אורות הגבעה – גליון
א' פרשת ויגש – 'אשר מכרתם' בהלכה
ובמוסר
כתוב בפרשת השבוע:
"ויאמר יוסף אל אחיו
גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" [מה,ד]. בהקשר לזה, רצוננו להעמיק חקר בפן אחד של איסור התורה של
"וגונב איש ומכרו וכו' מות יומת".
כתב המנ"ח [מצוה לו אות טו] 'ונראה לי אם קטן גנב
איש ואחר זמן כשהגדיל מכר אותו, אפשר כיון דבשעת גניבה לא היה בר חיוב אינו חייב גם
כן על המכירה. ומכל מקום צ"ע דאז לא היה בר דעת ועתה בשעת המכירה הוא עיקר האיסור
אפשר דחייב. וגם לגבי ארבעה וחמשה אני מסופק בזה ובעת לא מצאתי גילוי לדין זה' עכ"ל
המנחת חינוך ויעו"ש.
ובאמת, שאלתו תלויה
בחקירה בגדר האיסור. אפשרות אחת היא שיש שני איסורים שונים - גניבה ומכירה,
ובהצטרף שניהם חייב מיתה. אפשרות חילופית גורסת, שחיוב המיתה הוא על המכירה בלבד
אלא שיש תנאי שימכור את האיש שהוא גנב. אם נניח כמו הצד הראשון, יצא לנו שקטן שגנב
ואח"כ כשהגדיל מכר, לא יהיה חייב מיתה, שכאמור, האיסור מורכב משני חלקים,
והחלק הראשון [דהיינו הגניבה] נעשה בקטנותו. ואם נקבל את האפשרות השניה כנכונה,
יצא שחייב, כי את עצם האיסור עבר בגדלותו ורק התנאי הקדום נעשה בקטנותו. [ההנחה
הבסיסית המונחת בדברינו היא שמעשה קטן נחשב מעשה.]
ונראה
שבשאלה זו נחלקו אמוראים בסנהדרין פ"ו: שנחלקו שם חזקיה ור' יוחנן אם עדי
גניבה שהוזמו [לאחר המכירה], חייבים מיתה. לחזקיה אין נהרגין ד'גניבה לחודה
קיימא ומכירה לחודא קיימא' [ויכולים עדי הגניבה לומר 'להלקותו באנו ואין אנו
שייכים כלל להריגתו ורק עדות המכירה נוגעת לענין זה'] ור' יוחנן אמר נהרגין משום ש'גניבה
אתחלתא דמכירה הוא' [ואין הגנב לוקה על הגניבה בלבד מכיון שהיא לאו שניתן לאזהרת
מיתת ב"ד, ולכן אין עדי הגניבה יכולים לטעון 'להלקותו באנו', ושתי הכיתות באו
להעיד על המיתה] ובגליון הש"ס פירש דלחזקיה חיוב המיתה משום המכירה היא ולר"י
חייב מיתה על הגניבה והמכירה גם יחד. וכן כתב החזו"א [בב"ק סי' י"ט
אות א' עי"ש] הרי לנו שנחלקו האמוראים ביסוד חיוב גונב נפש ומכרו כמבואר. וכ"כ במנחת אשר [בראשית עמ' תט"ו]. ועיין בס' דרישת
פקודיך [על ספר המצות מצוה רמג] שהוכיח בטוב טעם שנחלקו בזה הרמב"ם והחינוך
שדעת הרמב"ם כצד הראשון של חקירתנו וממילא אם גנב כשהיה קטן יהיה פטור ולדעת
החינוך כצד השני ויהיה חייב עיי"ש וינעם לך. ובדרך זו בספר לבונת המנחה [מצוה
לו] עיי"ש.
גם יש לדון אם לקטן
יש בכלל קניני גזילה, ורעק"א [בכותב וחותם תשובה א] כתב דהתורה דנה גנב כמו שהבעלים היו מקנים
לו והרי בדעת אחרת מקנה גם קטן קונה א"כ יתכן שיש לקטן קניני גזילה [עי' בס'
אבני חן ח"א עמ' רט].
ומאותו
פסוק...מוסר השכל: "ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם
אשר מכרתם אתי מצרימה" [מה-ד]. - 'אשר מכרתם' כמו 'אשר שברת' [שמות לד
א] ישר כחך ששברת [שבת פז]. וכמו שאומר
בהמשך "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם...לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם
לפליטה גדולה". כשמודעים למציאות האלקית ויד ההשגחה המכוונות את כל צעד ושעל
של חיינו – נותנים ברכת 'ישר כח' גם למי שהתכוון להרע לנו. אין שום מקום לכעס,
למרירות או להקפדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה