לזכות רפואה שלימה לאדמו"ר ר' יצחק מנחם בן גיטל מירל בריינדל לאה לרפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל
וברכה והצלחה לאברהם מרדכי בן נעכא גיטל
הצעת
דברי הגמרא ותוספות
אי' בגמרא: ההוא
דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבינתה דזבנה מינך א"ל את לאו
קא מודית לי דהאי ארעא דידי היא ואת לא זבינתה מינאי, זיל לאו בעל דברים דידי את וכו'.
וכתבו
תוס' [ד"ה לאו] 'ובעובדא דידן אי הוי מייתי המחזיק סהדי דדר ביה חד יומא, נראה
לרשב"א דהוה ליה לאוקמי לארעא בידיה [כיון שהוא ודאי לוקח והדין הוא שאם בא
ודאי לוקח בפנינו להחזיק בקרקע והמוכרה אינו בפנינו להסביר כיצד קנאה, טענינן עבור
הלוקח כמבואר לעיל כג,א], אע"ג דליכא מיגו [לטעון שלא היה של המערער מעולם
כיון שהוא מיגו למפרע], מ"מ טענינן ללוקח מאחר שהיה המוכר נאמן לומר זבינתה מינך
במיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם. ואע"ג דהאי לוקח ידע שהיתה שלו והוי כחד
סהדא מכל מקום הוי מיגו, כדמשמע לקמן [דף ל"ג] גבי נסכא דר' אבא [שם מבואר
במי שחטף חתיכת כסף מחבירו בפני עד אחד וכשבא לתובעו בב"ד מודה שחטף אלא
שטוען שהכסף שלו והתובע גזלו, דינו כמחויב שבועה שאין יכול להשבע דמשלם, דלשלם
אינו חייב שהרי אין שני עדים על החטיפה, לפוטרו א"א שהרי יש עד אחד על החטיפה
וחייב לכל הפחות שבועה, ולהשבע שהנסכא שייכת לו אין יכול שהרי הודה שחטף ונחשב
כגזלן הפסול לשבועה] דאי לא דהוה מחויב שבועה ואינו יכול להשבע היה נאמן לומר דידי
חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי והיה מכחיש את העד והכא לא הוי מחויב שבועה דאין נשבעין
על הקרקעות. וכה"ג מצינו בסוף המוכר את הבית לקמן דף ע גבי מפקיד אצל חבירו בשטר
דאע"ג דלא טענינן ליתמי נאנסו אפ"ה טענינין ליה החזרתיו לך כיון שאביהם היה
נאמן בטענה זו במיגו דאי בעי אמר נאנסו. ואור"י דלא דמי לההיא דהמוכר את הבית
דהכא אם היה רוצה המוכר לזכות בטענה זו דלא היתה שלך מעולם לא היה מעכבא הלוקח שהרי
יודע היה שהייתה שלו'.
קצות
– נחלקו אם מתחשבים בטענה הפוטנציאלית, לרשב"א – לא, לר"י - כן
בביאור
מחלוקתם כתב הקצוה"ח [קמו, יא] שנחלקו במחלוקת רשב"ם ותוספות לקמן
[קלה,א] האם האומר יש לי בנים כדי לפטור את אשתו מן היבום לאחר מותו, שנאמן במיגו
שהיה יכול לגרשה, האם מכיון שכל נאמנותו מתבססת על כך שהיה יכול לגרשה, א"כ
אסורה לכהן [דעת הרשב"ם], או דילמא מכיון שסוף סוף הנאמנות היא בטענת יש לי
בנים מותרת לכהן [דעת תוספות]. וי"ל שהרשב"א סובר כמו התוספות שם, שאין
מתחשבים בטענה הפוטנציאלית שמכוחה נוצר המיגו, ולכן בסוגיתנו נאמן המחזיק בטענתו
למרות שלא היה מחזיק בה ע"י טענת מיגו, משא"כ לשיטת ר"י הסובר
כשיטת הרשב"ם שמתחשבים גם בטענת המיגו הפוטנציאלית וכיון שלא היה מעמידה
ברשותו בטענה זו ['לא הייתה שלך מעולם'] לכן אין מועילה לו טענתו של עכשיו.
ר'
אלחנן – נחלקו אם גדר מגו הוא שאינו משקר [רשב"א] או כח הטענה
[ר"י]
ר'
אלחנן [קובץ שיעורים ב,ג] כותב שנחלקו בביאור נאמנות המיגו, אם הוא מצד נאמנות דמה
לי לשקר או מצד כח הטענה. הרשב"א [ותוספות לקמן] סברי מרנן שהנאמנות הוא מצד
ההוכחה שאינו משקר וא"כ אין נ"מ במה שהיה יכול לטעון לגבי המציאות של
עכשיו, כיון שנאמן בטענתו עתה כשלעצמה, משא"כ לשיטת הר"י [וכן
הרשב"א לקמן] שהנאמנות היא מצד כח הטענה האחרת שהיה יכול לטעון, א"כ
אינו נאמן עתה יותר ממה שהיה נאמן בטענה האחרת.
קושיא
על הקצות - ברשב"ם לא כתוב מה שאומר הקצות בשמו
והנה
שיטת הרשב"ם מבואר בהדיא דס"ל כשיטת הר"י דאם לא החזיק ג' שנים אינו
מועיל אפילו אם הביא עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד עיי' ברשב"ם דף ל' ע"ב
בסוף ד"ה אמר ליה מפלניא זבינתה וכו' וכמוש"כ הרמב"ן כן בשמו של הרשב"ם
והאריך בזה גם בש"ך [סי' קמ"ו ס"ק י"ג עי"ש] ולפי דברי הקצה"ח
נכון מאוד שהרשב"ם לשיטתו בפרק יש נוחלין דס"ל דאסורה לכהן משום דכיון שלכהן
ליכא מגו דגרשתי כנ"ל אבל דברי הקצה"ח תמוהים מאוד דאדרבה משמע ברשב"ם
שם להיפוך, דשטתו דגם לכהן מותרת במגו דגרשתי עי"ש ברשב"ם דף קל"ה ע"א
בד"ה הא"ר חייא בר אבא וכו' 'ומיהו לכהנא אסירא דהא לא פטרינן לה אלא בטענת
גרשתי את אשתי וגרושה פסולה לכהן שהרי אינה נפטרת בטענת יש לי בנים וכו' ואיהו לא טעין
יש לי בנים דניהמני' ע"י מיגו דמצי פטר לה בגט ע"כ והמהרש"א מפרש שהרשב"ם
ס"ל דאי הוה פוטר אותה בטענת יש לי בנים הויא מותרת לכהן עי"ש והיא תמיהה
גדולה על הקצה"ח והעיר בזה בקובץ שיעורים ח"ב סי' ג' אות י"א עי"ש.
[זה אמנם שיטת הריא"ז ובחי' הגר"ח מטעלז כתב שזה פשוט ט"ס]. ולפי"ז
לפי סברת הקצה"ח שתולה סברת מחלוקת הרשב"א והר"י במחלוקת הרשב"ם
ותוס' בפרק יש נוחלין א"כ דברי הרשב"ם סותרים אלו לאלו דשם ס"ל דמותרת
גם לכהן במגו זו דגרשתיו אף דבכהן לא שייך המגו וכאן ס"ל כשיטת הר"י דכיון
דבלוקח לא שייך המיגו לא מהני המיגו של המוכר כנ"ל. וגם הר"י נראה דס"ל
שם דאם אמר יש לי בנים דמותרת גם לכהן אף שהנאמנות היא מטעם בידו לגרשה והא באומר גרשתיה
אז אסורה לכהן עי"ש בתוס' דף קל"ה ע"א ד"ה חזיא לכהנא רבה וכו'
שכתב גם כן כלשון הרשב"ם משמע ג"כ דס"ל דמותרת לכהן עי"ש
וא"כ דברי הר"י סותרים עצמם לפי דברי הקצה"ח דתלה מחלוקת הרשב"א
והר"י בהך דינא דיש לי בנים כנ"ל.
חילוק
בין סוגיתנו לסוגיא ביש נוחלין
ובספר
שערי יצחק [לגר"י פלקסר זצ"ל ב"ב סי' לח] כתב לחלק בין הך דינא דיש
לי בנים להך מחלוקת של הרשב"א והר"י. ותמצית תירוצו היא שבמקרה של 'יש
נוחלין' אנחנו כבר קובעים שהיא מותרת לשוק [מכח המגו] וממילא נגרר הדין שמותרת
לכהן. ואילו כאן אנחנו דנים כשהקרקע כבר ביד הלוקח, שיתכן ומאוחר מדי להשתמש
במיגו, שהרי ללוקח אין מגו רק למוכר יש מגו]. וכלשונו: דהנה זה נראה ברור, דאם היה
מערער על המוכר לפני שמכר להלוקח השדה והמערער אין לו עדים שהשדה שלו, ברור דהי' נאמן
המוכר שלקח מהמערער במגו דלא היה שלך מעולם. ואף אם הלוקח הזה שלקח השדה אח"כ
מהמוכר הי' עומד שם והוא יודע שהשדה של המערער ג"כ הי' נאמן המוכר דהרי נאמן גם
נגד עד אחד כמוש"כ התוס' וע"ז לא חולק הר"י. ואם אח"כ כשזכה המוכר
מטעם מגו והבי"ד מאמינים לו שקנה השדה מן המערער ואח"כ יקנה הלוקח השדה מן
המוכר אז אפילו אם יבא המערער ויערער אצל הלוקח ודאי שמעמידים את השדה ביד הלוקח כיון
שכבר נתברר בבי"ד שהשדה של המוכר שמכר לו. ואף דלגבי לוקח ליכא מגו אבל מ"מ
כיון שכבר התבררה התביעה לפני שבאה השדה לידי הלוקח ונתברר שהמוכר קנה השדה מהמערער
לפני שנולדה התביעה על הלוקח. וברור אצלי דבכהאי גוונא הרשב"ם והר"י מודים
דמוקמינן השדה ביד הלוקח [ומצאתי כן בנימוקי יוסף בשם הרב רבינו יונה ז"ל עיי"ש
דברי הנימוק"י וכן נפסק בשו"ע סי' קמ"ו סעיף ט"ו].
אבל
כאן דמיירי שהמערער ערער על השדה כשהיתה ביד הלוקח ועכשיו נולדה התביעה, וכשהשדה ביד
הלוקח, יש לנו לומר דטענינן ללוקח שהמוכר הי' נאמן במגו דלא היתה שלך מעולם וא"כ
דין המגו אנו מקיימים עכשיו ביד הלוקח והלוקח יודע שהשדה היתה של המערער, בה נחלק הרשב"א
עם הר"י, דהרשב"א ס"ל שטוענים ללוקח וכאילו שהמוכר היה עומד לפנינו
והי' טוען שלקח השדה מהמערער שהי' נאמן במגו ולכן אף שנולד הספק ביד הלוקח מ"מ
מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו עיי"ש בסוף דברי התוס' מה שחולק הרשב"א
עם הר"ח והגאונים והוה כאילו המוכר טען טענת המיגו. והר"י והרשב"ם ס"ל
כיון דהספק נולד עכשו כשהשדה כבר ביד הלוקח ואז צריכים לומר המגו, לא מהני מגו כזה
שהלוקח יודע שהשדה היתה של המערער. וראה בספרי שערי יצחק חלק א' שהבאתי סברא כזו בשם
השערי יושר שער ב' פ"ב וסמכתי שם גם על דברי הרמב"ם בפט"ז מהל' סנהדרין
דאין צריך שני עדים למלקות רק בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק וכו' ובשב שמעתתא
שמעתתא ד' פ"ח ביאר על פי שיטת הרמב"ם הזאת דאף דבדיני ממונות לא אזלינן
בתר רובא זה רק אם הרוב בא לאחר המעשה אז לא מהני הרוב להוציא ממון אבל אם הוקבע הדבר
על ידי הרוב או החזקה קודם המעשה מהני אחר כך אפילו נגד חזקת ממון עי"ש בדבריו
הנעימים.
ולפי
זה מיושב מאוד דשם ביש נוחלין בהך דאמר יש לו בנים הנידון הוא באשה זו לאחר מיתת בעלה
אם היא זקוקה ליבם או לא וכיון דמהימנינן ליה דיש לו בנים במגו דבידו לגרשה ושוב כשמת
בעלה יש לה היתר נשואין לשוק מכח מגו זה שוב אח"כ מותרת להנשא גם לכהן כיון שכבר
היה עליה לפני זה היתר נשואין לשוק כנ"ל ולכן שם להר"י והרשב"ם מותרת
להנשא גם לכהן [ותלמיד אחד העיר לי בדומה לסברא זו מש"כ בהפלאה סוף פרק א' דכתובות
דף ט"ו ע"ב תו' ד"ה לא צריכא וכו' לענין אין הולכין בממון אחרי הרוב
אם קבעו דין רוב לגבי שאר דינין לעינן איסור וכדומה שוב גם לגבי שאלת ממון הולכין אחרי
הרוב שקבעו כבר ויפה העיר כנ"ל בעזהי"ת].
מצאתי
סמוכין לסברתי מדברי הריטב"א לקמן דף קלד ע"ב ד"ה הא נמי תנינא וכו'
שכתב שם באמר יש לי בנים דמותרת גם לכהן וז"ל שם וי"ל דלאו מיגו מעליא הוא
דאילו הי' מגרשה היה פוסלה לכהונה ואשמעינן השתא דכי אמר בני הוא הואיל ויש לו מיגו
להתירה לשוק בלא חליצה מהימנינן ליה לגמרי ואפילו להתירה לכהן הדיוט שהרי פסול כהונה
מילתא אחריתי הוא ולא בא הוא עתה להתירה לכהונה וכו' עכ"ד ה'שערי יצחק'.
עוד
קושיא על הקצות – הרשב"א סובר שעדים על חד יומא לא יועילו ומ"מ אם יבוא
המוכר ויטען שקנה נאמן במיגו שיכל לומר להד"ם
יש
שהקשו מהרשב"א, שבחידושיו לסוגייתינו סובר כר"י בתוס' שעדים על חד יומא של
המוכר לא יועילו למחזיק ובכל זאת כותב שאם יבוא המוכר כעת לבי"ד ויטען שקנאה מהמערער
במיגו דלהד"ם יהיה נאמן להחזיק את השדה ביד הקונה. ולפי שיטת קצוה"ח זה כלל
לא אמור להועיל. שאם עדים על חד יומא לא מועיל סימן שמתחשבים בחוסר יכולת של הקונה
להשתמש בטענת המוכר ומהדין השני שהבאנו ראינו שיכול להשתמש בטענת המוכר. [אמנם יש לציין
שרבנו יונה חולק וסובר שלא יועיל שהמוכר יבוא לפנינו ויטען שקנאה מהמערער].
עוד
קושיא – הראיה שמביא הרשב"א לא מתייחסת לאופן שהטענה הפוטנציאלית אינה מועילה
[כהבנת הקצות]
הראיה
שמביא הרשב"א לשיטתו היא מדף ע שם טענינן ליתמי החזרתי במיגו דנאנסו למרות שנאנסו
לא טוענים להם כי זו טענה לא שכיחה. לפי שיטת קצוה"ח ראיה זו לא קשורה כלל למחלוקת
עם ר"י שהיא - האם מיגו יכול להועיל גם לגברא שאצלו טענת המיגו לא מועילה ואצל
היתומים ודאי שטענת נאנסו גם מועילה וכל הסיבה שלא טוענים להם נאנסו זה רק כי היא לא
שכיחה.
ר'
נחום – נחלקו אם זה דין תורה עם המחזיק או המוכר
הגאון ר' נחום [בחידושיו לב"ב עמ'
רצ"ב] בשונה מהקצות כתב בביאור מחלוקת הר"י והרשב"א, דיסוד פלוגתתם
תלוי בגדר דין טענינן. דהנה בנידו"ד שבא המערער ותבע את המחזיק הרי"ז דין
תורה בין המערער והמחזיק. ולפ"ז גדר דין טענינן הוא דבית דין טוענים עבור הלוקח
את כל מה שהמוכר היה נאמן לטעון אילו היה בא לפנינו לטעון לטובת הלוקח. והך טענה הוי
טענת הלוקח, [והא דמהניא טענת המוכר הוא משום דאיהו ג"כ מיקרי בעל דין בדין תורה
שבין המערער למחזיק וכמ"ש בב"ק ד"ח דראובן שמכר שדה לשמעון ובא בע"ח
לראובן דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה משום דאמר ליה אי מפקת מיניה עליה הדר].
אמנם יל"פ להך דינא באו"א דכיון שהמוכר ג"כ מיקרי בעל דין בדין תורה
זה (מדינא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה וכנ"ל) דיינינן ליה כדין תורה בין המערער
למוכר ואנו טוענים עבור המוכר את כל מה שהיה יכול לטעון אילו היה בא לפנינו. ולפי דרך
זו הך טענה הו"ל טענת המוכר אלא דממילא מהניא הך טענה גם ללוקח כיון שהוא בא מכח
המוכר ודוק.
ולכאורה
בזה גופא נחלקו, הר"י ס"ל שזה ד"ת בין המערער ללוקח וגדר דין
טענינן שאנו טוענים ללוקח כל מה שהיה המוכר יכול לטעון עבורו, ומשו"ה
ס"ל שבנידון דידן לא שייך לזכות את הלוקח מכח המיגו דמוכר דהוא עצמו יודע
שהקרקע שייכת למר"ק וביחס לעצמו אין מיגו. משא"כ לפי הרשב"א
מחשיבים זאת לד"ת בין המערער למוכר וגדר דין טענינן הוא שאנו טוענים עבור
המוכר את כל מה שהיה יכול לטעון, וכיון שהמוכר היה יכול לזכות בקרקע בטענת
להד"ם שפיר יש כאן מיגו מעליא. וכ"כ בשיעורי ר' דוד עמ' פז וע"ע
בשיעורי רבי ראובן גרוזובסקי.
ציטוט
דברי הרשב"ם
כתב
הרשב"ם [ד"ה א"ל מפלניא] שאפילו החזיק בה שלש שנים אינו חזקה
ומפקינן ליה מיניה דהא חזקה שאין עמה טענה היא, שהוא אינו יודע אם היתה של אותו
שמכרה לו אם לאו וכו' ואע"ג דליכא עדים למערער מדקאמר ולא קמודית לי וכו' ולא
אמרינן מיגו דאי בעי אמר אנא זבינתה מינך ואכלתיה שני חזקה כי אמר נמי מפלניא
זבנתה דזבנה מינך נאמן שהוא עצמו אינו יודע אם זבנה המוכר מיניה דמערער אם לאו,
הלכך כיון דהוא מודי למערער דשלו היתה הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וגם מודה הוא
שאינו יודע אם לקחה המוכרה לו מן הבעלים אם לאו דהא לא טעין דזבנה מינך קמאי דידי וגם
אין לו עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד הלכך הפסיד. אבל החזיק שלש שנים וטעין מפלניא
זבינתה דזבנה מינך קמאי דידי כלומר שידעתי בברור שלקחה מינך, נאמן, מיגו דאי בעי
אמר אנא זבינתה מינך ואכלתיה שני חזקה. אי נמי יש לו עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד.
והכי אמרינן לקמן בפירקין דמ"א גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין, והכא בהאי
עובדא אפילו אם באו עדים שהחזיק בה יום אחד אותו המוכר אבל אין יודעין אם לקח אותה
אם לאו, אינו מועיל כלום מאחר שזה לא החזיק שלש שנים וגם הראשון אין לו שטר מכירה
מהבעלים.
למה
לדעת הרשב"ם בלא החזיק ג' שנים אינו נאמן במיגו
תוספות
כותבים שאין דברי הרשב"ם נכונים שצריך שלש שנות חזקה יחד עם הטענה שנמכר
לפניו או שהחזיק בה המוכר יום אחד אלא במקרה שלמערער יש עדים שהקרקע שלו היתה,
ולכן צריך המחזיק שלש שנות חזקה כדי שיוכל לטעון מכחם לבעלותו עליה. אבל במקרה
שאין למערער עדים וכל הסתמכותו היא על הודאת המחזיק שהוא היה הבעלים הראשונים [כמו
בסוגייתנו שנאמר 'לאו את קמודית' – משמע שעל הודאתו בלבד המערער מסתמך], אז נאמן
המחזיק לטעון שנמכר לפניו או דר בה המוכר יום אחד אפילו בלי חזקת ג' שנים, שהרי יש
לו מיגו לומר שלא הייתה של המערער מעולם. וצ"ע לבאר טעמיה דהרשב"ם שבלא החזיק
ג' שנים אינו נאמן במיגו.
ותירץ
הגר"ד שוורצמן זצ"ל [בשיעוריו למס' ב"ב] לפי דברי הנימוק"י [כ"ב
ע"א ברי"ף ד"ה אי אית לך סהדי] שהקשה בההיא דדר בעיליתא שהוצרך להביא
עדים שדר בה המוכר יום אחד למה לא יהא נאמן לומר שיודע בעצמו דדר ביה המוכר חד יומא
במיגו דמצי למימר אנא זבינתה מינך [כמו שנאמן בהאי מיגו כשאומר קמאי דידי זבנה המוכר
מינך].
ותירץ
'דלא אמרינן מיגו אלא במילתא דבתר דמהימנינן ליה משום מיגו שוב ליכא ספיקא אבל במילתא
דאף כי נימא מיגו ונאמין שהייתה של המוכר אכתי איכא לספוקי אם קנאה המוכר מהמערער או
לא, לא אמרינן מיגו דלא מפיו אנו חיין שנאמין כל כך לדבריו משום מיגו עד שנצטרך לברר
ספק אחר מדעתינו לקיים דבריו ולמטען שהמוכר לקחה מן המערער'.
פירוש
שהוא דין בהלכות טענינן דאין אנו טוענין ע"י מיגו שמיגו הוא כח נאמנות ומועיל
דוקא כשע"י המיגו עצמו זוכה בדין אבל אם המיגו לבדו אינו מוכיח שהקרקע שלו ובעינן
לדין טענינן אין המיגו נחשב כל כך נאמנות כדי לומר טענינן. ומהאי טעמא לא אמרינן דע"י
המיגו יהא נאמן שנטעון לו טענת המוכר שהוא בעצמו נאמן לומר שהיא שלו רק מחמת מיגו דלהד"ם
עכת"ד וע"ע שם שהאריך בזה.
ולפ"ז
מיושבת קושית תוס' אמאי כשיש עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד בעינן שיהא למחזיק חזקת
ג' שנים, בלא"ה יהא נאמן במיגו שהיה יכול לומר לא היתה שלך מעולם וי"ל דכל
הנאמנות שלו ע"י המיגו היא שנטעון לו אותה טענה שהמוכר היה יכול לטעון ומיגו אינו
מועיל לומר טענינן כמש"כ הנמוק"י ולכן סובר הרשב"ם דדוקא כשהחזיק בה
ג' שנים נאמן דבכה"ג מחמת החזקה טענינן ליה כל מה שהי' המוכר יכול לטעון ודו"ק.
יישוב
הסתירה ברשב"ם
מלשון
הגמ' 'זיל לאו בעל דברים דידי את' מבואר דלא רק שמפסיד הלוקח השדה משום שהוי חזקה שאין
עמו טענה אלא הרי הוא מופקע מהדין תורה וליכא למיחת עם המ"ק לדינא וכדברי הגאונים
סוף תוס' ד"ה לאו קמודית. ולפ"ז
ביאר הקה"י [סי' כ'] את דברי הרשב"ם כאן בד"ה זיל וז"ל 'מקרקע
שלי לאו בעל דברים דידי את ואני מוחזק בה יותר ממך שאתה לא החזקת שלש שנים'. וכבר תמה
עליו הבית הלוי [ח"ג ס' ל"ו] דמשמע שכל החסרון ללוקח הוא משום שלא החזיק
שלש שנים ואם החזיק שלש שנים הרי זה שלו. ותמוה דהרשב"ם לעיל וכן בסמוך כותב להדיא
שאפילו החזיק ג' שנים אינו שלו דהוי חזקה שאין לו טענה עיי"ש מה שתירץ. וכתב
הקה"י שיש לומר שהרשב"ם בא לפרש דברי הגמ' 'לאו בעל דברים דידי את' וסובר
כהגאונים הנ"ל וממילא אין לו למיקם לדינא. אמנם מוסיף הרשב"ם היינו רק כשלא
החזיק ג' שנים ולא נחשב מוחזק כלל. אמנם כשמחזיק ג' שנים אע"פ שמוציאים מידו היינו
מדין שהוי חזקה שאין עמו טענה אבל בע"ד הוי ואין למ"ק לטעון לאו בעל דברים
דידי את ודו"ק. ואע"פ שהוי חזקה שאין עמו טענה כיון שהחזיק ג' שנים הרי נחשב
מוחזק, והמ"ק הוי מוציא ואין לומר לאו בע"ד דידי את וכמבואר בתוס' בב"מ
דף ק"י עיי"ש. ולפ"ז מתורצת קושית תוס' [סוד"ה לאו] דמי שדר בקשתא
בעליתא כו"ע סברי דאין לומר לו לאו בעל דברים דידי את. והביאור כנ"ל דכיון
דדר שם ג' שנים הוי זה מוחזק והרי הוא בעל דבר עיי"ש. וע"ע בחי' ר' נחום
אות סב.
גביית
המעות של הלוקח
רשב"ם
בד"ה אמר ליה מפלניא זבינתיה דזבנה מינך, כותב דכיון שבעינן הלוקח להחזיר השדה
למ"ק 'והוא יגבה מעותיו מן המוכרו לו' כדפסקינן בשנים אוחזין [טו].
והקשה
הגרנ"פ זצ"ל, שם איירי כשהכיר שהשדה גזולה ולכך נחלקו שם בגמ' האם המעות
מתנה או פקדון וקיי"ל דהוי פקדון ויכול לתבוע את מעותיו מן המוכר אבל כאן לכו"ע
יוכל לתבוע דהרי בשעה שקנאה לא ידע שהיא גזולה.
והוסיף
להקשות בס' חמדת דניאל [עמ' שד"מ] הרי גם עכשיו אינו יודע האם השדה גזולה, דהרי
שמעון טוען שקנאה מראובן ולפי"ז לא שייך כאן תביעה של מקח טעות מזה שמכרה לו.
וקושיא זו יישב, דנראה דמכיון דהבי"ד מוציאים השדה מיד הלוקח הגם דזהו מדין אין
ספק מוציא מידי ודאי, יכול לתבוע מעותיו ומדין אחריות כדמבואר בהמ"מ פי"ד
מטוען הי"ד וכך הוא גם לשון הרשב"א בסו"ד 'ולענין האחריות'.
והרשב"א,
לאחר שהביא דברי רשב"ם אלו, כתב 'אבל מורי הרב ז"ל כתב שהפסיד לוקח שהוא
גרם לעצמו וכ"נ מדברי הרב אלפסי ז"ל'. ועי' בס' אור יהודה [להרה"ג
ר' יהודה עהרמאן שליט"א] מש"כ בזה.
סתירה
בדברי הרי"ף מיניה וביה
כתב
הרי"ף: הלכך דינא הוא דמהדר ליה לארעא להאי דאודי ליה דדיליה הוא ואזל איהו
ותבע לאידך דזבנה מיניה, ואי אית ליה פסידא בהאי דאודי ליה איהו אפסיד נפשיה, דלא
איבעי ליה למיזבן ארעא הכין ע"כ.
ודבריו
מעוררים תמיהה, דלאו רישא סיפא ולאו סיפא רישא.
מהרישא משמע דיכול הלוקח לתבוע את המוכר [כהרשב"ם] ומהסיפא משמע שאינו
יכול לתובעו משום שהוא גרם הפסד לעצמו [כהרשב"א]. וכבר הבית יוסף בס' קמו כתב
שאין דברי הרי"ף מובנים.
ותבט
עיני בס' נתיבות יהושע [בב"ב סי' ח'] שכתב שהרי"ף מתייחס לשני מקרים
שונים. המקרה הראשון הוא כאשר הקונה נתן אמון מלא במוכר שלא יבוא מערער. במקרה כזה
הוא גובה כספו בחזרה. המקרה השני הוא כאשר הקונה חשש שיבוא מערער עם טענה זדונית
שהשדה שלו אלא שהאמין בכוחו של המוכר להוכיח שהשדה הייתה באמת שלו. במקרה כזה המוכר
יכול לטעון לקונה שבהודאתו שהשדה היתה של המערער הוא שלל את יכולת המוכר לזכות
בדין. ואם כי לא התחייב לשקר, מחובתו בנתונים האלו לאפשר למוכר להוכיח את בעלותו
בשדה.
המחלוקת
בין הרשב"ם לבין רבינו היא מה דעתו של קונה רגיל, האם חשש לערעור או לא, עי'
שם בנתיבות יהושע. ועי' בס' בארות יצחק סי' נד.
מחלוקת
הרמב"ן והראב"ד: לפי הרמב"ן צריך ידיעה עצמית ולפי הראב"ד לא
צריך
נחלקו
הראשונים אם היתה פה הודאה מפורשת של הלוקח השני מתוך ידיעה עצמית שלו או שהכוונה ב'לאו
קא מודית' היא שהלוקח השני אמר ששמע הודאת בע"ד מזה שמכר לו שהמערער הוי מרא קמא.
הרמב"ן כתב שאם לא הודה הלוקח מתוך ידיעה עצמית א"כ עד כמה שהמוכר אמר לו
דשל זה היתה מתחילה ולקחוה ממנו הוא נאמן במיגו ופה שאסר. וכן כתב 'מאי דא"ל ההוא
גברא דדידיה היא, לאו הודאה היא, דאע"ג דהודאת בע"ד כמאה עדים הכא לא, דהא
איהו אמר דזבנה מינך והפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כיון דקא מודה הוא דאיהו גופיה ידע
דאבהתיה היא ואיהו מיניה לא זבנה הוה ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי'. וכן
כתב בהמשך דבריו שבלי ידיעה עצמית דלוקח 'זה נאמן הוא לומר כך וכך אמר לי פלוני מיגו
דאי בעי אמר לאו דידך הוא ואותו פלוני נאמן היה לומר מפלוני לקחתיה בדין מיגו שאלו
בבי"ד אמר כן היו מאמינים אותו עכשיו שאמר לו למה לא יהא נאמן'.
אבל
הראב"ד מובא בשיטה מקובצת כתב שגם בלי ידיעה עצמית דלוקח אין לדון מיגו ופה שאסר
כי לא נאמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא בדבר שהאוסרו מידיעתו חוזר ומתירו מידיעתו וכו'
אבל זה האיש שמע מפי האחר כי של זה הייתה מתחילה ובאמת ראוי היה להאמינו על זה כי הודאת
בע"ד נקרא עדים בדבר שהוא חובתו והויא לו הודאה זו ודאי וכי הדר א"ל אנא
זבינתה מניה והדבר אצלו בספק כי על עדות זכותו אין לו להאמינו עכ"ל.
קושיא
על הרמב"ן – למה המיגו של המוכר לא מועיל כשיש לו ידיעה עצמית
הרמב"ן
כתב שבלי הודאה גמורה של הלוקח מתוך ידיעה עצמית מהני עבורו המיגו ופה שאסר של המוכר
אבל בציור שהודה הלוקח מתוך ידיעה עצמית לא מהני עבורו המיגו של המוכר. והקשה בס'
תפארת צבי [עמ' רסו] אם יש למוכר נאמנות במיגו שלו, א"כ למה כשהודה הלוקח לא מהני
עבורו המיגו של המוכר? ע"ש בתפארת צבי מש"כ בזה. ועי' בחי' רבי שמואל
סי' כב והאירכו האחרונים במח' הרמב"ן הראב"ד.
מגו
כש'רגלים לדבר'
גבי
ההוא גברא דדר בקשתא בעליתא ארבע שני וכו' מסקינן, דאי אית ליה סהדי דדר ביה חד יומא
אוקימנא לה בידך ואי לא, לא [מ"א:] ע"כ. והראשונים הקשו אמאי צריך דוקא עדים
שדר ביה חד יומא תיפו"ל שיהיה נאמן לטעון שראה שדר בו חד יומא וליהמני' במיגו
דאי בעי אמר מינך זבינתא או קמי דידי זבנה. והתוס' [בדף ל] כתבו דבאמת מהני במיגו וא"צ
עדים ובדף מא מיירי שטען רק לאחר זמן ומשו"ה אינו נאמן במיגו, דמיגו למפרע לא
אמרינן. והרז"ה תירץ דאינו נאמן במיגו דחיישינן לשקר כיון דהוי ריעותא שלא מצא
עדים. והרמב"ן דחה תירוצו בשתי ידים דליכא חשש משקר ותירץ הרמב"ן וז"ל
ואינו צריך לפנים שאם היה בא מחמת טענת עצמו היה נאמן בדין מגו אבל אנו אין טוענין
לו שלקח הראשון אלא כשיש לו עדים בדירה דחד יומא שרגלים לדבר עכ"ל ורבינו יונה
וחי' הר"ן תירצו שעדיין במיגו אין טענתו טענה שלימה שהרי צריך שנטעון לו וכו'
ובחי' הר"ן הוסיף וז"ל ואין אנו טוענין אלא על דבר ברור מצד עצמו וכו' עכ"ל.
והש"ך
תמה על תירוץ הרמב"ן דמ"ש משאר מקומות שעושין טענינן אפי' כשאין רגלים לדבר.
ועוד הקשה הש"ך על רבינו יונה, שהרי במטלטלין טענינן אפי' כשאין עדים, דכיון שטוען
המחזיק שקנה מלוקח ראשון, טענינן ליה שמסתמא לוקח ראשון קנה אותו מהמר"ק ומוכח
דטענינן במיגו. וא"כ גם בקרקע נימא טענינן במיגו ומשו"ה פסק הש"ך כתוס'.
וחזי
הוית בס' נתיב חיים [עמ' צב] שתירץ דהכא שאני דגרע משאר מקומות, דבכל דוכתי טענינן
רק להחזיק ביד המוחזק משא"כ להפקיע מידי המוחזק ליכא טענינן דבקרקע הרי הטענינן
בא כדי להפקיע מהבעלים דהיינו מחזקת מר"ק ולכן לא טענינן בכה"ג. ומשו"ה
תירץ הרמב"ן דלא טענינן אלא כשיש רגלים לדבר. ולפ"ז יתורץ היטב קושית הש"ך
ממטלטלין, דנראה דיש חילוק גדול בין מטלטלין לקרקע דבקרקע אע"ג שהלוקח החזיק ג'
שנים מ"מ כיון שאינו בא בטענה הרי שעדיין יש בכאן חזקת מר"ק וכדי להוציא
מחזקת מר"ק לא עושין טענינן אלא כשיש רגלים לדבר משא"כ בתפיסת מטלטלין, שעצם
התפיסה מפקיע את החזקת מר"ק ומשו"ה בזה יש טענינן להחזיק בידי המוחזק כבשאר
מקומות ומשו"ה א"צ עדים שדר ביה חד יומא ורק קרקע שאני שאע"ג שהחזיק
ג' שנים עדיין לא נפקע חזקת מר"ק כיון שאינו בא בטענה. ובקצרה י"ל דבמטלטלין
עושים טענינן כדי להחזיק משא"כ בקרקע דטענינן הוא כדי להוציא עכ"ד
ועיי"ש עוד שהאריך בזה. וכ"כ בס' ביאורי סוגיות [סי' כג]. ועי' בבית
זבול [ח"ה סי' י'].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה