חיבור החכמה והאמונה צריך להיות לא רק באיש, כי-אם בעצמיותה של התכונה. לא די שהאדם המשיג הכרות תשובות יתאמץ גם-כן בציורה של אמונת הקודש, כי יוכל להיות שתוכני אמונתו יבאו לא בהתאמה למדרגת השכלתו, כי-אם שתהיה איזה פנה בנפשו ריקנית מהשכלה, ומפני חולשתה הרוחנית תקנן באותה פנה אמונה המונית. אבל צריך אדם לדעת, כי לפי מדרגת הכרתו מוכרחת היא נקודת אמונתו להתעלות. על כן צריך הוא שיעסוק בחכמות וידיעות המודיעות לו את קונו, כדי שתתמזג נקודת אמונתו בעצמיותה של נקודת השכלתו והשגתו העצמית, ובכלל ידיעת קונו כלולים כל ערכי האמונה, הגדולים עם הקטנים. ולא באדם פרטי בלבד הדברים אמורים, כי-אם באומה כולה בכללה ובעולם כולו, בכללות האנושיות. רוח האדם הולך הוא וסובב, מתאר ועולה במסלוליו, ומגמתו הפנימית היא לאחד בהתמזגות פנימית את שתי הנקודות העליונות, שהצורה העצמית של האדם מתעצמת בהן, נקודת ההשכלה ונקודת האמונה. וכל העליות והירידות, וכל התגרות והמלחמות, הגשמיות והרוחניות, כל השיטות והמפלגות, כל התנועות והתעוררות הרוח והמפעלים שבעולם, הכל הולך הוא אל מרום המטרה העליונה הזאת.
ובהכרה רזית פנימית, הננו קרואים להקשיב את הוד קול ה' של ההתאחדות הנפלאה של שתי נקודות עולמים אלו במלא היש, ותהומא עילאה אמר לתהומא תתאה אבע מימך, תהום אל תהום קורא, קול שני רעים אני שומעה.
גאון האמונה מתאחד עם החכמה. וכשהמוכשר לחבר את האמונה בעומק מקורה עם החכמה מתרפה ממעשי יחודיו, מתקבץ צער נורא בנשמתו. עד אשר ישוב בגדל חילו, בתוקפא דתיובתא, לחבר את האוהל, ולהאיר את החכמה והאמונה ביחד מאור מקוריותם.
המוכשר להבנה כללית, מוכרח הוא להשכיל העבודה כולה, שורש האמונה וענפיה המצות וכל פרטיהם, מעמדם בעבר ובהוה, הכל מוכרח להיות אצלו סקור בסקירת הבינה. וכשיניח עצמו לפול בתרדמת ההרגשה הכהה, ימצא את כחותיו הרוחניים נחלשים עד מאוד, והוא מוכרח להתגבר ולהתאמץ באומץ הדעת, כי הנשמה המושרשת בדעת, אינה יכולה לנוח על בסיס ההרגשה המחוברת אל הדמיון לבדה.
המשכילים הגדולים צריכים לשאוב את אור הקודש שלהם ממרומי השכל, לא מהתפעלות הנפש ולא מלהבת הדמיון ולא מפשטיות האמונה לבדה, כי-אם מכל האור של כל אלה, בשורש שרשו המואר במקור ההשכלה היותר טהורה בזיו הנשמה. שני פרנסים טובים עמדו לישראל, שניהם מלאים ברכת ד' בתורה חכמה, גדולה קדושה, צדק ומשרים, וחמושים ברוח אדיר לעבוד עבודת הקודש, לישר דרכים במסילת התורה והאמונה: הרמב"ם והרמב"ן. שניהם כללו בתוכם את כל אוצר החיים אשר לישראל ולאדם, לפי היכולת האנושי, ולפי הערכים האפשריים להתגלות ברוח היותר ער ויותר נאור. אמנם משני הצדדים אשר להקשבת הרוח: מהצד המסתורי הפנימי, הפאה הימנית, שמשם חוש האמונה העמוק נובע, וממנו תוצאות לכל בינה פנימית, קבלית, אמת רוחנית עליונה, אשר ברוח רזי אמונים היא נקלטת, ותוצאותיה חכמות נעלמות בחוג ההשויה של הצורה ליוצרה בכחן הגדול של נביאים שאינו פוסק מבני נביאים מדור לדור, ומהצד השמאל, הצד ההכרי, המלא שכל וחשבון, בירור והגיון, השופט את כל ערך בהגדרותיו, ומעמיק בתהום ההבדלה שבין המציאות העליונה מעל כל שם ותיאור מציאותי, הנקלט מאור השכל העליון אשר בהקשבה הבינתית המדויקה והדרגית, העסוקה בהבחנת האור האלהי. הפאה השמאלית נפלה למנה, האחרונה לבן מיימון, והראשונה לבן נחמן. אור אל שדי, האומר לעולמו די, ומתוה גבולים לכל חדרי מדי ולכל כחות חיים, ומגלה את הבלטתה המשוכללה של כל יצירה חשובה, האיר בנשמת שני האורים הגדולים. ומוכרחת היתה המסתורית להיות עלומה מגאון ההכרה המנתחת, ואותה ההכרה בעצמה להיות דחויה בזרע מגאון הקשב הפנימי אדיר האמונה. ויחד הם בונים את בית ישראל מזה אחד ומזה אחד, והיו ידיהם אמונה, להחליש את עמלק ואת עמו לפי חרב, ולהקים יד על כס יה.
הקבלה תתן לנו את הטמפרמנט של אש האמונה בכל מלואו, בלא גרעון וניכיון של חסרונות שמחסר ממנה השכל האנושי בחולשתו. כשאנו מעריכים את אותו הגודל של מדריכי האמונה העליונים בעולם, לעומת ההגיוניים והפילוסופיים, נדמו לנו האחרונים כילדים משחקים, לעומת חיל גבורים שמעניקים חמה בקומתם ומפליאים כל העולם ברעם גבורתם. לאותו הגודל של התלמוד הנצחי, אשר באור האמת של קדושת האמונה, על-ידי אימון האמונה אנו באים, אבל לקבל את הופעתו באיזה צורה שלמה הננו צריכים להתכשר בעזיזות החיים, בבריאות וכח גופני שלם, בתכונה נפשית משוכללה, בשאיפות רוממות ומאירות, בשכל והכרה עמוקים בידיעות מקיפות וחודרות, ועל כולם באה אור האמונה, ותורות חכמת האמת יפתחו לנו את דלתותיהן.
ההסברים הנסתרים שבחכמה האלהית, מועילים הם להעמיד את הענין האלהי בכל התוארים החיובים, בסילוק הגמור של החסרון שבהם ובההשתלמות העליונה של השלמות שבהם, שרק באופן זה באה הדבקות האלהית למדריגת פועל החיים בכל פרטיהם, מה שאין ההגיון והסילוק השלילי יוכל לגרום, כי-אם לפרנס אחד מארחות ההכרה האנושית לבד. על כן האמונה היא תמיד מגלה את הנסתר, ומשארת אותו בתכונתו הנסתרת, כדי שיהיה כח המחיה את החיים כולם, הכולל את הכל, ולא המפתח רק איזה פרט, אפילו אם יהיה היותר נכבד שבפרטים.
בחכמת העולם, עד השפעתו של אריסטו, היתה החזיוניות הפנימית מתגברת יותר מהתכונה המושכלת על-פי הערכים החיצונים, שהעלה אפלטון את התכונה ההיא לצורה משוכללת, אותו הליח של הנבואה שבישראל עדיין היה קיים, וכעין טיבו היתה התיצרותה של בינת האדם החילונית. בנטיית הצדדים היה יצרא דעבודה זרה מתפרנס ממנה, ובקדושה, גדלות הנשמה בפנימיותה, ושיגוב האמונה בתוכן החיים. הפסקת רוח הקודש הנבואית מישראל בססה בצורה החלונית את המעמד של התגברותה של הרציונליות וערכי ההרגשה. נסתם השביל העליון אשר למהלך הרוח. לא יכלה החכמה היונית המאוחרת להתפשט על כל המילוי הרוחני. יסוד קדמות העולם שלה הונח ברפיון גם מצד המשקל ההגיוני, והופעתו של הרמב"ם לברר תוכן חולשה זו, בעת שעל ידו באה השפעה אריסטאית לתוך מחנה ישראל, היא דוקא פלסה את הנתיב לערך האמונה היותר עליון, לשלוט על כל ערכי החיים הפנימיים. אין להביט על הערך הכמותי של המחשבה הזאת, בדבר המסירה של שאלת קדמות העולם וחידושו אל המסורת האמונית, לגבי יתר הרעיונות ההגיוניות שבמדת החכמה היונית האריסטואית נמדדו, העיקר הוא כאן התוכן האיכותי. וזה הבדק שבחילוניותה של ההשפעה היונית, שלא תוכל לגשת אל הקודש העליון, לבסס השקפת עולם שלמה על פיה בישראל, הצילה ותציל את היסוד העליון מלהיות נטמע בין העמים. והסוקרים הפנימיים החדשים, חושבים את נטייתו האפלטונית של הרמב"ם לדבר מיוחד, מתוך אספקלריתו ההגיונית. והאמת היא שלא ההגיון שלו הביא אותו בחיוב לידי כך, אלא שהניח שביל פנוי לזאת ועל-ידי השביל הזה, לא רק הופעתו של אפלטון באה, כי-אם הופעת הקודש של הנבואה ועומק האמונה חדרה אליו בטהרתה, ומתוך שסקירתו הפנימית של אפלטון היא יותר קרובה לאורחא דמהימנותא, נראין הדברים שיש בתוכנו ההגיוני זרם אפלטוני ובאמת רוח ד' דובר בו, ותורת אלהי ישראל בלבבו, לא תמעד אשוריו.
כבר אחד ר"ח קרשקש את האמונה עם השמחה, שהיא גם-כן מתאחדת עם האהבה, שהיא תוכל לבא על-ידי הסתכלות תדירית בהירה במושגים הרוחנים, בהגברת הטוב הרוחני, על-ידי תלמודם העליון וסקירותם ההקפית. וכיון שימצאו משכילים עסקנים בקביעות ברזי תורה, תתגלה האורה הכללית בכל הדרה לפניהם. וכל מה שימצאו יותר תלמידים מקשיבים לבהירות לימודי תוכן האמונה והאהבה והשמחה, הרי הנשמה הכללית של האומה נעשית חזקה וערה יותר. אמנם לפי התרבות הכח, צריך שיהיה מתלוה עמו גם-כן הסידור והקצב, וזה בא על-ידי המדעיות, בין המדעים הכוללים, ובין המדעיות המודרגת של ארחות האמונה בעצמם, על-פי השפיטה ההיסתורית, אף-על-פי שזו אינה נותנת את התוכן העמוק והעשיר של גנזי האמונה הקדושים ותהומיים, מכל-מקום היא מועלת לתן צביון של מדע לכל העושר של הרוח, המצטבר בשפע גדול לרגלי הלימוד הפנימי.
כשהחקירה המדעית הולכת ומוצאת דיוקים מכוונים בתוך העלילות כולן של התהו והבהו, כשכל התנועות שהוים ושהתהוו בעולמים לפני יצירתם הגמורה כל-כך מתאימות הן למטרת הבנין הגמור בשכלולו, הולכת בזה חכמת מעשה בראשית להיות תמיד יותר ויותר חכמה גלויה, שנדרשת ברבים, ושנותנת מחיה לרוחות רבים, ולפי ערך ההכשר הזה שהעולם מתכשר לצפונותיה של חכמת היצירה המעשית, הולכים לעומתם הרעיונות של חכמת היצירה הרוחנית, ומתגבלים עם החיים והמציאות, והאמיתיות האלהיות שבחותם האמת העליונה, שהיא תמיד מעוזם של חכמי עולם האמיתיים, ושהיא אורם של ישראל בכללות, החפץ תמיד שהאמת העליונה המוחלטת תהיה המנצחת בעולם, והפועלת על כל הליכות החיים כולם בגבורתה, הולכות הן ונעשות לדברים שהם שוים לכל נפש, עד שאי אפשר עוד להסביר גם אמונה פשוטה לאנשים בינונים, כי-אם על-פי הרחבת הצעת רזי עליון שהם עומדים ברומו של עולם. ופתחי השערים של מעשה בראשית, הם הם גורמים עצמיים לפתיחת שערי מעשה מרכבה, שהיא ההנהרה העליונה, המסגלת את החושים ואת הרצונות, את ההכרות ואת הרגשות, להאחז בעומק הרוחניות האיתנה, במקור חיים תמימים ונצחיים.
אם מודים הם המאמינים בתורה באמת, בעיקר הגדול של שלילת הגשמות, הגבול, השינויים, וכל התוארים של לשון בני אדם מהאלהים, כבר הם מוכרחים לדרוך בדרך אמונה מושכלת. וכיון שנקודה אחת מההשכלה האמונית מוכרחת היא, כבר כל העולם כולו המושכל הוא מוכרח. והחכמה והאמונה מוכרחים ללכת צמדים, ובאין דעת אין אמונה. והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת. ורק אז תבוסס האמונה בהשפעתה המעשית. יראת ד' היא אוצרו.
יש בטבעיותה של קדושת האמונה, לבד כח החיים העליונים החיוביים שלה, שבזה היא מעמידה את הויתו של האדם ושל העולם כולו בקרן אורה, ומקרבתו למקור החיים – גם כחה השלילי, שהיא שוללת מיסודה את השכלת האדם, כי כל המגיע ומושג להכרתו של האדם, הרי הוא חול, ואיננו מתעלה ביסוד קדושת האמונה, שהיא מפכה כמעין המתגבר רק מיסוד האור האלהי שבה, שממעל לכל הגיון ושיקול דעה אנושית. וכח שליליותה, כשמשתמשים בו כראוי לו, הרי הוא עוצר את השטף של ההשכלה החילונית, שלא תאפיל את הזוהר העליון של אור האמונה, החפשי מכל הכבלים שדעת האדם אסורה היא בהם. אבל כשמשתמשים בו שלא כהוגן, הרי הוא מאפיל את אור השכל, גם במקום שהוא צריך להגיה שם את אורותיו. כי דוקא ביסוד המבהיק של העליוניות שבתוכיות הפנימית של האמונה בעוצם קדשה, אין יד השכל מגיע שם, ואם נשתמש עמו שמה, הרי אנו מגבילים במחוגה קצרה את מה שמרחבי שמים ושמי שמים לא יכילוהו. אבל בהסתעפותיה של אור האמונה, ביחושיה והמון צדדיה ההולכים ומסתעפים בעולמים הרבים, הרוחניים והחמריים, המעשיים והאידאליים, תוקף ברכתם תלוי דוקא על-פי אותה המדה, שהחכמה האנושית, מיסוד אור הדעת הממלא חדרי לב והיכלי רוח ונשמה, היא מתפשטת ומתגברת. ובזה נאמר: יהיב חכמה לחכימין, ומנדעה לידעי בינה. וביראת ד' טהורה מתחברים המעינות של מעלה ושל מטה, של אור השכל ושל קדושת האמונה, והיו לאחדים.
הספקנות היא תוצאתה של האליליות, והאחרונה היא תוצאתה של התרשלות המחשבה. כשכופה האדם את שכלו לפתור לו את חידת הכל על-פי אותו החלק של החמריות שהוא סופג בחושיו, בודאי מתקוממת המציאות לעומתו, והחמרנות כשהיא תופשת את האדם בחזקה בצבתיה, אפילו אלפי פעמים יתפלסף, לא ישלים עם המציאות הרחבה, להביא בחשבון הקפי את הגשמיות והרוחניות ביחד, את החיים שתחת השמש עם שלמעלה מהשמש. וכשהשירה מנגנת בקרבו לא תועיל לו כל התחכמות, הכל הבל יגזור, ולמסקנא של כי זה כל האדם לא יבא, ולא יוכל לבא. לראות חזות הכל בשכלול הרצון, בתגבורת עזוזו, באותו אומץ הנפש, המבוטא באמת במלה הגדולה של יראת אלהים, שהגמדים הרוחניים מוצצים ממנה המון רב של רפיון לב ומחשבה נודדת, זה יוכל רק פילוסוף עליון, שהנשמה הישראלית מאירה את חדרי לבו.
התגשמות אותו האומץ והגודל בחיים, המשכתו של חיי הרצון שהם בעצמם נוזלים ממקור קדומים, מחיי כל העולמים וממקורי מקורותיהם, עד עומק היסוד של חיי המעשה, החברה והתרבות, ולמצא על-ידי תורה בלתי פוסקת זו את כל עומק האמת, את כל התנחומים והגבורה, זאת היא הפילוסופיה הישראלית, העומדת על המפתן, שבין השכלת החול, ובין הופעת הקודש, חכמתו של שלמה, אופיה ותוכנה, המקיפה את יסוד ההויה, ומסיימת סוף דבר, את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם. והלא כל הפסימיות נובעת היא רק מזה התוכן היחידי של הספקנות, שמא החיים החמריים הם כל היש כל החיים, ועד כמה יוכל יסוד רעוע כזה שאין לו כל סמיכה מדעית ברורה, כי-אם אי אמנה עקשנית, לערער יסוד חיים מלאי דעת ואמונה עליונה, האומר בבטחה, שכשם שהחיים העובריים שלנו בימי העיבור היו רק הכנה לחיים יותר עליונים, ואם היה בהם איזה כח של בקורת, וכח זה היה לוקחם לכל החיים, ודאי היתה הבקורת ההיא יוצאת מלאה זעם וספקנות, כן החיים הגמורים שבגוף, האמת היא האמת האמונית, שהם רק התחלת חיים, פרוזדור של חיים. אמנם אם מהפרוזדור יתבע כל התביעות הטרקליניות, יהיה רוגז בלי נחת הגורל. אבל אם יערך הפרוזדור לפרוזדור, והטרקלין לעומתו לטרקלין, ודאי יונח החפץ, ולאיחודם של הפרוזדור והטרקלין אין מתודה אחרת כי-אם זאת יראת אלהים, ושמירת מצות אלהים.
בחיים חלקיים, הנראים רק לעין הגסה החומרית, אפשר לסלול נתיב במצות אנשים מלומדה, בהגיון אדם מוגבל. אבל בחיים הכוללים את כל היש, בחיים שגבוליהם רחבים כרוחב ההויה כולה, שתמונותיהם כל-כך עשירות ומשופעות במדתם, עד שגבהי שחקים לא יכילום, אין דרך לפנות, כי-אם בחק ומצוה אלהית, ומקור האומץ אי אפשר להיות פחות ויתר מיראת אלהים החיה והרעננה, שהיא הולכת ומשפעת את טללי תחייתה על הככרים המעשיים שבחיים, מצותיו שמור. כי האדם כולו צריך שיחונך, שיודרך, שיסתגל לההויה הכללית ולמקוריותה. אי אפשר ליסד מכון של חינוך בעד ניצוץ של האדם, בעד נטף אחד מים החיים שלו, כי-אם כל האדם צריך שיבא לרוממות שאיפתו, וכל האדם כולו בכל ערכיו, בחייו המלאים כל היש שבחומר וכל היש שברוח, כל החיים שבשעה וכל החיים שבעולם. כל האדם, הוא, רק הוא העומד לספג אל תוכו פתרון גמור ורצוי לחדת העולם והחיים, העוקצת ומכאבת כל-כך. אין תועלת בעקשנות ספקנות, האומרת במרמה, שתתנה תנאים של שוא, לבנות עליהם את קולונותיה כלפי האלהים ועולמו, שתתעקש למצא את הנוחם, את הפתרון, דוקא ברשף הקטן הזה של חיי החושים, הבשר והרוח המוגבל, בחיי השעה החולפים כצל עובר, לא זו הדרך, החלק חשוב ונכבד, הבשר עדין וחביב, הרוח ער ומתנשא. אבל כל אלה רק אז לגדלם לזיום יבאו בהיותם שואפים וזורחים אל מרכז מהלך הוייתם, שרק בחקיקה אלהית היא בולטת, רק מהמקור האלהי, שקדושי העולם, אדירי המוסר העליון, אריות הצדק והאמת, מלכי האמונה והתום, מושלי החיים וכובשי המות, רוכבי במות ההויה בשכלם והרגשתם, ברוח עזוז קודש הקדשים המקשקש לפניהם כזוג, וברעם גבורתם המתרומם מעל כל גבולי זמן ומקום, הם הפוטרים את עצמם ואת כל העולם עמם מחובות מצרים וגבולים צרים, ועם זה דוקא הם הם המבססים את עדן החיים ונועמו, הם הם היודעים לתן מדה וקצב לכל חיוב ולכל שלילה, לכל עונג של גוף ושל נשמה, לכל חמדת עין ולב, הם הם מחוקקי הצדק רוזני עולם, המתלוננים בצל שדי, הם הם המלמדים לאדם את תוכן חייו, המושלים ביצרם, המחשבים חשבונו של עולם ועצתם אמונה לכל האדם.
יש בנו צד יראת החידוש, וזהו מסגרת לאמונה, להיות מוכן לקבל בתורת ידיעה את המסור לנו מאבותינו, בלא התחדשות. ולולא היתה יראה זו גנוזה בקרבנו, לא היה אצלנו בסיס לשום חידוש והופעה, שהיא תמיד בנויה על ידיעה מקובלה באיזה אופן שהוא. וכשהיה השפע של החידוש הולך בלא משמר, היה מטשטש את צורתו של כל יסוד, טרם שנבנה עליו איזה בנין, וזוהי יראת האמנות שמתגלה גם-כן בחול. אמנם המחדש האמיתי לא ישתמש ביראה זו, כי-אם על-פי המדה הראויה. ועל-פי רוב התלמוד ורוב ההגיון המחשבתי נעשה האדם משוחרר לפי הערך מכבלי יראה זו, והיא מצמצמת את עצמה בנקודה היותר זעירא, ובתוך זאת הנקודה כבר מונח כל יסוד כח העוצר והמצמצם הנדרש להפרית המחשבה והרחבתה, כדי שתצא בצורה בנויה ומבוססת, כדין אמת שיש לו רגלים, ולא כשקר שאין לו רגלים. הדעות הרעות מסבבות קלקולים מוסריים והירוסים חברותיים ומעשיים, גם כשהם על-פי הצד הגלוי שבהן אינן נוגעות בתחום המעשה והמוסר. הכרה של אי הנגיעה אינה אמת מוחלטה, אלא שהיא באה מקוצר הדעת של האדם, שאיננו יכול למצות את החשבון של המסקנות המעשיות הבאות מתוך הדעות ההן, אבל התכונה הנפשית פועלת היא ביחיד ובציבור על-פי דחיפה טבעית על פי המסקנות החבויות ברוחה פנימה. ואם לפעמים אין ההירוס והרשעה המעשית מתגלה בחיים, אין השיטה בעצמה הסבה לזה, כי ארסה בקרבה כבר גמור הוא, אלא שלא יכלה עדיין לחדור בעד כל אותן השבכות של המוסר והצדק הנובע מהמדות והדעות הטובות שהושפעו עליהם מימים הראשונים, או משפעת הדורות שקדמו, שהישרות והתום היה מאיר את דרכם בחיים. והוא הדין לדעות של אמת, שגם בהיותן בתכלית ההפשטה ורחוקות מהעולם המעשי, הנן פועלות על השטח המעשי, להפרותו במעשים טובים וביחוסים טובים, ומצמיחים הם ברכה בארץ. וזאת היא המגמה של ההדרכה הטובה אשר לאמונה ומסורת אבות, ההולכת וחותרת לה את מסילתה במעמקי החושך אשר למחשבותיהם של בני אדם, עד שסוף כל סוף תחדור האורה הגדולה של האמת העליונה להצליח בה את החיים בכל ערכיהם.
בכל ההשכלות וכל הפילוסופיות האלהיות, הננו רואים רק הרחבה של הנקודה הפנימית של חוש האמונה ויראת שמים הברורה הטבעית, שכדי להרחיב את גבוליה, לפתח את הכח האצור בה דרושים כל סעיפי הלימודים, בין המעשיים בין העיוניים, השכליים וההרגשיים. על-כן בזאת תלויה היא ההצלחה של הלימודים, כשהם מקושרים יפה להנקודה החיה הפנימית הטבעית לנשמת האדם, והמאירה באור חיים אמיצים בנשמה הישראלית ביחוד, היא נקודת קדושת האמונה האלהית, יסוד יראת ד' באמת, מתוך שאיפת חיים פנימיים, מתוך הרגשה ערה וזכה, אדירה ומכוננת בכל חוקי החיים היותר עזיזים, שכל הנשמה כולה בכל חושיה כחותיה, אורותיה ונטיותיה, קשורים וקבועים בה.
הננו רואים בחזון את כל אוצר המדע, לכל תהומותיו, מדעי המעשה ומדעי הרוח, איך הם מתקשרים ברוח האדם, באוצר ההכרה, מרחפים במלא עולם, ממלאים רוחות ונשמות אורות ושאיפות, בירורים וספיקות, מעירים כח חיים רוחניים, ומסדרים חוקי מפעלים, מעבר אחד. ומעבר השני אוצר האמונה, לכל פלוגותיו, חזיונותיו, מטרותיו ושאיפותיו, לכל אחד מהם יש לו קצבותיו, הגות רוחו, בירוריו ודמיונותיו. ודוקא שני הפלגים הללו, שהם כל-כך סותרים זה את זה בתכונותיהם, הבקורת המדעית הקרה והאמונה הפיוטית הנלהבה, מתכנים יחד את רוח האדם. כשהננו מתנשאים לראות בגיאות ד' אשר בתפארת ישראל, הננו מוצאים בה את העושר הגדול של כל העליון הקיים הטוב והנשגב, של כל זרם מדע ושל כל זרם האמונה, והאחדות הנפלאה הזאת, נותנת היא חיים לשני הזרמים במלא כל הספירות שהם שרויים שם, מאחדת היא את הכל בתוכיותה, מצחצחת ומעלה היא את כל שבהם, מבסמת אותם ומטהרתם מטומאת הרע והכיעור, עד שהיא באה לסכם את שאיפתה בשפה ברורה לכל העמים, לקרא כולם בשם ד'.
ההתפתחות של רוח האדם מכשרת את שכלו העצמי ואת חפצו הפנימי, להיות שואף אל הטוב הגמור שהוא הטוב האלהי, שהוא היסוד של המגמה לכל התגלות אלהות, והשפעת התורה והנבואה בעולם. בימים הראשונים היה השכל הכללי של האנושיות פחות מפותח, וחפצו היה גם-כן יותר ברברי, אז היה החזון האלהי כולו נועד לדחות את השכל הסורר המשועבד רק להחפצים הבהמיים בכללות החברה האנושית, ולדחוק תמיד את החפץ הטבעי, שהיתה התעוררותו יותר מכוונת לקראת הכיעור והחטא. התבסמות העולם על-ידי כל המשך הדורות, על-ידי ביסום היותר עליון של גילויי השכינה בישראל ועל-ידי נסיונות הזמנים, התגדלות היחס החברותי והתרחבות המדעים, זיקקה הרבה את רוח האדם, עד שאף-על-פי שלא נגמרה עדיין טהרתו, מכל-מקום חלק גדול מהגיונותיו ושאיפת רצונו הטבעי הנם מכוונים מצד עצמם אל הטוב האלהי. ונגד אותו החלק שכבר נזדכך, מוכרחת היא הליברליות להתפשט, והאנרכיה לתפוס מקום. וכשבאה המסורת והדת, אפילו בצורתה היותר טהורה, לכבוש תחת ידה את זה החלק המזוקק, לא תצליח. אבל צריכה היא לסייע את רוח האדם בנקודת טהרתו, ללכת במסילתו שכבר כבש, ולכוון את מטרתה נגד אותם חלקי הרוח של הדעת והרצון האנושי שעדיין לא נתבסמו, והם עומדים עוד במצבם הפראי, כימי קדם, ולפי התנועה התסיסית של החלקים המבוסמים, עוד הסכנה בהם יותר גדולה כשהחלקים הבלתי מבוססים, השרידים הרבים של הברבריות הולכים במצבם הטבעי הפרוע, והצד המתוקן שברוח האדם סוכך עליהם באברת דמיונו, להעטיף מעטה של ברק נוצץ על כל תועבה ושקר. זאת היא עבודת הקודש של עובדי ד', עד קץ הימים, עד אשר רוח הטומאה כליל יחלוף, וזיו האדם והעולם יגלה בתפארת עזו, במלכות שדי.
השתעבדות השכל להתרדמותו הבא על-ידי איזה השפעה, הרי היא השחתת עולם, וכל מה שהיא באה על-ידי השפעה יותר קדושה ההשפעה הבא יותר מזיקה. דומה היא לנבלה של נבואת שקר בשם ד', של עשיית רשע וטומאה, עבודה זרה ושיקוצים. על-כן כשבאה ההשתדלות של התרדמות השכל בשם האמונה, בשם יראת שמים, בשם שקידת התורה ועשיית המצות, הרי הוא שקר נורא וטומאה מזוהמה, שחייבים קדושי עליון, עבדי ד' הטהורים, לצאת חלוצים להציל את העולם, את ישראל, את התורה, את האמונה ואת כל קודש ד', מיד המחבלים הללו, יהיו מי שיהיו, בין שהם שקרנים שרוצים רק להונות את הבריות, לובשי אדרת שער למען כחש, בין שהם חלושי רוח, קטני דעת, שמפני אטימת האור השכלי אצלם, מפני כהות הרגשתם וגשמיות ציורם, הם רומסים בשקידה ומרץ את החומר המעשי, ומושרשים בהציורים האגדיים של האמונה במובן החיצוני של קליפתם, שמביא לעולם דלות רוח וגרעון חיים. והם בתומתם וחלישתם, ובגאותם וסכלותם ואכזריותם הפנימית, הבאה מתוך גאוה וטפשות ודעות משובשות בענינים יסודיים של הכרת האמונות הגדולות, שכל האמונה מבוססת עליהם, יתאמצו להדריך את העולם ברוח קצר, במשטמה ויאוש, רפיון ידים ומדינים, והשפעתם גורמת להרדים יותר את השכל, לכבות אורה של תורה, להרחיק את העולם והחיים המאושרים, את טוהר המדות וזיקוק המחשבה מן האדם, ועל-ידי זה הנשמות כושלות ונופלות, ובני אדם חיים חיי בהמות שפלות באין דעת ותבונה, באין הכרת כבוד האדם, שהוא הבסיס היסודי להכרת כבוד שמים המלא עולם המחיה עולמים, המעודד רוח ונשמה.
אמנם יש מה לקחת גם מתכונה מאופלת זו, סוף כל סוף אצור שמה המון טוב, יש שמה הבעת הזהירות להאדם מבלי השען יותר מדאי על בינתם, הוקרה גדולה למורשת אבות שבה כל יסודות החיים גנוזים. אבל רק במירוק וריחוץ, בשיטוף, הגעלה, ליבון וטהרה, תופשר לקחת את הטוב מהטובים שבמושפעים התמימים הללו. ועל כל פנים לכבד אנחנו צריכים את הטוב שברצונם, את קדושת האמונה, וחוש יראת שמים ואהבת המצות, וההתהדרות בכל הטוב המנוחל בישראל שבהם. ובהתחברותם של היסודות השונים יצא לאור האמת הטוב, האומץ והחיים, וכימי עולם יופיע אור על ישראל, ועולם יבנה וישוכלל ברב פאר, ברב תפארת ואמת, וישב עמי בנוה שלום ובמנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים, מציון תצא תורה ותהילה לכל אפסי ארץ.
ההתרוממות אל ההכרה האלהית, באה מתוך חביון הלב ומתוך סקירת העולם, מתגברת היא בפרטיה בבירור ידיעת המציאות לכל עשרו בהמון פרטיו. הדרך המפולשה, שהנשמה מתגברת בחילה הרוחני על-ידי רבות רכושה בהשכלת המציאות, זהו התפקיד של ההשכלה העולמית לכל צדדיה, במחקרה ובהשערותיה הפילוסופיות, מתבטח הוא יותר ויותר על-פי היסוד הישראלי, מחידוש העולם מיסודו ושרשו, מאפס המוחלט, השוללת כל חומר וכל כח, רק הכל מעשה אלהים המה. וכיון שהכל בא מסוד הידיעה האלהית מדבר ד', הכל מוביל אליו. שנאת ההשכלה מצד הנטיה האמונית, באה מארס המינות, המחלקת את הרשויות, או על כל פנים הזונה אחרי קדמות חומר, וממילא מנתקת היא את העולם החומרי מיסוד קדושתו, ואין לה בסיס ומשכן לההשכלה העולמית, בתכונה המקדשת ומאזרת את האדם חיל בגבורה אלהית. באה חכמת שלמה, ומסדרת בשפה ברורה, בשבח החכמה, עד לא עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל, ומתיחדים חוקי היצירה וחוקי החומר והכח בדבר ד', ואין הפרש בעצמיות הפנימית של התורה והחכמה, של ההכרה הפנימית אשר ברוח האדם, ובין הנסקר מכל מלא עולם. והחקים והמשפטים אשר הם דבר ד', והם קיימים לעד ולעולמים, אינם זזים מכל חלום וחזיון רוח. הם ארוגים בארג ידיעה מנצחת זו, חסנם של ישראל, כי אין עוד מלבדו, מחולל כל. הם בעצמם מובילים את רוח העם להיות עם חכם ונבון, גוי אשר אלהים קרובים אליו בכל קראנו עליו, ועם יודע את העולם ואת החיים, ומתמם בכחו הגדול את החזיונות החיצוניים והפנימיים של המציאות הגדולה, הרוחנית והגשמית, באחדות נפלאה ומתאימה. אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. המינות כשהיא נזקקת לרוח אמונה, מוכרחת היא להיות בונה אותו בעיקרו על יסוד הסכלות הרחבה, המתפשטת בשדרות ההמוניות, ומפני קרני אור השכלה בהירה מוכרחת היא להתירא. אין לה מקום שאיבה של רוח אמונים מכל העולם אשר נתנכר אצלה מיוצרו, ובזה כבר מונח יסוד לכל און וחטאת. וההגזמה של ההתאמצות לברח מן העולם, אינה כי-אם מוסיפה כח לרשעה להתפשט בעולם שהחליטתה לגורלה. לא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו, ד' צבאות שמו.
מערכה אורגנית רוחנית נמצאת בכל נשמה, מהשפעות החיים של המעשים והדעות של הדורות שעברו. וכל המנתק עצמו בדרכי חייו, במחשבותיו ברגשותיו, וקל וחומר באמונותיו מדרכי עולם של האבות, אף-על-פי שנדמה לו שלא חסר לו מאומה, קורע הוא את נשמתו לגזרים, וזמן יבא ויקיץ משנתו במכאובים רבים. וכל בוטח בד' אלהי אבותינו, אשר אורו להם נגלה, אף-על-פי שאינו מרגיש את העונג הגדול, את העושר הצפון שבאורח ישרים זאת, תבא שעה של התעוררות נפשית ושל שינויי מצבים גשמיים ורוחניים, שיגלה לו אוצר החסד הגדול אשר אצר לו בדרכי תומו. רבים מכאובים לרשע, והבוטח בד' חסד יסובבנו.
ההוד וההדר חופף על קדושת מסורת אבות, אבל המושגים בעצמם יכולים להשתפל בתוכניותם, וההכרות העצמיות הן יכולות להיות מחוסרות נוי וסימפטיה, אבל עמוקות ומחוורות עלולות הן להיות, וצריכות הן לקבל דין מן דין, ההכרה העצמית את ההוד מנחלת אבות, ונחלת האבות את הרוממות מההכרה העצמית. זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו.
ההופעה הפנימית לחוש את הנשגב, היא מנגדת בטבעה לההבנה הפרטית באיכות ובכמות של החזיונות, ושני הכחות יחד דוקא משלימים הם את התכונה העולמית, את הרוחניות האנושית ואת המהותיות הרוחניות של העולם כולו, בסקירתו היותר עליונה ומקיפה. ההכרה האלהית בעומק ובהירות תוכנה, וההבחנה המדעית בניתוח הכרת היש הפרטי והכללי וסעיפיו, הן סותרות זו את זו סתירה סוביקטיבית, כשם שהם מאוחדות זו עם זו אחדות אוביקטיבית. המוכשרים להכרת הטבע, המחטטים בפרטיו, הם בעומק טבעם חסרים אותו הגעגוע האלהי בתור דרישה עמוקה מקורית, וקל וחומר שמחוסרים הם עומק העלאת המחשבה ברום החביון העולמי, בדרך פתרונו האלהי. והאלהיים שוטפים הם הגיונותיהם, ומחשבותיהם עפות הן בגבהי מרומים, ואין להם אותו הכח ואותו הצמאון לחדור בעומק החזיונות המציאותיים, כאותו הצמאון הטפוסי של אבירי חכמי הטבע וכיוצא בו, בכל ענפים חשובים. הבקורת וחוש האמונה והערצה של אנשי קודש נושאי המסורות הגדולות, שבהם אוצרות חיי עולם גנוזים, חלוקים הם זה מזה בעומק הבדלה פסיכית. הפשט והדרוש מתפלגים על-פי הנושאים העקריים שלהם, מחזיקיהם ותובעיהם. אמנם בכל ההבדלה הזאת, התוכן המאחד האוביקטיבי מכה את גליו, ובתוך כל סיעה יש נטיה והכרה לרכוש של חברתה. ומיוחדים, גאוני גאונים, שמתרוממים על ההבדל הסוביקטיבי בציבור, התכונה המבדילה את הפרטים, המחטבת את האינדוידאליות, והמאחדת ומשוה את הכל באיכות ציבוריותה.
אלה שני כחות איתנים וסותרים מכים הם את כח קויהם זה על זה, גלי ים אורותיהם בוטטים זה בזה, במקום שהגדולה היצירתית יוצאה עד כדי התמזגות עצמית של התוכנים הסותרים מצד צמצומי הכלים האוביקטיבים, שמה מתגלה אור הברכה העליונה. נפלא הוא כחן של ישראל באיחוד זה של ההתפרדות האינדוידאליות עם החטיבות האחדותית, כמו שהוא מצוין בעומק האמונה של גוי צדיק שומר אמונים עם תכונת ההכרה החודרת של עם חכם ונבון, הבחנת הבריאה במהויותה ופרטיה, עם סגולת ההתנשאות למרומי מקורה בקורת מחוורת על כל אישיות, גם היותר גדולה והערצה עמוקה, לכל חכמי קודש המתהלכים עם ד'. משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, קוראים אל ד' והוא יענם, בעמוד ענן ידבר עליהם שמרו עדותיו וחק נתן למו, ד' אלהינו אתה עניתם אל נשא היית להם ונקם על עלילותם, רוממו ד' אלהינו והשתחוו להר קדשו כי קדוש ד' אלהינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה