|
אורות הגבעה
|
|
לע"נ יד"נ ר' יואל בן פנחס הלוי
|
|
לזכות
כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא שליט"א
|
|
לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה
|
פרשת
מסעי
"והורשתם את הארץ וישבתם בה" - חיבת הארץ
מזמור לתודה
בשבח
והודיה לה' יתברך על הטובות האין-סופיות והבלתי-נתפסות שעושה למעני כל רגע ורגע,
אני מודיע על לידת בתי עדינה בת שבע שתחי', שנולדה לי במזל טוב. יש אנשים שאצלם
הריון ולידה הם דברים המובנים מאליהם, וחלק משגרת החיים. אצלי אין הדבר כך, ופי
מלא שירות ותשבחות על המתנה שחנני הבורא מאוצרו הטוב. אומרים העולם "מגיע לך
מזל-טוב", ותגובתי האינסטינקטיבית היא – "לא מגיע לי כלום". מי
אני, מה אני, תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. אם זכיתי למשהו, הן בתחום הרוח והן
בתחום הגשם, אין זה אלא חסדי שמים מרובים, מהטוב ומטיב לרעים ולטובים.
גיליון
זה נודב לכבוד לידת בתי, ע"י אחד ומיוחד, החש את שמחתי כשמחתו [כדבריו], מיקירי
האברכים החשובים של שכונתנו הקדושה, תלמיד חכם משכמו ומעלה, ההוגה בתורת השם יומם
ולילה ומחדש חידושים ערבים לחיך ומתוקים ללשון, בעל מדות תרומיות המאיר פנים
לכולם. ידי"נ ניחן אף במידה גדושה של ענוה, וביקש להישאר בעלום שם. יה"ר
שבזכות נדבת לבו, ושאר מעשיו הכבירים, ירעיפו עליו מן שמיא מי טל, ויקבל כל מילי
דמיטב, הן בגשם והן ברוח, נחת מילדיו כן ירבו, ושמחת הלב ומנוחת הנפש, לו לביתו
ולכל אשר לו, אמן!
הקדמה
לאור המאורעות האחרונים בארצנו הקדושה,
והקרבות העזים בין כוחותנו לכוחות השטן, עלוננו מוקדש השבוע לנושא ארץ ישראל.
ויה"ר שמדברינו יתחזקו ידיים רפות ורגליים כושלות, ויתעלו הלומדים מתוך חזון
הגאולה הקרובה לבוא, וראיית יד השם בכל צעד ושעל בדרך אליה. פתח דברי יאיר!
ביטויי
חיבה לארץ
בגמ' בכתובות [קי"ב] אי': "ר'
אבא הוה מנשק כיפי דעכו, ר' חנינא מתקן מתקליה [משוה ומתקן מכשולי העיר משום חיבת
הארץ שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים – רש"י]. ר' אמי ור' אסי
קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא [כשהשמש הגיע למקום שהיו יושבין וגורסין וכו'
עומדין משם לישב בצל, ובימי הצנה עומדין מן הצל וישבין בחמה כדי שלא יוכלו להתרעם
על ישיבת ארץ ישראל – רש"י]. ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה שנאמר כי רצו עבדיך
את אבניה ואת עפרה יחננו [כאן רש"י "מבאר" ו"מוסיף" - כי
רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו ע"כ ונדון בזה בהמשך בעזה"י] ע"כ.
וכך פסק הרמב"ם [בהל' מלכים ה' י'] "גדולי חכמים היו מנשקין על תחומי
ארץ ישראל ומנשקין אבניה, ומתגלגלין על עפרה. וכן הוא אומר 'כי רצו עבדיך את אבניה
ואת עפרה יחננו'.
מסכת
קושיות
לכאורה אין זו הלכה, שהרי כ' הרמב"ם
הענין רק בגדולי החכמים וא"כ צ"ב מדוע כתבה הרמב"ם [קושיא א']?
עוד צ"ב, מה שהרמב"ם כתב
שהיו מנשקין תחומי ארץ ישראל, ובגמרא מבואר דר"א הוי מנשק כיפי דעכו. ועיין בלח"מ
ובפאת השולחן סי' א' ס"ק י' שהרמב"ם מפרש כיפי לתתילת הגבול. ובלח"מ
ופאה"ש שם משמע דהיינו תחילת גבול אר"י והיינו כשהי' בא לאר"י נישק
תחילת גבול אר"י וכ"כ בס' חרדים פנ"ט עיי"ש. אבל בירושלמי שביעית
פ"ד ה"ז מפורש רבי יוסי בר חנינא מנשק לכיפתא דעכו עד כה היא ארץ ישראל.
ומפורש לא בתורת ביאה תחילה לאר"י אלא בתורת סוף אר"י שמגעת עד כה. וכ"כ
בכס"מ כאן עיי"ש וצ"ב מה הענין בנישוק סוף גבולי אר"י [קושיא
ב'].
רש"י [שהבאנו בסוגריים מרובעים] על הפסוק המובא בגמרא "כי
רצו וכו'" פשוט העתיק את הפסוק שהגמרא הביאה. מה הוסיף בזה [קושיא ג']?
המהרש"א הקשה "מאי רבותייהו שעשו
כן [הרים מכשולות מן הדרכים] בארץ ישראל, כי ודאי מן הראוי להיות עושים כן בכל מקום
עכ"ל לעניננו עיי"ש [קושיא ד'].
הנה רש"י עה"ת [בפ' שלח במדבר
י"ג ב'] כתב, למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה
באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר עכ"ד. ואינו מובן כלל דהרי לשה"ר הוא
איסור וכמה וכמה לאוי איכא בזה, עיין בס' חפץ חיים שמנה העשין הלאווין והארורין שנאמרו
בזה וודאי יש ע"ז עונש ומה זה ענין לדבת הארץ שאין ע"ז לאו שילמדו ע"ז
מלשה"ר וזה צ"ע גם בסוגיא דערכין דף טו עיי"ש במשנה שלא נתתם גז"ד
על אבותינו במדבר אלא על לשה"ר. ובגמ' שם תניא א"ר אלעזר בן פרטא בוא וראה
כמה גדול כח של לשה"ר ילפינן ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא
שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה וכו' ומבואר שדיבור זה על עצים ואבנים הוא בכלל איסור
לשה"ר ומה לאו ואיסור לשה"ר יש בזה [קושיא ה'].
חובה לחבב הארץ
והדברים יתבארו כפתור ופרח בהקדם דברי
ס' החרדים [פנ"ט והרחיב במה שנכתוב לקמן בס' היקר באר מרים לגר"ד מן
זצ"ל ח"ב עמ' צ"א עיי"ש באורך] וז"ל: "וצריך כל אחד
מישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו, כי
תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות יען מאסנו בה שנאמר תהלים [קו כד] 'וימאסו בארץ
חמדה'. ובפדיון נפשנו מהרה יהיה "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו".
ושם נאמר "אתה תקום תרחם ציון". ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה
בבואם אליה ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד ר' יהודה הלוי ע"ה באהבה
רבה תחילת השירה 'ארץ הקדושה יקרה חמודה' וכו'. כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה בר
אלעאי כל ערב ר"ח בשמחה רבה ומתחננים לאל שאל יגרשנו מעליה. גם הקרובים והרחוקים
אשר חוצה לה ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה כי כשם שבחר בהם כך בחר בא"י ויחד
אותה להם ואין נקראין גוי אחד אלא עמה, שכך פירש רשב"י על מקרא שכתוב ומי כעמך
ישראל גוי אחד בארץ. ומצינו במדרש שהקב"ה אמר לאברהם אבינו פעם ראשונה שילך לארץ
ישראל ויראנה ויחזור ואחר שחזר לא נתן לו רשות לחזור ללכת לארץ ישראל עד חמש שנים ואותן
חמש שנים היה משתוקק לחזור ללכת והוא אמר זה הפסוק [נ"ה ז] "מי יתן לי אבר
כיונה אעופה ואשכונה, הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה" - מוטב ללון במדברות של
ארץ ישראל ולא ללון בפלטריות של חוצה לארץ. והיה תאב, ומשהורשה, כתיב וילך אברם כאשר
דבר אליו ה' וקודם בואו אל הארץ לא היה משתוקק אבל אחר שבא שמה פעם ראשונה וראה במראה
הנבואה יקר תפארת קדושת הארץ אז נכסוף נכסף וממנו נלמד לדורות אנחנו
יוצאי חלציו להיות נכספים כמוהו אע"פ שיושביה בצער על מנת כך נהיה שמחין ביסורין.
וזהו טעם סמיכת פרשת עמלק וביאת ארץ ישראל
בפרשת כי תבא, כמו שאמרו ז"ל ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל ולא נחנן אלא על
ידי יסורין ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא, וכי היכי דבביאה ראשונה בא עמלק הכא
נמי בקיבוץ גליות כשרוצים לבא לא"י עמלק מזדמן להם בדרך וכאשר עינינו רואות היום
תמיד, ירא ה' וישפוט עכ"ל עיי"ש עוד דבריו הנפלאים. והן הן דברי
רש"י על הגמרא.
עין רואה ואוזן שומעת, שאין זה מספיק
לחיות בארץ ישראל אלא שכל יהודי צריך להיות חדור בחיבת הארץ, בתשוקה לארץ חמדה וזאת
אע"פ שהארץ נקנית ביסורין [ועם ישראל עובר יסורין אלו ממש תוך כדי כתיבת
השורות הללו, ה' ישמור עלינו ועל חיילנו ועל כל עמו בית ישראל]. וגדולי האמוראים היו
מנשקים את הארץ וכו' כדי לגלות חביבותם –תשוקתם-ועוצם-עזוז-נוראות-אהבתם לארץ חפץ.
ובכך מתורצת קושיא א' [אם רק גדולי חכמים היו מנשקים, איזה הוראה יש בשבילנו], שמה
שכתב הרמב"ם הוא באמת להלכה לכל אחד ואחד אלא שציין לדוגמה את מה שגדולי
החכמים היו עושים כדי להראות ולבטא את חיבתם לארץ. אבל גם לדידן יש מצוה לחבב את
הארץ, כל אחד בדרכו שלו. [הג"ר הלל זקס תירץ שהרמב"ם מודיע לנו שהזכות
לנשק את ארץ ישראל מוקנית רק לגדולי חכמים ולא לכל אחד! וכן מסופר על הגרי"ז,
שכשהגיע לארץ ישראל, לא נישק את הארץ, כשנשאל מדברי הרמב"ם, ענה כנ"ל,
שרק לגדולי חכמים מוקנית זכות זו. והעיר בס' דביר קדשו (בראשית עמ' של"ה) ממש"כ
הרמב"ם בהלכות שבת פ"ל ה"ב וז"ל וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהם
בערב שבת ומתעטפין ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך עכ"ל ובשו"ע או"ח
רס"ב ג' פסק ילבש בגדים נאים וישמח בביאת שבת כיוצא לקראת מלך וכיוצא לקראת חתן
וכלה דרבי חנינא מעטף וקאי ר' ינאי אומר בואי כלה. הרי שמעשה החכמים הם הוראה למעשה
וצ"ע. ובס' רנת יצחק על ס' תהילים שהעיר מדברי הפסוק שהביא הרמב"ם
"כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו". הרי שתלוי במי שהוא "עבד"
ולא רק גדולי החכמים. ועי' בס' זאב יטרף על עניני ראש חודש שחיבתם היתה בגלל
השכינה השורה בארץ ולא משום קדושת הארץ עיי"ש ותבין. וע"ע בריטב"א
בגיטין ב. דיסוד מה שאסור לצאת מא"י לחו"ל לא תליא בכיבוש עולי בבל אלא בחיבת
הארץ תליא, וחיבת הארץ תליא במה שהובטחה לאבותינו ולא במה שכבשו עולי בבל ומאחר שעכו
הוא מן הארץ המובטחת אסור לצאת ממנה לחוצה לארץ עכ"ד. ועי' בחבצלת השרון פ'
לך לך עמ' קי"ח].
מטבע
מיוחד לברכה לרב יהודה המחבב אר"י
ויסוד זה נראה מבואר מדברי הגמ' בברכות
דף מ"ג עיי"ש לענין מטבע ברכת הריח של משחא ואפרסמון, ואמר רב יהודה בורא
שמן ארצנו ועיי"ש שאין אף אחד שינהג כרב יהודה, דר"י דחביבה לי' אר"י
ורק לו נאה ולו יאה לברך ברכה זו המייחדת שבח מיוחד לארץ ישראל, ושואלת הגמ', ולכולי
עלמא מאי [מה יברכו] עיי"ש שצריכים לברך "בורא שמן ערב". וצריך
להבין, כיון שזוהי הברכה, מה ענין חביבה לי' אר"י לקבוע מטבע אחר של ברכה? וכן
מה זה ענין לר"י דוקא? ומבואר להדיא כמושנ"ת, שיש מצוה וחיוב של חביבות אר"י
ויש בזה דרגות לכל אחד ואחד בחביבות זו וכל דרגה היא קיום בפנ"ע ומש"ה ר"י
דחביבא ליה בדרגה עליונה שייך במטבע ברכה שלו ברכה על אר"י, ומי שאינו בדרגה זו
א"א שיהא זה במטבע ברכות שלו וכנ"ל דמש"כ כאן הרמב"ם הוא ענין
רק לגדולי החכמים ומשום כך, חוץ מר"י, אין זה במטבע הברכה ומברכין על שמן ערב.
כל
חלקיק אדמה באר"י יקרה לנו
וגם מובן [קושיא ב'] מה שהיה מנשק את
סוף הגבול, להראות חיבה על כל צעד ושעל של א"י – עד סופו ממש [ומשל מהחיים –
כשמאכל מסויים אהוב על האדם, הוא מלקק את הצלחת עליו מונח המאכל, עד תומו].
אהבה
טבעית ולא מלאכותית
והקושיא שהקשינו על רש"י [מדוע רק
העתיק את הפסוק ולא הוסיף עליו ולא כלום, קושיא ג'] גם מוצאת את פתרונה. המדייק יראה
שרש"י השמיט את מלת "שנאמר". כותב על כך הגר"א, כי הם, עליהם השלום,
לא התגלגלו בעפר בצורה מלאכותית רק מפני שישנה מצוה שכזו לחונן את העפר אלא עשו זאת
באופן טבעי ופנימי. [מי שרק אוהב את אשתו בגלל המצוה ולא בצורה טבעית ואמיתית אוי
ואבוי לו ... ולאשתו. ודוק בלשון הרמב"ם שכתב לא "שנאמר" אלא
"וכן הוא אומר" דהיינו שיש גם פסוק כזה, אבל הנישוק שלהם נבע מפנימיות
נפשם ולא מכורח חיצוני].
ובאשר לקושיית המהרש"א [שבכל מקום
צריך לפנות מכשולים מהדרכים ולא רק בא"י - קושיא ד'], בודאי צודק
המהרש"א, שמדין בין אדם לחבירו צריך לדאוג שכל מקום יהיה נקי ממכשולים, גם
בחו"ל. אבל בא"י נוסף מימד חיבת הארץ, שכולם יאהבו את הארץ ולא יתרעמו
על קושי ההליכה בה וכדומה. [ומכאן תצא הקריאה לכולם לשמור על ניקיון השכונה, כדי
שלא יאמרו ששכונה בארץ ישראל מלוכלכת. כמה דאבה נפשי לראות טיטולים ועוד אביזרי
אשפה מושלכים במדרכה. יש מימד נוסף של צער הנגרם לאנשים שהרי כל נפש יפה סולדת ממראה
של תכולת פחי אשפה מפוזרת ברחוב].
איסור דיבה על ארץ
ישראל
והנה כתב הח"ח [בפתיחה במנין העשין מ"ע ב'] שלשון הרע הוא
כנגד המצוה של ואהבת לרעך כמוך. ולאחר האורות שקלטנו שמוטלת עלינו חובת חיבת הארץ,
אפשר לומר שבמקביל וכנגד חיבת הארץ, יש איסור הוצאת דיבה על הארץ, כמו שיש מצות
"חיבת ישראל" וכנגדו איסור לשון הרע [ומיושבת קושיא ה'].
ובס' בן יהוידע כתב על הגמרא שלנו [שהיו מעבירים את התלמידים מהשמש לצל
ולהיפך, שאגב, היה בודאי כרוך בביטול תורה דרבים] הרב בן איש חי: "... כדי שלא
יבוא אחד מן התלמידים לומר על המקום ההוא "לא טוב" ונמצא מוציא דיבה על חלק
קרקע מא"י. ומכאן ילמוד האדם מוסר השכל לשמור פיו ולשונו לבל יוציא מפיו שום דיבור
לא טוב לגנות אפילו אמה אחת של א"י הן מצד האויר הן
מצד קור וחום הן מצד הפירות והן מצד הבנין וכיו"ב ואפילו בעת חורבנה שהיא ביד
הגוים והבתים הם של הגוים כדי שלא יהיה בכלל מוציא דיבה על אי עכ"ל מכאן שאסור
להתלונן על חמסין או על אזורי מגורים הרריים עם עליות וירידות מייגעות וכיו"ב
הכלל הוא כמו שהאדם אינו מספר על מומים פיזיים של חברו, כך יימנע מלספר על מומים
שהוא מוצא בא"י [עי' בס' דרישת ציון פ' שלח].
שלא תסוב נחלתנו לבני
ישמאעל
"ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל
מטה" [במדבר לו ז], "ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר" [במדבר לו ט].
מגדולי האדמורי"ם בפולין היה ר' שלמה מרדומסק [נפטר שנת תרכ"ו] בספרו תפארת
שלמה, מקשה על פסוק זה, מדוע חזרה התורה על ביטוי זה ב' פעמים. וחקר גם בשינויים שבין
שני הפסוקים. ועונה כך: הנה זה מרמז על מעלת קדושת א"י וירושלים, כי הנה צריך
כל איש להשתוקק בכל לבו על א"י וקדושתה כמ"ש 'שאלו שלום ירושלים' [תהלים
קכב ו], 'ציון היא דורש אין לה'' [ירמיה ל יז] 'מכלל דבעי דרישה' [ר"ה ל']. וענין
התשוקה היא מועילה בעצמה על הגאולה העתידה כי הקפידה התורה שלא תסוב נחלה למטה אחר
אע"פ שכולם י"ב שבטי י"ה כולם קדושים ומה חילוק בין זה לזה, אעפ"כ
הקפידה התורה על זה, מכל שכן בזמן הזה אשר בעוה"ר כל ארץ הקדושה היא תחת ידי ישמעאלים
ויבלעוה זרים ויירשוה 'והנה באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך' [תהלים עט א], מכל
שכן שצריך לקרוע לבב איש הישראלי לצעוק על זה אל הקב"ה לעורר רחמים על הארץ ועל
קיבוץ גליות לתוכה בשמחה. והנה התעוררות הזה של תשוקת הארץ כשתהיה באמת מעומק לב שידאיב
באמת נפשו על כבוד ארץ הקדושה, הנה בזה מעורר למעלה הרחמים והרצון על הגאולה במהרה.
וכן מצינו זה בבני יוסף שמכח תשוקתם לא"י
עד שהרע בעיניהם שתסוב נחלה כמו שאמרו הנה ע"י כן המשיכו הציווי מה' 'לא תסוב
נחלה ממטה למטה' כנ"ל ואם לא היתה תשוקתם כל כך לא השיגו הציווי בזאת. וכן מצינו
בדומה לזה בענין פסח שני במאמר האנשים הטמאים שהיתה תשוקתם גדולה מאד לעשות הפסח ומקירות
לבבם צווחו 'למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל' [במדבר ט ז],
על כן נעתר להם הקב"ה ונתן להם מצות פסח שני וכו' הנה כמוהם אם תגבר התשוקה בלב
כל איש מבני ישראל אל הארץ ובנין בית המקדש הלא חיש מהר יעתר להם.
ומעתה נכון מאמר הכתוב שנית 'ולא תסוב נחלה
ממטה למטה אחר' הוא כמ"ש, כי מענין הסבת נחלה משבט אל שבט אחר נוכל להבין להקפיד
על הסבת נחלה זו ירושלים הקדושה [זבחים קיט ע"א] ביד אחרים הישמעאלים היושבים
עליה בעוה"ר. וצריך להתעורר בתשוקה להמשיך הדין הזה להתקיים 'לא תסוב נחלה
למטה אחר' הם הישמעאלים כנ"ל.
והוא שכתוב ואמר הדור האחרון בניכם אשר
יקומו מאחריכם וכו' וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה וכו' ואמרו וכו' על מה עשה
ה' כה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה [דברים כ"ט כ"א כ"ג], שיש להבין
למה תלה הכתוב דוקא בדור אחרון ולא ישאלו זה קודם לכן. אך הנה כמו שבארנו, כי הדור
ההוא אשר יתנו עיניהם ולבבם לשאול על זה והם ידאבו על חורבן הארץ וירושלים כנ"ל
וע"י תשוקתם ודאבון נפשם על הארץ הנה יעוררו הגאולה והם יהיו הדור האחרון קודם
הגאולה כנל עכ"ל לעניננו.
וכמה מתאים להוסיף את דברי הכוזרי: גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש
הזה ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקוותנו כמה שנאמר 'אתה תקום תרחם ציון כי
עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו' [תהלים קב יד טו]. זאת
אומרת, ירושלים לא תבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו
את אבניה ואת עפרה עכ"ל ספר הכוזרי.
הדרגה
הפחותה של קיום מצות בחו"ל
וכמה גיצי אש היוצאים מפטישו של
הגרי"מ חרל"פ זצ"ל [מעייני הישועה פי"ב]: קיום המצות בחו"ל
לעומת קיומן בא"י הוא בגדר אינו מצווה ועושה, שכן הדר בחו"ל דומה כמי שאין
לו אלוה [כתובות קי"ב], וצווי המצות היה בעיקר לזמן כניסתם לא"י, עיין רמב"ן
בראשית [כ"ו ה'] וקיום המצות בחו"ל הוא כדי שכשיחזרו לארץ, לא יהיו חדשים
בעיניהם [עיין ספרי דברים י"א י"ח]. סיבת הדבר, שכל המצות ארוגות ושלובות
זו בזו, ואי אפשר לאחת בלא חברתה ומפני זה בארץ ישראל שנוהגות שם כל המצות כלן, שמה
הוא עיקר המקום לקיומן משא"כ בחו"ל שכל מצות התלויות בארץ אינן נוהגות שמה,
על כן הקיום שלהן הוא רק בגדר 'אינו מצווה ועושה' שכן הצווי הוא על כלן ביחד.
זהו מה שנתאוה משה להכנס לארץ כדי לקיים
את המצות התלויות בארץ, ועל ידי זה יהיו מתקיימות כל המצות בגדר מצווה ועושה. 'כך אמר
משה, הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו
כולן על ידי' [סוטה יד א]. אולם הקב"ה השיב לו 'כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה
אני עליך כאילו עשיתם' [שם]. [וזה דבר זר לומר שמשה רבינו דאג לשכרו וטובתו האישית
כאחד מפשוטי העם]. כלומר, אתה מתאווה לקיים המצות בגדר מצווה ועושה שהוא עצמו השכר
הנעלם המחבר את מקיים המצוה עם המצוה ב"ה לצוותא חדא, "מעלה אני עליך כאילו
עשיתם", שאתה בעצמך תתעלה לבחינת ארץ ישראל ובכל מקום שהנך נמצא שם הוא ארץ ישראל,
והנך בגדר מצווה ועושה בכל המצות כלן.
תשוקתו של משה לארץ ישראל נחדרה לכללות
ישראל, שע"י שהם משתוקקים אליה נחשבים הם כאלו נמצאים שם ונעשים עי"ז מצווים
בכל המצות גם עוד בהיותם בחו"ל.
מצות התורה אם כי שהן מוגבלות במקום ובזמן
וגדולים המה הדקדוקים בשעוריהן ופרטיות מעשיהן, כאשר יחסר דקדוק אחד מן המצוה מאבדים
את כלה. ובכל זאת, התועלת הרוחנית היוצאת מהן היא למעלה מכל גבול מקום וזמן, והכח המניע
במצוה להכשיר אותם שעם גבולותיה תפעל פעולה שאינה גבולית, הוא התשוקה אל המצוה, שהיא
חלק נשמתי, חלק אלוה ממעל, והיא הנותנת עז ועצמה במצוה להביא תועלת בלתי גבולית ולהגיע
למעלות עליונות עד אין חקר. וכל מה שמרבים יותר בתשוקה, יותר משכללים את הכחות הנעלמים
והנשגבים שהם למעלה מכל שיג ושיח. יסוד כל המצות הוא ארץ ישראל, שהיא הקרקע של כל הגדלות
וכל הכחות הנגלים והנעלמים נבנים עליה ממנה יתד וממנה פנה לכל המדריגות כולן. וכל המצות
שמקיימים בחו"ל, הן בעיקר כדי שיהיו רגילים בהם כשיכנסו בארץ, ובכן דרוש מאד להגביר
את התשוקה לא"י שבזה משכללים את היסוד הכללי להכניס עז ותפארה בכל המצות כלן שיהיה
בכחם להפיק תועלת בכל הטמיר והנעלם.
תשוקה זו לא"י, שהיא היסוד הכללי של
כל התורה כלה צריכה להיות למעלה מכל הבנה של מצוה רגילה שמקימים אותה מצד כפיה, והיינו
שתהיה תשוקה זו חדורה ועמוקה בתוך החיים הטבעיים של הנשמה וכפי ערך התשוקה הטבעית הזאת
כן ערך התשוקה לכל המצות כלן
עכ"ד ודפח"ח.
מהו עומק הויכוח בינינו לבין בני ישמעאל ימ"ש? למי שייכת ארץ
ישראל. אולי ה' מכריח את העם היושב בציון להילחם על הארץ כדי להגביר ולחזק את
אהבתו ותשוקתו אליה. כידוע, ככל שאדם מוסר נפש יותר עבור אידיאל, כך הוא מתייקר
בעיניו. כאן המלחמה היא לא רק נגד חיילנו המחרפים נפשם בשדה הקרב, אלא גם נגד האברכים
באשדוד ובבני ברק הנאלצים לשהות במקלטים. אולי מרמזים לנו מן השמים שחיבת הארץ
שלנו לוקה בחסר. בהיכלי הישיבות שומעים שיחות רבות על חשיבות היגיעה וההתמדה בתורה
וגם על מידות טובות, רצינות התפילה וכו' וכן תרבינה שיחות בנושאים אלו. אבל איפה
שומעים שיחות חוצבי להבות אש על אהבת ארץ ישראל. הרי כל ניהוגי האבלות של ימי בין
המצרים המגיעים לשיאם בתשעה באב, יסודם תזכורת חריפה על מיאוס בארץ חמדה ועל הצורך
בתשוקה להשבת שכינתו לציון.
ואולי ה' קורא גם לאחינו בני ישראל, היושבים בלייקווד, פלטבוש ומונסי,
גולדרס גרין ואנטוורפן, ובכל מקומות שהם, ומרגישים יותר מדי בבית [ואולי זו גם
סיבת האנטישמיות הגואה והולך באירופה]. יש מספר עצום של יהודים שאין להם שום תשוקה
לעלות ארצה. טוב להם שם. הכסף זורם, השטיבל המקומי נוח ונעים, יש שיעור דף יומי,
חיי קהילה תוססים, ארגוני חסד לרוב, ברוך שככה לו בעולמו! וירושלים מתחננת
"רחם על ציון כי היא בית חיינו" – ציון הוא שורש החיות של כנסת ישראל.
"ולעלובת נפש תושיע במהרה בימינו" – היא עלובת נפש, מסכנה, סובלת את
חורבנה וגלות בניה. כמו אם רחמניה שאינה מבינה למה בנה לא רוצה לחזור הביתה, והוא
"מסמס" אותה "אמא – לא צריך אותך. טוב לי פה עם החבר'ה". איזה
עלבון צורב! והאמא מתפללת בדמעות לקיום ההבטחה "ברוך אתה השם, משמח ציון
בבניה". יש בחורים ואברכים שמגיעים לארץ לזמן מוגבל, כי סוף סוף, מרכז התורה
בעולם הוא בארץ ישראל, אבל כל העלייה היא על מנת לרדת. קצת לספוג מקדושת הארץ ומחכמיה,
ואח"כ לחזור הביתה, לחיק אמא נכריה. מוצאים מנין ליו"ט שני והכל טוב
ויפה. וכמה לא חלי ולא מרגיש גברא, וכמו שראינו לעיל, שיסוד כל המצות הוא ארץ
ישראל. ומקרא מלא דיבר הכתוב "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה'
א-להי, לעשות כן [איפה? אולי בכל מקום? אולי דוקא בחו"ל כדי להתרחק מהציונים?
לא ולא] לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים לרשתה".
מצויין מאד מאד שיש כנסים בימי בין המצרים בנושא שמירת הלשון וכו'
וכמה אנחנו צריכים לעקור את הנגע של שנאת חינם, ועוד השטן הזה מרקד בינינו. אבל בל
נשכח שהתכלית של כל העבודה היא החזרת השכינה לציון וגאולת השכינה מגלותא. אדם יכול
לשבת בשקט ולא להגיד מלה אחת של לשון הרע אבל לא בזה השיג את התכלית [אם כי אשריו
ואשרי חלקו]. הלשון הרע העיקרי שנזכרת עכשיו היא על ארץ ישראל. תפקידנו דווקא
לפתוח את סגור לבנו ולזעוק מעומקא דליבא "טובה הארץ מאד מאד". אנחנו
רוצים אותה בכל לבבנו נפשנו ומאדנו. ואולי מלאכי החבלה בדמות החאמס ועוזריהם נשלחו
מן השמים כדי לעורר אותנו על הנקודה הזאת.
עת הזמיר הגיע. זמירה היא כריתה וחיתוך אבל תכלית היא צמיחה וגידול. וקול
התור נשמע בארצנו. התו"ר הוא רמז לרות, אמה של מלכות ובסוף הימים – מלך
המשיח.
"בעל מלחמות זורע צדקות מצמיח ישועות". ה' הוא בעל המלחמה.
הכל בא ממנו הטוב והמטיב שזורע בתוך ה"קרקע" של כניסה קרקעית לעזה
"צדקות". הצדקה טמונה בתוך האדמה עד אשר מוכנה היא ללבלב לפרוח
ו"להצמיח ישועות". מהישועות שנראה, כל מחלות הרוח הפוקדות אותנו [יחד עם
משניהן הגשמיות] יתרפאו - "בורא
רפואות", ואז נשיג תוספת יראה ונהלל על פלאי ההשגחה של "נורא תהילות אדון
הנפלאות". כל יום יש התחדשות לקראת הגאולה "המחדש בטובו בכל יום
תמיד מעשה בראשית". הרי מטרת כל מעשה
בראשית הייתה הגאולה "ורוח א-להים מרחפת על פני המים" זו רוחו של מלך
המשיח, וסוף מעשה במחשבה תחילה. אין סופו של תהליך זה אלא בגאולה השלימה ואור חדש
שיאיר על ציון. יה"ר שנזכה כולנו במהרה לאורו!!
מדברי כ"ק מרן
אדמו"ר שליט"א
כתוב בסוף כל המסעות שנסעו עם בני ישראל במדבר 'ויחנו על הירדן מבית
הישימות עד אבל השיטים בערבות מואב'. ולכאורה יש לתמוה בדברי הכתוב, שמה לו להאריך
בשמות הללו, והיה לו לומר בפשטות שחנו על הירדן. וכתב הכלי יקר "לפי שפרשה זו מדברת ממיתת אהרן, ואמרו
חז"ל [ר"ה י"ח] ששקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית אלקינו. ודבר זה יש
בו רמז בתחילת הפרשה "וימת שם בשנת הארבעים וגו' בחודש החמישי באחד לחודש הוא
חודש אב שבו נשרף בית אלקינו, והוקבע לבכיה לדורות מזמן המרגלים, כדי להורות ששנים
אלו שקולים. על כן נזדמנו בחודש אחד. וזהו הרמוז, 'מבית הישימות', כי הוא לשון שממה
וחורבן הבית, 'ואבל השיטים', הוא לשון ארז, ורמז אל הזמן שנתאבלו בו על הצדיק שנמשל
לשיטה וארז ונזדמנו שניהם לפונדק אחד וחיבור שני קצוות אלו מורה ששקולים המה כאילו
הקצה האחד היה מרגיש אבל השיטים דהיינו האבלות על נפש הצדיק והקצה השני היה מרגיש בצער
בית הישימות וגו' עכ"ל. ומבואר
שנרמז בפסוק שריפת בית המקדש [בית הישימות], ומיתת אהרן, שקשה סילוקן של צדיקים
כשריפת בית א-להנו, ושני המאורעות נזדמנו לפונדק אחד, בחודש אב.
והנה מצאנו במדרש [תנחומא בלק כ'] "וכך ישראל בסוף ארבעים שנה חנו על הירדן
לעבור לארץ ישראל, שנאמר 'ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים' [במדבר ל"ג
מ"ט] ושם נפרצו בזנות ורפו ידי משה וידי צדיקים שעמו", היינו שנרמז ענין
עוון השיטים, שבגינו לקו עם בני ישראל במגיפה הנוראה ונפלו כ"ד אלף מישראל.
ובש"ך הקדמון עה"ת [פסוק מ"ט] כתב מטעם אחר 'אבל השיטים – התאבלו
שמתו כ"ד אלף בעוון השיטים'. נמצא שבכתוב זה נרמזו ב' המאורעות הנוראות שהיו
בחודש מנחם אב, ענין חורבן בית א-להנו וסילוקם של צדיקים הקשה כשריפת בית א-להנו,
ובנוסף גם הגורם המביא לכל הצרות הללו, והוא עוון השיטים שנפרצו גדרות הקדושה.
ונאמר להדיא בכתוב [דברים כ"ג ט"ו] 'והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות
דבר ושב מאחריך'. עד כמה שאנחנו נזהרים בעניני קדושה ושמירת העינים והמחשבה, כך
זוכים להשראת השכינה. והמקילים ראש בזה גורמים ח"ו לעונש הנורא של "ושב
מאחריך" וסילוק השכינה [עפ"י דברי כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א
סעודה שלישית תשע"ב]. אם אנחנו צנועים ומכוסים, במקביל ה' יכסה אותנו ונהיה
שמורים מהתקפת האויב. אם אנחנו ח"ו פרוצים, במקביל ניחשף לאויב רח"ל.
בידינו הדבר, ואין לנו אלא ליישם את הוראות התורה השומרות עלינו תמיד. ויה"ר
שנזכה בקרוב להשראת שכינה מלאה בבנין הבית ובביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן!
שבת
שלום ואורות אין סוף!!!
לקבלת
העלון ולתרומות ally.ehrman@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה