סיכום דברי כ"ק מרן אד"ש נר ב' דחנוכה

נר ב' דחנוכה תשע"ז

מוסיף והולך. ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון. יראה – נר חנוכה. בציון – נרות של ציון. היה תפוש נר חנוכה ועומד לא עשה ולא כלום [שבת כ"ב:]. צריך כסדר להתקדם.   

ביום השני נשיא יששכר נתנאל בן צוער. יום א' מלך – יהודה. יום ב' כח התורה.

שמונת ימי חנוכה כנגד ח' פסוקים הראשונים של מזמור י"ט בתהילים [מהר"ל]. יום ב' כנגד "השמיים מספרים כבודו א-ל מעשה ידיו מגיד הרקיע".

שמיים סיפור, רקיע הגדה. מה ההבדל?

בס' עיר גבורים מהכלי יקר מביא מדרש [שאין בידינו] למה שמיים? שמים [להעריך]. שאם אדם מתהלך ברצונו של מקום יגיד השמיים צדקו. אם לא – יספרו השמיים עוונו.

מעשי ידיו מגיד הרקיע – הגדת עדות [כלשון הגמרא "כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד"].

זוהר – כיון דלעי באורייתא אורייתא מודעת חוביה [איך לא היה בסדר] כמו אמא. זה יששכר. תורה. יודעי בינה לעתים. אדם חי בעולם חושב שהוא טוב ואינו עוסק בביקורת עצמית. נגד זה צריך "מוסיף והולך", כל הזמן להשתפר ולהתקדם. אפשר כל לילה נר איש וביתו. "מהדרין מן המהדרין" מפרש רש"י -  מדקדקין במצות, חושב כסדר איך להשתפר. זה הנר השני כנגד יששכר. אורייתא מודעת ליה חוביה.

היסתר איש במסתרים ואנכי לא אראנו. ומעשה ידיו מגיד הרקיע.

ויהי למס עובד – מס – גי' סיני. מה מתן תורה באימה ויראה כך יששכר. כחש בשרו. למס מלשון "המס בשרו". ויט שכמו לסבול. קבלת עול תורה.

השמיים מספרים כבוד א-ל. סיפור נעים לשמוע. למען תספר באזני בנך. בשמים רוצים שנספר כבוד א-ל. ראו גידולים שגידלתם. השמיים רוצים שהכל יהיה נחמד.

ומעשה ידיו מגיד הרקיע – זה הדין. מעשה ידיו בניו ובנותיו. דנים אותנו שאם אין מוסיפים והולכים משלמים בילדים. אם משקיעים בבן בגשמיות צריך באותה מידה להשקיע בו ברוחניות.

חנוכה חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין. הוא צריך גם לחנך את בניו.

בימי חשמונאי ובניו. שושילתא דדהבא. היהודים נפלו באותו זמן ברוחנית. היתה בחורה יהודיה שהתחתנה עם יווני ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל [סוף מסכת סוכה]. איך הגיעה לחוצפה שכזאת? קראו לה מרים בת בילגה. יש מרים שגדלה במצרים ושרה "אשירה לה' כי גאה גאה". אם מגדלים בלי השגחה על הבנים גדלים בצורה לא טובה כגון מרים בת בילגה.

בכל הגלויות אם לא השקיעו בילדים איבדו אותם.   

ר' אברהם יהודה קורדיש [מתנדב המנורה] חרף כל קשייו אמר "never give  up!"

אף פעם לא התייאש למרות כל הסבל שלו.

היה יהודי חסיד גור שכל מה שנתנו לו בשואה הייתה קצת מרגרינה לאכילה של כל היום. בחנוכה קרע חוט מהפיג'מה והדליק עם המרגרינה נר חנוכה כל שמונת ימים.

צריך להוסיף אור בעולם עד קיום "אור חדש על ציון תאיר". 

סיכום דברי כ"ק אד"ש נר א' תשע"ז

נר א' דחנוכה תשע"ז

מוצ"ש - ערכתי נר למשיחי. יארצייט של כ"ק מרן זצ"ל. מהר"ל בנר מצוה – היוונים בעיקר התנגדו לתורה ולעול מלכות שמים. פרק י"ט - השמים מספרים כבוד א-ל וכו' מכוון כנגד שמונת ימי חנוכה.

פסוק א' - למנצח מזמור לדוד:

למנצח – התגברות.

מזמור – שירה שמחה

דוד – רגל רביעית במרכבה, סעודה רביעית.

הנצחון על היוונים היה בבחינת למנצח מזמור לדוד. דוד – ענוה שפלות, "אנכי תולעת ולא איש" לעומת היונים שהם מתגאים ומתפארים.

יום הראשון - נחשון בן עמינדב. היחיד שלא כתוב אצלו התואר "נשיא". ענוה. ראשון לקפוץ לים.

עה"פ ויהי המקריב ביום הראשון וגו' כתב רבינו בחיי: "נחשון שבט יהודה הוא הקודם לכל הדברים בין בדגלים בין לחנוכת המזבח גם למלחמה גם לנחלת הארץ גם בגאולה לעתיד, בכולן נאמר קרבנו ובנחשון שהוא ראשון נאמר וקרבנו. והטעם כדי שלא יתגאה על האחרים לומר אני ראשון לכולם לכך התחיל בו וקרבנו כאלו הוא שני לאחרים ובכל השאר נאמר קרבנו כאלו כל אחד ואחד היה ראשון ומטעם זה לא הזכיר בו נשיא ובכל השאר שהקריבו אחריו הזכיר בכל אחד נשיא."

שבט יהודה – צדקה ממני.

עיקר עניינו של כ"ק מרן זצ"ל – היה משוכנע שהוא כלום.

תחילת ענינו של חנוכה – שפלות. רגלא דתרמודאי נפשות שפלות. פתילות ושמנים שאין מדלקין וכו' מדליקין בהם חנוכה.


בזה"ז מדליקו על שלחנו ודיו. מזבח – זובח את יצרו. הכי גרוע – גאוה.

מתי התפילה תועבה?

"מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה" [משלי כ"ח ט']

מה רע באדם שלא לומד אבל כן מתפלל - האם עדיף שגם לא יתפלל? מה התועבה כאן?

אולי - כאשר אדם מסיר אזנו משמיעת דברי תורה [לא רק שאינו שומע אלא עושה פעולה אקטיבית של הסרה], התפילה הופכת להיות תרגיל של סיפק האגו. רק ע"י לימוד התורה, שהוא כל כולו חדירה ודרישה להגיע לעומק רצון הבורא, התפילה מכוונת למילוי הרצון העליון וסיפוק צרכינו לצורך גבוה. [ועי' מי מרום תהילים ה' ב'].

להבין גם את ההגיגים

אמרי האזינה ה' בינה הגיגי [תהילים ה' ב']

דוד המלך מבקש מה' יתברך שלא רק יקשיב לקולו, לדבריו במובעים בפה, אלא יתבונן גם בכוונתו הפנימית, כי א"א לומר את כל אשר יש בלב פנימה.

אי קבלת מצוות עבריינים

לזכות משה יהודה בן פעשא דינה 

הרמב"ם בהל' תשובה [ז' ז'] כותב שעבריין עושה מצוות וטורפין אותן בפניו וכו' והיום הוא מודבק בשכינה וכו' ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה" עיי"ש. בס' רינת יצחק [ע"ס ישעיהו עמ' ח'] הקשה איפה מצאנו שמצוות צריכות להתקבל, ולא תירץ.

ראה במשנה בסוכה כ"ח במצות ישיבה בסוכה "וירדו גשמים משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו. ופירשה הר"מ בפהמ"ש שם "רמז כי השם אינו מקבל מעשיהם ברצון" עכ"ל. הרי לן בעשיית מצוות ענין של קבלת מצוה ברצון או איפכא. ועי' בהסבר דברי הרמב"ם בס' לתשובת השנה. 

היה קשה לי הלשון "וטורפין אותן בפניו" מי הטורפין? וראיתי בס' שם משמואל [במדבר עמ' ל"ז] שהכוונה לכחות החיצוניים. 

שרדנו בגלל הרחמנות

לזכות ידיד נפשי ר' דוד שוקראללה בן רחל וכל משפחתו

"לולא ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו לעמורה דימינו"

פירש רש"י - מאליו וברחמיו לא בצדקותינו. י"ל דבסנהדרין ק"ד ב' ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום וכי משוא פנים יש בדבר אמר ר' יוחנן מדה יתירה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, דאילו בסדום כתיב ויד עני ואביון לא החזיקה ואילו בירושלים כתיב ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן ופירש"י אלמא רחמניות היו ומדה זו כיפרה עליהן שלא נהפכו. [איזה חידוש! הן נשארות רחמניות למרות שבישלו ילדיהן. אין לשפוט אנשים עפ"י מעשיהם. לפעמים הם בעצם שונים במהותם ממה שמשתקף ממעשיהם.]

וביאר ברינת יצחק, שלא נענשו מחמת שרחמניות היו כמש"כ הגר"א להלן ג' י"א דכשהרשע טוב לבריות אזי מטיב עמו ג"כ ומענישו בחסד לא לפי הגמול הראוי עפ"י הצדק וזהו דכתיב הכא לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד שאילו היינו נענשין לפי הגמול הראוי היינו כסדום ועמורה ורק כיון שהיו טוב לבריות הקב"ה ג"כ הענישם בחסד.

ויש להוסיף את דברי המהר"ל: כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים - דבר זה ענין מופלג, שכל מי שהוא מרחם על הבריות מרחמין עליו, ודבר זה בארנו, כי מדת הרחמנות מצד שהוא מתקשר ומתאחד עם אותו שהוא מרחם עליו, ולכך האדם מרחם על בנו מפני שדעתו קשורה בבנו, והאוחז במדה זאת, הוא דבק במדריגה שבה מתאחדים ומתקשרים דברים המחולקים, ומדה זאת אינה לחצאין, עד שבמדה זאת הכל אחד, מדת התאחדות אינה לחצאין, שאם היתה לחצאין דבק במדה שכל הדברים מתקשרים מתאחדים, ובשביל זה הוא מרחם על הבריות כאשר מתאחד עם הבריות ודעתו קשורה בהם. וכאשר הוא דבק במדת התאחדות שכאשר דבק במדת התאחדות בכח מדה זאת שבה הכל אחד, וכמו שהוא מתקשר במי שצריך לרחמנות הוא העני, גם כן השי"ת מתקשר עמו. הרי גם כן יש מרחמים עליו בשביל האחדות הזה... וכאשר תבין בחכמה כי מדת הרחמים מקשרת הכל ביחד, ומזה תבין הדברים אשר רמזו חכמים והם דברים גדולים מאד. (חידושי אגדות שבת קנ"א ב')

פשר דברי רש"י שנבואה נמסרת מנביא לנביא

לזכות ידיד נפשי, מוקיר רבנן, ואיהו גופיה צורבא דרבנן, הרב הגאון ר' זאב רייניץ לברכה והצלחה לו ולכל בני ביתו!!

לזכות ידיד נפשי הרב הירש יונתן בן מרדכי אפרים וכל בני ביתו היקרים!!

לזכות ידיד נפשי ר' יהודה יעקב בן דינה חאשע לברכה והצלחה בכל מעשי ידיו יחד עם אשתו היקרה!!

כתוב "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך" מפרש רש"י "כמו שאני מקרבך, מאחיך כמוני יקים לך, וכן מנביא לנביא". ורבים ראו וכן תמהו, מה פשר דברי רש"י "וכן מנביא לנביא".

וכך כתב הגרי"ז: "יעו"ש בפירש"י כמו שאני מקרבך מאחיך יקים לך תחתי וכן מנביא לנביא עכ"ל.  

לכאורה הלשון תחתי אינו מובן, וכן מה זה שסיים אח"כ וכן מנביא לנביא, דאטו נבואה דבר הנמסר מנביא לנביא הוא. אמנם מצאנו כן גם בלישנא דקרא "ואת אלישע בן שפט וגו' תמשח לנביא תחתיך", וכל זה צריך ביאור.

ונראה דבהך נביא אקים להם וגו' מלבד מה שנאמר בזה עיקר הדין של נבואה, עוד נאמר בהך קרא הבטחה שיהי' להם תמיד נביאים בכל דור ודור ולא יצטרכו למעוננים ולקוסמים ולא תהיה שעה שלא תהיה נבואה בישראל. והרי תנן באבות וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, הרי דעד אנשי כנסת הגדולה נמשכה שלשלת הנביאים בלא הפסק. ועיין בס"ע דקחשיב שם למ"ח נביאים כל נביא באיזה דור ובאיזה שעה נתנבא וקחשיב שם כל הדורות מימות משה עד זמן בית שני, והיינו משום דכ"ז נכלל בהבטחת נביא אקים להם וגו' שיהיה להם בכל שעה נביאים עד זמן אנשי כנסת הגדולה נסתלקה רוה"ק מישראל [וגם זה היה בגדר עונש כדכתיב ישוטטו לבקש דבר ד' ולא ימצאו אבל לע"ל כתיב רוחי אשר עליך וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וגו מעתה ועד עולם. ועיין בת"י שם דזה קאי על נבואה שלא תפסק מהם עד עולם והן הן דברי רש"י הנ"ל שכתב יקים לך תחתי וכן מנביא לנביא דלעולם תהיה נבואה בישראל ועד שלא שקעה שמשו של זה תזרח שמשו של נביא אחר וזהו פירושא דלישנא של יקים לך וגו' ודוק עכ"ד.

ונראה בזה עוד דאיתא בדרשות הר"ן דרוש ח וז"ל כי מרע"ה היה עלול בחכמה ובנבואה מהעילה הראשונה ומפני זה קבל את ב' ההשפעים בשלמותם ויהושע קבל ההשפעים ההם באמצעות משה כמ"ש וסמכת את ידך עליו. וכן הנביאים הנמשכים באמצעות יהושע כמו שאמרו חז"ל משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע עכ"ל. 

הרי שכמו שהתורה נמסרה ממקבל אחד למקבל שני כך גם הנבואה נמסרה מנביא לנביא ר"ל ההשפעים שעל ידם מתנבא הנביא גם זה עובר מנביא לנביא. ונראה שדברי רש"י הן הן ממש הדברים הכתובים בר"ן שגם נבואה הוא דבר הנמסר מנביא לנביא כמו שהתורה נמסרת מאחד לשני וכמו שהר"ן השווה ביניהם. וזהו מה שכתב רש"י "וכן מנביא לנביא" שע"ז שאל הגרי"ז וכי נבואה הוא דבר הנמסר מנביא לנביא אכן באמת כן הוא כמו שהבאנו מהר"ן. והדברים מפורשים ויק"ר פרשה י' ב' וז"ל כל הנביאים קבלו נביאות נביא מן נביא יעוי"ש. כ"כ בס' תורה אור [עמ' תקכ"ד] בספר שירת דוד [דברים י"ח ט"ו], ובס' אלומת יוסף [דברים שם] ובס' אמרי חן [שם].

ויש להעיר על מה שכתב הגרי"ז בסוגריים שהסיבה להפסקת הנבואה היתה עונש. ויש להעיר שהרמב"ם כתב במו"נ [ח"ב פ' ל"ו] שהסיבה היתה שבגלות היו בעצלות ועצבות ותגבורת התאוות הבהמיות ואיבדו את כח המדמה הנצרך לנבואה עיי"ש הרי שלא היה עונש אלא תוצאה מהמידות המגונות הנ"ל. בס' תורה אור דייק ממש"כ שם "וזאת היא הסיבה העצמית הקרובה בהפסק הנבואה" – הרי שהרמב"ם רק ביאר את עיקר הסיבה אבל היו סיבות נוספות. ולי נראה שעצלות ועצבות ותגבורת התאוות הבהמיות כלולות בקטגוריה של חטא וממילא בא עליהן עונש הפסקת הנבואה. וסיים שם הרבמ"ם שהחזרת השמחה וכו' וכח המדמה יהיו הסיבה להחזרת הנבואה בימות המשיח במהרה בימינו.

ובס' מנחת אברהם [ח"א סי' א'] כתב שהר"מ בהקדמה לספר המצוות מנה את חכמי ישראל מקבלי התורה, ובתוכם מנה את הנביאים שהיו בדורם ראשי הסנהדרין והמקור הוא בריש אבות שזקנים מסרו לנביאים. ומוכח מזה שכל נביא הדור היה גם גדול ההלכה בדור. ועיין בידיים פ"ד מ"ג מצרים מעשה זקנים ובבל מעשה נביאים והנדון שלפנינו מעשה זקנים ידון מעשה זקנים ממעשה זקנים ואל ידון מעשה זקנים ממעשה נביאים. ויל"פ שראש בי"ד הגדול שתיקן מעשרות בבבל היה מהנביאים וכדברי הרמב"ם כאן. ועיין בתוס' ב"ק פ' ע"א ד"ה מכי ועיין בלחם שמיים לידיים שם. ואין ללמוד מדרך תקנת נביאים לדרך תקנת זקנים.

ובדבריו אלו נראה להסביר מ"ש בגמ' בבא בתרא ט"ו ע"א לגבי כתיבת כתבי הקודש שכל נביא כתב ספרו חוץ מיחזקאל שכתבוהו אכנה"ג. והקשו רש"י ותוס' למה יחזקאל לא כתב ספרו וא"א לומר כיון שהיה בחו"ל שהרי גם ירמיה היה בחו"ל. ולפי דברי הרמב"ם ניתן לתרץ, כיון שאמרו במגילה י"ד ע"א שכל נבואה שהיא צריכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה. ולקבוע איזה נבואה נצרכה לדורות דבר זה קובע ראש הסנהדרין וזהו מכלל תפקידו כי זה בכלל המינוי על מסירת התורה. [ועיין בשבת י"ג ע"ב שאלמלא חנניא בן חזקיה שדרש ספר יחזקאל היה נגנז ועי' בילק"ש ריש ישעיה שאע"פ שישעיה ועובדיה היו מתנבאים מפי הקב"ה אילו היתה סנהדרין זזה הם לא היה להם רשות להתנבאות ועיי"ש להלן זה גדול שבנביאים וזה ירוד שבנביאים וכו' משמע שבאו ללמד על כל הנביאים]. ומסדר הדורות ברמב"ם רואים שהנביאים היו ראשי הבית דין ובכללם מנה את ירמיהו הנביא שהיה ראש הסנהדרין אך יחזקאל הנביא שהיה בחו"ל רוב זמן נבואתו עיין בתענית כ"ה ע"א לא נמנה ברמב"ם כראש הסנהדרין וא"כ דברי נבואתו לא היו אצל ראש סנהדרין בימיו וע"כ יחזקאל לא כתב ספרו.

ונראה שבדברי הרמב"ם הנ"ל שכל הנביאים היו בדורם ראשי הסנהדרין מתבארים דברי רש"י עה"כ בפר' שופטים נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ד' א' וגו' ופרש"י כמו שאני מקרבך אחיך יקים לך תחתי וכן מנביא לנביא. ודבריו צ"ב מהו המובן של מנביא לנביא ולהנ"ל יל"פ שזוהי הבטחה שלא רק יקים נביא אלא שגם מסירת התורה מדור לדור שהיא ע"י ראש הסנהדרין שהוא ממונה למסור התורה כדברי הרמב"ם כאן גם מסירה זו תהיה ע"י מי שהוא גם נביא וגם ראש הסנהדרין כפי שהיה מש"ר וכמו שמבואר כאן במנין ראשי הסנהדראות שמנה הרמב"ם.

הרמבם בפ"ז מהל' יסודי התורה כתב שאין הקב"ה מנבא אלא לגדול בחכמה. והנה בפ' מקץ כתיב אחרי הודיע וגו' אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. וביאר בחידושי הרי"ז זל שמזה שידע הפתרון אין ראיה שהוא נבון וחכם כיון שלא ידע זאת מדעתו וחכמתו רק בנבואה מאת ה' אבל אחרי שה' הודיע אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך דהרי זה מתנאי הנבואה שאינה שורה רק על חכם וא"כ כיון שסוף סוף נביא אתה, אין נבון וחכם כמוך.

והנה הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה כתב שמימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבע"פ אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא למד על פה ברבים. הרי כתב הרמב"ם שהראש בית דין או הנביא היה כותב זכרון שמועות ששמע מרבותיו ומלמדן לרבים. וצ"ב דבשלמא ראש בית דין הרי כתב הרמב"ם בפ"א מהל' סנהדרין ה"ג שהראש בית דין הוא הגדול שבחכמה שבסנהדרי גדולה ויש לו נשיאות התורה לכך היה מלמד על פה לרבים אבל הנביא מ"ט היה מלמד ע"פ ברבים כשנבואה אינה מועילה בפירושי התורה ובהוצאת ענפי המצות בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. ותירץ בס' גבורת יצחק [אבות עמ' כ"ה] שלפי מש"כ הרמב"ם שאין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, שפיר היו הנביאים מלמדין תורה לרבים מחמת חכמתם הגדולה עיי"ש בענין זה וינעם לך.

ע"ע בס' שירת יהודה [עמ' ש"נ], בס' לחם חוקי [סי' מ"ב], ובס' רינת יצחק [ס' ישעיהו עמ' ו'].       

ואודות מה שכתבנו בשם הגרי"ז שאין רוח הקודש בזמן הזה בזמן הזה, הנחה זו אינו מוחלט ופשוט. עי' בשו"ת דברי חיים [ח"ב יו"ד סי' ק"ה] שבודאי יש רוח הקודש גם בזמן הזה. וע"ע בשו"ת בית שלמה [או"ח קי"ב], שו"ת כנסת יחזקאל [ח"ב סי' ל'], שפע חיים [מכתבים ח"ד סי' ר"ל], שערי אמונה [סי' כ"ו-כ"ז], ימות המשיח בהלכה [ח"א סי' ד'], קובץ בית יצחק מ' [עמ' 426 והלאה] ועוד ועוד.   

ולסיום - מה הביאור בדברי משה שהנביא יהיה "כמוני" כאשר ידוע שלא קם נביא כמשה? וכבר עמדו על כך פרשני רש"י.

יה"ר שנראה בקרוב גילויים נבואיים והתגשמות דברי הפסוק - וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד.