לזכות נעכא גיטל בת רחל אסתר זרעא חייא וקיימא זרעא די לא יפסוק ודי לא יבטול מפתגמי אורייתא
איתא בגמ' [שבת ע"ג ב']: אמר ר' פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא
[זרק רגב אדמה על דקל] ואתר תמרי [והשיר תמרים] חייב שתיים, אחת משום תולש ואחת משום
מפרק. ופרש"י מפרק תולדה דדש שמפרק תבואה משבוליה וכו' ואף זה מפרק התמרים מן
המכבדות. ובתוד"ה ואחת כתבו, ואין נראה לר"י כמו שמפרש רש"י שמפרק האילן
ממשאו מן הפירות שעליו אלא כמו שפירש רבינו שמואל שיש על התמרים קליפה העליונה וכשהוא
מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן השבולת. ובתוס'
הרא"ש כתב שאין נראה לר"י פרש"י כיון שלא דומה לדש עיי"ש ונראה
כוונתו דדש הוי רק כשמפרק דבר מתוך קליפה משא"כ במפרק מן האילן.
והר"ן הקשה על רש"י מדוע לא נקטו בגמ' בוצר ואורה וכדו' ותירץ
דדוקא בתמרים שהם באילן כעין אשכול וכשהאשכול יתלש מעל האילן חייב משום תולש וכשנחבט
בקרקע ונפרקים התמרים מן האשכול חייב משום מפרק עכ"ל.
והקשה הב"ח שם, דעדיין יש לדקדק דמאי איריא תמרי, באשכול של ענבים
נמי ליחייב תרתי. וכתב שאולי דעתו כרבינו שמואל שדוקא בתמרים שיש קליפה עיי"ש.
ועוד הקשה המנ"ח מלאכת דש וז"ל ואיני מבין, אם נתלש האשכול ואח"כ נתפרקו
התמרים חייב לדבריו משום מפרק, ולמה אם מוציא מן המחובר עדיין והוא תולש התמרה בעצמה
מן האשכול דנתפרקו התמרים מן האשכול למה לא יתחייב ולמה יגרע מחובר מתלוש, בודאי אם
קוצר כל האשכול ועדיין מחוברים אין זה מפרק אבל כשתולש מן האשכול דמפריד מן האשכול
למה יגרע מחובר מתלוש וכו' ודברי הר"ן אינם מובנים עכ"ד.
ורבים העירו מדברי הר"ן בחידושיו שאין דישה במחובר לקרקע
מיושבת הערת המנ"ח למה בתלישה מן האשכול בעודו מחובר אין בו משום דישה.
הרמב"ם כתב [ח,ז]: הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע והמפרק
הרי היא תולדת הדש וחייב וכו' וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא שיהיה
צריך לדם שיצא מן החבורה אבל אם נתכוין להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל ואינו חייב
עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת. והקשה המנ"ח על הר"ם מסוגיא בכתובות
ה' ע"ב דאיתא דאם דם מיפקד פקיד אינו חייב משום חבלה ולהר"ם דהחיוב משום
מפרק הלא גם במיפקד וכנוס שייך חבלה. ובשלמא לתוס' דהחיוב משום נטילת נשמה, דלקיחת דם
הוי לקיחת חיות, דהדם הוא הנפש, א"כ כל שמיפקד פקיד לא הוי דם הנפש אבל לר"ם
יקשה.
ובאגלי טל מלאכת דש [אות ט"ו] כתב דמלאכת מפרק שהוא תולדה דדש אינו
חייב אלא היכא שעושה מעשה בדבר היוצא כגון בסחיטה דוחק במשקין וכו' אבל בחובל אם נימא
דהדם מיפקד פקיד א"כ עשיית פתח אינו מעשה בדבר המתפרק ולכן לא איקרי מפרק, ורק
אם חיבורי מחבר אז י"ל דע"י הביאה דוחק הדם מהמקום שנבלע בו אבל אם מיפקד
פקיד לא הוי מעשה בדם.
וכתב בס' היקר דביר הקודש [כתובות סי' ח'] דגדר מלאכת דש שמבדיל הדבר ממקומו
- והיינו ממקום חיותו ובכל סוחט מוציא המשקה מהפרי, א"כ הוי הבדלת דבר מחיותו,
וזה תולדה דדש. ולכן ס"ל לר"ם דכל חובל בחבירו שע"י החבלה יוצא דם,
א"כ מוציא הדם ממקומו והוי מפרק. אבל דם בתולים, אי ס"ל מיפקד פקיד, א"כ
דם זה אינו עושה שום חיות אלא כנוס בעלמא והו"ל כדם שהוכנס לגוף ולא נבלע באברים
א"כ דם זה לא נמצא במקום חיותו אלא מונח וכנוס שם ולכן לא הוי מפרק.
ומה דמצינו דסוחט הוי תולדה של מפרק וכן בכבשים שסחטן למימיהן כ"ז
משום דהמים נבלעו בבגד או באוכל וא"כ הוי מחובר לדבר וכל שמפריד הוי תולדה דמפרק
אבל בדם אי לא הוי מחובר לא איקרי מפרק.
המנ"ח [מלאכת דש] תמה על הר"ם מהא דאיתא בגמ' שבת [קל"ו
ע"א] כל שלא שהה ל' יום הוי ספק נפל. ופריך מימהל היכא מהלינן בשבת, הלא אם נפל
הוא לא הוי מילה ועובר איסור שבת שלא לצורך. ומשני דמלין ממנ"פ, אם חי הוא שפיר
קמהיל, ואם לא מחתך בבשר בעלמא, ולר"ם דהאיסור משום מפרק א"כ גם במת הוי
מפרק. ולתוס' ניחא דכיון דאיסור חבלה משום יציאת נשמה כל דלא הוי בר קיימא לא איקרי
יציאת נשמה אבל לר"ם דהאיסור משום מפרק אמאי לא הוי מפרק. ולפי הנתבאר, כתב
בדביר הקודש, די"ל דכיון דמלאכת מפרק היא לקיחת הדבר ממקום חיותו א"כ כ"ז
בחי שע"י הוצאת הדם מפריד את הדם ממקום חיותו אבל במת לא איקרי פירוק כלל דגם
כשהוא בפנים לא איקרי שמונח במקום חיותו. וכן י"ל דלא איקרי חיבור
לדבר אחר אלא כל דבר מונח בפנ"ע ובחולב לוקח החלב ממקום החיות וכן בסוחט מוציא
המשקה מהפרי ואבוהון דכולהו דש שמוציא השבלים ממקומם אבל במת לא הוי מפרק דלא איקרי
מקום הדם מקום חיות אלא מונח שם כנוס, וכמו שנתבאר למ"ד מיפקד פקיד דלא הוי במקום
חיות אלא כנוס בעלמא ה"ה בכל דם אם הוי של מת לא הוי מפרק ושפיר אמרינן דיכול
למול ממנ"פ דאם מת לא איקרי מפרק וכמשנ"ת.
הגמרא בשבת [יט ע"א] אומרת דמידי דאתי ממילא שפיר דמי ואין בזה משום
מפרק וביאר רש"י במשנה דף יח ע"א ד"ה שטוענין וז"ל בתוך דבריו
"ושוין שטוענין אותן מבעוד יום והמשקה הולך וזב כל השבת. ובגמרא פריך מאי שנא?
ומפרש משום דא"נ עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת אבל הכא אין נותנין קורה ע"ג
זיתים עד שטוחנין תחלה בריחים וכן ענבים דורכין אותן תחילה ברגל ובלאו קורה נמי משקה
נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ולא דמי לדש". מבואר ברש"י שאם המשקה
עתיד לצאת מעצמו והאדם עושה פעולה, אפי' בשבת, שתמהר ותגביר את הסחיטה אין בו משום
מפרק דאינו דומה לדש [וצ"ע האם יש בזה איסור דרבנן].
לפ"ז כתב הגרמ"מ כשר [דברי מנחם ח"ב סי' ה'] לישב את קו'
המנ"ח מן הסוגיא בשבת קל"ג ע"ב "אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנה
הוא ומעברינן ליה. פשיטא מדקא מחללי עליה שבת סכנה הוא? מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד
קמ"ל חבורי מיחבר". והקושיא לשיטת הרמב"ם שיש בחובל משום מפרק, יתחייב
גם במפקד פקיד כמו בחולב. ויש לישב לפי המבואר בתוס' רי"ד שפירש את הגמ' כך: "הוה
אמינא דם מיפקד פקיד, ובלא מציצה נמי עתיד הוא לצאת, ולא בא התנא להתיר המציצה אלא
משום דעביד טירחא יתירא" משמע דדם מציצה עתיד הוא לצאת מעצמו ולפי מה שנתבאר בדברי
רש"י לעיל אין בכה"ג משום מפרק.
כיו"ב יש לישב את קושיית המנ"ח מהא דכתובות [דף ו.] דמפיס מורסא אם להוציא
ליחה פטור ופירשו בגמרא משום שהוא פקיד ועקיר. והקשה המנ"ח, שנחייבו משום מפרק
אף בפקיד. אך הנה רש"י שם כתב "ועקיר כולו מן הבשר ועומד לצאת [ולכן
מותר] ... הכא [אסור משום ש]דם בתולים דומה למחובר שאינו מוכן לצאת כליחה". וידוע
שכל ליחה שבגוף האדם עומדת לצאת אלא מעט מעט וע"י מעשיו ממהר להוציאה, א"כ
גם בכה"ג ה"ז כאתי ממילא, ולפי הנ"ל אין בו משום מפרק ודוק.
[ובמנחת סולת תירץ שליחה אינו נחשב למשקה ולכן פטור].
וכן יש ליישב מהא דכתובות ה' ע"ב דאמרו התם "אם תמצא לומר דדם
מיפקד פקיד ולדם הוא צריך ושרי" ואם איתא דחובל חייב משום מפרק ה"ל להתחייב.
ולפי הנ"ל מיושב, די"ל שהרמב"ם יסבור כשיטה המובאת בשמ"ק שם [דלא
כפירוש רש"י הנ"ל] שגם דם בתולים עומדים לצאת "שהרי כמו הליחה עומדת
לצאת כן הבתולים עומדים לצאת" עיי"ש באריכות ובזה שוב מיושב כנ"ל דדבר
דעביד ממילא אין בו משום מפרק.
גם מה שהקשה במנ"ח שם בם ספר תפארת צבי דהרי הרמב"ם [בפ"ט
מהלכות טומאת אוכלין] סובר דמשקה בזיתים וענבים מיפקד פקיד, וא"כ אמאי חייב בסוחט
זיתים וענבים בשבת משום מפרק, הרי בדם דמיפקד פקיד אמרינן בסוגיא דכתובות הנ"ל
דשרי בשבת. ולפימ"ש א"ש, שכן דם בתולים עומד לצאת והוי כאתי ממילא שאין בו
משום מפרק וכמו שנתבאר משא"כ משקין בזיתים וענבים אעפ"י דפקיד מכל מקום אינם
עומדים לצאת.
אכתי פש גבן קו' המנ"ח על רש"י והרמב"ם מהא דשבת ע"ה
דאיתא התם שוחט משום מאי חייב רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה. ואמאי
אין בו משום מפרק אף שאינו צריך לדם, מ"מ הרי הוא מתקן בשחיטתו וליחייב כמו חובל
בחבירו להפיס דעתו. ונראה לתרץ, דלענין שחיטה אינו צריך כלל לדם וגם בלי הוצאת הדם
השחיטה כשרה כמבואר במשנה בחולין דף לג ע"א וא"כ אין התיקון קשור לעצם הוצאת
הדם וה"מפרק" ואין זה דומה לחובל שיציאת הדם דוקא היא שמשככת את כעסו.
ובפנ"י ביצה דף יב כתב כעין זה וז"ל "אבל לענין איסור
מפרק דהיינו הוצאת הדם ודאי לא שייך בשוחט דהוי ליה מקלקל ומשצל"ג הוא שא"צ
לדם משא"כ בשחיטת קדשים ודאי צריך הוא לדם זריקה וא"כ דלמא ב"ה מודה
דלוקה וכו"' כוונתו לחלק כמ"ש עכ"ד הדברי מנחם.
בס' אבני חן [עמ' קס"ט] תירץ את קושיית המנ"ח למה לפי
הרמב"ם שוחט אינו חייב משום משום מפרק, שהדם היוצא בשעת השחיטה רק מפריע לשוחט דצריך לחתוך
שני סימנים ולראות מה שוחט ובכה"ג נחשב הדם שיוצא למקלקל, ולכן לא חייב מטעם מפרק.
והנה יציאת הדם אינה מוסיפה בהיתר השחיטה דהרי איתא במשנה השוחט ולא יצא דם שחיטתו
כשירה אכן הרי יש לו צורך שלא יהא דם בתוך הבהמה דהרי אסור לאכול דם א"כ מעונין
הוא בהוצאת הדם. אך כיון שעיקר כוונתו לגופו של הבהמה שלא יהיה בה דם, אם כן הוי כמו
כבשים שסחטם לגופן דלכולי עלמא ואפילו לר"י שסובר שלמימהם חייב חטאת אבל לגופם
מותר. ואין זה מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא אין זה דרך פירוק. אם כן, כיון דהדבר שמתפרק
הוא אוכל א"כ הוא הדין הבשר שנתפרק ממנו הדם שאותו הוא אוכל אח"כ הוי כמו
כבשים שסחטם לגופם שמותר ועיין תוספות שבת [ע"ג ע"ב ד"ה וצריך] וז"ל
ואמאי שרי לגופן להוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך עכ"ל.
הג"ר זונדל קרויזר זצ"ל [ס' אור החמה עמ' שע"ד] תירץ
דאפשר דשם מפרק שייך רק בשנשארה הבהמה בחיים ואז נתפס שם פירוק שמבדיל בין הדם להבהמה
אבל כשהבהמה נשחטת והיא בשר גרידא הרי דהדם והבשר מין אחד הם ולאו שמיה פירוק.
בקה"י [שבת סי' ל"ז] יסד שבהוצאת דם חייב משום מפרק מכיון
שמפריד את הנפש המגוף, ולכן בהוצאת דם מן המת פטור, שאין לו כבר נפש חיונית.
ולפ"ז מתורצת הקושיה מסוגיא דכתובות [שגם על הצד דמיפקד פקיד יתחייב משום
מפרק], דהתם בכתובות אי אמרי' מיפקד פקיד הרי כתבו הוא התוס' שם מיפקד פקיד אינו חייב
על אותו הדם משום נטילת נשמה וא"כ כשאנו אומרים דמיפקד פקיד אין בו משום מפרק
דהרי אין בו נשמה ואינו מפרק הנפש מן הגוף. הלכך בסוגיא דכתובות שפיר אמרי דבמיפקד
פקיד ואין בו משום מפרק אבל החובל בבהמה ובאדם חייב משום מפרק שהריהו מפרק הנפש מן
הגוף אבל אי אמרינן דהדם מיחבר חביר הריהו חלק מדם הנפש ויש בו משום מפרק הנפש מן הגוף
עכ"ד הקה"י [וכמו שראינו לעיל בס' דביר הקודש].
ולפ"ד כתב בס' אור שלום [סי' מ' לאדמו"ר ממישקולץ
שליט"א] שיש ליישב למה השוחט אינו חייב משום מפרק. שהרי כבר התחייב על מפרק
את הנפש מן הגוף משום שחיטה וא"א לחייב משום שתי מלאכות כאשר יש רק פעולה
ומטרה אחת. בזומר וצריך לעצים חייב שתיים משום שיש שתי מטרות שונות אבל בנד"ד
שיש מטרה אחת – דהיינו הפרדת הנפש מן הגוף – אינו חייב אלא אחת. ועי' מה שהאריך
ביסוד זה בס' טל נתן [עמ' ל"ב] ובס' אורה ושמחה על הרמב"ם [בהל' דש] ועוד.
עוד כתבו האחרונים שאין מפרק אם ננקוט כמו הצד שדם מיפקד פקיד שאינו
אלא כפתיחת דלת להוצאת הדם ולא מפרק [עי' משאת משה שבת סי' ל"א ועוד] או
שכאשר כנוס ועומד אין כאן הפרדה בין דבר לדבר. ובאמרי בינה [סי' ל"ב]
כתב שאין מפרק בהוצאת דם כי אינו צריך לדם.
ועי' עוד באריכות בס' דברי אליהו [כתובות סי' ה' לג"ר אליהו חזן]
שיישב שורה של קושיות המנ"ח עפ"י היסוד שכאשר הדבר המתפרק יוצא לגמרי
לאיבוד ואין כל צורך בו, גם לרמב"ם אינו חייב משום מפרק. וע"ע בזה בס'
לקוטי שיעורים [לגר"פ שטיין כתובות סי' ה'] ובס' ארשת צבי [לגר"צ
מרקוביץ סי' כ"ב] בשו"ת מטעמי יצחק [סי' ע"ד], משאת משה, שלמי יוסף
[מס' שבת סי' שע"ה], בס' בשולי המנחה ועוד ועוד ויש להאריך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה