסם מאוד בעולם העתיק וידוע שעשו ממנו צבעים של כחול תכלת ושל
ארגמן ובספריהם של אריסטו ופליניוס מבואר שבצור ובצידון עושים תכלת וארגמן ממין חלזון
כזה ושמו מוריקס - murex אבל לא נודע מהו. אולם, לפני מאתיים
שנה בערך נסע מלומד אחד בספינה ואחד מציידי הדגים פצע אחד מחלזונות אלו, והתיז מדמו
על בגדיו. בתחלה לא היה בו שום צבע כלל ואחר זמן קצר שזרחה עליו השמש נתהפך לצבע כחול.
המלומד הזה התחיל לחקור מעשה מופלא זה וחקר הרבה בנושא והשווה פרטי החלזון הזה עם דברי
הכותבים הנ"ל ומצא אותם מכוונים והחליט משום כך שזה הוא חלזון התכלת. לאחר זמן,
ניתוספה עוד הוכחה שבחופי ים התיכון מסולמא דצור עד חיפה נמצאו כ 30-40 מקומות של בתי
צביעה ומצאו שם אלפי קונכיות שבורות של חלזונות ומצאו גם שברי קדירה שבהם נתבשל ונצבע
צבע זה. המלומדים בדקו שאריות הצבע שנדבקו בדופני הקדירה והבחינו שצבע זה הוא ממש אותו
הצבע שמוציאים גם היום מחלזון זה וכאשר נבדקו ערימות החלזונות במקומות אלו מצאו שיש
בהם שאריות של ג' מיני חלזון וכל ערימה היא או של שני מינים בתערובת או של מין שלישי
לבד בלי שום תערובת וכאשר בודקים הדם היוצא מאלו החלזונות מתברר שהדם היוצא משני המינים
נותן צבעים אדומים ונראה שזו היא הארגמן שבתורה והמין השלישי נותן צבעים כחולים ונראה
שזו היא התכלת שבתורה. הרב הרצוג ניסה לצבוע ציצית מחלזון התכלת אבל השיג ממנו צבע
סגול, ומטעם זה הכריע בדעתו שאין זה התכלת שבתורה שעל זה יש לנו קבלה מדור דור שהיא
"הימל בלויא" [sky blue] ועוד הקשה שגוף חלזון זה אין
לו שום גוון והרי חז"ל במנחות אמרו שברייתו דומה לים. לבסוף מצא הרב הרצוג חלזון
אחר המוציא צבע כחול ששמו ינטינה וצידד לומר שזו היא התכלת אבל לא ניסה לצבוע ממנו
צמר לציצית. על הזהוי שלו יש להקשות, א] שחלזון זה מדורו הוא באמצע הים ולא נמצא כלל
בחופי ארץ ישראל [כדברי חז"ל על החלזון]. ב] לאחרונה כאשר ניסו לצבוע צמר מצאו
שאף כי צבע הדם הוא כחול מ"מ צבע הצמר הנצבע ממנו הוא מראה חום ואינו כחול כלל
וא"כ גם בזהוי זה עדיין לא נושענו.
הוכחות לזיהוי המוריקס
בימינו אלה ישנם כמה מלומדים שומרי תורה ומצוות
שהם בקיאים גם בהלכה ודברי חז"ל וגם בחכמת הצביעה והם עוסקים הרבה בענין צביעת
התכלת. הם הגיעו למסקנה שאכן חלזון ה"מוריקס" הוא חלזון התכלת ומצאו הרבה
הוכחות לכך. ראשית, מה שטען הרב הרצוג על המוריקס שאינו דומה לים, נודע לאחרונה שגוון
חלזון זה בתוך המים אכן דומה לים, שבמקום חיותו בקרקעית הים הוא מכוסה עם בעלי חיים
קטנים שונים ומראהו דומה ממש למראה הים. וגם בענין בעיית הצבע היוצא ממנו נודע פתרונו
בדרך מקרה, דהנה צביעת החלזון הזה עושה סרחון גדול והמלומד הזה כשעסק בצביעה והפריע
לאחרים עם ריחו הרע והכריחו אותו חבריו שיצא לחצר ושם ימשיך עבודתו. כשצבע את הצמר
בחצר לעין השמש הבחין שכל צמר שצבע בו והיה גלוי לעין השמש לאחר עשר דקות נהיה צבע
כחול. ההסבר הוא שצבע זה יש בו חומר הנקרא ברומו אינדיגטין שעושה אותו קצת סגול וקרני
השמש מוציאים הברומו ממנו ונשאר אינדיגטין שהוא צבע כחול. ואם הרב הרצוג היה מוציא
את צמרו לעין השמש או אפילו היה מכניסו לתוך אדים של מים חמים למשך דקה אחת בלבד היה
מוצא את התירוץ בעצמו שאכן חלזון זה מאפשר צבע כחול כצבע השמים.
הרב הרצוג כתב במכתבו להרב יחיאל מיכל טוקצינסקי
ז"ל שיש עוד אופן להוכיח שחלזון המורקס הוא חלזון התכלת והוא על ידי קלא אילן,
שכפי המבואר בסוגיא במסכת מנחות דומה צבעו לתכלת ואכן זייפו בו חוטי הציצית ואם נדע
צבע של קלא אילן נדע גם צבע התכלת. והנה זיהוי קלא אילן לא נשתכח בשום זמן וידוע שהוא
אינדיגו כמו שכתבו בערוך ובנמוקי יוסף. אינדיגו זה מצוי הוא בכמה מדינות ועדיין צובעים
בו וצבע הצמר הנצבע בו הוא כחול הדומה ממש לכחול של המורקס.
עוד הוכחות יש לחלזון המורקס שהוא מתאים גם
לסימנים אחרים הנמצאים בדברי חז"ל בענין החלזון. א] כתוב בברכת משה לזבולון –
'ושפוני טמוני חול', ודרשו חז"ל במסכת מגילה שזו היא חלזון ואכן כך הוא דרכו של
חלזון זה שהוא טומן את עצמו בחול שבחוף הים. ב] הוצאת הדם מהחלזון נעשה כשהוא עדיין
חי ואם מוציאים ממנו הדם לאחר מיתתו אין הצבע יפה כל כך. וזה מתאים עם דברי הגמרא דכמה
דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל צבעיה. ג] רש"י פי' דליציל צבעיה שתהא
מראית צבעו צלולה. וכן היא המציאות שבשעה שמוציאים הדם ממנו הוא צלול ואח"כ נעשה
ירוק ואח"כ כשמניחים אותו בקדרה ומתאסף דם הרבה אז הוא שחור כדיו [כלשון
הרמב"ם פ"ב ה"ב] ורק אח"כ כשמוציאים אותו ומגלים אותו לעיני השמש
הוא הופך לצבע כחול. ד] החלזון חי בתוך נרתיק שצריך לפוצעו. וזה מתאים עם המשנה
בשבת [ע"ה] "הצד חלזון והפוצעו". ובפסיקתא דרב כהנא [בשלח] ובילקוט
שמעוני [עקב] כתוב על החלזון "נרתיקו גדל עמו" ומשמע שמלבושו הוא נרתיק דהיינו
דבר קשה. ה] רש"י בסנהדרין [צ"א] קורא אותו תולעת ובחידושי הר"ן בשבת
[ק"ז] כתב שאינו בעל איברים. וכן הוא המציאות שכל חלזון הוא בעצם תולעת הגרה בתוך
נרתיק ומלבושו גדל עמו [מדרש רבה כי תבוא פ"ז י"א]. ו] התוס' [בשבת ע"ה
ד"ה וליחייב] הביאו בשם הירושלמי שמשמע דהצד חלזון בשבת אינו חייב משום צידה.
וכבר נדחקו המפרשים בטעם הדבר. אמנם אם החלזון הוא snail כמו שאמרנו
פשוט הוא שאין בו צידה לפי שחלזונות כמעט ואינם זזים ממקומם וכשהם נעים הם זזים לאט
לאט ובדוחק גדול ואין בהם שום מהירות ומש"ה הו"ל כניצוד ועומד שא"צ
שום התחכמות בדי לתופסן והרי הם כחיות ודגים בביבר קטן כמבואר בריש פ"ג דביצה.
ומחמת כל הראיות האלו [וגם מחמת שמצאו בתי צביעה מחלזון זה מסולמא דצור עד חיפה] מסכימים
רבים מן העוסקים בנושא שאכן זהו החלזון שבתכלת. ועכ"פ מידי ספק לא יצאנו,
וספיקא דאורייתא לחומרא. וגם אם אין הנחתנו זו נכונה ואין זו התכלת האמיתית, לפי
הגמרא אינו גרוע מהטלת חוט לבן [מנחות מ' "ולא יהא אלא לבן"]. [יצויין
שעוד רבים דנו בזיהוי המוריקס ואין החוקרים תמים דעים לגבי זיהויו כתכלת המקראית
אבל רבים כן השתכנעו].
טענת בית בריסק - זיהוי התכלת אינו חלק
מהמסורת – הקשיים בשיטתו
הגרי"ד סולובייצ'יק [ס' שיעורים
לזכר אבי מורי ח"א במאמר שני סוגי מסורת] טען שיש סוג של דברים בהלכה,
ששייכים רק למסורת, ולא שייך לבררם באופן אחר, גם אם הראיות תהיינה ודאיות לגמרי.
אחת הדוגמאות שהביא, היא מן התכלת של ראדזין - הוא מספר על אבי סבו, בעל "בית
הלוי", שכתב לאדמו"ר מראדזין, שלא ניתן לקבל את זיהויו, משום שזיהוי
התכלת יכול להיות רק במסורת ולא בשום בירור אחר.
ודחו שיטתו מכמה טעמים: ראשית, יש
לשים לב שזהו חידוש גדול, שטעון הוכחה - היכן מצאנו גדר כזה? אם יש בידינו בירור
מציאותי טוב, מדוע לא נסמוך עליו להלכה? היכן מצאנו, שצריך דווקא מסורת, וההלכה
אינה מתחשבת בבירורים אחרים?
רק בדיני נפשות מצאנו גדר כזה, שאין
מועילות ראיות נסיבתיות, אלא רק עדות ישירה של שני עדים. אך ברור שזהו דין מיוחד
בדיני נפשות, ובשאר דיני התורה סומכים על אומדנות שונות, כגון רוב או חזקה. ואפילו
בדיני נפשות מצאנו שראיות שונות מועילות לחרוץ את הדין - העדות הישירה נצרכת רק
לצורך הוכחת מעשה העבירה עצמו, ואילו פרטים אחרים החיוניים להרשעת הנידון יכולים
להתברר גם על ידי רוב או חזקה.
האם אפשר להסתמך על ממצאים ארכיאולוגיים
לקביעת הלכה
הראיה היחידה המובאת שם בשיעור לחידוש
זה, היא מן המובא ברמב"ם (הל' בית הבחירה פרק ב' הל' ד' עפ"י זבחים
ס"ב.), שבשעת חידוש הבית השני, היתה עדות של נביא על מקום המזבח ומידותיו.
ומכאן מסיק הגרי"ד, שללא עדות כזו לא ניתן היה לחדש את העבודה, משום שאי אפשר
לברר את המיקום בראיות שונות, אלא רק במסורת או נבואה.
וראייה זו תמוהה, שאדרבה, יש משם ראיה
ברורה כנגד חידוש זה. כך נאמר שם (זבחים ס"ב א): בשלמא בית [ידעו אנשי
כנה"ג היכן מקום הקדוש לעזרה והיכן מקום הקדוש להיכל, שאע"פ שנחרב מקדש
ראשון מ"מ] מינכרא צורתו [ומסביר רש"י: שניכרים צורתו - יסודות החומות] ,
אלא מזבח מנא ידעי?... אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שלשה נביאים עלו עמהם מן
הגולה... ואחד שהעיד להם על מקום המזבח...
דהיינו - לקירות המקדש יש יסודות
בקרקע, ולפיכך ניתן היה לזהות את מקום המקדש גם בזמן החורבן (וכפי שגם כיום ניתן
לראות את יסודותיו של הכותל המערבי עמוק בקרקע). אך המזבח בנוי על גבי הקרקע ואין
לו יסודות, ולפיכך בחורבנו לא נותר לו שריד ונזקקו לעדות של נביא על מיקומו.
כלומר, שבמקום שישנו ממצא ארכיאולוגי, כמו יסודות קירות המקדש, אכן ניתן בהחלט
להסתמך על כך ואין צורך במסורת. רק במקום שאין ממצא כזה, כמו לגבי המזבח, נצרכים
למסורת או לנבואה.
דוגמא נוספת, שבה משתמשים בראיות
ארכיאולוגיות כסיוע לפסוק ההלכה - במחלוקת הידועה בין רש"י ור"ת בעניין
התפילין, הביאו הפוסקים בין השאר את המעשה הבא [בית יוסף ל"ד, ב]: וכתב
סמ"ג והמרדכי, ששלחו כתב מארץ ישראל, שנפלה בימה שעל קבר יחזקאל, ומצאו שם
תפילין ישנים מאד כסדר הרמב"ם ורש"י ע"כ.
מקור המתייחס במישרין לעניין התכלת,
נמצא בתשובות המהרי"ל. המהרי"ל [סי' ה'] דן שם בשאלת הטלת ציצית בבגד
פשתן, ובתוך כך מתייחס לאפשרות שתתחדש התכלת, וזו לשונו: כל שכן למאי דכתב
סמ"ג דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנין, בקל היה לעשות תכלת
עכ"ד. הרי מפורש, שניתן לחדש את התכלת על פי הסימנים המופיעים במקורות, ואין
צריך דווקא מסורת.
יש שרוצים להביא ראייה שכל דבר צריך מסורת
כמו שנוהגים שלא לאכול מין מסוים בלי מסורת כמ"ש הרמ"א יו"ד ס' פ"ב
סע' ג' בדיני עופות כשרים שצריך מסורת.
אולם, יש כאן כמה פירכות לדבר: אחד, בדיני
עופות, על הצד שיש טעות בחידוש מין, יש כאן איסור תורה של אכילת מין טמא משא"כ
כאן בדין תכלת, אפילו על הצד שיש טעות, לא יהא אלא לבן כדאמרינן בגמ' מנחות מ' על קלא
אילן. ואין לזה שייכות עם מה שחז"ל החמירו במי שמחליף תכלת בקלא אילן ע' ריש איזהו
נשך ששם איירי במרמה את הקונה בזמן שיש תכלת והוא אומר שזה תכלת ולמעשה לקח קלא אילן.
משא"כ כאן, הוא אומר שזה מוריקס וזה אמת לאמיתו, ואם יעלה על הדעת שיש טעות שזה
החילזון שבתורה הרי זה כמו כל טעות בהלכה וכמו מי שמוכר תפילין של רש"י ולמחר
יבא אליהו ויאמר שהלכה כר"ת אז לא נקרא מרמה, כיון שאמר שזה תפילין של רש"י.
פירכה שניה: בענין אכילה התורה לא חייבה
לאכול המין החדש שדנים עליו ואם לא מתירים אז לא אוכלים ואין כאן שום נזק אבל כאן התורה
מחייבת לקשור תכלת בציצית כשיש ראיות וא"כ אם אומרים כאן שצריך מסורת מבטלים מצות
עשה דאורייתא.
ועוד קשה דבגמרא (חולין ס"א -
ס"ה) מאריכים בבירור סימני העופות, ובסוגיה שם רואים בבירור, שהדין הוא שניתן
לסמוך על סימנים, ואין צורך במסורת על כשרותו של העוף. וכך נהגו חכמים הלכה למעשה,
לאכול עופות על פי סימני טהרה, כמפורש שם. בדף ס"ג ב, מופיעה המימרא
"עוף טהור נאכל במסורת", אך אין משמעה שעוף טהור נאכל רק במסורת, אלא
שעוף טהור נאכל גם במסורת - אם יש מסורת על כשרות העוף, מותר לאוכלו, ואין צריך
לבדוק את סימניו; אך אם יש סימנים, אין צריך מסורת. כך עולה בבירור מדברי כל הראשונים,
שמדין הגמרא ניתן לסמוך על סימנים ואין צריך דווקא מסורת. וכך סובר גם רש"י
בפירוש הגמרא. אלא שבהנהגה למעשה סובר רש"י, שאנו נחמיר מעבר לדין הגמרא, ולא
נתיר עופות ללא מסורת. הסיבה לחומרא זו, אינה מתוך התנגדות עקרונית לסימנים בכלל,
אלא בגלל בעיה ספציפית בסימני עופות - אחד הסימנים הוא, שהעוף אינו דורס, וסימן זה
עלול להטעות, שכן ייתכן שעוף ייראה לנו כצמחוני, ורק אחרי זמן רב נגלה שהוא גם
דורס. ולפיכך מחמיר רש"י להתיר עופות רק על פי מסורת, ולא על פי סימנים.
ואילו ראשונים אחרים אינם מחמירים בכך, ומתירים עופות על פי סימנים - יש שהסתפקו
בסימנים המופיעים בגמרא, ויש שהחמירו להוסיף עוד כמה סימנים, אך עדיין מתירים
עופות על פי סימנים ואין צריך מסורת. השו"ע פסק כאותם ראשונים, ואילו
הרמ"א פסק כרש"י, שאין להתיר עופות על פי סימנים אלא רק על פי מסורת.
קיום מצוה מספק כשגם אחרי הקיום אין
וודאות שיצא
והנה, המחייבים טוענים שמדין ספק
דאורייתא לחומרא צריכים להטיל תכלת, והשוללים משיבים שכלל זה נאמר רק כאשר אחרי
שעושים מספק יקיימו בודאי אבל במקום שגם אחר הקיום, ספק אם יצאו אין כלל כזה שספק
דאורייתא לחומרא. אולם צ"ע - לך ותבדוק בהלכות ציצית תפילין שופר סוכה ולולב וכו'
פעמים בלי מספר שכתבו הפוסקים על דבר שהוא ספק כשר ואין לו אחר יקיים בלי ברכה. דוגמא
אחת ס' ל"ג סע' ב' מ"ב ס"ק ט"ו וביאור הלכה ד"ה לחוש. ויש
להאריך.
מצוה אחת או שתי מצוות
הראשונים מוני המצוות שקלו וטרו אם במצות
ציצית ישנן שתי מצוות והן לבן ותכלת או שהיא נמנית רק למצוה אחת במנין המצוות. לדעת
הרמב"ם בהלכות ציצית מקדים וכתב שם: מצות עשה אחת היא והוא לעשות ציצית על כנפי
הכסות. ובפרק א' הלכה ה' שם מסביר הרמב"ם ז"ל ואומר אע"פ שאין אחד מהן
מעכב את חבירו אינן שתי מצוות אלא מצות עשה אחת, אמרו חכמים הראשונים, והיה לכם לציצית
מלמד ששניהם מצוה אחת. וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות מצוה י"ד הוא שצונו לעשות
ציצית והוא אמרו יתעלה ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף ואינה נמנית בשתי מצוות
ואע"פ שהעיקר אצלנו התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת שהרי נאמר
בספרי ספרי זוטא, יכול שהן שתי מצוות מצות תכלת ומצות לבן תלמוד לומר והיה לכם לציצית,
מצוה אחת היא ואינה שתי מצוות.
אולם, ציינו האחרונים שלכאורה סותר הרמב"ם
ז"ל את משנתו, ששנה לן בפירוש המשניות ריש פ"ד דמנחות וז"ל שם מצות
ציצית כוללת שתי מצוות הא' שיהיו ציציותיו בקצות הכסות שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי
בגדיהם וזהו יקרא לבן וכו' והמצוה השנית לתת חוט של צמר תכלת כרוך על אותן הציצית והחוט
הזה נקרא תכלת שנאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. מפשטות הלשון משמע שתפס הרמב"ם
דלבן ותכלת שתי מצוות מיוחדות הן ודלא כמו שכתב בסהמ"צ וביד החזקה אא"כ
נאמר שהיא נמנית כמצוה אחת אע"פ שמורכבת משני חלקים.
עוד קשה בפ"ד מהלכות תפילין הלכה
ד' פסק הרמב"ם תפלה של ראש אינה מעכבת את של יד ותפלה ש"י אינה מעכבת את
ש"ר מפני שהן שתי מצוות זו לעצמה וזו לעצמה. מקור דבריו הוא מתניתין דריש פרק
התכלת דשנינו שם תפלה ש"י אינה מעכבת את ש"ר וש"ר אינה מעכבת את ש"י.
ואחרי שהרמב"ם מנמק דמפני שהן שתי מצוות ולפיכך אינן מעכבין זו את זו, קשה לפי"ז
הלא באותה משנה ההיא שנינו ג"כ דלבן ותכלת אינן מעכבין זא"ז א"כ עלינו
לומר דגם לבן ותכלת שתי מצוות הן כמו תפילין ואמאי הבדיל בין הדבקים וצ"ע.
בס' הליכות יהודה [להרב הגאון ר'
יהודה לייב קאגאן ז"ל פרשת שלח] כתב בזה דפלוגתת הראשונים ז"ל כאן הוא בפירושא
דהך קרא ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והנה חוטי לבן דבעינן לציצית
לכו"ע נאמר כאן דהכנף מין כנף הוא הואיל ורוב טליתות לבנות הן ושל פשתים הן ולכן
בעינן לבן דוקא [רש"י ל"ח. ד"ה מין] דהכנף מין כנף דרשינן לכו"ע
אפילו לתנא דבי ר' ישמעאל [כמבואר בתוספות ל"ח ע"א ד"ה כתיב]. אולם
מהו הנתינת פתיל התכלת על ציצית הכנף כי בודאי יש במצוה זו שני צווים והם לעשות על
כנפי הבגד ענפי חוטים ממין הכנף והוא חוטי הלבן ועוד נצטוינו לתת על אותן חוטי הכנף
פתיל תכלת וכך הוא ג"כ לשון הרמב"ם פ"א הל"ג נמצאו במצוה זו שני
צווים [כמו לשונו בפירוש המשניות] שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה ושיכרוך על הענף חוט
תכלת שנאמר וכו'. אולם האי צווי פתיל התכלת האיך נעשית והאיך מתקיים צווי זה. הרי רש"י
תוספות וכן הרא"ש בפסקיו וגם בתשובותיו כלל ב' סימן ט' פירשו דבעינן ב' חוטי תכלת
וב' חוטי לבן וכמפורש בדבריהם ריש פרק התכלת. וזהו פירוש הקרא 'הכנף פתיל תכלת', כלומר
הפתיל מורכב משני חוטי לבן ושני חוטי תכלת [ועיין רש"י ל"ט ע"ב ד"ה
ופותלהו בשני הפירושים שלו]. הנה כל זה הוא שיטת רש"י תוס' והרא"ש וראה טור
וב"י [או"ח סימן י"א].
אולם הרמב"ם ז"ל שיטה אחרת לו
לגמרי בזה וסובר דרק חוט אחד של תכלת בעינן וחיוב נתינת חוט זה הוא לא מטעם ועשו להם
ציצית על כנפי בגדיהם אלא מטעם הקרא ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת וצווי דין חוט התכלת
על חוטי הלבן וזהו כוונת הקרא לתת על ציצית הכנף פתיל תכלת. וכך הוא לשון הרמב"ם
בפ"א הלכה ו' כיצד עושין את הציצית מתחיל מזוית של טלית וכו' ומכניס ארבעה חוטין
וכופלן באמצע נמצאו שמנה חוטין משולשין וכו' ויהיו אחד משמנה החוטים חוט תכלת והשבעה
לבנים. הרי מפורש ברמב"ם דלא בעינן ב' חוטין תכלת אלא חוט אחד תכלת ולא יותר ואף
לא כל החוט אלא חצי החוט צבוע תכלת כי אם כל החוט צריך להיות תכלת הרי אי אפשר להיות
שבעה חוטין לבנים.
ובהשגות הראב"ד שם כתב וז"ל
טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים. והכסף משנה בהלכה ז' מביא תשובת הרמב"ם
לחכמי לוניל ומפרש שדעת רבינו היא דרק מקצת מן החוט צבוע תכלת והשאר נשאר לבן. והיינו
דלא בעינן תכלת אלא בכדי לקיים מצות כריכות בפתיל התכלת על חוטי הלבן שנאמר ונתנו על
ציצית הכנף פתיל תכלת ואם נשאר חלק מן המחצה הצבועה תכלת אחרי הכריכות הלא אז יהיו
שבעה לבנים ואחד של תכלת וכמו שכתוב בסוף הלכה ו' ואם לא נשאר מחלק התכלת כלום ג"כ
לא איכפת לנו כי חוט הכרך עולה מן המנין. מבואר איפוא דפלוגתת הראשונים היא כאמור בפירושא
דהך קרא ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. להרמב"ם הכוונה היא כפשוטה לתת חוט התכלת
על חוטי הלבן והיינו הכריכות ופתיל הוא לשון פתלתול סביב בעיגול, כלומר מעשה הפתיל
- הכריכות על ציצית הכנף והיינו הלבן, תהיינה מתכלת. ומדוקדק היטב לפי זה לשונו הזהב
של הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל המובאה בכס"מ הל"ז עיי"ש. וגם
מיושב שאין הרמב"ם בפירוש המשניות [שכתב שהלבן והתכלת הם שני ציווים] סותר
משנתו שציצית היא מצוה אחת. וכוונתו ששונה יסוד מצות התכלת ממצות הלבן. הלבן מוטל
על כנף הבגד ואילו התכלת נכרכת מסביב ללבן [עי' יותר לקמן], וכלשונו בפרק א' הלכה
ג' "שיעשה על הכנף ענף היוצא ממנו [לבן], ושיכרוך על הענף חוט תכלת שנאמר
ועשו לכם ציצית ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת.
אבל רש"י ותוס' וכן הרא"ש
סברי מרנן בכוונת הקרא שיקחו שני חוטי תכלת ולצרפם לב' חוטי הלבן וזהו נתינת פתיל התכלת,
ולפי שיטתם ז"ל קשה קצת הלשון פתיל מהו, ובתוספות ל"א ע"ב ד"ה
או ובד"ה ההוא וכן ברש"י שם ד"ה ופותליהו דחקו בזה ופירשו שביחד הם
נעשין פתיל וצריך לנו תלמוד בדבריהם הק'. מעתה מובן שפיר הא דמנה הרמב"ם דין ציצית
למצות עשה אחת כי דין התכלת הנאמר בתורה הוא רק דין ותנאי במצות ציצית לתת על חוטי
הלבן הנעשות על כנפי בגדיהם פתיל תכלת, כלומר לכרוך את הלבן בחוט של תכלת. לפי זה הרי
פשוט הוא דאין מקום למנות דין התכלת למצוה בפני עצמה כי התכלת באה רק כתקון וטפל לחוטי
הלבן. בשלמא לאלו הראשונים דסברי דבעינן שני חוטי לבן ושתי חוטי תכלת וזהו מעיקר הדין
בציצית ושניהן שווין ודומה ממש כתפלה של יד ותפלה ש"ר שהן שתי מצוות נפרדות זו
לעצמה וזו לעצמה וכן הוא לבן ותכלת והן שתי מצוות במנין התרי"ג ומה גם שאינן מעכבין
זא"ז. ואחרי שבמתניתין הושוו ציצית לתפילין להדדי הרי שפיר י"ל דציצית לשתי
מצוות נמנית כמו תפילין משא"כ לשיטת הרמב"ם דכל דין התכלת הוא כאמור טפל
להלבן הרי ודאי רק מצוה אחת יש בה והיינו שחוטי הלבן יהיו מכורכות בתכלת אבל תפילין
גם להרמב"ם נימנית לשתי מצוות כי תפלה ש"י ותפלה ש"ר אינן טפלות זו
לזו ושתי פרשיות מיוחדות נאמרו בהן משא"כ בציצית הרי אין מקום לתכלת בלי לבן
עכ"ד הס' הליכות יהודה עיי"ש עוד. ועי' בס' מצות המלך [על סה"מ
מצוה י"ד להרה"ג ר' עזריאל צימענט].
דיוק בלשון הפסוק
ויש להוסיף ממה שדייקו האחרונים
מלישנא דקרא "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף
פתיל תכלת" – הרי מבואר בדברי קדשו לאמר, שחלוקים מצות לבן ממצות תכלת
ביסודן, דמצות לבן קיומה בעשייתה על הבגד, ואילו מצות תכלת גדרה כריכת חוט של תכלת
מסביב לחוטי לבן ולא כחלק מהבגד. וראה לשונו הזהב של הרמב"ם [הל' ציצית א'
א'] "ענף שעושין על כנף הבגד ממין
הבגד הוא הנקרא ציצית מפני שהוא דומה לציצית של ראש, שנאמר "ויקחני בציצית
ראשי", וזה הענף הוא הנקרא לבן, מפני שאין אנו מצווים לצבעו, ואין לחוטי הענף
מנין מן התורה. ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וכורכין אותו על הענף וחוט זה
הוא הנקרא תכלת ואין למנין הכריכות שכורך חוט זה, שיעור מן התורה. נמצאו במצוה זו
שני ציוויים, שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה, ושיכרוך על הענף חוט תכלת, שנאמר
"ועשו להם ציצית... ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת".
פירוש המלה ציצית
פירוש, המילה ציצית לדעת הרמב"ם
(שמקורו בגמ' מנחות מ"ב ע"א) הוא, חוטים הנפרדים כשערות הראש. ובמצות
ציצית, אלו חוטי הלבן, שצוותה התורה שיהיו ממין הכנף יוצאים ממנו. ועוד ציווי יש, שיהיו
חוטים אלו נכרכים בפתיל תכלת.
בספרי פרשת שלח, מצאנו שני פירושים למילה ציצית, בזו הלשון:
"'ועשו להם ציצית', אין ציצית אלא דבר היוצא... דבר אחר למה נקרא שמה ציצית
על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים". אלא שבגירסת הגר"א לא גרס
"דבר אחר", ולגירסתו אין אלו שני פירושים אלא פירוש אחד, ונראה שכך למד
רשב"ם בפירושו לתורה: "'ציצית' - כמו בציצת ראשי, קבוצת פתילים תלויים
כשער הראש. 'והיה לכם לציצית' - הציצית הזה יהיה לכם לראיה שתראו אותו, כמו 'מציץ
מן החרכים'
וכן מצאתי בספרי .לפי פירושו בספרי הרי ש"ועשו להם ציצית"
זה מלשון חוטים נפרדים "והיה לכם לציצית" - לשון הבטה. ויש מסבירים שכך
למד גם הרמב"ם ש"ועשו להם ציצית" - זה חוטי הלבן שהם ענפים ממין
הבגד היוצאים ממנו, ואילו " [הכנף פתיל תכלת] והיה לכם לציצית" - כולל
גם את התכלת, שכל אלו החוטים היוצאים מן הכנף, ישמשו לראיה ולזכרון מצוות ה'. [ולהעיר מהרמב"ן שהבאנו בפתח דברינו שהזכרון
מונח בראיית התכלת בדייקא].
וראיתי שכתבו, שפירוש זה למילה ציצית
יש לו נפקא מינה לפירוש "התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את
התכלת", שכן בתורה כתוב "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו
על ציצית הכנף פתיל תכלת", ואם כן אין אפשרות שיהא תכלת בלא שקדם לו לבן (אם
אנו מפרשים שציצית זה הלבן, כרמב"ם), ואם כן יוצא שהלבן מעכב את התכלת,
ולכן פירש הרמב"ם (פ"א ה"ד): "כיצד, הרי שאין לו תכלת, עושה
לבן לבדו וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו -
כשר". ועיין במפרשים שתמהו על הרמב"ם ששינה בין "התכלת אינו מעכב
את הלבן" לבין "הלבן אינו מעכב את התכלת" ועל פי מה שכתבנו דברי
הרמב"ם מבוארים. וכ"כ השפ"א [מנחות
ל"ח] עיי"ש.
יעוי' בתרגום אונקלוס סו"פ שלח שתירגם
על ציצית הכנף פתיל תכלת - 'ויתנון על כרוספדא דכנפא חוטא דתכלתא' והיינו דדינא דפתיל
תכלת הוא דין בענף. ולכאורה כפשטא דקרא, דרישא דועשו ציצית על כנפי בגדיהם דיעשו ציצית
על כנף ורק זהו דינו של הכנף אבל דינא דפתיל תכלת הוא על ציצית הכנף והיינו הענף דעל
הענף דהלבן שזהו הציצית האמור בקרא יתנו פתיל תכלת, דהמצוה היא להטיל על הכנף חוטי
לבן ועל הלבן איכא למצוה להטיל פתיל תכלת וכל דינו הוא לתת תכלת על הענף ולא בכנף.
בתרגום יונתן בן עוזיאל תרגם 'ויתנון על אנפא גוליתהון
שזיר דתכלא' הרי דס"ל דמצות תכלת הוי דינא בכנף דמצוה להטיל על הכנף תרי גווני
חוטי לבן וחוטי תכלת, דדין נתינת פתיל תכלת הוא דין בכנף. ואיזהו מקומו של הטלת התכלת
זהו במקום וצד דנתינת הלבן.
הנה ברמב"ם מפורש כתרגום אונקלוס שכתב וז"ל
נמצאו במצוה זו שני צוויים שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה ושיכרוך על הענף חוט תכלת שנאמר
ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת עכ"ל. הרי דהמצוה היא להטיל על
הענף פתיל תכלת. וכן ראיתי בס' מנחת חיים [עמ' מ"ב והלאה]. ועיי"ש
שרש"י [שסובר שצריך שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת] סובר כמו תרגום יונתן בן
עוזיאל שדין תכלת כדין לבן וגדרו נתינה על כנף הבגד ואין התכלת באה כטפל ללבן.
איך מבטלים מצות תכלת בידים?
במשנה במנחות ל"ח איתא דהתכלת אינה
מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת ופירש"י שם דהכוונה בזה שאי עביד כל הני
חוטין תכלת או ארבעתן לבן יצא.
ויש לתמוה איך מותר לכתחילה ללבוש בגד
עם ד' כנפות ולהטיל בו רק חוטי לבן והרי עי"ז גורם שמפקיע מצות תכלת. וקושיא זו
קשה גם בזמה"ז שאין לנו תכלת [לפי הדעות שב'מוריקס' לא נושענו...] , איך מותר
לנו לכתחילה להלביש בגד עם ד' כנפות ועי"ז אנחנו מבטלים חיוב התורה להטיל תכלת
והרי היה עדיף שלא נלבש בגד עם ד' כנפות ולא נצטרך לבטל מצוה. כך הקשה השאגת אריה בסי'
ל"ב וז"ל השאג"א שם: ותדע לך דהא דמצות ציצית אם לבש טלית בלי ציצית
אין בלבישה שום איסור אלא שחיסר מצוה של ציצית בשב ואל תעשה. ונ"מ בזה אם אין
לו ציצית, דאי אמרת דהלבישה מחמת עצמה יש בה איסור בלא ציצית, כיון דאין לו, אסור ללבוש
טלית בת חיובא. אבל אי אמרת דאין בלבישה שום איסור אלא שמחוייב להטיל ציצית, היכא דלא
איפשר ל"ל בה. והרי תנן התכלת אין מעכב את הלבן ותניא התם [ל"ח] אין לו תכלת
מטיל לבן והרי אנן נמי השתא שאין לנו תכלת מטילין אנו לבן לחוד. ואס"ד כל היכא
שלובש בגד בר חיובא בלתי מצוותו דרמא רחמנא עליה, עביד איסורא במה שעומד ומלובש בו,
אם כן היכא שאין לו תכלת האיך מטיל לבן ולובש לטלית זה, הא קעביד איסורא בלבישתו ועובר
על מ"ע דתכלת, והא ליכא למימר דכיון דאין לו תכלת ותכלת אין מעכב את הלבן דתרי
מצות נינהו אתי מ"ע דלבן ודחי למ"ע דתכלת כמו שמצות עשה דתכלת דוחה לל"ת
דכלאים, דהא ליתא, דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה לדחות זו מפני זו אלא וודאי ש"מ
דאין שום איסורא בלבישת הבגד בלי ציצית אלא שחיסר מצוה, והיכא דאין לו לית לן בה. ולפיכך
אין לו תכלת מטיל לבן ול"ל בה עכ"ל השאג"א שם. והיינו שהשאג"א
מכח קושיא זו רצה להוכיח כשיטת המרדכי שנקט שאין איסור בשבת בלבישת בגד עם ד' כנפות
בלא ציצית שהוא אנוס ואינו יכול לקשור ציצית. וא"כ ה"ה שמי שאין לו תכלת,
מותר לו לכתחילה ללבוש בגד עם ד' כנפות אע"פ שיהיה אח"כ אנוס ולא יוכל להטיל
תכלת. והמרדכי חולק על הר"ש מדרוש דאסור ללבוש בגד ארבע כנפות בלא ציצית
בשבת, ואף שהוא אנוס מלהטיל בו ציצית בשבת, מ"מ אסור לו ללבוש הבגד בלא
ציצית.
והנה בספר פתיל תכלת מהאדמו"ר מראדזין
עמ' ל"ו הביא קושיא זו איך בזמה"ז נוהגים ללבוש ציצית בלא תכלת ומבטלים מצות
תכלת והרי אפי' לדעת חכמים דאין התכלת מעכב את הלבן מ"מ איך מותר לכתחילה להכנס
למצב שגורם לביטול מצות תכלת, ובפתיל תכלת שם כתב דבאמת מדברי המשנה נראה דאף לדעת
חכמים דאין התכלת מעכב את הלבן מ"מ לכתחילה אין ללבוש בגד בלבן לחוד משום ביטול
מצות תכלת, דהרי במשנה הקודמת שם במנחות דף כ"ח איתא ד' ציציות מעכבות זו את זו
שארבעתן מצוה אחת, רבי ישמעאל אמר ארבע מצוות. והגמ' שם [בדף ל"ז] דנה מה הנפק"מ
במחלוקת זו של רבי ישמעאל וחכמים אם ד' ציציות מעכבין זה את זה. ולכאורה היתה לגמ'
לומר נפק"מ פשוטה, דלדעת רבי ישמעאל דד' ציציות אין מעכבין זו את זו, א"כ
מי שיש לו רק ג' ציציות מותר לו ללבוש בגד עם ד' כנפות וג' ציציות ולדעת חכמים שמצוה
אחת הן אין ללבוש בגד רק עם ג' ציציות ומדלא אמרה הגמ' נפק"מ זו מוכח דאפי' לרבי
ישמעאל דד' ציציות אין מעכבות זו את זו, מ"מ לכתחילה אסור ללבוש בגד רק עם ג'
ציציות משום שגורם לבטל חיוב ציצית שהוא חיוב בד' ציציות וא"כ ה"ה שגם מש"כ
במשנה אח"כ דאין התכלת מעכב את הלבן אין הכוונה שמותר לכתחילה ללבוש בגד בלא תכלת
משום שעי"ז יבטל מצות תכלת עכת"ד הפתיל תכלת שם. .
ובקה"י מנחות [סי' כ"ג] כתב
בישוב קושית השאג"א איך מותר ללבוש ציצית בלא תכלת וז"ל ולענ"ד לכאורה
יש לחלק נד"ד מההיא דסוף חולין [דף קמ"א., שאם לקח ציפור על מנת לשלח
ואח"כ נזדמנה לפניו מצות טהרת המצורע, ויש בהכרח התנגשות בין שתי המצוות,
ישלח את האם לקיים מצות שלח תשלח] דהתם ממ"נ יקיים מ"ע אחת בקום ועשה ויבטל
המצוה האחרת שאם ישלחנה יקיים בפועל מצות שלוח הקן ויחסר מצות צפורי מצורע ואם יקחנה
ויטהר בו את המצורע יקיים בפועל מצות טהרת המצורע ויחסר מצות שלוח הקן וכל כה"ג
שקולים הם ואמרינן מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אבל הכא נד"ד אם ילבש הבגד יקיים
מ"ע דלבן ויבטל מ"ע דתכלת ואם לא ילבש ג"כ לא יקיים מצוות תכלת אלא
יחסרו שני המצוות גם דלבן גם דתכלת רק שלא יהא לו עבירה של ביטול מ"ע, ולבטל ולדחות
קיום מ"ע גמורה כדי שלא יעבור על ביטול מ"ע האחרת, אפשר דזה לא אמרינן אלא
אדרבא יקיים המ"ע בפועל שכמו שמ"ע דוחה ל"ת ה"נ קיום מ"ע
בקו"ע דוחה עבירה של ביטול מ"ע השנית וכעין זה כתבו ז"ל שמ"ע דוחה
לאו הבא מכלל עשה עי' קונטרס אחרון לשאג"א סי' ל"ג והדברים ארוכים כנלענ"ד.
ועיין בס' פנינים מבי מדרשא [פ' שלח] שליקט כמה תירוצים ועי' גם בספר היקר מפז חבצלת
השרון [פ' שלח עמ' תק"ב] שתירץ שגדר המצוה הוא להתעטף בטלית מצוייצת, וחוטי
לבן מספיקים לזה גם לשיטת הר"ש אלא שאח"כ הוא אנוס על התכלת ואונס רחמנא
פטריה עיי"ש. וקנצי למילין אשים אם כי אפשר להאריך בזה עד למאד מאד [ולא
אתחיל לציין מקורות כי אם אתחיל חוששני שלא אגמור]. למשל: יש דנים על איסור לא
תגרע בלובש בגד בלי תכלת, ויש אומרים לאידך גיסא שיש בעיה של בל תוסיף אם אין זו
התכלת האמיתית... יש עוד לברר מה דעת גדולי ישראל בנידון. האם לדעתם מצוה ללבוש
תכלת, מותר אבל אין חובה, אסור, או שאין בזה כל ענין מכאן ולכאן [ראיתי את כל
הנ"ל לפעמים מפיהם ולפעמים מפי כתבם]. אני שאלתי גדול אחד [שמו שמור במערכת
ואיני מתכוין לפרסם מי הוא – אנא לא לשאול אותי] והורה לי ללובשו. אציין שמניסוח
שאלתי הוא הבין שכך רצוני. הוא בעצמו אינו לובש תכלת. וסוד ה' ליראיו.... [ועי' בקונטרס התכלת וחידושה עמ'
כ"ג-כ"ד].
שבת שלום ואורות אין סוף!!!
לקבלת העלון – ally.ehrman@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה