לרפואת האדמו"ר ר' יצחק מנחם בן גיטל מירל בריינדל לאה בתוך שאר חולי ישראל
לזכות שמואל אלכסנדר בן נעכא גיטל ואברהם מרדכי בן נעכא גיטל שיהיו גדולי ישראל וצדיקי עולם
הקדמה
במאמר זה ניגע
ונתייגע בשתי חקירות יסודיות במלאכת הוצאה, המכונה בדברי הראשונים 'מלאכה-גרועה'.
א] האם האיסור הוא המעשה או התוצאה. ב] אם אחרי גזירת הכתוב הוצאה נחשבת מלאכה ככל
המלאכות או נשארת במעמד של מלאכה-גרועה.
הצעת דברי הגמרא
והתוספות
במסכת
שבת [ב' א'] מקשים תוספות [ד"ה פשט] 'אמאי צריך למיתני תרתי, דעני ודבעל
הבית... מה לי עני מה לי עשיר?' ותירצו 'ונראה לר"י דאצטריך לאשמעינן משום דהוצאה
מלאכה גרועה היא, דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר מה לי מוציא מרה"י לרה"י
ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה"ב ולא בעה"ב מעני. ותדע מדאצטריך תרי קראי
בהוצאה וכו'. ויעוי' ברמב"ן וברשב"א שכ' הך תירוצא, אמנם באופן אחר, סד"א
הוצאה חידוש הויא שברה"י מותר לישא משא גדול ואם הוציא לרה"ר כגרוגרת חייב
משא"כ בשאר אבות שאינן חלוקות ברשויות אלא אסורן מחמת עצמן וכו' וצ"ב בגדר
כוונתם ובחילוק דברי התוס' והרמב"ן והרשב"א.
האם האיסור הוא המעשה
או התוצאה
ובס'
אוהל צבי [במאמרו של הגרד"צ שוסטאל ר"י לייקווד עמ' שא] כתב עפי"מ שיש
לחקור בגדר מלאכת הוצאה דבשאר מלאכות הוי יסוד המלאכה מה שנפעל ע"י הפעולה ועי'
ר"ן ר"פ הבונה בד"ה גרסי' בגמ' ול"נ דאין מכאן ראי' דלגבי שבת
ליכא קפידא בין חק חוכות לחק יריכות דכל דהוי מלאכת מחשבת מיחייב שהרי אפי' מוחק ע"מ
לכתוב חייב. ויעוי' ב"ק [ס.] אמאי להוי כזורה ורוח מסייעתו וכו' רב אשי אמר כי
אמרי' זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא
הוא וגרמא בנזקין פטור והיינו דבשבת הוי חפצא דמלאכה הפעלת הפועל יוצא וכך היא אופן
של הפעלת פועל יוצא דזורה משא"כ בנזקין בעי' מעשה מזיק בגוף העשיי' דהגברא.
ויש
לחקור אם גם במלאכת הוצאה חשבינן שיש איזה פעולה היוצאת והיינו שינוי במצב החפץ אם
הוא נמצא ברה"י או ברה"ר ומשום דרה"י הוי מקום פנימי וצנוע והרה"ר
הוי חוץ ופרוץ לרבים ושינוי זה משתייך להחפץ במצבו או דבאמת י"ל דליכא למידן מצד
הפועל יוצא במלאכת הוצאה וכל עיקר חפצא דהמלאכה היא מעשה הגברא וטרחתו בגופו בפעולתו.
ונראה
דהתוס' אזלי דאמנם יש גדר חשיבות פועל יוצא אלא דגרועה היא דבאמת מ"ל מרה"י
לרה"ר ומ"ל מרה"י לרה"י הרי באמת אין כאן פועל יוצא חשוב רק הא
מילתא דנשתנה מצדו דין פנים לחוץ שזהו חשיבות גרועה והיינו דהוי מלאכה גרועה. אמנם
הרמב"ן והרשב"א נקטו דאדרבה אין דנין כלל בפעולה היוצאת בשינוי רשויות וכל
חפצא דמלאכה היא מעשה הגברא והיינו דדנו בכובד וקלות המשא והא גופא דלא תלייא גדר המלאכה
בעצם המעשה וחשיבותה מכח כובד וקלות ותליא בענין צדדי דחילוף רשות זה הוי חידוש וקרינן
בה מלאכה גרועה ומחודשת עכ"ד. [עי' אריכות נפלאה בספר 'בית יצחק' לג"ר יצחק ברטלר
שליט"א בס' א' שהרחיב בכיוון הזה של הבנת המחלוקת. ועי' עוד 'במנחת אשר'
עמ"ס שבת סי' א' לגר"א וייס שליט"א ובדברות משה לגר"מ
פיינשטיין זצ"ל].
ולפי דבריו כמה מתאים
שלתוס' בדף ג' יש הוה אמינא שהמניח יהיה חייב, כי אם האיסור הוא הפועל יוצא מובן
שהגומר את המלאכה יתחייב. ואילו אם האיסור הוא עצם המעשה אין זה הגיוני שהגומר
יתחייב [ועי' מש"כ בזה הרה"ג ר' מאיר פלץ שליט"א בספר אורי וישעי
עמ' כט].
אולם, עי' בס' ברית
איתנים [סי' ו'] שהביא ראיות שהאיסור בהוצאה הוא בפועל יוצא וראיות לצד השני
שהאיסור הוא בעצם הפעולה. וגם בתוס' [בדף ב] אפשר לומר שהאיסור הוא בעצם הפעולה
כמו שהסביר כוונתם בס' דברות צבי [חלק יא עמ' מט] שלא תאמר שהוצאה היא מלאכה חשובה
משום שהחפץ מועבר לרשות אחרת כי אם זה היה נכון, היה חייב גם מרה"י
לרה"י. וא"כ אין כאן שום מלאכה אלא רק הפעולה עצמה ולכן מלאכה גרועה
היא. כלומר רק בקושיא חשבו תוס' שהאיסור הוא בפועל יוצא ונתחדש בתירוץ שאינו כן
אלא שהאיסור הוא בפעולה [שהיא חסרת תוכן יצירתי ולכן נחשבת למלאכה גרועה].
נמצא, שהשאלה הניצבת
בפנינו היא מה סוברת הגמרא למסקנה. ראינו שתי גישות אפשרויות: גישה אחת נוקטת
שבקושיא הגמרא הוטרדה מהשאלה במה שונה העברה מרשה"י לרשה"ר מהעברה
מרשה"י לרשה"י. וענתה שזה באמת קשה להבין, נמצא שיש כאן פועל יוצא אבל
פועל יוצא גרוע. [קשה לי להבין שדעת הגמרא הייתה נוחה ולא היינו קוראים למלאכת
הוצאה 'מלאכה גרועה' אם היה חיוב גם על הוצאה מרה"י לרה"י. הרי
סו"ס יש כאן פועל יוצא די גרוע. אם הוצאה מרשה"י לרה"ר נחשבת 'מלאכה
גרועה' בגלל פועל יוצא גרוע, אני לא רואה הבדל גדול אם נוסיף שחייב גם בהוצאה
מרה"י לרשה"י. לא כן אם נבין שהגריעות במלאכה היא חוסר העקביות שבה כמו
שנראה להלן. ויש לדון שמיקום החפץ מגדירו ושינוי המיקום נחשב לשינוי משמעותי
וא"כ כל העברה לרשות חדשה היתה צריכה להיות מלאכה. מכך שרשות היחיד לרשות
היחיד לא נחשבת מלאכה רואים שהעברה מרשות אינה משמעותית וא"כ כשחייבים על
העברה מרשה"י לרה"ר הוא נחשב למלאכה גרועה. וצ"ע.] הגישה השניה
נוקטת שלמסקנה הגמרא חוזרת בה ורק בהו"א סברה שהגריעות במלאכה נובעת מכך
שהחפץ מועתק לרשות אחרת אבל למסקנה הגריעות היא עצם פעולת ההעברה שהיא חסרת תוכן
יצירתי. עי' להלן שנביא הבנה שלמסקנה אחרי שיש לנו פסוק, אנחנו מחזירים את מלאכת ההוצאה
לכלל הקטגוריה של כל המלאכות ושוב אינה מלאכה-גרועה.
נפק"מ שהוצאה
אסור משום המעשה
הפמ"ג
[פתיחה להל' שבת ד"ה נסתפקתי] חקר בהא דאיתא בדף פ, הוציא חצי גרוגרת ונשרף וחזר
והוציא חצי גרוגרת דפטור דהיינו דוקא בהוצאה דמלאכה גרועה היא ואין לך בו אלא חידושו
אבל בשאר מלאכות כמו בישל חצי גרוגרת ונשרפה וחזר ובישל חצי גרוגרת אפשר דחייב. ובס'
'משנת השבת' [דף ב'] ביאר דבשאר מלאכות דהמלאכה הוא בעיקר התוצאה א"כ יש חצי גרוגרת
ועוד חצי גרוגרת ומצטרפים דביניהם יש גרוגרת שלם אבל הוצאה דלא נעשה כלום בהחפצא א"כ
האיסור הוא המעשה הוצאה וכל דבב"א ליכא כגרוגרת שלם אינו חשיב מעשה הוצאה. וכתב
שם עוד להוכיח כיסוד זה מהא דבמ"מ [פ"ט הי"ג] כתב דבצובע צריך שתהיה
מלאכתו מתקיימת ונלמד ממתני' ריש הבונה [קב:] זה כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת
חייב, ובאבני נזר ס"ס ר"י כתב דבהוצאה ליכא הך דינא והוכיח כן מר"ע
דקלוטה כמי שהונחה דמי וזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב אע"פ שאינו
מתקיים כלל ברה"ר. וכתב דכן סתם הוצאה דאין דעתו לקיים בהרשות דהוציא לשם. וביאר
בספר הנ"ל דהטעם משום דהוצאה חייב משום מעשה הוצאה ולא משום התוצאה ולכך א"צ
שתהי' מתקיים. וביאר בזה מש"כ הבית יצחק או"ח סי' ל"ד להסתפק דליכא
פטור מקלקל בהוצאה וראיה מר"פ המצניע דחייב בזרק לבית טמא. וביאר כנ"ל דכיון
דאין המלאכה אלא המעשה, לא איכפ"ל אם מקלקל.
הוצאה
דומה לשאר המלאכות שאיסורם בתוצאה
ותבט
עיני בס' אהל צבי [שבת עמ' שכג] שכתב דדברי ה'משנת שבת' תמוהים מאד, דהא בודאי
המלאכת מחשבת של הוצאה היא במה דדעתו להוציא מרה"י לרה"ר ובודאי זה החפצא
דהמלאכה במה דהוציא החפץ דהיתה ברה"י לרה"ר ואע"פ דכתב הא"ז דהטעם
דהוצאה מלאכה גרועה הוא משום דלא נשתנה דבר בהחפץ היינו רק דמש"ה הוא כחידוש דחייב
וא"א ללמוד מיני' תולדות אבל מ"מ ודאי איכא תוצאה במלאכת הוצאה במה דהוציאו
לרה"ר וכמו בשאר מלאכות דהתוצאה הוא עיקר החפצא דמלאכה
ה"ה בהוצאה ומהיכי תיתי לומר חידוש כזה דשאני הוצאה בזה משאר מלאכות. ומש"כ
האבנ"ז דא"צ מתקיים, ביאר שם דכן דרך הוצאה. וכן מש"כ הבית יצחק לדון
דליכא פטור מקלקל בהוצאה, ביאר שם הסברא משום דליכא תיקון בגוף החפצא אלא מה דהוא ברשות
אחר אבל מ"מ תוצאה איכא גם בהוצאה. וכן מוכרח מתוס' [דף צד ד"ה ר"ש]
דהוצאת זב בכיס הוא מלאכה שא"צ לגופה [דף יב] שאינו צריך לכיס עצמו ואפי' למנות
ראיותיו או נקיים דצריך הכיס מ"מ א"צ להוצאה זו דה"נ סגי אי יתיב בחד
דוכתא עכ"ל הרי מוכח מזה דחפצא דהוצאה הוא מה דהוציא חפץ לרה"ר דאת"ל
דגוף המעשה הוא דאסור האיך שייך אצ"ל בהא, דהא הוא עשה מעשה הוצאה ואין התוצאה
חלק מגוף המלאכה בכלל וא"כ מה נפ"מ בהא דא"צ הכיס ברה"ר.
שיטת האו"ז ור'
משה קזיס
האור
זרוע הסביר את הגריעות של מלאכת הוצאה בכך שאינו עושה שום שינוי בחפץ, ובלשונו: "משום
דמלאכה שאינה חשובה היא, כיון דלא קעביד מידי ולא נתחדש כלום ע"י הוצאתו וז"ל
משום דמלאכה שאינה חשובה היא דמה מלאכה עשה שהוציאו מרשות, מעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ,
כך פר"ת ויש בו להאריך עכ"ל.
ונתבאר
טפי בחי' רבי משה קזיס [שבת עמ' ה'] 'ותירצו בזה שכל המלאכות האסורות בשבת הן מלאכות
חשובות ואין צריך להביא ראיה עליהן ובמה שנמצאות במשכן סגי, כי כלן עושות רושם בדבר
שעושין בו המלאכה והוא משתנה ממה שהיה קודם לכן כי הזורע כיון שהניח הזרע תחת הקרקע
נעשה מוכן להשתנות ולצמוח בעמדו שם מה שלא היה מוכן לזה קודם כן, וכן החורש והקוצר
וכל שאר המלאכות, וגם הצד צבי אע"פ שאין הצידה עושה רושם ניכר בגופו, מ"מ
אנו אומרים מסברא שהיא מלאכה כיון שמתחלה היה ברשות עצמו ועתה הוא ניצוד ועומד ביד
בני אדם וזה חשוב שינוי בגופו אבל הוצאה מרשות לרשות לא מסתבר שתהיה מלאכה כלל כי מחמת
ההוצאה מרשות לרשות אין החפץ משתנה כלל ובהוויתו עומד וכו'' עי"ש עוד.
ושיטתם
ברורה בגדר הוצאה דכיון שאין נעשה ע"י מה שהוציא רושם בדבר שהוציא
ולא נתתדש ע"י הוצאתו כלום, לא הוה מלאכה חשובה והוי מלאכה גרועה.
גדר
הוצאה אחרי גזירת הכתוב
משהבנו
את התפיסות השונות במושג 'מלאכה גרועה' יש לדון בגדר הוצאה אחרי שיש גזירת הכתוב
המחדשת לנו שאכן היא אסורה. האם מעתה גדרה ככל מלאכות שבת או שמא עדיין הוא בבחינת
מלאכה גרועה-פחותה-בלתי-חשובה. אם נאמר שרק טרם גילוי הפסוק הוצאה נחשבת למלאכה
גרועה אבל הפסוק העניק לה מעמד של מלאכה רגילה יש לדון טובא במש"כ בחיי אדם הלכות
שבת כלל ט סי' יא דדינא דמעשה שבת אסור היינו דוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר שנשתנה
מכמות שהיה כמבשל וכיוצא בו אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה, אם
בשוגג מותר אפי' לו ואפי' בו ביום ואם במזיד אסור אפי' לאחרים עד מוצאי שבת מיד, והביאו
בביאור הלכה. והנה הלכה זו יסודה בדברי האור זרוע ורבי משה קזיס ביסוד מלאכת הוצאה
דהיא מלאכה שאינה חשובה כיון שאין נפעל כלום בהוצאתו ולכך ס"ל לחיי אדם דכיון
דאשכחן בראשונים דהוצאה מלאכה גרועה היא שלא נפעל בה כלל בחפץ, יש לומר דאף לענין דינא
דמעשה דשבת קיל. כמו כן נסתפק בבית יצחק [סי' לד] מקלקל בהוצאה מה דינו, אי דומה לכל
מלאכת שבת ופטור במקלקל או יש חילוק בדבר וכו'. ושורש הסברא דבכל מלאכה שעושה בגוף
החפץ בעינן שיעשה תיקון בגוף החפץ ולא קלקול אבל בהוצאה שאינו עושה פעולה בחפץ ואין
זאת המלאכה רק מה שמנענע החפץ ממקום למקום ומש"ה גם כשהחפץ נתקלקל חייב, עי"ש
באריכות.
ובפרי
מגדים נסתפק בהא דאמרו בגמרא [פ.] 'ואמר רבא, הוציא חצי גרוגרת אחת והניחה וחזר והוציא
חצי גרוגרת אחת והניחה, ראשונה נעשה כמי שקלטה כלב או שנשרפה
ופטור וכו'' דאפשר דכ"ז דוקא לענין הוצאה דמלאכה גרועה היא אבל בשאר מלאכות של
שבת כגון קצירה, אף אם אין חצי שיעור הראשון קיים, אפשר שיהיה חייב על השני,
והביאו המנחת חינוך [מצוה ט"ו סק"ז].
והנה
כל ספיקות אלו יסודם כהבנת האור זרוע ור"מ קזיס דמלאכת הוצאה במהותה מלאכה שאינה
חשובה, ומשו"ה סבירא להו להנהו פוסקים דכיון שהיא מלאכה דבמהותה היא פחותה יש
לומר דנפקא מינה לדינא לכמה הלכות וכמו שכתבו. אמנם, אם נאמר דמלאכת הוצאה במהותה לא
שאני משאר אבות מלאכות, ומה שכתבו הראשונים דהוצאה מלאכה גרועה היינו שהיא מלאכה שאינה
ברורה ואין גדרה ניכר אבל חשיבא מלאכה כשאר המלאכות, א"כ אזלו ליה כל הנהו חילוקים
שכתבו האחרונים. כך כתב בס' שיעורי מבשר טוב ח"ב סי' כג עיי"ש ועי' גם בשיעורי הגר"א שפירא עמ"ס שבת שיעור ב'.
האם הוצאה מוגדרת כמלאכה
יתכן ששאלה זו אם
הוצאה היא ככל שאר המלאכות או לא, תלויה בגירסת הגמרא, וכמו שיבואר לפנינו. דהנה, בפרק הזורק [צ"ו ע"ב] איתא
'הוצאה גופה היכא כתיבא? א"ר יוחנן דאמר קרא ויצו משה וכו' משה היכן הוה יתיב
במחנה לויה ומחנה לויה רה"ר הואי וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרה"י
דידכו לרה"ר. וממאי דבשבת קאי, דילמא בחול קאי ומשום דשלימא לה עבידתא כדכתיב
והמלאכה היתה דים וכו' גמר העברה העברה וכו' מה התם ביום אסור אף כאן ביום אסור ע"כ.
כך היא גירסת רש"י בגמ' ולגירסא זו נראה דנאסר על ישראל באותו יום שבת להביא נדבות
המשכן מחמת איסור הוצאה ולאו משום
דשלימא עבידתא, והוא לימוד לדורות דקרא אתי למיסר הוצאה בשבת.
אולם
התוס' הביאו בד"ה וממאי דבשבת קאי וז"ל ר"ח לא גריס כל זה וכו' דהא
אפילו בחול קאי נפקא ליה שפיר דהוצאה מלאכה היא דהא רחמנא קרייה מלאכה כדכתיב 'ואיש
ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא', אלמא קרי להוצאה מלאכה וכן
דריש בהדיא בירושלמי עכ"ל.
וכתב
בס' ברכת יצחק [עמ"ס שבת עמ' נ] דשתי הגירסאות נחלקו בשאילתא דנן. דלפי ר"ח
דילפינן מדרחמנא קרייה מלאכה פשוט דהוצאה נמי הוי מלאכה כשאר מלאכות אבל לגירסת רש"י
ז"ל דילפינן ממאי דאסר להו משה במפורש שלא להוציא בשבת מרה"י לרה"ר
ולא משום דקרייה רחמנא מלאכה י"ל דהוצאה לאו מלאכה היא כלל אפילו לפי האמת אלא
דנצטוו לנהוג בה דיני מלאכה.
והוסיף בברכת יצחק שכמחלוקת
הר"ח ורש"י - מחלוקת
הרמב"ם והרשב"א: בפירוש המשניות בריש מכילתין כתב הרמב"ם וז"ל ומה שחייבו להתחיל
בדין ההוצאה מרשות לרשות וכו' וטעם שני ללמדנו שהיא מלאכה אע"פ שהנראה ממנה אינה
מלאכה על כן הקדימה להזהיר עליה לפי שהיא מדרשה אתיא כמו שיתבאר ע"כ. ומבואר ברמב"ם
דאע"ג דהנראה הוא דהוצאה אינה מלאכה ובשביל זה נקראת מלאכה
גרועה התנא מלמדנו שהיא מלאכה, א"כ אחרי הגזה"כ התחדש דאפילו בלי עשייה בגוף
החפץ הוי מלאכה.
אולם
הרשב"א נראה דס"ל דגם אחרי דילפינן להוצאה מקרא לא מיקרי מלאכה אלא דאית
בה דיני ואיסורי הוצאה וז"ל [במס' ביצה דף י"ב ע"א ד"ה ואין עירוב
והוצאה ביו"ט] וא"ת ומ"ש משאר אבות מלאכות דישנן ביו"ט כמו בשבת
וי"ל דמשום דהוצאה לאו מלאכה היא וחידוש הוא ואי לא כתיבא לא מחייב עלה אפילו
בשבת ומשום דכתיבא כדילפינן לה בריש פרק הזורק הוא דמחייב, הא לאו הכי לא ואע"ג
דהוה במשכן, והילכך לא גמרינן מינה ליו"ט עכ"ל הרי מבוארת דעת הרשב"א
דגם השתא דילפינן להוצאה מקרא, לאו מלאכה היא, ומשו"ה אין למילף יו"ט
משבת לענין הוצאה.
ובדרך זו צעד גם
התוס' הרא"ש
בתחילת מסכת שבת, דבכלל ההוכחות דהוצאה הוי מלאכה גרועה כתב 'ועוד אמרינן בפרק קמא
דיו"ט ביצה דף י"ב ע"א עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט
והיינו טעמא דאינה חשובה מלאכה וביו"ט כתיב לא תעשה מלאכה עכ"ל. ובהשקפה ראשונה דבריו מעוררים תמיהה. וכי רק ביו"ט כתוב לא
תעשה מלאכה ולא בשבת? אלא שכוונתו שמבחינה עקרונית אין הוצאה מוגדרת כמלאכה אלא
שיש גזיה"כ שאסורה בשבת [משא"כ ביו"ט].
נמשיך את הקו הלאה: אי' בביצה [יב ע"א] מתקיף לה רבה, ממאי דב"ש וב"ה בהא פליגי
[אם אמרינן מתוך לצורך הותרה שלא לצורך] דלמא [הא דפליגי במתניתין אם מוציאין קטן ס"ת
ולולב לרה"ר ביו"ט] בערוב לשבת ואין ערוב והוצאה ליו"ט קא מיפלגי וכו'.
ופרש"י
"ואע"ג דעיקר הוצאה מויעבירו קול במחנה נפקא לן [שבת דף צו] בא ירמיה ופירש
שלא נאסרה אלא בשבת משום הכי קא שרי אבל שחיטה שהיא אב מלאכה ובכלל לא תעשה כל מלאכה
היא אימא לך אפילו לב"ה אם הותרה לצורך, לא הותרה שלא לצורך, והך מתניתין אפילו
ב"ה".
והקשה
בס' ברכת מרדכי [שבת סי' א'] שלכאורה הלא גם הוצאה לאחר שחידשה תורה שאסורה שוב היא
נכללת בכלל 'לא תעשה כל מלאכה' ואמאי לא תאסר אף ביו"ט מקרא דכל מלאכת עבודה לא
תעשו שנאמר ביו"ט. ואעפ"י דירמיה כתב להדיא שהאיסור ד'ולא תוציאו משא מבתיכם'
הוא אך כפי שהמשיך הפסוק 'ביום השבת', אכן הא גופא טעמא בעי, אמאי ועל סמך מה ס"ל
לירמיה שאין איסור זה נאמר אף ביו"ט.
וכתב
דע"כ נראה מוכרח מזה דהא גופא הוא חידושו של ירמיה שאמנם אין איסור זה ד'הוצאה'
בכלל מלאכה ומה דאסר רחמנא הוא אך עצם השם 'הוצאה' ולא
מצד המלאכה כיון שאינה מלאכה אלא מלאכה גרועה. והם הם דברי התוס' שם בד"ה דלמא
וכו' ואין ערוב והוצאה ליו"ט, דשאני הוצאה דגרועה היא מכל שאר מלאכות. ויש ספרים
דגר' קרא דירמיה ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, בשבת אין, ביו"ט לא דממעט לה
בהדיא מטעם דהוצאה גרועה היא' עיי"ש דכ"ז בא במוסגר משום דהמהרש"ל לא
גריס לה. הרי דאף המיעוט דירמיה הוא משום דמלאכה גרועה היא. וע"כ כמבואר, דאף
לאחר הריבוי לחייב על הוצאה בשבת אכתי מלאכה גרועה היא. ולכאורה כיון דחייבה רחמנא,
מדוע לא יתחייב גם ביו"ט? ומוכרח מזה, דאף לאחר הריבוי דקרא, אין החיוב תלוי אלא
בעיקר שמו ולא מתורת 'מלאכה' אתינן עלה. להכי אינו נכלל בכלל איסורי 'מלאכה' דיו"ט.
אבל
זה לשון הרמב"ם [בפרק יב מהלכות שבת הלכה ח] "הוצאה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות
היא, ואף על פי שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו, הרי הוא אומר בתורה 'איש
ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא' הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה.
וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברשות הרבים מתחילת ארבע לסוף ארבע הרי הוא כמוציא מרשות
לרשות וחייב".
ודבריו
צ"ב מה כוונתו ב"ואף על פי" וכו' מאי קא קשיא ליה מה תירץ, ומה דחיפות
הדברים לבארם ביד החזקה שלו, מה נפ"מ יש מזה להלכה.
אשר
נראה בזה הוא, דמאי דקא קשיא לכאורה הוי דמכיון דהרמב"ם הקדים וכתב ד'ההוצאה היא
אב מאבות מלאכות' דבר זה לכאורה צ"ע אמאי לא נימא בהוצאה 'דללאו יצאת' ועדיף מהבערה
דקייל"ן לחלק יצאת שהרי ההוצאה 'מלאכה גרועה' היא, א"כ הרי בפשוטו היתה אפשרות
לומר דאף לאחר הקרא ד'אל יוציא' אין איסורה מתורת 'מלאכה' אלא 'לאו' מצד עיקר שמה.
והוא זה מה ששאל הרמב"ם 'הלא דבר זה נאמר למשה מסיני כשאר גופי תורה' ומנלן שאיסורו
נכלל בכלל אב מלאכה.
וזה
תירץ, דזאת ילפינן מהך קרא ד'אל יעשו עוד מלאכה' 'הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה'
וכו' היינו, דלאחר חידושא דקרא, התחדש שההוצאה מלבד שהיא אסורה הרי היא גם מלאכה ואיסורה
הוא אמנם מתורת מלאכה כפי שהקדים ואמר שההוצאה היא מאבות מלאכות, עכ"ד ה'ברכת מרדכי' ועיי"ש עוד וינעם לך. ולדרכינו למדנו,
שהרמב"ם עקבי בפירוש המשניות שראינו לעיל ובספר הי"ד שראינו זה עתה,
שבשני המקומות תפס שהוצאה נכללת בתוך ההגדרה של 'מלאכה' ככל שאר המלאכות.
'מלאכה גרועה' דעת
כולם?
בתוס'
ריש מס' שבועות [ד"ה יציאות השבת] תירצו את קושיית תוספות אצלנו [אמאי צריך
למיתני תרתי, של עני ושל בעל הבית] בדרך אחרת וז"ל דאיצטריך לאשמועינן וכו' כה"ג
דגופו ברה"י וידו ברה"ר או איפכא לאו דרך הוצאה היא וכו' ע"כ. הרי שתוספות
שם לא אימצו את תפיסת התוספות שלנו שהוצאה היא מלאכה גרועה.
ואין
התוספות בשבועות היחידים במערכה אלא גם בעוד ראשונים לא מצינו סברא זו שהוצאה מלאכה
גרועה היא [עי' שו"ת חת"ס או"ח סי' קמ"ז]. ועי' בס' רשימות לב
– שיעורי מרן הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל שענה על ראיותיו של תוספות אצלנו
להוכיח שהוצאה היא מלאכה גרועה.
עיין עוד בס' יאיר
אור סי' ה, משאת משה [עמ"ס שבת ס' לז אות ה], נתיבות העיון עמ' ס', אמרי צבי
סי' ט, אור שמח פ"ד מהל' יו"ט, שיעורי הגר"א שפירא עמ"ס שבת
ועוד ועוד ועוד.
סיימתי כ' כסלו
התשע"ג
גבעת זאב החדשה שכונת
אגן האיילות ת"ו
ברוך הנותן ליעף כח
ולאין אונים עצמה ירבה!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה