אורות הגבעה
צו שבת הגדול תשע"ז
דברי התורה השבוע מודפסים מתוך אהבה רבה ואהבת עולם, לזכות
האברך החשוב והיקר, ידיד נפשי וידיד עליון, מתוק ויקר, בעל מדות תרומיות ולב של
זהב, ירא שמים מרבים, העוסק בצרכי צבור באמונה, הר"ר אברומי סומרס שליט"א.
יה"ר שיזכה יחד עם רעייתו החשובה וכל יוצאי חלציהם לשפע ברכה על בלי די, וטוב
הנראה ונגלה יחד עם כל בית ישראל!
"אש תמיד תוקד"
דברי הרמב"ן
התורה מצוה פעמיים שאש תמיד תוקד על המזבח, וצריך להבין את
הכפילות. הרבה מפרשים עמדו על פשר הכפילות ואנחנו נתחיל מפירוש הרמב"ן ובהמשך
נטעם חלק מהסברי הראשונים והאחרונים למצוה זו.
כתב הרמב"ן שלאו אחד מתייחס לכהנים והלאו השני לכל אדם
וז"ל– "יאמר שתוקד במזבח כל הלילה
כי מצוה שישימו ביום עצים הרבה כדי שלא יתאכלו לגמרי ויכבה האש ממנו. ולפי דעתי מה
שאמר (פסוק ו) "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" מצוה לכהנים בקיום האש
כמו שאמר (פסוק ה) "ובער עליה הכהן עצים", וצוה שיזהרו בזה ויערכו אש
ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם. והנה
אם נתעצלו הכהנים וכבתה האש עברו בלאו, ומפני זה אמרו רבותינו (יומא מ"ה)
שהיתה מערכה שניה לקיום האש ומה שאמר (בפסוק ה) והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה,
מקרא יתר ונדרש לרבותינו (תורת כהנים פרק ב ז) בכל אדם, מלמד שכל המכבה עובר
בלא תעשה ואפילו כבה מן המערכה גחלת אחת לוקה בין שכבה אותה בראשו של מזבח בין
שהורידה וכבה אותה למטה וכמדומה לי שאינו עובר אלא בלאו אחד".
מצות כהנים – לדאוג שהאש לא תיכבה. מצות כל אדם – לא לכבות
וביארו האחרונים שהאיסור לכהנים אינו איסור על 'מעשה
הכיבוי' אלא כדכתיב 'אש תמיד תוקד' שהוא לשון נסתר שלא תהיה האש כבויה, ומכאן שאף
בכבה מאליה עוברים הכהנים שהתעצלו. ומאידך צריך שתכבה כל האש שעל המזבח בשביל
שיעברו. אמנם איסור הכיבוי שעל כל אדם הוא איסור לעשות מעשה כיבוי, ולכן בזה
עוברים אף בכיבה מקצת האש גחלת אחת. אבל בזה אין עוברים אלא בכיבה בידיים ולא
בשכבה מאליה. וכן הוכיח הכלי חמדה [פר' צו אות ב ד"ה והנה], שהרי פשוט שהמצות
עשה של 'אש תמיד תוקד על המזבח' אינה שייכת ב'כיבוי במקצת' שהרי אין צורך שיהיה
תמיד האש במידה אחת וכל זמן שלא כבה לגמרי אש על המזבח מתקיים העשה ולכן הוא הדין
בלאו של 'לא תכבה' האמור לכהנים היינו שעל ידי פשיעתם תכבה כל האש.
ביאור
דברי הגמרא עפ"י היסוד שיש שני לאוין
ובחמדת
ישראל הוסיף על פי דברי הרמב"ן לפרש את מהלך הסוגיא בזבחים צ"א, שהקשו
על שמואל כיצד מזלפין היין על גבי האישים, הרי מכבה האש, ותירצו שכיבוי במקצת לא
שמיה כיבוי. ושוב מקשים שגם המוריד גחלת חייב, ותירצה הגמרא שמדובר שם שאין על
המזבח אלא גחלת זו. ועוד תירצו 'ואיבעית אימא כיבוי דמצוה שאני'. ולכאורה לפי
התירוץ השני שהטעם משום כיבוי דמצוה, כבר לא שייך תירוץ הגמרא הקודם ש'כבוי במקצת
לא שמיה כיבוי' ואם כן היה צריך לומר 'אלא' כדרך הגמרא כשחוזרים ממהלך מוקדם. אכן
לדברי הרמב"ן, לעולם נשאר הטעם להתיר משום כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי, שלכן
ירד לאו אחד הלאו של הכהנים, ועל הלאו של כל אדם מתרצת הגמרא שכיבוי דמצוה שאני
והיינו ש'עשה' [של הבאת היין] דוחה 'לא תעשה' [כך לפי האור שמח. ובזבחי קודש חולק
ואומר שאין כאן דין עשה דוחה לא תעשה אלא
שאין צורך בדיחוי כי לא נאמרה לכתחילה איסור על כיבוי האש במקרה שמביא יין על
המזבח]. ומה שבהוה אמינא אין העשה דוחה הוא משום שהוא כנגד ב' לאוים אבל כעת שנשאר
רק לאו אחד, דוחה העשה את הלאו הנותר.
למה לא
נאמר "לעבור עליו בשני לאווין"
בפנים
יפות [פר' צו ד"ה לא תכבה] דן בדברי הרמב"ן, מנין לו שיש בזה שני לאוים
נפרדים אחד לכהנים ואחד לכל אדם, ולמה לא נבאר שיש כאן ב' לאוים על אותו האיסור
כמו שאמרו בכל הש"ס [ב"מ ס"ב ושאר מקומות] 'לעבור עליו בשני לאוין'.
ותירץ הפנים יפות שם שאין לפרש ששני הלאוים נאמרו לכהנים בלבד 'ולעבור עליו בשני
לאוים' משום שכתבו התוספות [ב"מ ס"א ד"ה לעבור] שלגבי לאו שאין
לוקים עליו אין לומר 'לעבור עליו בשני לאוים' וכיון שהלאו על הכהנים הוא במה שלא
הרבו עצים, נמצא שהוא 'לאו שאין בו מעשה' ואין לוקים עליו. וא"א לפרש שב'
הלאוים נאמרו לגבי ישראל המכבה גחלת שהוא 'לאו שיש בו מעשה' ונפקא מינה ללקות
שמונים משום ב' הלאוים, כיון שפשוטו של מקרא מדבר דווקא על הכהנים מכך שכתוב בפסוק
הקודם [ויקרא ו ב] צו את אהרן ואת בניו' וגו'. עיי"ש בפנים יפות.
והוסיף
בחידושי הגרי"ז [זבחים צ"א ד"ה בגמרא המוריד גחלת] שהאיסור של
הכהנים הוא שלא תפסיק להתקיים אש על המזבח ומחויב כבר בהורדה מהמזבח [אף שלא כיבה
האש] מה שאין כן איסור לכל אדם הוא אף מקצת האש ודווקא על ה'כיבוי' חייב ואף אם
יוריד לא יתחייב עד שיכבה, אף שכיבה שלא על גבי המזבח. ועי' דברים נפלאים בס'
דברות אריאל [מס' יומא סי' ל"ג].
מי עובר
בלאו?
יש להסתפק
מי עובר בלאו הזה של הכהנים אם נכבה האש, וההיגון מחייב שאין כל הכהנים עוברים, שהרי
אינם נמצאים כולם במקדש ונחשבים אנוסים. אלא שיש להסתפק אם כל הכהנים של אותו
המשמר עוברים או"ד רק הכהנים של אותו בית האב שצריכים לעבוד באותו היום [עי'
רמב"ם פ"ד מכלי המקדש הי"ד] אבל שאר כהני אותו המשמר שאינם עובדים באותו
היום נחשבים אנוסים ואינם עוברים וצ"ע.
ומה שסיים
הרמב"ן שהמכבה גחלת בידים [ואפילו זר] עובר בלאו דלא תכבה, והוסיף וכמדומה
שאינו עובר אלא בלאו אחד, כתב התכלת מרדכי לעיין ברש"י על פסוק ו' ובספר מעין
החכמה [דף ל"ב], וכתב המעין החכמה שכוונת הרמב"ם לחלוק על רש"י
שכתב שלא תכבה בפסוק ו' הוא אותו הלאו שבפסוק ה', והמכבה אש מעל המזבח עובר בשני
לאווין, ואילו לדעת הרמב"ן כאן יש שתי אזהרות נפרדות, שבפסוק ה' מזהיר על
המכבה גחלת בידים ואפילו זר, ואילו בפסוק ו' מזהיר הכהנים על קיום האש בלאו, שאם
פשעו ונתעצלו בקיום האש וכבתה מאליה עוברים בלאו מיוחד זה עיי"ש.
אלא שבספר
מהר"ם שיק על תרי"ג מצות [מצוה קלד] הקשה "ולפי"ז היה ראוי
שימנה לב' מצות ל"ת נפרדין זה מזה. אמנם במנין המצות לא מנה כן ע"כ. אבל
באמת לא קשה כי הרמב"ם לעולם לא אמר שיש כאן שני לאווים נפרדים כדברי
הרמב"ן. ובסמ"ג מצות ל"ת של"ד כתב וז"ל המכבה אש שעל המזבח
לוקה שנא' אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה וכו' ויש כאן שני לאוין שהרי שני פעמים כתוב
בפרשה לא תכבה וכו' ועניין לאו אחד הוא." והיינו לאפוקי מדעת הרמב"ן שהם
שני לאווין נפרדים, אחד על המכבה גחלת בידים ואפילו זר, ואחד מזהיר על הכהנים על
קיום האש ללמד שאם נתרשלו וכבתה מאליה עברו על לאו זה, וע"ז חולק הסמ"ג
וכתב שעניין לאו אחד הוא לעבור עליו בשני לאווים כפירש"י.
כמה
מלקויות לוקה
ויש לדון
לרש"י ולדעת הסמ"ג ילקה ב' מלקיות על שני הלאוין. ולכאורה הנידון הוא
מחלוקת שדעת הרמב"ם בסה"מ שורש ט' שאם נכפלו אזהרות על מניעה אחת, לוקין
רק מלקות אחד. ואילו לפי הרמב"ן לוקין על כל אזהרה. וי"ל דה"ה כאן
להרמב"ם ילקו מלקות אחד ולהרמב"ן ב' מלקיות.
ובריש
תמורה תנן הכל ממירין וכו' שאם המיר מומר. וכתבו התוספות: "וא"ת אמאי לא
תני שמונים דהא כתיב "לא יחליפנו ולא ימיר אותו"? וי"ל דלא נחית
למנין מלקיות אלא כלומר דלקי עליה. ועוד י"ל דלעולם לא לקי אלא ארבעים, ותרי
לאוי צריכי, חד בקרבן שלו וחד בקרבן חברו ע"כ. והיינו שדעת התוס' כהרמב"ן
דלוקין על ריבוי לאוין על כל לאו בפ"ע וזהו שהק' התוס' דבתמורה
יש ב' לאוין וילקו ב' מלקיות. ובתי' הראשון כתבו דאה"נ לוקה ב'. ובתירוץ השני
תי' שהלאו הב' איצטריך ואינו בכלל ריבוי לאווין.
אם המצוה
להביא מן ההדיוט היא מצוה בעלמא או חיוב
כך נאמר
בברייתא המובאת בכמה מקומות: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אע"פ
שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט" [עיין יומא כ"א ונ"ג,
ובתו"כ פ' ויקרא דבורא דנדבה פרשתא ד' פ"ה הל"י, והביאה גם
רש"י בפ' ויקרא א' ז'], ופשטות הביאור בזה, שיש מ"ע דבעינן אש על המזבח
ולעיקר קיום מצוה זו סגי באש מן השמים, ורק דמ"מ עדיין ישנה מצוה בעלמא להביא
מן ההדיוט, וזה מש"כ רש"י בזבחים [י"ח. ד"ה אי מהתם] שלהביא
מן ההדויט הוא למצוה בעלמא. אך, מדברי הרמב"ם משמע לא כך, דבמנין בריש הל'
תמו"מ אות ב' כתב "להדליק אש על המזבח בכל יום" ושם בפ"ב
הל"א כתב "מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד שנאמר אש תמיד תוקד על
המזבח אע"פ שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט שנאמר ונתנו בני אהרן
הכהנים אש על המזבח"' עכ"ל. ולכאורה כוונתו, דכדי שלא נטעה לומר דסגי
באש מן השמים לעצם קיום מצות הדלקת האש, לכך כתב דאע"פ שאש ירדה מן השמים
עדיין ישנה מצות עשה להדליק אש ולצורך קיומה צריך להביא אש מן ההדיוט. [ומש"כ
"מצוה" להביא מן ההדיוט אין הכוונה מצוה בעלמא אלא דזהו המצות עשה של
הדלקת האש, ומטעם זה קבע ברייתא זו בהל"א כשפירש עיקר מצות עשה זו שבא להשמיענו
שבאש השמים לא מתקיימת מצוה זו. והגם שיש לדחות ולפרש כוונת הרמב"ם כרש"י
והיינו שמה שכתב אע"פ שהאש ירדה מן השמים וכו' אין כוונתו לומר שבאש זו לא
מתקיימת המצוה אלא כוונתו הפוכה שאע"פ שכבר באש זו מקיימים המצוה עדיין ישנה
מצוה בעלמא להביא מן ההדיוט מ"מ לשונו נוטה לדרך שבארנו תחילה].
וכך מבואר
גם בסה"מ [עשה כ"ט] שכתב: "היא שצונו להבעיר אש על המזבח בכל יום
תמיד, והוא אמרו יתעלה אש תמיד תוקד על המזבח וזה לא יתכן אלא במה שצוה בהתמדת שום
האש על העצים בבקר ובין הערבים וכו' ובפירוש אמרו אע"פ שהאש יורדת מן השמים
מצוה להביא מן ההדיוט וכבר התבארו דיני מצוה זו ביומא ותמיד רוצה לומר מצות מערכת
האש אשר יעשו בכל יום במזבח"' עכ"ל ומבואר להדיא כנ"ל, דהכוונה
לומר דבאש שירדה מן השמים ליכא קיום למצוה זו, ואדרבה מברייתא זו למדנו על מצוה זו
וזה מש"כ ובפירוש אמרו וכו' דכיון שגם בהיות אש מן השמים עדיין צריך להביא אש
מן ההדיוט". למדנו מזה, שישנה מצות עשה להבעיר אש על המזבח ומצוה זו אינה
מקויימת אלא באש הבאה מן ההדיוט, ונמצא דרש"י והרמב"ם נחלקו בנידון זה.
אתה הראית
לדעת שלפי הרמב"ם מצוה להביא מן ההדיוט הוא אינו לצורך הבאת הקרבנות אלא
לקיום דין אש תמיד על המזבח. וצ"ע ממה שנאמר בעירובין דף ס"ג א' דבני
אהרן מתו על שהורו הלכה בפני רבן שדרשו "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח"
דאע"פ שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן הדיוט. והנה בני אהרן לא באו לקיים
המצות עשה של אש תמיד תוקד על המזבח אלא להקטיר קטורת וא"כ למה הביאו מן
ההדיוט. ולכאורה משמע מזה דהמצוה להביא מן ההדיוט הוי הלכה בהקרבת קרבנות וכמו
שנראה ג"כ מהא דנכתבה בפרשה דהקרבת קרבנות [ויקרא א' ז'] ולא בפרשת צו
כשנכתבה המצוה דאש תמיד תוקד על המזבח וצ"ע.
מצות הבערת
אש כוללת סידור מערכות
מצוה זו
דהבערת האש נכללת גם מצות סידור המערכות כמבואר בלשון הרמב"ם בסהמ"צ
הנ"ל דדיני מצות הבערת האש הם דיני מערכת האש הנעשית על המזבח בכל יום, והגם
דיתכן דהוו ב' קיומי דינים היינו קיום דין אש על המזבח וקיום דין מערכה על המזבח
הנכללים במצוה אחת, מ"מ בפשטות נראה דלא רק דנכללו בחדא מצוה אלא הכל הוי חד
דינא דלצורך הבערת האש בעינן מערכה וסידור המערכה והוא חלק מקיום דין אש על המזבח.
וכן נראה
מלשון הרמב"ם [בפ"ב מתמו"מ הל"ד] שכתב "שלש מערכות של אש
עושין בראש המזבח בכל יום וכו' שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות האש שנאמר אש
תמיד תוקד"' עכ"ל ומבואר דאין במערכה קיום נוסף מלבד קיום מצות האש ואינם
ב' קיומים נפרדים אלא סידור המערכה הוא חלק מקיום מצות האש על המזבח. ומתבארת היטב
שיטת הרמב"ם דמצות אש אינה מתקיימת באש מן השמים דכיון דאש ומערכה הוו חד
קיום לכן מצות אש אינה מתקיימת אלא ע"י עצים והיא הנותנת לכך שמצות אש אינה
מתקיימת באש מן השמים דבעינן מערכה ועצים ואש מהם כדי לקיים מצוה זו. וע"ע
בגמ' [יומא מ"ה] דאיתא "ואש המזבח תוקד בו - זו מערכה שניה של
קטורת" ומוכח נמי דקיום אש לא הוי אלא ע"י מערכת עצים כמשנ"ת
ומבואר אמאי מצות אש אינה מתקיימת באש מן השמים [מיהו, עדיין יתכן דאף
להרמב"ם מצות אש ודין מערכה הוו ב' קיומים שונים ומ"מ קיום מצות אש תמיד
אינה אלא ע"י עצים ומערכה ולא סגי לזה באש מן השמים].
אכן לשיטת
רש"י דמצות אש מתקיימת גם באש מן השמים, יל"ע במקרה שיש אש מן השמים,
האם בעינן גם מערכה, דכיון דהוי חד קיום והכל בכלל מצות אש המזבח א"כ
י"ל שאם יש לנו אש בלא עצים, סגי בזה. אמנם לא יתכן כן, דכיון דכתיב בקראי
דמצות אש "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר", א"כ מפורש דבעינן עצים
לקיום מצוה זו. ומפורש כן בלשון הרמב"ם בסה"מ הנ"ל "וזה לא
יתכן אלא במה שצוה בהתמדת שום האש על העצים", ולפ"ז צ"ע איך
מתקיימת מצות אש באש מן השמים, הא בעינן עצים. ובע"כ צריכים לחזור בנו ממה שנקטנו
תחילה, וצ"ל דגם רש"י מודה דלקיום מצות אש תמיד בעינן מערכת עצים דוקא,
ומש"כ בסוגיין דנתינת אש של הדיוט מצוה בעלמא היא קאי לענין הקטרה בעלמא,
דלקיום דין הקטרת קרבנות סגי באש מן השמים.
המורם מכל
האמור, דכוונת רש"י בסוגיין היא דלהקטיר קרבנות סגי באש שירדה מן השמים ולא
בעינן עצים דוקא. אמנם צ"ע בזה, דלכאורה מספיקות הגמ' במנחות כ"ו מוכח
דבעינן הקטרה בעצים דוקא, דבעי התם באופן שסידר מערכת העצים על קומץ המנחה או
שסידר אברים ע"ג המזבח וסידר מערכת העצים עליהם או אם סידר האברים בצד המערכה
האם הויא הקטרה או דלמא בעינן הקטרה על העצים דוקא יעו"ש. ואי נימא דעצים לא
מעכבי בהקטרה, מאי אכפ"ל מה למעלה ומה למטה, מ"מ הנקטרים הוקטרו ועלתה
לו. ומוכח לכאורה דהקטרה בעצים מעכבת ולכך מבעיא לן אם קיים מצות הקטרה בכל הני
אופנים.
וצ"ל
דלעולם איכא קיום הקטרה גם בלי עצים ורק דבהקטרה עם עצים נאמר בה דין מסוים שתהא
על העצים דוקא, וכך צ"ל גם בדברי רש"י [ק"י ד"ה והאיכא חציצה]
שכתב "שהבשר שאינו ראוי להקטרה חוצץ בין אימורין למערכה ודכוותיה בפנים לאו
העלאה היא דרחמנא אמר על העצים אשר על האש" וכו' ומבואר דבעינן אימורים על
העצים דוקא וצ"ל כנ"ל דכדאיכא עצים איכא דינים איך להניח אבל אי נקטר
באש מן השמים אין צריך עצים כלל.
[עפ"י
הפנים יפות, כלי חמדה פ' צו, קובץ שיעורים פסחים אות קי"ז, שיעורי רבי משולם
דוד, משנת חיים זבחים פ"י, אמרי חן פ' צו, ואוצר העיונים מסכת זבחים מהד'
מתיבתא]
"והקטיר
אתם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא". [ז' ה']
והנה כבר
מפורש בתחילת הפרשה שמדובר באשם וא"כ למה התורה חוזרת על זה? וכתב ע"ז
רש"י וז"ל אשם הוא [דורש "הוא" בהויתו יהא" עד שיוסר
ממנו שם אשם] עד שינתק שמו ממנו, לימד על אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו
אע"פ שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח, אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם
שניתק לרעי' [כלומר, בהמה שהוקדשה לאשם ואין בה צורך כבר, כגון שמתו בעליה או
שנאבדה ונתכפרו בעליה באחר ואח"כ נמצאה, דינה שתרעה עד שתסתאב ויפול בה מום
ובדמיה יקנו עולה לקיץ המזבח. ואם שחטה קודם שניתקה לרעיה דהיינו קודם שמסרה לרועה
עדיין שם אשם עליה ופסולה מלהיות עולה אף על פי שהיתה עומדת ליפול בה מום ולהיפדות
לצורך עולה ודין זה נלמד מאשם 'הוא', שכל זמן שעדיין שם אשם עליה אינה כשרה להיקרב
אף כעולה. אמנם אחר שנמסרה לרועה אם הקריבה לשם עולה כשרה כיון שכבר בטל ממנה שם
אשם – רא"ם]. ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו כמו שדרשו הוא הכתוב
בחטאת לפי שהאשם לא נאמר בו אשם הוא אלא לאחר הקטרת אימורין והוא עצמו שלא הוקטרו
אימוריו כשר [פירוש כיון ש'אשם הוא' נאמר לאחר שנתפרש סדר הקטרת האימורין והקטרת
האימורין אינה מעכבת, א"א לומר שאם הקטירם שלא לשם אשם יפסל הקרבן] ע"כ.
והוא מהסוגיא בזבחים דף ה' בשם רב הונא עיי"ש ובדף קי"ב ודף קט"ו
ובמנחות דף ד' ובפסחים דף ע"ג ובתמורה דף י"ח ובנזיר דף כ"ה
עיי"ש.
ויש כאן
שתי תמיהות: א] כשם שא"א ללמוד מזה על פסול שחיטה שלא לשמה כיון שמדבר הפסוק
על הקטרת אימורין שאין בו פסול, הרי כמו"כ לא ניתן ללמוד מזה על פסול שחיטה בסתמא
אחרי שנאמר הפסוק על הקטרת אימורין שאין בה פסול, ומ"ש בזה שלא לשמה משחיטה
סתם שע"ז אמרו בגמ' שאין לדרוש מפסוק זה, ושחיטה סתם כן דורשים מפסוק זה,
עיין בשפ"א שהניח קושיא זו בצ"ע.
ב] וגם צ"ב
טובא, מה ענין "אשם הוא" שנאמר בפרשת הקטרת אימורי האשם ללמד בזה ומזה
על דינו של אשם לאחר שנתכפרו בעליו שלכאורה אינו ענין כלל לפרשה שלנו שמדברת על
הקטרת האימורין ולא על דין האשם עצמו וודאי לא על דינו כשנתכפרו בעליו או שמתו. עי'
מה שהאריך בס' די באר מהד' תנינא.
תורת הקרבנות
בלשון הפסוקים
מצינו "זאת תורת העולה" "זאת תורת החטאת" "וזאת תורת האשם". חז"ל [מנחות ק"י
א'] דייקו ולמדו שהעוסק בתורת הקרבנות כאלו הקריבם. כותב השפת אמת [תרל"א ד"ה
זאת תורת] בזו הלשון "נראה כי המכוון מהקרבן הוא הלימוד
והתועלת שיוצא לאדם מהקרבן". כלומר, 'תורה' פירושה
להורות וללמד. "זאת תורת העולה" פירושו שהעיקר בקרבן העולה הוא מה
שהקרבן מלמד ומורה לאדם. חשוב לא רק להביא קרבן את ללמוד את תורת הקרבן, להפיק
לקחים, להעמיק בנושא כדי למצות את מירב התועלת מהקרבן. וכמה מאושרים אנחנו שיש לנו
יבול ספרותי מבורך ומשופע בנושא הקרבנות, הן בצד הלמדני, הן בצד ההלכתי-מעשי, והן
במבט הרעיוני מחשבתי. כל מה שמוטל עלינו לעשות בימינו הוא ללמוד. "זאת תורת
העולה".
בזוהר
הקדוש מובא [חלק ג כח ב רעיא מהימנא על הפסוק אש תמיד תוקד עי' גם סוטה כ"א]
שעבירה מכבה מצוה אך אין עבירה מכבה תורה. ומבאר ה'שפת אמת' את הדברים כדלהלן: "הפירוש,
כח מצוה הוא התקשרות והתדבקות, שכל מצוה מדבק האדם בו יתברך [מצוה
מלשון "צוותא" – חיבור והתקשרות] ולזאת, עבירה מקלקל ומפסיק
החיבור ומכבה עבירה דביקות המצוה [העבירה "מעבירה" את
האדם מהדבקות, ה"חטא" גורם לו "להחטיא" את המטרה, שהיא הקשר
אליו יתברך] אבל תורה היא בחינת קבלה שהאדם לומד ומקבל לעצמו
שנכנסין בו דברי תורה וזה לא יוכל להבטל על ידי עבירה כי כבר נדבקין בו דברי תורה
שקיבל". ולכן נקרא "בן תורה", כי כמו שא"א
לנתק את הקשר הביולוגי בן אב לבן, כך התורה נבלע בדמיו של הלומד אותה, וכאילו
מולידה אותו מחדש.
בהמשך
הדברים מובא בזוהר הקדוש "אבל לגבי מארי תורה לית ליה כבייה עולמית בהון בגין
דנהרין לה בכמה רזין דאורייתא דאור ר"ז אתקרי ומצוות דאורייתא דמקיימין לה
רבנן, תורה איהו לגבייהו לילה ויומם לא תכבה עלייהו בגין דמקיימין בה [יהושע א' ח']
והגית בו יומם ולילה". ומבאר השפ"א שתלמידי חכמים מקיימים מצוות לשמה
ומקבלים לימוד ודרך תשובה לידבק בו יתברך מכל מצוה שעושים, אם כן גם המצות שלהם הן
בבחינת 'תורה' ואין עבירה מכבה אותן.
ועפי"ז
יובן ענין הברכה. בתחום המעשה החיצוני, יכול מאד להיות שעם הארץ ותלמיד חכם שווים.
ההבדל ביניהם נעוץ בכך שתלמיד חכם פועל מתוך מודעות שמעשה המצוה מדבק אותו עם
המצווה שצוה אותנו בתורה לקיים מצוה זו, וכך הוא לומד מהמצוה את העיקר והמצוה
הופכת להיות בבחינת תורה. "אשר קדשנו במצותיו וצונו". ואילו עם הארץ
מתמקד במעשה החיצוני. ובלשון רבינו "וזה ענין ברכת המצות, שההפרש
בין תלמיד חכם לעם הארץ בעשיית המצוה הוא בהברכה ורצון עשייתו, כי גוף המעשים שוין,
רק הברכה היא על הציווי והוא דביקות המצות בהתורה, שהרי ציווי המצות הם בתורה
והברכה מברר זה שה' יתברך צונו בתורה כן ועל ידי הברכה מדבק המצוה בשורשה בתורה
כנ"ל".
נמצא, שאצל
התלמיד חכם אין בכוח העבירה לכבות את המצוות שלו כי כולן בבחינת תורה. והדברים מאירים
כספירים!!
שבת שלום
ואורות אין סוף!!! 
להערות ותרומות
alchehrm@gmail.com
אלפי מאמרים
תורניים באנגלית mevakeshlev.co.il ובלשה"ק shmatsabaitzlusa.co.il
