יום ראשון, 6 ביולי 2014

אורות הגבעה - בלק



לזכות כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא שליט"א

לע"נ יד"נ ר' יואל בן פנחס הלוי

אורות הגבעה
 
גיליון זה נודב ע"י ידידי אהובי שליט"א החפץ בעילום שמו – שפע ברכות לו ולביתו ולכל אשר לו
 
לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה
 




























 


 
פרשת בלק: נבואת בלעם – בעל פעור



וישלח מלאכים אל בלעם בן בער פתורה אשר על הנהר  ארץ בני עמו וכו' [כ"ב ה']. פירש"י ארץ בני עמו - של בלק, משם היה. וזה היה מתנבא ואומר לו עתיד אתה למלוך. וא"ת מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות ע"כ.

הנה מבואר מלשונו של רש"י שבלעם היה נביא. וכן מפורש בב"ב [ט"ו ב'] שבלעם נמנה בין שבעת הנביאים שקמו להן לאומות העולם. ובסנהדרין [ק"ו א'] איתא שבתחלה היה נביא ואח"כ קוסם. ובבמ"ר [נשא פרשה י"ד] מבואר שהיה נביא כמשה והיו בו מעלות שלא היו במשה.

אכן שיטת הרמב"ן [להלן פסוק ל"א] שבעצם היה רק קוסם והפך לנביא רק לשעה לכבודם של ישראל עיי"ש דבריו. ועכ"פ, גם לפי דבריו היה נביא לשעה וקבל נבואה מהקב"ה. והנה בנדרים [ל"ח א'] איתא, אמר ר' יונתן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר חכם ועניו וכו' עיי"ש. ותמוה, דא"כ איך היה שייך בכלל נבואה אצל בלעם, והרי אמרו חז"ל [באבות ה' י"ט] שמי שיש לו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה הוא מתלמידיו של בלעם הרשע שהיו בו כל הדברים האלו. ובסנהדרין ק"ה א' איתא שהיה בא על אתונו, ומה היה שייך אצלו ענין הנבואה.  

ועיין בר"ן בדרשותיו דרוש ה' [נוסח ב'] שהעיר כנ"ל דלדברי ר"י תקשי מה שייך שבלעם יהיה נביא ה'. ותירץ וז"ל אלא אין ארבעה דברים דרבי יונתן בכאן במה שיהיה תמיד אבל לפעמים ישתנה זה לפי צורך השעה וכבר אמרו בספרי מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על בלעם ואע"פ שלא היה ראוי לה כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמה היינו עובדים להקב"ה ע"כ. הרי מבואר, שלצורך שעה יתכן שיעמוד נביא אף שאין בו כל המעלות האלו.

והנה הרמב"ם [פ"ז מיסודי התורה ה"א] כתב וז"ל מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעת נכונה רחבה נכונה עד מאד וכו' עיי"ש. ובכסף משנה שם הקשה למה לא כתב שיהא גבור בכח ועשיר ועניו וכהא דר' יונתן. ותירץ דהרא"ש פירש אהא דר' יונתן דאין הקב"ה משרה שכינתו בקביעות ומשמע מדבריו דשלא בקביעות אפשר שיתנבא אע"פ שלא יהיה בו כל המדות הללו ורבנו לא נחת הכא לפרש אלא תנאי הנביא להתנבאות ואפילו שלא יהא בקביעות עיי"ש ולפי דבריו יוצא שבלי תנאים אלו אי אפשר שינבא כלל.

לפ"ז הקשה בס' שירת דוד דבשלמא מהך דבלעם י"ל שהיה הוראת שעה כנ"ל אכן בב"ב שם מפורש שבעור אביו של בלעם גם כן היה נביא. ובמגילה ט"ו א אמרינן דכל שמעשיו סתומין ומעשה אבותיו סתומין ופרט לך הכתוב באחד מהן אם לשבח כולן לשבח ואם לגנאי כולן לגנאי ואם כן גם בעור היה רשע כמו בלעם, וצ"ע איך שרתה עליו נבואה. ובשלמא לשאר הראשונים י"ל דבעור לא היה נביא בקביעות אבל לשיטת הרמב"ם שאם אינו גבור במדותיו ויצרו מתגבר עליו אי אפשר לנבאות כלל צ"ע איך שרתה נבואה על בעור עכ"ד.

נבואת בלעם מצד הטומאה

אפשר לומר שנבואת בלעם ובעור נבעה מצד הטומאה, כמו שהאריך המהר"ל בס' התפארת פכ"א [עיי"ש ובהערות המאלפות של הרה"ג ר' י"ד הרטמן שליט"א ויבושם לך], והרמב"ם דיבר על נבואות שבאות מצד הקדושה. שו"מ מפורש בזוהר [שמות כא] שמשה אשתמש בכתרא קדישא דמלכא עלאה לעילא, ובלעם אשתמש בכתרין דלא קדישן לתתא כגוונא דהוה משה פריש כל נביאי בנבואה קדישא עלאה כך הוה בלעם פריש משאר נביאי וחדשי בנבואה דלאו קדישא לתתא". "ולדרך זה יהיה נבואה לטמאים מסוד הספירות הטמאות והיינו נבואת בלעם" [שיעור קומה לרמ"ק ערך נבואה]. כ"כ שם באברבנאל וכ"כ בעבוה"ק למב"ג [ח"ד פכ"ד] שנבואת בלעם מצד הטומאה והכישוף, אך זכה לכבודם של ישראל פעם אחת לניצוץ מאספקלריא המאירה .וכל זה שלא כדברי האבן עזרא במקום "ובעלי העיון הנקראים בעלי הפילוסופים יכחישו גם זה ואומרים כי הם תעתועים, וגם ר' אברהם בן עזרא כתב ריקי מוח אומרין כי המנחשים אמת כו' ואם נתחסד בזה לשקר נודה לדברו" [רמב"ן דרשת תורת ה' תמימה הובא בספר דעת אמונה עמ' פ"ה].

בלעם לא היה אלא צינור

ואפשר עוד להסביר את נבואת בלעם למרות אישיותו הפגומה, עפ"י מה שאמרו חז"ל על הא דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' דבישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ומנו? בלעם. והדמיון בזה ודאי דצריך עיון גדול. ועי' בתשובות מהרי"ל דיסקין ז"ל בסוף חלק שני כתבים והובא בסוף ספר מהרי"ל דיסקין עה"ת וכן באבי עזרי הלכות יסודי התורה מה שהאריכו לבאר כל ענין זה יעו"ש [אבל מה שכתב באבי עזרי שניסיון העקידה היה לראות אם אברהם אבינו יפרש כהלכה את נבואת ה' ולא יסלף אותה לטובתו, אינו מתיישב על לבי. זכות העקידה שכלל ישראל נשען עליה לדורי דורות אינה אלא הזכות של פרשנות נכונה של הנבואה? אתמהה]. בס' אור אברהם [פ' וירא] ביאר דמה שדימה נבואתם להדדי וכן מה שנעשה נבואת בלעם כחלק מהתורה ממש היינו עפ"י מה שאמר בלעם בפ' בלק [כ"ב ל"ה] 'הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר', והיינו דשונה נבואת בלעם בזה משאר הנביאים, דהתם מה שאמרו וכן סיגנון דיבורם הרי לא היו דברי הקב"ה ממש אלא דראו מראות נבואה במשל וחידה ואח"כ אמרו וביארו הדבר בלשונם וסיגנונם וכמו שביאר הרמב"ם בהל' יסודי התורה משא"כ לגבי בלעם הרי כל דיבור שיצא מפיו היו דבריו של הקב"ה בכבודו ובעצמו וכמו שאמר 'הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר', וא"כ הרי בזה שפיר יש דמיון לנבואת משה רבינו והוא נעשה כחלק מן התורה ממש. ומפורסמים מאד מאד דברי הגר"ח שהייחודיות של נבואת בלעם לעומת שאר הנביאים הייתה בכך שמיד באמירת נבואתו, דבריו נהיו חפצא של תורה, דאיתא בב"ב דף י"ד ב' משה כתב ספרו ופרשת בלעם, וכבר הקשו דפרשת בלעם היא בכלל ספרו של משה ומ"ש שהזכירה במיוחד. והגר"ח ז"ל ביאר בזה, דבכל התורה כולה ואף נבואת האבות שקדמו למשה, הכל נקרא ספרו מפני דנבואת הנביאים שנתנבאו לא חשיבי חפצא של תורה רק ע"י שמשה קיבל הנך נבואות וכתבם בתורה נעשו על נבואתם חלות שם תורה ומשא"כ פרשת בלעם היתה על הך נבואה חלות שם תורה מיד בשעת הנבואה לבלעם לפני שנכתבה בתורה ומשה רק העתיק תורה לתוך ספרו ומשו"ה לא חשיב ספרו של משה אלא כדבר בפ"ע פרשת בלעם עכ"ד. ולפי"ז כתב בס' גבורת יצחק [שבועות סי' כ'] די"ל דיסוד דברי הרמב"ם בפרק גיד הנשה שאין אנו עושין מצוות אלא מפני ציווי ה' למשה ולא לנביאים שקדמוהו הוא מפאת דנבואתן אין עלייהו שם תורה ורק מפני שה' ציוה בכך למשה חשיב תורה ומשא"כ מה שמשה נצטווה אפילו מה שנצווה לפני מ"ת כמו קידוש החודש עיי"ש.     

ואולם נראה לומר דבכל זאת שונה הוא הדבר אצל בלעם מכפי שהיה אצל משה רבינו, ומשום דבמשה רבינו הרי היה זה מצד השראת השכינה ממש בפיו והרי משה רבינו נקרא איש האלקים ודרשו חז"ל דמתחילה איש ולבסוף אלקים וא"כ השכינה המדברת מתוך פיו היתה חלק ממהותו דמשה רבינו עצמו משא"כ לגבי בלעם היה נראה דהוא שימש רק כעין כלי בעלמא שדרכו עבר הדיבור של הקב"ה ואין הדיבור נעשה או מושפע מעצם הכלי הדומם או נעשה חלק ממנו אבל עכ"פ בסופו של דבר הרי הדיבור היה של הקב"ה [עי' ב'מי מרום' פ' בלק שנבואת משה היתה חלק ממהותו ואצל בלעם היתה בבחינת תוספת עליו]. והגר"ח נשא משלו ויאמר, משל שני מלכים בשתי מדינות רחוקות זו מזו שהוצרכו להדבר ביניהם על ענין חשוב ביותר הנוגע לקיום של המדינות אך לא יכלו להפגש פנים אל פנים והוצרכו לשלוח שליחים איש אל רעהו. מלך אחד בחר לכך את האדם המקורב אליו ביותר בר דעת היודע להעביר את הדברים כהלכה לעומתו המלך השני כתב דבריו במכתב חתום ושלחם ע"י שליח ולשליחות זו די היה לו בחייל פשוט שלא נצרך אלא למסור את המכתב כמות שהוא ולא היה לו דבר עם תוכן המכתב. כך הם הדברים לגבי משה רבינו ע"ה ובלעם הרשע משה רבינו היה שלוחו של מקום למסור את הדברים בע"פ ועמו דיבר הקב"ה פה אל פה ובמראה ולא בחידות ובוודאי שמעלתו נשגבה עד למאד. אכן בלעם היה רק צריך להעביר ולמסור מכתב ולא היה לו ולא כלום עם תוכן הנבואות שהתנבא על כן לא נצרך להיות במעלות גדולות לשם כך, ולכן קיבלה נבואתו דין של תורה לפני כתיבת משה כיון דמשכבר יש לה דין ככתובה וחתומה נמצא דהוא לא היה אלא השליח משא"כ שאר הנבואות עכ"ד הגר"ח עכ"ד. ואולי לפ"ז אפשר להוסיף שנביא כזה שהוא פאסיבי לגמרי ואינו אלא כלי וצינור לדבר ה' לא צריך להתאפיין במעלות המידותיות המנויות ברמב"ם. והטעם הוא שהגברא בעצמותו מופקע מנבואה ולכן מיותרים כל מעלותיו האישיות לגבי הנבואה. ושו"ר שכ"כ בס' רינת יצחק תנינא.

ומראה מקום אני לך: עי' עוד בס' זאב יטרף [להרב הגאון ר' זאב הוברמן שבועות פרק ק"א, שביאר שמשה לא ניבא את נבואת בלעם והחידוש הוא שבכל זאת נכנסה לתורה, ושהיה בסוד ספר דברים שמשה אמר מפי עצמו עיי"ש ביאור דברי הגר"א העמוקים] אלומות יוסף פ' בלק [להרה"ג ר' אהרן ז'ולטי שבלעם התחיל בהיותו קוסם ואז זכה למעלות האישיות וזכה לנבואה ושוב ירד ונהיה קוסם עיי"ש בהסבר דברי הרמב"ן], דעת אמונה [להרה"ג ר' אהוד רקובסקי שליט"א עמ' פ"ב שביאר עפ"י חז"ל למה הנבואה לטובת עמ"י באה דוקא מגוי], חבצלת השרון [פ' בלק, הביא בין היתר את דברי הנחלת יעקב לבעל הנתיבות שכתב בדיוק ההיפך מדברי המהרי"ל דיסקין המפורסמים, וביאר שבלעם לא ניבא את מה שכתוב בתורה, שהרי לא ידע לשון הקודש אלא משה תירגם את דבריו. וזו כוונת הגמרא שמשה כתב ספרו וספר בלעם], קובץ ישורון [י"א עמ' רצ"א והלאה, הרחיב באר עפ"י יסוד דברי הגר"ח שמיד שיצא מפי בלעם היה על זה שם תורה], משנת חיים [סי' צ"ה שנביאי הגויים מקבלים נבואה ע"י שליח ולא ישירות מה' ולכן לא צריכים את כל מעלות הנביא המנויות ברמב"ם, עוד ביאר שנבואה שהיא לא להזהיר את ישראל אלא לנבא עתידות בלבד אינה דורשת את המעלות הנ"ל עיי"ש באריכות], קובץ נטעי נעמנים [עמ' תקצ"ח והלאה], בס' רסיסי לילה [לרצ"ה אות מ"ד רעיון מהפכני, שבחיצוניות היה בלעם באמת ירד וחרד לדבר ה' "והיה גם כן מלמד דרך הש"י כעין אברהם אבינו ע"ה שהרי היה נביא לה' ויודע מאמיתות הש"י שהרי נבואתו היתה נבואת אמת שנכתבה בתורה רק כל זה היה בהתגלות לבו אבל מעמקי לבו הוא גוי" והיה רחוק ממעלות רוחניות אמיתיות עיי"ש] ואחרון חביב – ס' מכתב מאליהו [ח"ד מעמ' 159 שביאר עומק מהות נבואת בלעם]. וכעת, מדלגים אנו לסוף הפרשה....

"וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב".

כתב האור החיים הקדוש וז"ל צריך לדעת מה צורך בהודעת מאמר זה, ורבותינו ז"ל [תנחומא י"ז] העירו בזה, ואמרו, כי להודיעך בא כי זה סיבה לזנות וכו' לפי שהמקום מטבעו לעורר טבע התאוה הבהמית. ונראה לפרש, שהכתוב יעיד סיבת הזנות שהיתה לפי שיצאו העם לטייל חוץ למחנה ישראל, ושם נמצאו בנות מואב, והוא אומרו וישב ישראל בשטים - פירוש במקום שהיו מטיילים בו חוץ למחניהם, ושטים הוא לשון טיולים, כדרך אומרו לעיל [יא ח] "שטו העם" ופירש"י שם וז"ל אין שיט אלא לשון טיול. וזה סיבת "ויחל העם לזנות וגו"' אומרו ויחל לשון חילול שנתחלל לזנות פירוש לפי שזנו אחרי אלהי נכר ואמר "אל בנות וכו" פירוש על דרך אומרם ז"ל [במדב"ר כ כג] שהיו תובעים אותם לעבירה והיו אומרים להם השתחוה לזה וכו' והיו משתחוים אל אשר היו אומרים להם בנות מואב וכו' עכ"ל. [בעניין שם המקום שטים עי' בספר חן מקום בפרק על שטים ובס' אסופות מערכות פ' תרומה עיי"ש וינעם לך מאד].  

וכתב הגרש"ז בריודא זצ"ל בס' שם דרך: "הרי לפנינו מהלך ההתדרדרות של בני ישראל. השלב הראשון - הטיול במקום שאינו ראוי. השלב השני - שנפלו בפח שטמנו להם המואבים להעמיד בשווקים זקנות ביודעם שאילולא כן לא יבואו בני ישראל הצדיקים והפרושים לקנות כלי פשתן בשווקיהם ובני ישראל לא נמנעו מלטייל גם במקום זה. ומאחר שלא גדרו עצמם מלהכנס למשא ומתן עם הזקנות כששמעו שהצעירות מוכרות את כלי הפשתן במחיר יותר זול הלכו לקנות מהן.

ומכאן היתה הדרך לחטא קצרה, וכמובא בילקוט שם אופן הפיתוי: ילדה יוצאה מבוסמת ומקושטת ומפתה אותו ואומרת לו למה אנו אוהבים אתכם ואתם שונאים אותנו, טול כלי זה בחינם, כולנו בני איש אחד, בני תרח אבי אברהם ואין אתם רוצים לאכול מזבחנו ומבישולנו. הרי לך עגלים ותרנגולים שחטו כמצוותכם ואכלו. ומתוך דברים אלו מיד משקתו היין ובוער בו השטן והוא נשטה אחריה.

גם בשעה שאין איסור בדבר, חובה להיזהר לא להגיע למצב של נסיון. כשנתבונן בהשתלשלות הדברים נראה כי תחילתם היתה בהיתר גמור האכילה והשתיה ושמחתם של ישראל ויציאתם לטייל הרי אין בה כל איסור. ואח"כ בעת ישיבתם בסעודה עם בנות מואב הרי כשהציעו לפניהם לשתות יין, עדיין לא נאסר יינם של נכרים כמבואר במס' סנהדרין [קו ע"א]. ועצם שתיית היין במדבר ודאי היתה דבר נדיר עבורם שהרי שתו רק ממי הבאר ואף שהרגישו במים כל טעמים שבעולם אך היין עצמו היה משקה יקר ונדיר עבורם ולא יפלא שכשמשקה זה ניתן להם בהיתר חפצו לשתותו. ואפילו חברתם עם בנות מואב הרי באותה שעה היתה ביאת עכו"ם מותרת בצנעה [עי' תוספות יבמות ט"ז: ד"ה קסבר ובסוגיית הגמרא ע"ז ל"ו:].

אולם היא הנותנת. חוסר הזהירות מלהכנס למצבים של נסיונות היא שהובילה אותם בסופו של דבר לחטא הנורא של עבודה זרה, והגם שהכל היה בהיתר. אולם שומה היה עליהם מחובת הזהירות להישמר ביותר שלא להגיע אפילו למצב המאפשר נסיונות ולהרחיק דרכם מפתחה של עבודה זרה ועובדיה וכמבואר בגמ' [ע"ז יז ע"ב ויעו"ש בתוספות ד"ה ניזל]. מכאן יש ללמוד שדרך להרחיק מפתח עבודת כוכבים כל מה שיכול משום דכתיב [משלי ה ח] ואל תקרב אל פתח ביתה ומוקי לעיל [שם] בעבודת כוכבים, וכפי שהיה בפרשה דנן. כל שלב של חוסר זהירות גרר בעקבותיו שלב אחר עד ששתו והשתכרו ובער בהם יצרם מבלי יכולת לעצור בתוקף התאווה לאחר שכבר בהתחלה שתו ממי "מעין של זנות" [עי' ילקוט רמז תשע"א], שהלהיט את טבע תאוותם. גדול עד מאוד כוחה של ההטעיה ורבים הם הנסיונות הבאים על האדם מכוחו של היצר הרע המטעה את האדם להכשילו ואפילו בבני דור דעה התקיימה האזהרה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם דברים [יא טז] והיינו שהסרה מן הדרך הישרה סופה להביא לידי ועבדתם אלהים אחרים עכ"ד השם דרך.

ומכאן תמיה אני על ריבוי הטיולים הנהוג בציבור החרדי ביומי דפגרא. הכל כמובן בהיתר גמור, האוכל כשר למהדרין ללא חשש טבל, ערלה, דמאי, או רח"ל הסתמכות על היתר מכירה. מצד שני, באותם מקומות יש תערובת נוראית בין זכרים לאלו שנעשו כרצונו. יש איסור הסתכלות גם על אשה חרדית הלבושה בצניעות. ברור ופשוט שבאוירה המתירנית של מקומות הבילוי, והיצרים הבוערים בתוך עם הגברים, רבים חללים הפילה, ורק בורא העולם יודע את מספר הקרבנות וד"ל. פעמים רבות מסתובבות גם מטיילות שאינן מודעות לכללי הלבוש שנקבעה ע"י התורה ופורטה ע"י הפוסקים לדורותיהם [חילוניות בלע"ז], מה שמעלה אצלי שאלה אם מותר להגיע למקומות כאלו [יש לי גם תשובה לשאלה...]. אני בטוח במאת האחוזים שאם בנות ישראל הכשרות היו יודעות כמה גברים נכשלים בהן, לא היו יוצאות והיו מוותרות על העונג של הטיול, למען הערך העליון של טוהר וצניעות. הבעיה היא שאשה בדרך כלל לא מבינה את תוקף היצר הבוער בקרב הגברים וממילא לא רואה כל פגם ביציאה חופשית.

אינני מציע שננעל את הנשים בתוך הבית חלילה. מטבעי אינני מן הקיצוניים, חברי וועדות למשמרת הצניעות, שכל שיחם ושיגם הוא להתמקד בנשים ובדרכים למנוע הסתכלות בהם. אדם בריא צריך להיות שקוע ראשו ורובו בדברים חיוביים וממילא יהיה עסוק מדי מלחשוב על מה שאסור לחשוב. הרב וולבה זצ"ל היה מרגיל את תלמידיו לצאת לרחוב עם "פצצה של קושיא" בראש, ולאמץ שכלם למצוא לה פתרון, וממילא כל "שלא עשני" שעברה דרכם, היה מעניין כמו מחיר תפוז במערב הודו. העינוג השכלי והרוחני של עסק התורה צריך לכבוש את נפשו של האדם עד שהחיצוניות הקורצת לו מכל רחוב ומכל פינה, נראית דלה ואומללה לעומתו. מצד שני, בני אדם אנחנו, עשויים לא מפלסטיק אלא מבשר ודם, ובעיקר מדחפים כמעט בלתי נשלטים, ושומה עלינו להיות חכמים הרואים את הנולד, למנוע כל פירצה בגדרי הצניעות. קטונתי מלקבוע כללים אבל חושבני שבהתקרב ימי בין הזמנים, תזכורת נעימה ראויה ומתבקשת.

האדמו"ר הקדוש מגור בעל הבית ישראל אמר פעם [אם אני מצטט אותו נכון], שבהסתכלות אחת לא ראויה בתחנה המרכזית, בחור יכול לאבד את כל המטען הרוחני הכביר שרכש במשך חצי שנה בלימוד בישיבה.

"ויצמד ישראל לבעל פעור" – רש"י "על שם שפורעין לפניו פי הטבעת ומוציאין ראי, זו היא עבודתו". פעור, כולל הוא כל יסוד עבודה זרה, וכל העבודה זרה שבעולם היא רק ענף של פעור אלא שזוהמתה מכוסה קצת, וביטול טומאת עבודה זרה בא על ידי זה שמתגלה שכל עבודה זרה וסעיפיה היא פעור ממש. ויצרא דפעור נפסק לגמרי בדור המדבר אחרי ביעור הנצמדים לבעל  פעור. וגמר ביעורו יהיה לעתיד לבא בכחו של משה, שהוא גנוז מול בית פעור. וראשית טומאת כל בחינת המקום שבעולם היא בית פעור ולעומתו ראשית קדושת המקום הוא קברו של משה שעומד למעלה מכל המקום הטבעי ונברא בערב שבת בין השמשות, "ולא ידע איש את קבורתו" - שהוא למעלה מהידיעה. וביטול עבודה זרה תלוי בהתגלותה של הזוהמא שלה שלא תכוסה עוד. ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה - ועלה באשו ותעל צחנתו. וביטול עבודה זרה בימי אליהו היה בפעולת אליהו שהקדים "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ד' האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו". רבונו של עולם – איך אליהו הנביא מעלה בפני העם אפשרות ללכת אחרי הבעל? "ואם הבעל לכו אחריו" [דוק – הוא לא אמר "ואם הבעל האלהים" כמו שאמר "אם ה' האלהים" אלא "ואם הבעל" לבד. אולי התקשה לבטא את האפשרות הכל-כך מופרך של אלהות הבעל]. איזה מקום יש ל"הוה אמינא" כזו ללכת אחרי הבעל? אלא, אליהו בא לחנך את העם, שבאמת, יסוד הבעל הוא בעל פעור אלא מפני שכבר נזדקק ונטהר העולם עד שבטל יצרא דפעור, והיו בושים להימשך אחריו, על כן לקחו להם את הבעל בהסתרת הכיעור הפעורי שבו אבל באמת העבודה זרה הגמורה היא פעור ואם הבעל הוא אלהים לדעתם, הרי הם צריכים ללכת אחריו למקום יסודו - כלומר לפעור ומתוך השיקוץ שנמצא בפעור. כיון שהבינו שבאמת כל עבודה זרה באיזה צורה שתהיה היא פעור ממש, ואין להנצל מזוהמת הפעור אלא על ידי הדבקות בד' אמת בלא נדנוד עבודה זרה כלל, על כן ענו כל העם יחדו ד' הוא האלהים ד' הוא האלהים [עפ"י דברי קדוש עליון]. לא יהיה בך אל זר – איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע. חייבים להפנים שכל מערומי ופיתויי היצר אינם מובילים אלא לפעור, למקום המסריח והמגעיל ביותר שקיים. וד"ל.

ויש להוסיף מש"כ בס' מי מרום [ח"ה] יסוד עבודתה של פעור היה להפר יראה ולהפיג רגשי כבוד מהענין האלקי' ולזאת מצאו לעבוד ע"ז בבזיון כדי שעי"ז יוקל הכבוד האלקי בעולם ויהיה כל היחס לאלקות אך ורק מצד התרגלות ריעות ואהבה כבן המטנף את אביו ששניהם שמחים בזה. ומכיון שעיקר פעור היה להסיר את היראה, היה צורך שמשה רבנו יקבר מול בית פעור שכן עיקר מגמתו של משה היא היראה 'ועתה ישראל מה ד' אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה' – 'אטו יראה מילתא זוטרתא היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתא. כי משה ידע שבלי יראה, אין כלום. ומכיון שיש הכרח להשיגה. לכן היא מלתא זוטרתא ועל כן  אין מכניעים את הפעור אלא ע"י משה רבינו. ועי' בשיחות מוסר [לגרח"ש זצ"ל עמ' קכ"ו] שענינו של בעל פעור היה בפריצת כל הגדרים [ולא בעצם עבודתו], ואין מתאים יותר ממשה רבינו לגדור את הרצון לפרוץ כל מחסום וגדר ואכמ"ל.

שבת שלום ואורות אין סוף!!!

 

 

  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה