פרשת ויחי - כבוד מלכות

לרפואת האדמו"ר ר' יצחק מנחם בן גיטל מירל בריינדל לאה ור' שלמה בן פייגע דינה בתוך שאר ח"י.

לזכות הרב אריאל בן שלומית לברכה והצלחה בכל מעשי ידיו.

ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל וישב על ראש המטה - בראשית מ"ה ב'

רש"י כתב "אע"פ שהוא בני מלך הוא אחלוק לו כבוד, מכאן שחולקין כבוד למלכות וכן משה חלק כבוד למלכות וירדו כל עבדיך אלה אלי. וכן אליהו וישנס מתניו וגו'".

תוספות בע"ז – לכבודו של מלך אין בל תשחית

הנה בעבודה זרה יא א איתא שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי עוקרין [פרסות הבהמה] על המלכים [שלא ישתמשו בהם עוד] ואין בו משום דרכי האמורי. ובתוס' שם ד"ה עוקרין הקשו, וא"ת ואמאי לא פריך והאיכא צער בעלי חיים כדפריך לקמן דף י"ג גבי נושא ונותן בשוק של עבודת כוכבים, דבשלמא משום בל תשחית ליכא דכיון דלכבודו של מלך עושין כן אין כאן השחתה אלא הוי כמו תכריכין של מאה מנה [שעושים למת לכבודו] אלא צער בעלי חיים איך הותר? ותירצו דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד רבים ודחי צער בעלי חיים עכ"ל.

המדקדק בדברי התוספות ישים לב שמצד בל תשחית כיון שלכבודו של מלך הוא אין כאן השחתה כלל אלא היה קשה להם מצד צער בעלי חיים שסוף סוף הרי בודאי איכא צער בע"ח למרות  שעושה את עקירת הגידים לכבודו של מלך. ותירצו שבא כבוד מלך ודוחה צער בע"ח.  

תוספות בבבא מציעא – גם לכבודו של מלך יש בל תשחית אלא שנדחה

אם נשווה דברי תוס' בע"ז לדברי התוס' בב"מ [לב ב ד"ה מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא] נגלה הבדל בלשונותיהם. שם כתבו בזה"ל: "וא"ת א"כ [דצער בעלי חיים מדאורייתא] אמאי עוקרים על המלכים וכו'? וי"ל משום דכבוד מלך ונשיא עדיף, כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודם [והביאו את הגמרא בע"ז י"א שאומרת שכאשר רבן גמליאל הזקן מת, שרף אונקלוס את כל תשמישו שהיו בשווי שבעים מנה צורי].

כאן מתנגנת מנגינה אחרת, דהיינו שגם מצד בל תשחית יש איסור, אלא שתוספות מסיקים ששניהם [בל תשחית וצעב"ח] נדחים משום כבוד המלך. וזה שונה ממה שכתבו תוספות בע"ז שנקטו שאין כאן כלל בעיה של בל תשחית כאשר עושים לכבודו של מלך.

גישה א' – נחלקו אם יש איסור כשעצם ההשחתה אינה מביאה תועלת ישירה

ומוטל עלינו לבאר במה נחלקו. ויש כמה גישות להבין את מחלוקתם: א] נחלקו האם נאסרה השחתה שאינה מביאה תיקון ישיר [בעצם ההשחתה] אלא עקיף. השריפה מסובבת כבוד למלך אבל עצם ההשחתה אינה מביאה שום תועלת. התוספות בע"ז סוברים שאפילו במקרה שאין שום תועלת בעצם ההשחתה אלא תועלת עקיפה במה שמכבדים את המלך אינו אסור מעיקרו [ולא צריך להגיע לדין דחייה].  והראיה שהביאו מתכריכין יקרים של מת היא שאינו בכלל בל תשחית שהרי מלבישים את המת כדי לכבדו ולכך נוצרו בגדים.

ואילו תוס' בבבא מציעא סוברים שצריך להביא תועלת בעצם ההשחתה וכאן אין נחשב שיש בעצם ההשחתה תיקון ולכן אינו מותר אלא מדין דחייה משום כבוד המלך [עי' בס' שערי זבולון להרב הגאון ר' זבולון שוב  סי' י].

לפ"ז, יש הסכמה בין בעלי התוס' בשני המקומות שהשריפה והעקירה נחשבות לתועליות צדדיות ועצם ההשחתה אינו נחשב למטרה או לתיקון.   

גישה ב' – נחלקו בשאלה אם יש איסור כשהמטרה היא עצם ההשחתה אבל יש גם תועלת צדדית

תוס' בע"ז סוברים שאפילו כשההשחתה גופא היא עצם המטרה [כמו כאן שרוצים שלא ישתמשו בחפץ של המלך אחרי מותו] כל עוד שמעוניינים בתועלת צדדית [כגון כבוד המלך] אין איסור [בתנאי שההשחתה אינה בחינם ללא תועלת כלל] ובכך מתפרשת לשונם "דכיון דלכבודו של מלך עושין אין כאן השחתה".

ואילו תוספות בב"מ סוברים שאפילו כשיש תועלת צדדית כשההשחתה גופא היא עצם המטרה - אסור.

לפי גישה זו, יש הסכמה בין התוס' בשני המקומות שבמקרה של שריפה ועקירה, עצם ההשחתה נחשבת למטרה אלא שנוספה תועלת צדדית.

עיין בספר 'נחלת צבי' [ח"א עמ' עט למו"ר הרב הגאון ר' אפרים זאב קליין שליט"א] שהסביר עפי"ז דעת הרמב"ם שאם אילן מזיק לאילנות אחרים מותר לקוצצו מכיון שיש בכך תועלת (הל' מלכים פ"ו הל' ח) ואילו כשנצור על עיר, אסור לקצוץ עצים כדי להצר לאנשיה (סה"מ מל"ת נז). וקשה, מה החילוק, הרי בשני המקרים מקצץ לתועלת. והסביר הרה"ג הנ"ל שהחילוק הוא בין אם עיקר המטרה הוא ההשחתה (כגון במצור) שאסור, לבין כשעיקר המטרה הוא התועלת (כגון כשהאילן מזיק לאילנות אחרים) שמותר. דעת התוס' בב"מ שבנידון דידן עיקר המטרה [בשריפה ועקירה] הוא ההשחתה [לכבוד המלך] ולכן אסור כדעת הרמב"ם. והרמב"ן (מ"ע ו' ששכח הרמב"ם לפי דעת הרמב"ן) חולק עליו ומתיר כל השחתת עץ לתועלת – אפילו כשעיקר המטרה הוא להשחתה. וזה מתאים עם התוס' בע"ז שסוברים גם הם שבנידון דידן עיקר המטרה הוא ההשחתה ובכל זאת מותר בשל התועלת החיובית היוצאת ממנה – דהיינו כבוד המלך.

ואולי יש מקום לחלק ולומר שבעקירה על המלכים אין ההשחתה עיקר המטרה [וכמו שנקטה הגישה הראשונה שהבאנו], שאם היתה מציאות שלא היו משתמשים בבהמה לולא העקירה לא היינו עוקרים ואנחנו עוקרים רק כדי לסלק מציאות לא רצויה. ראה לשון רש"י בשבת צ"ג, ב ד"ה ור' שמעון פוטר, בבואו להגדיר מלאכה שאינה צריכה לגופה – "וכל מלאכה שאינה צריכה לגופא אלא לסלקה מעליו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה וכו' ע"כ. וא"כ גם אצלנו לא נגדיר העקירה או השריפה כמעשים שעצם מטרתם הוא השחתה אלא רצונו לסלק את האפשרות שישתמשו בכלי המלך.

אלא שהנחה זו עצמה עומדת למבחן: האם עצם השריפה או העקירה הם מעשים של כבוד למלך או שהם רק מסלקים ומונעים את השימוש ברכוש המלך לאחר מותו. 

שוב האיר ה' את עיני ומצאתי בס' אבן הטוען [להרה"ג ר' אברהם זאב מלר עמ' תשצ"ה] שדייק מתוך דברי התוס' דכצדדי חקירה זו פליגי בעלי התוס' דבב"מ וע"ז. דהנה התוס' בע"ז השוו את שריפת כלי תשמישו כמו תכריכין של מאה מנה ומעתה י"ל דמש"כ התוס' שם דכיון דלכבודו של מלך עושין כן אין כאן השחתה אין זה אלא לפי דרכם דנקטו דעצם שריפה זו הוי צורה של כבוד שהרי השוו אותה לתכריכין של מאה מנה ושפיר כתבו דאין כאן השחתה שפעולה זו בעצמותה הוי כבוד ואינה השחתה. משא"כ התוס' בב"מ נקטו ששריפת כלי תשמישו של מלך אינה אלא למנוע שלא ישתמש שום אדם בהם ואינה מטרה אלא אמצעי שלא ישתמשו בהם ומשו"ה כתבו ששריפה זו נחשבת להשחתה ומ"מ השחתה זו נדחית מפני כבודו של מלך. והדברים מתוקים.   

גישה ג' - נחלקו אם השחתה היא כל איבוד לא רגיל או כל איבוד
 

 נחלקו מהו גדר השחתה: האם גדר השחתה היא כל איבוד שאינו התשמיש המצוי והרגיל בחפץ והיינו התשמיש שלשמו הוא נועד או שהשחתה מוגדרת ככל מאבד החפץ שלא לצורך אך אם ישנו צורך כל שהוא כבר אין זה בגדר השחתה.

תוספות בע"ז סוברים שכל שימוש מספיק כדי שלא יהיה כלול באיסור בל תשחית ולא צריך שימוש רגיל [אם כי אפשר לדחות שההשחתה לכבוד המלך הפכה להיות שימוש רגיל וא"כ לא נחלקו עם התוס' בב"מ בנקודה זו]. ואילו בב"מ סוברים שצריך שימוש מצוי ורגיל ולכן השחתה לכבוד המלך שאינה כן, נחשבת בל תשחית וצריכים להגיע לדין דחייה [עיין באריכות בספר היקר 'בקש שלום ורדפהו' סי' כו].

הערה בעצם דברי התוספות - מה תירצו שמשום כבוד המלך אפשר לדחות לאו דאורייתא של בל תשחית? מצאנו בברכות י"ט: שאפשר לעבור על איסור דרבנן כדי לתת כבוד למלך אבל לא איסור מדאורייתא. וצ"ע. 

תורת מלך ותורת מלכות

ובדברי רש"י שהבאנו בפתח דברינו, יש לעיין למה הוא צריך להביא הוכחות שמכבדים מלך – הלא מקרא מלא דיבר הכתוב "שום תשים עליך מלך" "ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" [עי' כתובות יז. ובשטמ"ק על רש"י ד"ה שום, ודוק מאד]? וראיתי יסוד גדול שעל פיו הקושיא תתורץ: יש דין 'כבוד המלך' ויש דין 'כבוד המלכות'. 'כבוד המלך' מגיע למי שהתמנה עפ"י כל הגדרים ההלכתיים [ב"ד של שבעים ונביא וכו'] ואילו 'כבוד המלכות' מגיע לכל מי ששולט על העם אפילו שלא עפ"י קביעות הלכתיות מקובלות וגם מי שאינו בגדר 'עושה מעשה עמך'. נמצא שרש"י מחדש לנו שהגם שלאחאב ופרעה לא היה דין מלך בגברא [באחאב יש מו"מ גדול בהרבה מקורות אם התמנה עפ"י נביא ואין כאן מקומו אבל בודאי לא היה בגדר 'עושה מעשה עמך' ופרעה בכלל היה גוי], אבל דין 'מלכות' היה להם [עי' בקובץ קול התורה נ' עמ' קצד]. ושוב מצאתי בספר גבורת יצחק [חנוכה עמ' מח] שבסביר בכך שיטת הרמב"ם שמשתמע מדבריו שהחשמונאים הכהנים לא חטאו בלקחם את המלכות [בניגוד לדעת הרמב"ן שסובר שעברו על צוואת יעקב "לא יסור שבט מיהודה"]  - שהאיסור הוא להיות 'מלך' בגברא ולא להעמיד מלכות ושלטון עיי"ש. ויש להאריך מאד בכל זה ולא באתי אלא כדי להאיר את לב המעיין ולגרות תיאבונו להעמיק יותר.