לרפואת האדמו"ר ר' יצחק מנחם שליט"א בן גיטל מירל בריינדל לאה ור' שלמה בן פייגע דינה בתוך שאר ח"י!
לזכות משה יהודה בן פעשע דינה לברכה והצלחה וזיווג ממש בקרוב!
הקדמה
ננסה לברר את מחלוקת האמוראים אם אומרים מיגו במקום עדים, מה משמעות האומרים שכן, מה הסברות בדבר. ולא נחדש אלא נלך לאורר רבותינו שמפיהם אנו חיים. ואם בסוף לימוד מאמר קצר זה הלומד מרגיש בהירות והבנה, היה זה שכרי.
פתח דבריך יאיר!
הצעת הסוגיא
זה אומר
של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני
חזקה. אמר רבה מה לו לשקר אי בעי א"ל מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה א"ל אביי
מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן.
קושיית הרמב"ן –
איך מכחישים עדים ע"י מיגו
והקשה
הרמב"ן: "תמיהא לי מילתא טובא, אי אתו סהדי ואמרי של אבותיו של מערער היתה
מעולם ולא של אבותיו של מחזיק מאי מה לי לשקר להכחיש העדים ולומר שקרנים הם והתורה
האמינתם עכ"ל.
מוכח
מכמה סוגיות שאין אומרים מיגו במקום עדים
עוד
הוכיחו הראשונים מכמה סוגיות דלא אמרינן מיגו במקום עדים. הרמב"ן כתב וז"ל
ועוד דקשיא עליה דרבה, מהא דתנן מנה לי בידך, אמר לו הן, למחר אמר לו תנהו לי, אין
לך בידי כלום חייב. ואמרינן אין לך בידי לא היו דברים מעולם, ואמאי נימא מה לי לשקר
במקום עדים ומגו דיכול למימר פרעתיך לאחר זמן יכול למימר לא היו דברים מעולם דהא אמרת
מה לי לשקר במקום עדים אמרינן וכ"ש במקום חזקה עכ"ל.
והרשב"א
הוסיף להוכיח מהסוגיא דפ"ב דכתובות וז"ל וא"ת וכי רבה לית ליה מתני'
דתנן בפ' האשה שנתארמלה כתובות [ט"ו ע"ב] היא אמרה בתולה נשאתי והוא אומר
לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאתה בהנומה וראשה פרוע כתובתה מאתים, ואמאי נהמניה
מגו דאי בעי אמר פרעתי' עכ"ל.
תירוץ
– לא סותרים את העדים אלא מפרשים דבריו
ומתוך
קושיות אלו פירשו הראשונים ז"ל דרבה מודה ביסוד הדין דעדים אלימי על מיגו אלא
שאנחנו נותנים פרשנות לדבריו שלא יסתור את העדים וז"ל הרשב"א י"ל דרבה
נמי אית ליה כאביי אלא אלים מגו דכל היכא דאיהו
מצי טעין ולתקן דבוריה אנן נקום ונטעניה ונתקן דבוריה ונימא דסמכינן עלה כדאבהתי
קאמר א"נ של אבותי שלקחוה מאבותיך ואפי' הכי א"ל אביי אלימא ליה עדותן
של עדים דלא אמרינן ליה אפילו מגו כי האי עכ"ל. ובאותה דרך צעדו עוד ראשונים. לשון הרמב"ן "דתלינן למיגו
בכל טענה דאיכא למיתלי".
למה נדחקים לפרש
דבריו?
ודבריהם
צריכים רב, שהרי בודאי פשטות דברי האומר 'של אבותי' לא משמע כן [עי' בתוס' ונמוק"י].
ואם כן למה לב"ד לפרש את דבריו בדוחק מאחר שבפשטות טענתו נסתרה ע"י עדים.
ועוד קשה שלפי פירוש הראשונים גם רבה מודה שמיגו במקום עדים לא אמרינן רק סובר שכאן
המיגו אינו סותר את העדים ואביי סובר ששל אבותי משמע ולא של אבותיך כמבואר בתוס' ואם
כן למה תלה אביי דבריו במיגו במקום עדים לא אמרינן, כיון שכל המחלוקת בינו לרבה אינה
אלא בהבנת משמעות דברי הבעל דין.
קצות – מכח המיגו יש
לנו אילוץ לפרש דבריו
ותבט
עיני בקצוה"ח [סי' קמ"ו ס"ק ב'] שכתב בקצרה וז"ל וכיון דמיגו דאורייתא
הוא אית לן לתרץ דבריו שלא יהיה מוכחש מסהדי כמו שראוי ליישב דברי העדים שלא יהיו מוכחשין
זה מזה אפילו בדוחק דנאמנין הם עכ"ל.
הרי
לנו אור חדש. באמת, לא היינו נותנים פרשנות דחוקה לדברי העדים לולא שהיה באמתחתם
גם מיגו, וכח המיגו מאלצת אותנו להצדיק את דבריהם בכל מחיר, אפילו במחיר הבנה
רחוקה של דבריהם. וזו כוונת הרמב"ן 'דתלינן למיגו בכל
טענה דאיכא למיתלי'.
ובספר
חיי אליהו [סי' יג] הוסיף באר, שאביי שהשיב על דברי רבה אינו חולק על האפשרות לפרש
דבריו בדוחק כדי שלא יסתרו את דברי העדים אלא חולק על עיקר היסוד של רבה וסובר שאין
שום חובה ליישב טענה של בעל דין שיש לה מיגו שלא תסתור דברי עדים שאין ראיית מה לו
לשקר אלימתא כל כך ובירור אמת מוחלט כדי לחייב אותנו לתרץ את דבריו שאינו אלא הסתברות
שמסייעת לטענה, וכלשון רבי נתן בקדושין [סד,ב] 'מה לי לשקר כי חזקה דמי' או שסובר שאינו
ראיה שאומר אמת כלל אלא כח הטענה בלבד ולכן כשפשטות דבריו נסתרת ע"י עדים מיד
תולים דבריו בשקר וסומכים על העדים. וזו כוונת אביי באומרו מה לי לשקר במקום עדים לא
אמרינן ר"ל שאמנם מה לי לשקר יכול לתת חיזוק לטענתו אבל במקום שסותר דברי עדים
לא אמרינן מה לי לשקר וכל הראיה של מה לו לשקר כמאן דליתא במקום עדים עכ"ד
החיי אליהו עיי"ש.
אביי
- טענה במקום מיגו אינה בגדר טענה או שהיא טענה חלשה מאד
ובחי'
רבי נחום [עמ' רצט] כתב בדעת אביי שאין להבין כפשטות הדברים שעדים אלימי ממיגו אלא
יותר מזה, במקרה שטענתו מוכחשת ע"י עדים אין זו טענה כלל, ואין התחלה למיגו
שלו, וזה מדיני טענות עיי"ש. והגר"א ברמן זצ"ל [שיעורי עיון
התלמוד שיעור יז] כתב שנחלקו אביי ורבא בכח הנאמנות של מיגו במקום עדים. לפי רבה
יש למיגו מספיק עוצמה כדי לאפשר לנו להצדיק את דברי הטוען שיש לו מיגו ואילו לדברי
אביי אין מספיק כח במיגו נגד עדים ולכן אין לנו לדחוק את עצמנו עבור מיגו חלש כזה.
קושיא
על ר' נחום – מצאנו שאין מיגו במקום עדים גם בדיני ערוה
בספר
מים אדירים [ח"א סי' יב] הקשה על ר' נחום מדברי הש"ש [ש"ו
פ"א] שהוכיח שיש הלכה של מיגו גבי דבר שבערוה [עפ"י הגמרא בדף קלד
גירשתי את אשתי נאמן משום שבידו לגרשה] וא"כ א"א לומר דמיגו הוי הלכה בטענות.
והדרא קושיא לדוכתא, מ"ט ס"ל לאביי דאינו נאמן והרי כיון דאיכא מיגו כנגד
עדים אית לן למימר תרצינן דיבוריה.
מיגו
הוא הוכחה לא על המעשה אלא על הדין או הוא קצת ראיה על המעשה
ותמצית
תירוצו היא עפ"י יסוד הגרש"ר והג"ר שך [פט"ו מטוען ונטען
ה"י] זכר צדיקים לברכה, שמיגו לא הוי הוכחה על המעשה אלא על הפטור והחיוב,
האסור או המותר. הלכך, בתחום איסור והיתר סגי לן שיש מיגו ואילו בתחום ה'טענות'
בנוסף לידיעה על הפטור והחיוב, אנחנו צריכים טענה, שיש דין מסויים שאינו זוכה אלא
ע"י טענה ובמקום עדים אין לו כלל טענה שהעדים 'מוחקים' את הטענה שלו.
ועוד
צעד שם בדרך נוספת, שאמנם מיגו הוי קצת ראיה על המעשה אבל בדיני טענות צריכים
להתחיל עם טענה והמיגו מאלים את הטענה. אבל כאשר יש עדים נגדו אינו נאמן במיגו זה
כי העדים גוברים על הטענה והוא נשאר עם המיגו [שאינו אלא קצת ראיה] בלבד, ובהכי לא
סגי. ומה שמועיל מיגו לבד גבי דבר שבערוה [באומר גירשתי את אשתי וכנ"ל] הוא
משום שע"י המיגו מסתלק האיתחזק איסורא ועכשיו נאמן מכח הדין של עד אחד נאמן
באיסורין [שנאמן בדבר שבערוה היכא דלא איתחזק] ועיי"ש עוד נועם דבריו וקיצרנו
איפה שהוא האריך.
גמרא
בב"מ שדנה במיגו במקום עדים
והנה
בב"מ [פ"א:] אי' ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה, אמר ליה חזי לא תיזול
באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל באורחא דנרש דליכא מיא, אזיל באורחא דנהר פקוד ומית
חמרא, כי אתא אמר אין באורחא דנהר פקוד אזלי ומיהו ליכא מיא א"ל רבה מה ליה לשקר,
אי בעי אמר ליה אנא באורחא דנרש אזלי אמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן
ופירש"י דאנן סהדי שאין אותו הדרך בלא מים.
והנה
בדעת רבה דס"ל דאמרינן הכא מיגו צ"ב דלכאורה הו"ל כמיגו במקום עדים
וכדקא"ל אביי ויעוי' בריטב"א שהובא בשטמ"ק דביאר דס"ל לרבה דמחמת
המיגו אנו מפרשים ומתרצים את דבריו דהא דקאמר דליכא מיא כוונתו היא שלא מת מחמת המיא
וכמאן דליכא מיא דמי. ויעוי' עוד בריטב"א [בכתובות כ"ז בד"ה ומ"ש]
דביאר דודאי דהיכא דאיכא עדים ממש נגדו דאינו נאמן והכא שאני דהוא רק רוב דשכיחי תמן
מיא ובהא פליגי דאביי ס"ל דהוי כעדים ורבא ס"ל דכיון דזימנין דליכא מיא עברינן
בכה"ג מיגו. ויעוי' עוד בשטמ"ק דהביא מהר' יהונתן דביאר דמיירי
הכא שהעדים העידו רק שבבוקר היה שם מים וכיון שמימי הנהר עשוים ליפסק וכמה ימים בשנה
אין בהם מים ס"ל לרבה דנאמן במיגו דבאותה שעה שעבר לא היה מים ואביי ס"ל
דאי אפשר שבחצי היום כבר לא היו מים והוי כאילו שהעידו העדים שבזמן שעבר היה שם מים.
ותירוץ הראשון של הריטב"א [שמתרצים את דבריו] מתאים למה שכתבו הראשונים
בסוגייתנו.
בבבא מציעא רבה הודה
לאביי
לכאורה
צ"ב דבבבא מציעא רואים שרבה - לגירסת הרי"ף שהובא בגליון הגמ' - הודה לאביי,
ואילו בב"ב פליג בזה. אלא דהכא [בב"ב] הוי מיגו נגד עדים ובזה ס"ל לרבה
דמיגו עדיף משא"כ התם דלא הוו עדים ממש דהלך בזמן המים אלא דאיכא אנן סהדי דיש
שם מים כדפרש"י ובזה באמת הודה רבה לאביי דאנן סהדי עדיף טפי ממיגו.
בירור
מיגו חזק מעדים וחלש מאנן סהדי
וראיתי
בביאור הדברים, דהרמב"ם הל' יסודי התורה [פ"ח ה"ב] כתב שענין נאמנותם
של העדים אינו מכח שכך מבורר לן האמת וז"ל הרמב"ם שצונו לחתוך הדבר על פי
שנים עדים ואע"פ שאין אנו יודעים אם העידו אמת אם שקר" ועפי"ז י"ל
דהא דאזלינן בתר העדים הני מילי היכא דאיכא ספק דבזה אנו צריכים להתנהג עפ"י שמיעת
העדים, אמנם כשיש לנו מיגו דהוא פושט את הספק בזה כבר ליתא להלכה דאזלינן בתר העדים
משא"כ במקום דאיכא אנן סהדי דהוה גם כח של בירור ובירורו עדיף טפי מבירור המיגו
בזה מודה רבה דלא אמרינן מיגו נגד אנן סהדי ואביי ס"ל שאף כשיש מיגו מ"מ
אין בכחו לברר את הספק ואכתי מספקא לן ולכן גם כשיש מיגו אכתי איכא להלכה דאזלינן בתר
עדים.
ולא ידעתי מי ביאר כך
ולענ"ד יש לפקפק דמי גילה לו רז זה שהבירור של מיגו חזק יותר מעדים לאור הסבר
הרמב"ם. כי אפשר גם לומר לאידך גיסא, שברגע שיש עדים אנחנו כבר לא מתחשבים באמת
האובייקטיבית [לשון אחרת – בבירור מכח מיגו] והולכים בתר העדות.
ואדרבה, מצאתי ב'שערי
יצחק' [לגר"י פלקסר זצ"ל] שהסביר את סברת אביי עפ"י הרמב"ם, שאע"פ
שיש בירור של מיגו, אין בכחו להתעמת עם עדים, וכמו שדברי הרמב"ן [שהביאנום למעלה]
זועקים "שהתורה האמינתם" ועל פי שנים עדים יקום דבר גם נגד עדים. ואילו סברת
רבה ורב חסדא ביאר באריכות, דסברי מרנן שבאופן עקרוני עדים חזקים ממגו אבל כאן בנוסף
לעדים יש גם חזקה על הקרקע. נמצא שהמגו מחליש את כח העדים ובצירוף חזקת הקרקע זוכה
המחזיק עיי"ש וינעם לך. ועיין עוד בספר היקר באר ציון [עמ' תתרסא].
קושטא קאי, דחזיתי בשיעורי
עיון התלמוד [שיעור יז] שהסביר שהמיגו יוצר מציאות שהעדים לא נחשבים חפצא של עדים.
וברגע שנוריד מהם מעמד של עדים, פתוחה הדרך כפתחו של היכל, לומר שהפסוק 'עפ"י
שנים עדים יקום דבר' אינו מתייחס אליהם ונאמן המחזיק במיגו [אפילו בלי לתרץ דבריו –
עי' ברשב"ם ל"ג: אמר רב חסדא ותוספות ל"ג. ד"ה ה"ג]. ועפ"ז יישב כמה קושיות ע"ש ותרווה נחת. ויושם לב שאין זה כמו שכתבנו לעיל שהמיגו פושט את הספק אלא כאן אומרים שהמיגו שולל מהעדים את מעמדם כעדים ודוק.
גבעת זאב החדשה ת"ו
והיום הזה יהפך לששון
ולשמחה בב"א
ברוך הנותן ליעף כח ולאין
אונים עצמה ירבה!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה