לזכות הרב דוד אברהם בן ר' יצחק יונה לברכה והצלחה בכל מעשי ידיו
"משלי שלמה בן דוד מלך ישראל" [א' א']
משלי - כל העולם הוא משל לדברים נשגבים ולעולמות עליונים. בכל משל יש
אפשרויות רבות להבנת הנמשל וכל אחד יכול לפתור לפום דרגא דיליה.
"בן דוד מלך ישראל"
– ראיתי דברים יקרים בס' לחם חקי [ח"א סי'
מ"ח] שבעזרתם ניתן לפרש פסוק דידן: כתיב בדה"א [י"ז] "והי' כי
מלאו ימיך ללכת עם אבותיך והקימותי את זרעך אחריך אשר יהי' מבניך והכינותי את מלכותו
הוא יבנה לי בית וכננתי את כסאו עד עולם אני אהי' לו לאב והוא יהי' לי לבן, וחסדי לא
אסיר ממנו כאשר הסרותי מאשר הי' לפניך העמדתיהו בביתי ובמלכותי עד העולם וכסאו יהי'
נכון עד עולם" הרי מפורש תלה הכתוב כינון מלכות זרע דוד לעולם בבנין בית המקדש.
"הוא יבנה לי בית וכננתי את כסאו עד עולם". ולא עוד אלא שהעמדה מיוחדת יש
להם לבית דוד בביתו ומלכותו יתברך והעמדתיהו בביתי ובמלכותי עד עולם וגו' היינו שכשם
שכל רצונו וענותו של דוד הוא רק לבנות פלטרין בארץ למלכות שמים כך מלכות בית דוד עצמה
איננה אלא מרכבה למלכות שמים, ודוד וזרעו שלוחי המקום הם להמליך מלכותא דרקיעא ארעא.
במקום אחד אומר הכתוב [דה"ב י"ג
ח'] "ועתה אתם אמרים להתחזק לפני ממלכת ה' ביד בני דויד" וגו'. ובמקום אחר
הוא אומר [דה"א כ"ט כ"ג] "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דור אביו
ויצלח וגו'" הממלכה ביד בני דוד איננה ממלכת עצמם כדרך זאת של שאר מלכים אלא ממלכת
השם היא וזרעו של דוד שלוחי דרחמנא נינהו להנהיג הארץ ע"פ דרכי' ומשפטי' של מלכות
שמים, ועל כן יושבים הם על כסא השם. "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דוד אביו ויצלח
וגו'", כל ימיו מסר דוד נפשו על בנין בית המקדש שהוא בית המלכות של שכינה השורה
בארץ ובשביל כך זכה שיתכונן לעולם בית מלכותו אשר היא מרכבה בארעא למלכותא דרקיעא ועתה
אתם אמרים להתחזק לפני ממלכת ה' ביד בני דויד וגו'. ומלבד מה שמבשרת הנבואה לדוד על בן היורש את כסאו הוא יבנה לי בית וכננתי את כסאו
עד עולם עוד מוסיפה להבטיחו והעמדתיהו בביתי ובמלכותי עד העולם וגו' כי הבן אשר ישב
על כסאו תהי' לו העמדה פי שנים אחת בביתו יתברך ואחת במלכותו, "במלכותי"
שאין שלמה יושב למלך אלא על כסא ה' ואין הממלכה ביד בני דור ממלכת עצמם כההיא דשאר
מלכים רק ממלכת השם. "ובביתי" אפשר לומר דהרי זה הא דגמירי "אין ישיבה
בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד" דמלכי בית דוד אשר ממלכת ה' בידם והם הם מרכבה
בארץ למלכות שמים רק להם הותרה ישיבה בעזרה וניתן להם מושב של כבוד בבית מלכות של מלך
העליון. עיין רש"י בסומה מ' אין ישיבה בעזרה דאין כבוד שמים בכך ואפילו מלאכי
השרת אין להן ישיבה שם דכתיב עומדים ממעל לו קרבת על חד מן קאמיא אלא למלכי בית דוד
שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה. וע"ע ברש"י שמואל ב' ז' י"ח
ויבא המלך דוד וישב לפני ה' וגו' וישב לפני ה' לפני הארון. ולדברינו הוא מדויק ומכוון
מאד דלאחר שרצה דוד לבנות בית למנוחת ארון הברית אדון כל הארץ נתבשר ע"י נתן הנביא
שניתנה לו ממלכת ה' בידו ונתכבד לשבת לפני הארון וכל זה בכלל מה שנאמר על שלמה והעמדתיהו
בביתי ובמלכותי ער העולם וגו' דהעמדה יש לו גם בבית השם וגם במלכות השם הותרה לו ישיבה
בעזרה בבית השם ובידו ניתנה ממלכת השם עכ"ד.
ומעתה, כמה נפלאים דברים הפסוק –
"משלי שלמה" רמז למלך שהשלום שלו
[עי' זוהר חדש פ"ב א'], בן דוד מלך ישראל – כל מלכות בית דוד היא
משל למלכות שמים, כאמור. כך כל הספר הוא משל לדברים עליונים. שלמ"ה אותיות
המשל.
לדעת חכמה ומוסר [ב']
ספר משלי הוא ספר מוסר. לאנשים יש התנגדות פנימית לשמיעת דברי מוסר
ותוכחה. טבע האדם לרצות להיות צודק וצדיק ומוסר מודיע לך שיש מה לתקן וככל
שמעמיקים בו, מגלים יותר חסרונות ויותר מקום לשיפור ותיקון. נתן הנביא בהגיעו לדוד
המלך להוכיח אותו על מעשה בת שבע נמנע מלהזכיר את חטאו במפורש אלא סיפר סיפור על איש עשיר בעל צאן ובקר, שבא אליו אורח. העשיר לוקח את הכבשה היחידה של שכנו העני כדי לשוחטה כמאכל עבור האורח. בתגובה אומר דוד כי העשיר הוא
בן מוות וכי עליו לפצות את הרש, ונתן הנביא משיב כי מדובר במשל לפשעו של דוד עם בת
שבע. מיד הודה דוד חטאתי לה'. כלומר הוא בא עליו בעקיפין ולא בצורה ישירה
ותוקפנית. זו ה"חכמה" שבמוסר. לדעת איך להעביר מסר בלי לפגוע יותר מדי,
להסיר את ההתנגדות ולהשיג את התוצאות הרצויות. המשלים של שלמה הם אכן לדעת חכמה
ומסור. "משל" הוא כלי רב ערך לומר דברי מוסר ולהצביע על ליקויים בנפש או במעשה.
[א' כ- כ"ה] "חכמות בחוץ תרונה
ברחובות תתן קולה. בראש הומיות תקרא, בפתחי שערים, בעיר אמריה תאמר. עד מתי פתיים תאהבו
פתי, ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי, אודיעה
דברי אתכם יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם
וגו'" - שלמה המלך רצה לומר כי התורה שהיא החכמה ולכך לא כתיב חכמה רק חכמות שהיא
חכמה העליונה שאין אחריה דבר. שהרי ככל שהדבר מרומם יותר, הוא כולל יותר. ועליוניותה
של התורה מתבטאת גם בכך שחכמת התורה [לעומת שאר חכמות] מקרבת את האדם לבורא עולם. והחכמה
הזאת היא בחוץ תרונה דהיינו מפאת רוממותה מתחייבת ממנה שנמצאת היא אצל כל בני
האדם, כמו שמבואר בע"ז [ב:] שהקב"ה הציע את התורה לכל האומות ורק כלל
ישראל קבלוה. שיש שתי בחינות: יש התורה בעצמותה והתורה כפי שהיא שייכת למקבליה.
מצד עצמה התורה שייכת לכל האנושות אבל רק עם ישראל ראויים לקבלה. וזה פשר חיזור
הקב"ה על כל האומות לקבל תורה וסירובן. ההצעה מפאת רוממות התורה השייכת לכולם
והסירוב מחמת פחיתותם שאין הם ראויים מצד עצמם לקבלה. ואולי משום כך נצטוו ישראל
לכתוב את התורה באר היטב בשבעים לשון [סוטה ל"ב], לצורך האומות, וכמו שכתוב בתנחומא
[דברים ג'] שנתן הקב"ה תורה לישראל כדי שיזכו בה לכל האומות.
ואמר "ברחובות תתן קולה" רצה לומר הדבר הזה שהוא מתחייב מן התורה, אל תאמר שהחיוב הזה אינו אלא לחכמים
גדולים מאוד אבל חיוב זה ברחובות ששם רבים מבני אדם. שהכוונה של "רחובות"
היא לא מה שאנחנו קוראים רחוב אלא לשטח לפני העיר ששם מוכרים צרכי העיר
[גר"א]. ויותר מזה עד ש"תקרא בראש הומיות" ששם קבוץ בני אדם
[רש"י במקום שהיא נשמעת ונכרזת] דהיינו שהדבר הזה מחויב אצל בני אדם בינונים.
ויותר מזה "בפתחי שערים" ששם נכנסים הכל [מקום הנכנסים והיוצאים –
מצודות דוד] עד שהגזרה הזאת מחויבת אצל כל בני אדם. נמצינו למדים ש"בחוץ"
– כולל חכמים גדולים, "בראש הומיות" כולל בינוניים, "בפתחי שערים"
מוריד דרגה נוספת וכולל את כל הנשארים. "תורה" היא מלשון הוראה שמורה
דרך חיים ולכן מדריכה את כולם, שכולם צריכים לעשות חשבון הנפש. וכמו שהפסוק ממשיך –
"עד מתי פתיים תאהבו פתי" וגו' כלומר וכי אין אתם יראים כי תלכו מן העולם
בלא תשובה ולכך יש לכם להתחרט על מעשיכם. וכנגד ג' כתות מדבר כי יש חוטא שהוא חומד
אל התאוה מן זנות ושאר תאוות וזהו שאמר תאהבו פתי שאין נמשך אחר השכל רק אחר גוף, ולכך
יקרא פתי שאין לו השכל ודעת וכמו שאמרו "כי תשטה" - אין האשה מנאפת עד שתכנס
בה רוח שטות, כי הזנות מעשה חמרי וכאשר מנאפת נכנס בה רוח שטות והלך השכל אשר מרחיק
תאוות הגופנים. ואחר כך אמר נגד כת שניה "ולצים לצון חמדו להם" - והם הלצים
המכלים ימיהם בהבל במעשים שאין בהם ממש. ואחר כך אמר "וכסילים ישנאו דעת"
וזה כנגד בני אדם שהם רעים ורשעים לא מצד שהם מתאוים אל התאות רק שהם רעים בעצמותם,
ונפש רשע מתאוה לרע מפני שהוא רע, וזהו "וכסילים ישנאו דעת" כי הדעת מחייב
לעשות הטוב והם שנאו הדעת רק אוהבים הרע. וכמו כך רמז עליהם דוד בפסוק "אשרי האיש
אשר לא הלך בעצת רשעים [כסילים] ובדרך חטאים לא עמד [פתיים] ובמושב לצים לא ישב".
ואמר "תשובו לתוכחתי" - רצה לומר
כי מצות התורה אומרת לחוטאים שישובו לקיים ולשמור מצות התורה אף שחטאו מתחייב להם שישובו וכאשר ישובו החוטאים אל השם יתברך
מקבלם בתשובה, ואף אם היו חוטאים במזיד היה מתחייב מן התורה שיש להם תשובה, כי התורה
שהיא שכלית לגמרי והאדם אינו שכלי רק הוא בעל גוף, ואילו היה האדם בעל שכל לגמרי וחטא
אין התשובה מועילה לו, כי המאפיין של השכל הוא אי ההשתנות לעומת עשיית תשובה. כי התשובה
בשביל שיאמר חטאתי והוא מתחרט על מעשיו והחרטה שייכת לאדם במה שאין כל מעשיו שכלים,
ולכך לא היה שייך תשובה כלל אם היה האדם שכלי אבל מפני שהאדם
אינו שכלי גמור תשובה וחרטה שייך בו. ולכך התורה השכלית קורא לחוטאים שישובו ואם לא
שב בתשובה אחר שיודע שחטא והיה לו לשוב מן חטא וזה מורה שחטא שלו מצד השכל לא מצד שאינו
שכלי גמור ואז מתחייב מן התורה השכלית דבר זה יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב
ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם וגו' אז יקראונני ולא אענה ישחרונני ולא ימצאונני.
ובמדרש [שמות רבה י"ג ג'] אמר רבי יוחנן מכאן
פתחון פה למינין לומר, לא היתה ממנו שיעשה תשובה שנאמר "כי אני הכבדתי את לבו"
אמר ליה רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של רשעים אלא אם ללצים הוא יליץ הקדוש ברוך הוא
מתרה בו באדם פעם ראשונה שנייה ושלישית, ואינו חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה כדי
לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקדוש ברוך הוא חמשה פעמים ולא השגיח
על דבריו, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה
על טומאתך. וכל זה כאשר התרה בו לשוב ולא שב אז החטא הזה נחשב מצד שכלו ושוב אין תשובה
לדבר זה. ולכך אמר אז יקראונני ולא אענה כי כאשר מתרה השם יתברך באדם שישוב ולא שב
הקדוש ברוך הוא נועל לפניו פתח תשובה אחר כך". הרי שתשובה היא מצד חולשת
האדם, שמכיון שהוא נתון לשינויי הגוף ומצבי רוח, הוא חטא, ועכשיו מתחרט על מעשיו.
הקב"ה מוחל לבעלי הגוף. לעומת זאת, עקשן בעל קשיות עורף הוא מצד אחד "בעל
שכל" כי הוא אינו משתנה, אבל יישום "שכליותו" בתחום העבירה הוא
חמור ביותר וכעונש על כך, הקב"ה שולל את הבחירה מאדם כמו שמצאנו אצל פרעה.
האידיאל הוא שמצות ומעשים טובים ייעשו מצד השכל, בלי השתנות כלל, וכמו שמצאנו אצל
אהרן ששיבחוהו חז"ל "שלא שינה". ה"שלא שינה" מוסיף לא רק
לכמות המעשים, שייעשו בהתמדה אלא גם לאיכות המעשים, שנעשים מצד השכל היציב והבלתי
משתנה ולא מצד הגוף החלש והשברירי. אחרי שחטא האדם, הוא אמור לעשות תשובה מכוח
השכל, וכדברי הרמב"ם "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא הזה
לעולם" – מכיון שחזר בתשובה עם שכל יציב ובלתי משתנה. ואולי זה פשר הברכה
שמברכים כל בוקר "שלא עשני אשה" – בכתבי המהר"ל מוסבר שהגבר הוא
צורה בלי משתנה ואילו האשה היא חומר הנתון לשינויים. אנחנו מודים לה' על שחנן
אותנו ביציבות נפשית ורוחנית. [עפ"י המהר"ל מכון ירושים]
