כותב בשו"ע הרב "ואסור להכות את חברו אפילו הוא נותן לו רשות
להכותו כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותה". יש
להביא ראיה מסנהדרין [פ"ד:] ששאלו אם מותר לבן להקיז דם לאביו, ופשטו שמותר
לרפואה ולא משום נתינת רשות, הרי שנתינת רשות אינה מועילה. ראיה נוספת משם שרב לא
הרשה לבנו להוציא קוץ מבשרו מחשש שיחבול בו עיי"ש שגם מוכח שבכל אדם לא
מועילה נתינת רשות ולא רק אביו.
ומכאן תמה
הגרש"י זוין זצ"ל [בספרו לאור ההלכה במאמר משפט שיילוק עפ"י הלכה]
על המנ"ח [מ"ח אות ב] שכתב שבין מכה אביו בין מכה חברו מועילה נתינת
רשות. ונדחק לבאר את הגמרא בסנהדרין שהחשש הוא שיחבול שלא לצורך בשוגג שלא לרצון
אביו. ועוד קשה מדברי הרמב"ם והטור ושו"ע שפסקו
שאם יש אחר, לא יקיז הבן דם לאביו ואמו, אבל אם אין שם אחר, והוא מצטער, הרי הוא מקיז
"כפי מה שירשוהו לעשות". הרי שפרשו הבעיא של הקזת דם והפשיטות של הגמרא שלרפואה
מותר כשהרשוהו ועושה ברצון אביו ואמו אלא שאם יש אחר חששו כאותם האמוראים שלא הניחו
לבניהם ואם אין אחר העמידו על הדין שמותר לרפואה. אנו רואים, איפוא, שנתינת הרשות כשהיא
לעצמה מבלעדי ההיתר של רפואה וצורך אינה מועילה כלל. אף מה שכתב שהאמוראים חששו שמא
יעשו חבלה שלא לצורך ושלא מרצון דחוק, כמובן מאד. שלא לצורך אמנם יש חשש אבל "שלא
מרצון", וכי מי המונע אותם למחול להם לכתחילה על החבלה שיעשו בשוגג גם שלא לצורך
אחרי שהם זקוקים עתה לטיפול הרפואי של בניהם בהסרת הקוץ וכדומה. ואם נבוא לדון על הדבר מצד הסברא מסופקני מאד אם צודקים דברי המנחת חנוך
שהסברא נותנת כן שיכול המוכה למחול מסתבר להפך דבר שהוא בעצמו אסור לו לעשות שהרי איננו
רשאי לחבול בעצמו איך הוא יכול לתת רשות לאחר על כך עכ"ד הרב זוין עיי"ש.
ועי' ברמב"ם [רוצח א ד] שנפש האדם הוא קנינו של הקב"ה. וע"ע
בשד"ח [ח"א מע' א' כללים סימן מ].
ובשו"ת מנחת שלמה חלק א סי' לב כתב לחזק דברי המנחת חינוך הנ"ל
שהרי אזהרת חובל באביו ואזהרת חובל בחבירו נלמד באותו פסוק והרי בחובל בחברו איתא בשלחן
ערוך [חושן משפט סימן תכא סעיף י"ב] שאם אמר אדם לחברו שיכהו ויהיה פטור הרי זה
פטור והוא הדין הכא ע"ש. ובספר יחל ישראל [חלק ב' סימן מ"ג] כתב להעיר על
זה, שהרי שם הנידון הוא על חיוב התשלומין ולא על האיסור שהרי גם לאדם עצמו אסור לחבול
בגופו וכמו שפסק הרמב"ם פרק ה' מהלכות חובל ומזיק הל' א', ואם כן אין כאן אלא
הוראת פטור מן התשלומין אבל איסורא איכא ע"ש.
והשיב הגרש"ז זצ"ל השיב [הובא בשו"ת יחל ישראל] שלכאורה
נראה דכמו שאדם בעלים על ממונו לפטור מממון, כמו כן הוא גם בעלים על גופו במה שהוא
מותר לחבול בעצמו כגון שזה לרפואתו שאינו צריך כלל לחשוש דלמא הוא חובל בעצמו בטיפת
דם שלא לצורך וא"כ למה לא יוכל גם לבקש דבר זה מאחרים, ומה טעם אמרו על זה בגמ'
סנהדרין דחשיב שגגת לאו, וגם הרי הלאו של מכה לאחרים הוא מקרא דלא יוסיף האמור במוסיף
על המלקות שלא כדין ושלא לרצונו של הנלקה וא"כ איך אפשר למילף מהתם גם על הכאה
לרצונו של המוכה. ומשמע מכל זה כהמנחת חינוך דהגמ' בסנהדרין מיירי דוקא בנעשה שלא לרצונו
וסובר נמי שכן הוא לא רק באחרים אלא גם באב ואם ואף שזה אמנם חידוש גדול מאד מ"מ
המנחת חינוך סובר כן. והלום ראיתי במנחת חינוך של מכון ירושלים שמובא שם בהערה מהגרי"פ
פרלא וז"ל הרי שאמר לחברו הכני ופצעני ע"מ לפטור פטור אליבא דכו"ע ונראה
שהוא מותר דכן משמע ברמב"ם פ"ה מחובל ומזיק דאינו עובר רק דרך נציון ואע"ג
שבפרק ט"ז מסנהדרין הי"ב לא זכר כלל הרמב"ם תנאי זה של נציון מ"מ
פשוט הוא שצריכים עכ"פ באופן שיקרא עכ"פ בשם הכאה ולא כשממלא בכך רצונו של
המוכה. גם נראה דמזה שאמרו בגמ' שלהי פרק החובל שאם אומר ברור בניחותא הכני פצעני דפטור מתשלומין ולא הזכירו כלל דמ"מ המכה עובר
עכ"פ בלאו וכו' עכ"ד
הגרשז"א זצ"ל. ויש לציין לדברי הריב"ש [ר"כ] ולשאילתות
[שאילתא ס'] שחולקים על המנ"ח ואוסרים להכות אפילו ברשות. ועי' בס' אבני חן
[ח"ב עמ' תתקל"ט] מש"כ ליישב שאינם חולקים ונ"ל דחוק.
וע"ע תשובות והנהגות [ב' תמ"ג], קובץ תורה שבעל פה [ל"ג מאמרו של
הגר"ש רפאל], מנחת יצחק [א' כ"ז], שבט הלוי [יו"ד קי"ב] ס'
עמודי אור [רוזן סי' ס'], נעימות נצח [דישון סנהדרין פד,ב], קובץ הפרדס [ל' סי'
כ'], ובשו"ת בצל החכמה [ב, נ"ה] ויש להאריך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה