קידוש השם בבן נח

לרפואת האדמו"ר ר' יצחק מנחם בן גיטל מירל בריינדל לאה ור' שלמה בן פייגע דינה בתוך שח"י

 

הקדמה

מסוגיא קצרה במסכת סנהדרין [עה] הסתעפו דיונים רבים ומקיפים. הגמרא דנה אם יש מצות קידוש השם בבן נח. לא ברור מהי מסקנת הגמרא אם כי בירושלמי מפורש שאין וכך פסק הרמב"ם [מלכים י ב]. מטרתנו לדון בכמה נקודות מתוך הים הגדול מתוך ציפייה שהלומד המשכיל יעמיק יותר וירחיב גבולה של תורה. וזה החלי בעזר צורי וישועתי. 

 

רש"י - שאלת רב אמי היא אם בן נח צריך ליהרג ולא לעבור בעבודה זרה

בעו מיניה מר' אמי בן נח מצווה על קדושת השם או לא ע"כ. מיד בקריאת דברי הגמרא, הלומד מבין שהשאלה של רב אמי מתייחסת לכל שבעה מצוותיו, וכך למד היד רמה. והנה בא רש"י ומפתיע אותנו וכותב וז"ל: 'בן נח מוזהר על עבודת כוכבים כדאמר בד' מיתות, ואם אמר עבור ואל תהרג מצוה היא לקדש את השם או לא'.  הרי שרש"י ביאר ששאלת רב אמי נסובה דוקא [או בעיקר] על עבודת כוכבים והלב משתוקק לדעת פשר הדבר.

ורש"י הוא לא יחיד במערכה. גם הרמב"ם [פ"י מהל' מלכים ה"ב] מדגיש עבירה זו באמרו שבן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצוותיו מותר לו לעבור, אפי' נאנס לעבוד ע"ז עובד, לפי שאינן מצווין על קידוש השם וכו'. [ויש לשים לב לדיוק שדייקו המדייקים: בשאר מצוותיו הרמב"ם כותב ש'מותר לו לעבור' ואילו בע"ז כותב הרמב"ם 'אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד' ואפשר לשמוע מכך שחייב לעבוד – עי' להלן]. כיוון החשיבה הוא למצוא את הייחודיות של עבירת ע"ז לעומת שאר מצוות ב"נ.

אמנם הערוך לנר מבאר דברי רש"י, שרצה לפרש מהיכ"ת שיהיה מצות קידוש השם לבן נח, הא בישראל כתיב ומ"ש משאר מצוות. ולהכי מפרש רש"י דמאחר שבן נח מצווה על עבודה זרה וטעם איסור ע"ז הוא לפרסם יחוד השם בעולם וכמוש"כ הרמב"ם בספר המצוות עשה ט', א"כ יש מקום לומר דנכלל בלאו דע"ז הוא לקדש שם השם ומשו"ה מוזהר בן נח עליו. ולפ"ז גם הרמב"ם מתכוון להדגיש את החידוש בדבריו, שאע"פ שבן נח מצווה לפרסם יחוד השם בעולם, אם ההימנעות מעבירת עבודה זרה תעלה לו בחייו, מותר [או חייב] לעבור עליה.

העבירה שבע"ז ומעשה הבגידה שבע"ז

ולהאיר את דברי רש"י בדרך נוספת ונפלאה, נקדים: 'ואהבת את השם אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'. רבי אליעזר אומר, אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך? אלא לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו ממונו, לכך נאמר בכל נפשך. ואם יש אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל נפשך. ומכאן נפקא לן בפסחים דעבודה זרה היא ביהרג ואל יעבור. ובפוסקים הוזכרה בכאן קושיא חמורה, דהא מוכרח הוא מהך ברייתא דבכל נפשך ובכל מאדך בחד גוונא קיימי. ופירושו דקרא הוא דצריך למסור גם את הנפש וגם את הממון. תפלא לפי זה, הך דקיימא לן דעל כל לאוין שבתורה מחוייב למסור כל ממונו ולא את נפשו ואם כן האיך מפסקינן קרא בסכינא חריפא ומוקמינן בכל נפשך רק בעבודה זרה ובכל מאדך בכל לאווין שבתורה.

ואנהירו לעיינין מרן הגאון הרב הוטנר זצ"ל [פחד יצחק שבועות מאמר יד] עפ"י מה שכתב הרמב"ן שמות כ' פסוק ג' אחרי שהביא מן המכילתא כי ענין הקנאה אצל השם יתברך נאמר רק בעבודה זרה. וזה לשונו 'ולפי דעתי שיזכיר קנאה בעבודה זרה בישראל בלבד וטעם הקנאה כי ישראל סגולת השם הנכבד אשר הבדילם לו. והנה אם העם ומשרתיו שלו פונים אל אלילים יקנא בהם השם כאשר האיש מקנא באשתו בלכתה לאחרים ולא יאמר הכתוב כן בשאר העמים אשר חלק להם צבאות שמים' עד כאן דבריו. תוכן הדברים הללו מלמדנו לדעת, כי מיוחדת היא עבודה זרה בישראל מכל האיסורים שבתורה שזה שהיא בעצמותה מעשה בגידה, אף מבלעדי האיסור שבה דמכיון דרק בעונשה מצינו מדת הקנאה ולא מצינו כיוצא בזה בכל איסורין שבתורה שמע מינה דכל האיסורין הם עבירות על רצונו של אלקים שנתגלה לנו באזהרותיו מה שאין כן בעבודה זרה בישראל שאיננה רק עבירה על רצונו של מקום אלא שתוכן מציאותה הוא בגידה בענין האלקי בכלל. והרי זה דוגמת השיטה הידועה של המהרי"ק דסוטה נאסרת על בעלה אפילו באומר מותר ומשום דאין איסור סוטה נובע מפאת ההזדה באיסור אשת איש אלא מההזדה דמעילה בבעלה וכמו שכתוב בתורה ומעלה מעל. והרי הרמב"ן משווה מדת הקנאה הנאמרת בעבודה זרה לקינוי הנאמר אצל סוטה, והכונה היא כמבואר בזה דכמו דאצל אישות לא מצינו ענין הקינוי כשהאשה עוברת על רצונו ודעתו של הבעל אלא דוקא לגבי מעשה מעילה בבעלה אשר מעילה זו איננה נובעת מאיסורא דאשת איש. כמו כן לא מצינו מדת הקנאה אצל שאר עבירות וחטאים שהם מעשים מתנגדים לרצונו ודעתו של מקום אלא דוקא בעבודה זרה אשר היא מעשה בגידה ומעילה מצד עצמה ולא מפאת האיסור שבה.

ויעוין רמב"ם פרק י"ב מאיסורי ביאה שהבועל ארמית כאלו התחתן לעבודה זרה. ותוכן הדברים סתום דלא נתפרש לענין מה הוה התחתנות לעבודה זרה. ולפי דברי הרמב"ן המובאים בכאן הדברים מאירים דרק בעבודה זרה מצינו השם מקנא ואם כן מדחזינן דהבועל ארמית קנאים פוגעים בו שמע מינה דהוה כמתחתן לעבודה זרה ודוק כי זו היא הערה נפלאה.

ומהשתא אף אנן נמי נימא דסבירא לי' לרבי אליעזר דאפילו אם נימא דפיקוח נפש דוחה איסורא דעבודה זרה ומותר להתרפאות על ידה, מכל מקום אכתי לא נפקא על ידי זה מכלל מעשה בגידה בענין האלקי דסוף סוף אין בכחו של פיקוח נפש אלא להתיר איסורים אבל לא לשנות את תוכן הבגידה הנמצא במעשה עבודה זרה מצד עצמה. ומכיון דאפילו לאחר ההיתר של פיקוח נפש עדיין תוכן הפעולה בעינו עומד ואכתי מעשה בגידה הוא הרי ממילא היא מתנגדת לאהבת השם אפילו בשעה שהאיסור נפקע ממנה.

ולפי זה שפיר מתישב פירוש הכתוב דבכל נפשך ובכל מאדך, דבאמת תרוייהו בחדא ענינא קיימי. דקרא לא איירי כלל לא בעבודה זרה ולא בשאר איסורין שבתורה אלא דקאי על הענין של אהבת השם אשר בו פתח הכתוב ואהבת את השם אלקיך והכתוב מתפרש כפשוטו דעבור אהבת השם מחוייב למסור את נפשו ואת מאודו דהיינו ממונו. אלא שבנקודה זו בא הוא ההבדל בין עבודה זרה ובין שאר איסורים, דבכל האיסורים אם הוא עובר עליהם משום פיקוח נפש אין פעולותו מתנגדת כלל לאהבת השם דמכיון שהותר האיסור בשביל סכנת נפשות, שוב הרי זה מעשה היתר שאינו סותר כלל את אהבתו של השם יתברך. שאני עבודה זרה אשר גם אם נדחה ממנה איסורא דרביץ עלה, אכתי הסתירה בין פעולה זו של עבודה זרה ובין אהבת השם בעינה עומדת. ועל זה יליף רבי אליעזר דכל ענין הסותר את אהבת השם מחוייב הוא למסור את נפשו עליו. וכל זה הוא בנוגע ל'בכל נפשך' אבל בנוגע לענין ה'בכל מאדך' בודאי שהוא כולל כל איסורים שבתורה, מאחר שלא מצינו בו עד עכשיו שום היתר של עבירה בשביל ממון כדרך שמצינו קרא דוחי בהם בסכנת נפשות, ומכיון שלא מצינו בו היתר נמצא דהעובר עבירה בשביל ממון הוא פוגע באהבת השם שהזהיר על העבירות, וכל שפוגע באהבת השם הרי הוא מחוייב למסור על זה כל מה שיש לו עכ"ל ודפח"ח. וע"ע ביסוד זה בספר וזאת ליעקב לגרש"י בורנשטיין [עה"פ ואהבת את השם אלקיך].

לדרכינו למדנו שיש שתי מערכות במעשה עבודה זרה. א] יש איסור עבודה זרה שנמצא בתחום האיסור וההיתר יחד עם שאר מצוות התורה. ב] מעשה העבודה שהוא מעשה בגידה או מרידה בעצם, גם לולא האיסור שבו. גם אצל בן נח שמצווה לא לעבוד ע"ז קיימים שני המישורים הללו [אם כי לשון 'קנאה' לא תיכתב אצלם, כי יחס אומות העולם לקב"ה אינו כבעל ואשה אבל עכ"פ יש פגם בעצם המעשה, גם לולא האיסור].

ונמשיך את חוט המחשבה הלאה עפ"י הספר דרישת פקודיך על ספר המצות [ח"א עמ' יד]: הרמב"ם כותב בסה"מ מצוה ט' שמצות קידוש השם היא "התרת עצמנו למות ביד האונס מעבור אהבתו יתעלה וכו'". הרי שהרמב"ם מדבר על המערכת השניה שהזכרנו, לא של מצוות ואיסורים אלא של גילוי אהבה והפכו. וזה שונה משאר עבירות דיסוד החיוב הוא משום קידוש השם שיש בזה שמוסר נפשו על קיום המצוה, וקיום מצוותיו מחייב מסירות נפש וגם זה בכלל קידוש השם, משא"כ לענין ע"ז דלא משום עבירת ע"ז הוא דמצווה במסירות נפש כ"א דעצם המס"נ שלא לעבוד ע"ז הוא הוא פרסום האמונה והוראה שאינו כופר כלשון הרמב"ם כאן 'אשר אנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמיתית בעולם וכו' ואע"פ שבא עלינו מכריח לבקש ממנו לכפותינו שלא נשמע אליו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו וכו'.

ובזה הרווחנו להבין את המשך דברי הגמרא [סנהדרין ע"ד:]: אביי רצה להוכיח דאין בני נח מצווים על קידוש השם  - ת"ש שבע מצות נצטוו בני נח, ואם איתא [שהם מצווים על קידה"ש] תמני הויין. א"ל רבא, אינהו וכל אביזרייהו [שהמצוות כוללות את חיוב מסירות הנפש הנלווה אליהם]. כלומר, אביי הוכיח מעבודה זרה בסוג השני דלעיל, לא מצד האיסור שבה אלא עצם המעשה למסור נפשו על פרסום האמונה, דא"כ [שבן נח מצווה] תמני הויין. ורבא דדחה ליה משום דאינהו ולכל אביזרייהו נראה טעמו לענין מצווה מיוחדת זו שפיר מודה ליה לאביי דמוכח דאין ב"נ מצווה בה, אך סו"ס נאמר דין קידוש השם שיסודו משום קיום המצות, למסור נפשו על קיומן. וכיון דיסודו משום חיוב בקיום מצוותיו, שפיר י"ל דלא חשבינן ליה למצוה בפני עצמה, כ"א דנכלל בכלל עיקר חיוב המצוה, דחיוב מצוה זו עד מסירות נפש משום קדוה"ש, ממילא שפיר י"ל דאינהו וכל אביזרייהו, אך אה"נ בזה מודה לאביי דמוכח שפיר דאין גדר קדוש השם מצד עצם מעשה מסירות נפש, דא"כ תמניא הויין.

ואשר זהו הביאור בדברי רש"י דבעיקר הבעי' פירש לענין ע"ז דמדברי אביי מבואר דהנדון היה על מצוה בפנ"ע דקידוש השם דזה שייך במסויים לע"ז, ובא רבא לומר דאכתי הבעי' לא נפשטה דסו"ס יש לדון מצד חיוב קידוש השם שנאמר בכלל חובת קיום המצות. וכמה מדוייקים דברי רש"י שבהמשך הסוגיא, בהא דאמר רבא 'אינהו וכל אביזרייהו' פירש 'דאם אומר לו לעבור על אותם מצות או יהרג וכו''. הרי שהבין שמדובר בכל שבע המצוות ולא רק ע"ז ולמה שינה ממה שפירש לעיל שמדובר דוקא בע"ז. ולאור הנ"ל זה נפלא, שבהתחלה השאלה נסובה על ע"ז בתור מעשה מרידה בעצמותו [סוג השני הנ"ל] ורבא הסכים לאביי שאין בזה מצוות קידוש השם דא"כ תמני הויין והעביר את הדיון למישור של מצוות ועבירות שאכן כולל לא רק ע"ז [בסוג א' הנ"ל] אלא כל שבע מצות. ועיין בס' דרישת פקודיך שהמשיך לבאר את הסוגיא על דרך זו, ותמצא נחת. וע"ע בס' היקר חבצלת השרון [דברים עמ' רע"א].

 

עבודה זרה- עבירה בעצם המעשה ולא בתוצאה

 

וחמותי ראיתי אור בספר תורת המלך [על הרמב"ם הל' מלכים לג"ר גרשון אריאלי בעמ' רפז] שכתב דברים נפלאים בסוגיא דנן. בין היתר, כתב להסביר שכל שאר מצוות בני נח הם מצות או עבירות בתוצאת המעשה ואילו ע"ז היא עבירה בעצם המעשה. ויסד החמדת שלמה ועוד שמעשה הנעשה באונס אינו מתייחס לעושהו וא"כ אם אינו מצווה על קידוש השם אסור ליהרג וחייב לעבוד [כדי להציל עצמו] בעבודה זרה דייקא. לעומת זאת, בשאר השבע מצות ועבירות שהם בתוצאה מותר לו לעבור אבל יכול גם ליהרג כי סו"ס עושה איסור בתוצאה, עיי"ש מש"כ עוד ותיהנה.    

 

קושיית תוספות – דוקא בישראל כתוב וחי בהם

 

בתוס' ד"ה בן נח הקשו 'והא וחי בהם בישראל כתיב ואפילו ישראל היה מחויב למסור עצמו אפילו בצינעא אי לא דכתיב וחי בהם' [וא"כ פשוט שבן נח מצווה על קדוש השם]? ותירצו דדילמא לא איצטריך וחי בהם אלא כי היכי דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה דאפילו בצינעא יהרג ואל יעבור לכו"ע ע"כ.

 

מבואר בתירוץ התוס' דמסברא חיצונה לא היה חייב למסור נפשו על שום מצוה ורק אחרי שילפינן בנערה המאורסה מרוצח דחייב למסור נפשו על גילוי עריות הוי ילפינן שאר מצות מינייהו ומשו"ה צריך דרשה דוחי אבל בבן נח דליכא ילפותא מנערה המאורסה לא נתחייב למסור נפשו על ז' מצות בצנעא. ובקושיא סברו, כנראה, שמסברא חיצונה חייבים למסור נפש על כל מצוה ונתחדש בתירוץ שאינו כן [עי' בברכת אברהם בסוגיתנו ועוד אחרונים שכתבו כן]. והספק בגמרא הוא רק אם חייב בן נח למסור נפשו עכ"פ בפרהסיא משום קידוש השם. [ויש לדון מה הסברא החיצונה: אם הסברא היא האונס (כך נקט הגרש"ר בזכרון שמואל סי' סה) או שהיינו לומדים לבד 'וחי בהם' (כך נקט במנ"ח מצוה רצו)].

 

והנה לענין רציחה מבואר בגמ' דחייב למסור נפשו מסברא ולדעת התוס' צריך לומר דאף דבשאר מצות מסברא חיצונה לא חייב למסור נפשו אבל לגבי רציחה מסברא חיצונה חייב למסור נפשו דטעם שאין חייב למסור נפשו בכל המצות הוא כדי שיציל נפשו ולא ימות אבל במיתה דבלא"ה נפש אחת תמות סברא היא שלא נדחה העבירה בשביל נפשו, דמאי חזית דדמך סומק טפי. ולפי זה יש מקום לומר דגם בן נח חייב למסור נפשו על רציחה ואפילו בצנעא וכן כתב הערוך לנר בסוגיין. וכ"כ הפרשת דרכים דרך האתרים דרוש שני דבשפיכת דמים אין נ"מ בין בן נח לישראל אבל לא כולם מודים בזה ואכ"מ.

 

מכמה מקורות משמע שמסברא חיצונה חייב למסור את הנפש על כל המצות

 

בתוס' כתובות [י"ט א' ד"ה דאמר] כתבו דלר' ישמעאל שאינו מחוייב למסור נפשו על ע"ז ה"ה על גילוי עריות ורציחה גם כן אינו חייב למסור נפשו עיי"ש ואפ"ה מבואר בסוגיין לעיל בע"א דטעם שאינו חייב למסור נפש על ע"ז הוא מדכתיב וחי בהם. אם כן משמע דמסברא חיצונה היה חייב למסור נפש על כל המצות אם לא היה כתוב הדרשה של 'וחי בהם'. ועיין רש"י לעיל [ע"ד א' ד"ה סברא הוא] שכתב לענין הא דאמרינן דמסברא חייב למסור נפשו ברציחה וז"ל דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר וכו' עיי"ש.

 

הרי מפורש שגם בלי הילפותא מרוצח ההיתר לעבור ולא ליהרג על שאר מצות הוא רק משום וחי בהם ודלא כהתוס' בסוגיין. ולפי דבריהם, תקשי קושית התוס', אם כן בני נח שלא נאמר בהם הדרשה ד'וחי בהם' היו צריכים להיות חייבים למסור נפשם על כל המצות אפילו בצנעא.

 

הסבר רש"י – בישראל יש קבלה שמחייבת עד מסי"נ, בב"נ אין קבלה

 

וכתב בס' עבודת דוד [עמ' תצו] שנראה מוכרח לחלק בין בני נח בשבע מצות שלהן לכלל ישראל בתרי"ג מצות שלנו. דהנה בעיקר החיוב של בני נח לקיים שבע מצות שלהן, מעולם לא קבלו עליהם את המצות אלא נתחייבו בהם מפני ששמעו מפי נביא שזהו רצון ה' וכל אחד מבאי העולם נתחייב מסברא לעשות רצון ה' כמש"נ כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו [ועי' היטב בפחד יצחק על שבועות מאמר י]. ובחיוב זה הסברא חיצונה היא דלא נתחייבו למסור נפשם על כך אבל אצל בני ישראל שקבלנו עלינו התורה היה בקבלה זו לחייב אותנו גם במסירת נפש אילולי הדרשה דוחי בהם. ומכיון דאצל בני נח הסברא חיצונה היא דאינם חייבים במסירת נפש לא צריך דרשה דוחי וכל הספק הוי אי חייבים במסירת נפש בפרהסיא משום קידוש השם כמבואר בסוגיין.

והנה ברש"י איתא 'בן נח מוזהר על עבודת כוכבים ואם אמר עבור ואל תהרג מצוה היא לקדש את השם או לא' ע"כ. מלשון רש"י משמע שכל הספק הוי רק לענין עבודת כוכבים אבל בשאר מצות בני נח פשוט הוא דאין חייבים. וע"כ צריך לחלק כנ"ל דבשבע מצות בני נח מפאת עיקר חיובם לא נתחייבו למסור נפשם על כך והוי ענין מיוחד בעון ע"ז דס"ד שגם בני נח נצטוו למסור נפשם על כך אבל אצל ישראל מכיון שקבלו עליהם התורה הסברא חיצונה היא שחייבים למסור נפשם על כך, אילולי שכתוב בתורה בפירוש היתר של וחי בהם עכ"ד העבודת דוד.

ואפשר אולי להתווכח עם סברתו [שמכיון שאין 'קבלה' בשבע מצות, הסברא החיצונה קובעת שאינם חייבים למסור את הנפש] ולומר שאם ה' חייב אותם לקיים את המצוות יש היגיון לומר שהחיוב הזה חל בכל מצב ובכל מחיר. ושם בעבודת דוד הפנה לדרשות בית הלוי [דרשה יז] שבן נח משועבד לקיים את שבע המצוות אבל אין גופו קנוי אבל ישראל גופם קנוי וע"כ אנחנו מחוייבים למסור את נפשנו.

 

יסודו של ר' שמואל – בכל המצוות יש דין של יהרג ואל יעבור לישראל שנלמד מג"ע ורציחה ורק אח"כ בא הלימוד של 'וחי בהם'

 

והנה ראינו מרש"י שסובר לכאורה, שמסברא חיצונה חייב למסור את הנפש [שכתב 'דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח, כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה, למה יהא מותר']. וכתב הגרש"ר לבאר דבריו [אחרי שהקשה עליו כמה קושיות], דהנה יש לחקור במש"כ התוס' דאיצטריך 'וחי בהם' כי היכי דלא נילף מרציחה וג"ע, אם לבתר דגלי קרא לא ילפינן כלל מרציחה וג"ע ושכן משמע פשטות לשון התוס', וממילא דיעבור גם בלאו דין דחיה דפיקו"נ וכמו בן נח. או דנימא דבאמת גם בתר דגלי קרא 'וחי בהם' ג"כ ילפינן מג"ע לכל עבירות שבתורה דמידת חיובם היא אפילו במסי"נ ולענין זה אינם חלוקים שאר איסורין מג"ע ורק דדינא אחרינא ילפינן מקרא דוחי בהם דפיקו"נ דוחה כל האיסורין וכדאיתא ביומא, ובזה הוא דחלוקים שאר איסורין מג"ע. ואם מאיזה טעם שהוא, לא יהיה בהם דין פיקו"נ ממילא יהיה הדר דינא דגם בהם חייב למסור נפשו. והנה מהך דבכל מאודך, ילפינן לכל לאוין שבתורה דחייב למסור ממונו ולא לעבור אלאו ואף דהאי קרא בע"ז נאמר מ"מ ילפינן מיניה לכל לאוין שבתורה. אולם קשה, דא"כ מאי קאמר ר"א 'אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך' הא שפיר איצטריך קרא למילף מיניה שאר לאוין דאי מבכל נפשך הא ליתיה בשאר לאוין וצריך ילפותא מיוחדת לממון.

 

ונראה דמזה מוכח דבאמת גם בתר דגלי קרא וחי בהם ג"כ ילפינן מע"ז לשאר לאוין דמידת חיובם היא אפילו במסי"נ ולהכי שפיר קאמר 'אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך' דגם מבכל נפשך ילפינן דחייב למסור נפשו גם אשאר לאוין אי לאו משום דין דחיה דפיקו"נ והרי גבי ממון ליכא פיקו"נ. ולפי"ז נראה, דבישראל, הא דבכל התורה כולה יעבור ואל יהרג הוא באמת רק משום דין דפיקו"נ. ומיושבים היטב דברי רש"י, דבישראל רק משום פיקו"נ הותר ולהכי גבי רציחה דליכא הצלת נפש דמאי חזית וכו' לא ניתן לאו דלא תרצח להדחות וכמו שפירש"י.

 

למה בני נח פטורים ממסירות נפש

 

ולפי דרכינו למדנו דלא מסברא חיצונה אנחנו יודעים שצריך למסור את הנפש על כל המצות [לולא דרשת 'וחי בהם'] אלא לומדים כן מג"ע ורציחה [ודלא כמו שהנחנו לעיל שיודעים מסברא חיצונה]. וא"כ מובן שבני נח שלא נאמר בהם שצריכים למסור את הנפש על ג"ע ורציחה – אינם מצווים על כך וגם לרבות שאינם מצווים למסור את נפשם על שאר מצוותיהם.

 

נר חנוכה שמניחו על שלחנו  - בשעת השמד

 

נאמר במסכת שבת כ"א גבי נר חנוכה דבשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו. וכתב הב"ח [באו"ח סימן תרע"א] בשעת הסכנה, פירושו, שגזרו שמד שלא לקיים המצוות. ולא כפירוש רש"י שהיה לפרסיים יום איד דפשיטא דכיון דגזירת הפרסיים לא היתה על ישראל בלחוד אלא גם על שאר אומות לא הוי גזירת שמד ואם כן למה הצריכו רז"ל להניחו על שלחנו ונכנסו בספק סכנה והלא אף על השלחן היו נוטלין ומקפידין אבל כשנפרש דגזירת שמד קאמרינן ניחא דאפילו ערקתא דמסאני אסור לשנות בשעת שמד ולכן לא היו עוקרין מצות הדלקה לגמרי אבל מה שהיו משנין להניחם על השלחן אין המצוה נעקרת בזה דאין זה שנוי בגוף המצוה רק שנוי המקום בלבד בכה"ג שרי אפילו בשעת השמד עכ"ד.

 

 

והקשה הגר"נ גשטטנר זצ"ל בס' נתן פריו [נדרים מ"ה ובספרו להורות נתן על בפ' שמות] דלכאורה דברי הב"ח צ"ע שהרי בביטול עשה אין צריך למסור נפשו אף בשעת השמד וכמבואר ברמ"א, וא"כ איך כתב הב"ח דאם נפרש גזירת השמד ניחא דאפילו ערקתא דמסאני אסור לשנות בשעת שמד ולכן לא היו חז"ל עוקרין מצות הדלקה לגמרי, הרי ערקתא דמסאני היא עבירה בקום ועשה ואילו לא להדליק נר חנוכה היא ביטול מצוה בשב ואל תעשה. וגם מה מסיים הב"ח אבל מה שהיו משנין להניחם על השלחן אין המצוה נעקרת בה ובכה"ג שרי אפילו בשעת השמד וקצת סכנה, הרי בשב ואל תעשה מותר לעבור ולא לקיים המצוה.

 

קידוש השם – לפרסם אמיתות אמונתנו

 

ונראה לבאר בהקדם יסוד גדול בדעת הרמב"ם. באגרת השמד כותב הרמב"ם אחרי שביאר שהשמדות שנהגו בזמנו, לא היה ענין לעבור על מצות לכן אין בה חיוב מסירות נפש, 'ומכל מקום מי שנהרג וכו' לא יאמר עליו אלא שעשה הישר והטוב ויש לו שכר גדול לפני השי"ת ומעלתו מעלה העליונה כי מסר עצמו על קדושת ה' יתברך ויתעלה ע"כ.

והדברים האלה סותרים לשיטתו המפורסמת במשנה תורה שאסור לו להחמיר על עצמו וליהרג כשהדין הוא לעבור ולא ליהרג.

וכתב בס' דרישת פקודיך [ח"ב עמ' נח] לבאר עפ"י לשון הרמב"ם בספר המצות [מצוה ט] 'שצונו לקדש השם וכו' וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמיתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק וכו'. ואוזן רגישה תשמע שהרמב"ם לא הזכיר דגדר קידוה"ש הוא שמצווין לא לעבור על מצוות עד כדי מסירות נפש בתנאים מסויימים, וכמו שכתב החינוך [במצוה רצו] וכמו שכתב בעצמו בהלכות יסודי התורה וכן בל"ת דחילול השם [מצוה סג] שביאר להדיא לענין עבירה על מצות השם וכדבריו ביסודי התורה.

 

ואשר נראה ברור דעצם החפצא דמצות קידוש השם הוא כמו שכתב דהוא ציווי לפרסם האמונה האמיתית בעולם וכו'. אך זה בודאי שאופן קיום מצוה זו היא בתנאים מסויימים, והוא כשבאין לכופו על המצוות וכו', ורק שכאן אינו נכנס לביאור הפרטים כ"א ביסוד המצוה. והביאור בזה דכך למדו וקבעו חז"ל דבמסירות נפש שלא לעבור אג' חמורות מונח בזה לפרסם על האמונה האמיתית וכו', ובנתכוין הגוי להעביר על הג' מצוות או בפרהסיא לענין כל המצות יש בו משום פרסום זה, אך יסוד המצוה הוא לפרסם האמונה, ודלא כמש"כ החינוך שעצם החפצא של קידוש השם הוא שאינו עובר על המצוות עד כדי מסירות נפש.

 

ונראה דשעת השמד שאני מכל מצב אחר, שכל התנגדות לשמד הוא חפצא של קידוש השם, אפילו אם הוא רק בשב ואל תעשה, ומותר למסור את הנפש [לעומת אופן שמסר נפשו כשאינו חייב, אין כאן אפילו חפצא של קידוש השם] ומיושבים דברי הרמב"ם, ע"כ דברי ה'דרישת פקודיך' וקיצרתי מאד מתוך תקווה שבכל זאת יובנו ושהמעיין יעיין שם.

ולדרכינו למדנו, שכאשר יש חפצא של קידוש השם, כגון בשעת השמד, מותר למסור את הנפש כדי לפרסם האמונה האמיתית. א"כ לא רחוקה הדרך לומר, שבנר חנוכה, שכל מהותה היא פירסום האמונה, גזרו חז"ל שיש חיוב להדליק [בתוך הבית] בשעת השמד, ודוק. ועי' מש"כ בזה בספר כלביא שכן [עמ' 26 במאמרו של הגר"ע עובדיה יוסף שליט"א], כנסת יחזקאל [לג"ר יחזקאל גרבנער זצ"ל עמ' קל]. שו"ת ממעמקים [ח"ב סי' סז], מנחה לאי"ש עמ' 256, קובץ רשימות שיעורים [כתובות עמ' נג].

והנה בסוגיא זו של קידוש השם בבני נח האריכו מאד מאד בספרי האחרונים ואנו באנו להטעים טעימה קלה בלבד. ועי' עוד בס' משיב נפש [לגר"מ גרוס עמ' רמ] ובס' עדת יעקב [לגר"י פרלוב סי' עח] ועוד ועוד.

 

סיימתי י"ז בטבת גבעת זאב החדשה ת"ו

תם ולא נשלם

אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה!