עינוי יתום ואלמנה

כמה לאווין?

החינוך [מצוה ס"ה] והרמב"ם [דעות פ"ו ה"י] כתבו וז"ל ברית כרת להם וכו' שנענים מצעקתם שנאמר שמוע אשמע וכו'. וכתב המנ"ח סק"ו נראה מדבריהם דברית כרותה הן ליתומים והן לאלמנות ובאמת בקרא כתיב אם תענה אותו וגו' אשמע צעקתו משמע דאיתום לחוד קאי דכתיב בלשון יחיד ובלשון זכר מוכח דאיתום דכתיב קודם לזה קאי. ובדרך מצוותיך הביא דברי הרמב"ן שהשיג על הרמב"ם שמנה יתום ואלמנה בלאו אחד והשיג הרמב"ן אפילו לפי דרכו של רבינו הו"ל למנותו בשני לאוין שהרי חילקן הכתוב באמרו אם תענה אותו וכו' וכן גבי שאור ודבש ע"ש ראינו בפירוש אם ענה קאי רק על אחד ובודאי על יתום קאי מדכתבו בלשון זכר, א"כ מנלן דבאלמנה ג"כ קאי, וצ"ע ע"כ לשון המנ"ח. מבואר שהמנ”ח הבין שהשגת הרמב”ן היא שכיון שהזכירה התורה כל אחד מהלאוין בנפרד, יש למנותם שני לאוין.

לשון יחיד קאי על שנים

וחזי הוית בס' אמרי דוד [לג"ר דוד שליסל זצ"ל עמ' נ"ב] שהעיר על המנ"ח דמה שכתב להוכיח משום דכתיב בלשון יחיד ובלשון זכר בודאי איתום לחוד קאי הנה מצינו בפירוש פסוק אחר כעין זה [ויקרא י"ז] "ואיש כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר”, הנה חיה היא לשון נקבה וכתוב אח"כ לשון יחיד ולשון זכר דמו וקאי על חי' ועל עוף הרי מצינו שלשון המקרא כן הוא, א"כ אין מזה הוכחה [ועי' באור החיים].


ומה שהביא ראיה מדברי הרמב"ן דלא קאי רק על אחד נראה שלא ירד לאמיתת כונת הרמב"ן, דהרמב"ן עה"ת כתב בפ' משפטים וז"ל ואמר אם ענה תענה אותו על כל יחיד מהם אמר, על כן כתב אחריו והיו נשיכם אלמנות בעונש האלמנה ובניכם יתומים בצעקת היתום עכ"ל. הרי לן בפירוש שהרמב"ן סובר דאם תענה קאי על תרווייהו היפך ממה שכתב המנ"ח בכוונת הרמב"ן.

ע”כ צ"ל שהשגתו על הרמב"ם היא שמה שאמרה תורה ענה תענה אותו בלשון יחיד בא לחלק ללמדנו שיש לאו אפילו במענה כל אחד מהם בפני עצמו.

למה אין מלקות?

והנה, הרמב"ם בפ"ו מהל' דעות הלכה י' כתב "חייב אדם ליזהר באלמנות ויתומים וכו' וכל המקללן או מכעיסו אע"פ שאין לוקין על לאו זה וכו'". והנה לא ביאר הטעם מפני מה אין לוקין על לאו זה.

ובספר פרשת דרכים [בדרך מצותיך ח"ד סי' ס"ה] כתב טעם בזה על פי סברת בעל החינוך דכל לאו שאפשר לעבור בלי מעשה אז אע"פ שעובר במעשה אכתי מיקרי לאו שאין בו מעשה, וא"כ ה"נ אפשר לעבור על לאו זה בלא מעשה אם יענה אותם בדברים לחוד, משום הכי לעולם לא לקי.

ובס' באר יהודה [לג"ר אברהם שלוזאוור] כתב דלכאורה מדברי הרמב"ם משמע דלא ס"ל כסברת החינוך הנ"ל דהרי פסק בקנה חמץ בפסח דלקי משום דעתה עובר במעשה אע"פ דהוי אפשר שיעבור בלא מעשה כשיש לו חמץ מקודם. וגם יש להעיר מדברי הה"מ בפי"ב מהל' שכירות שכתב בשיטת הרמב"ם לגמרי הפוך, דכל לאו שאפשר לעבור במעשה עובר גם כשלא עשה מעשה דלעולם מיקרי לאו שיש בו מעשה. וא"כ אמאי לא ילקה בלאו זה, שהרי אפשר לעבור במעשה [ולפעמים עובר במעשה ממש]?


ובקרית ספר כתב הטעם משום שעונשו מפורש בתורה שנאמר "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב וכו'" [ואולי לזה רמז הרמב"ם עצמו במתק לשונו – בהלכות דעות]. ועיין עוד הסבר בספר משנת אברהם על הסמ"ג [להרב הגאון ר' אברהם פרייס מצוה ח'].

עינוי יתום ואלמנה – עיוות

בס' די באר [פ' משפטים] האריך מאד כדרכו בהסבר איסור זה, ונביא חלק מדבריו מחמת יקרותם. ראשית האריך להסביר האיסורים שנאמרו בפסוקים שקדמו לאיסור עינוי יתום ואלמנה והראנו לדעת שהכל יובן ביסוד אחד השזור בכולם, והמבט בהקשר הכללי יגלה נפלאות. בפסוקים י"ז י"ח נאמר מכשפה לא תחיה, כל שוכב עם בהמה מות יומת. והשייכות בין שני העניינים האלו תובן לאור דברי הגמרא [סנהדרין ס"ז:] שנקראו כשפים לפי שמכחישין פמליא של מעלה, עיי"ש. והיינו שכישוף הוא פעולה של עיוות הבריאה שמצד עצמה יש בה הסדר שנקבע בבריאת העולם ע"י פמליא של מעלה, והכישוף מעוות את הסדר הזה, והיינו מכחישין את הסדר שנקבע בפמליא של מעלה, וכ"ז מבואר בדברי החינוך מצוה ס"ב עיי"ש. וי"ל דמהאי טעמא כתיב מכשפה לא תחיה, ופרש"י אלא תומת בבי"ד, וקשה למה לא נאמר שחייבת מיתה, מה המשמעות "לא תחיה", אלא הכוונה שלא רק עונש מיתה יש כאן אלא כיון שהחיים בעולם הוא מסדר הבריאה, מכשפה המוציאה עצמה מחוץ לסדר אין לה זכות להיות בחיים, אלא לא תחי' ולא תהיה בסדר הבריאה. ואכן מבואר ברמב"ם [ל"ת ש"י ובפי"ד מהלכות סנהדרין ובחינוך מצוה ס"ב] שישנו לאו מיוחד על אי הריגת מכשפה בנוסף לביטול העשה שיש בכל חייבי מיתות ואולי זה מחמת הדין הנוסף שיש במכשפה שעיוותה את הבריאה. ומעתה מובנת השייכות והסמיכות בין שוכב עם בהמה ומכשפה, ששניהם הם עיוות הבריאה.


ולפ"ז נראה להסביר גם הסמיכות בפסוקים הבאים י"ט- כ' "זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים". זובח לאלהים יחרם, מבואר בסוגיא [סנהדרין ס:] דמיירי הקרא על עובד עבודה העשויה בפנים לע"ז, שחייב הוא על זה אע"פ שאינה כדרך עבודתה, שבזה כשאינה עבודת פנים אינו חייב כשאינו דרך עבודתה ע"ש. ויסוד החיוב ע"פ הראשונים הוא משום שמשתמש בעבודה שהיא מיוחדת לה' לשם ע"ז, והוא עיוות נורא, שלא רק שעבר על ציווי ה' כשעבד ע"ז אלא יותר מזה, השתמש בעבודה שיש בה חשיבות מיוחדת מחמת היותה עבודת פנים לה' ותחת זאת השתמש בה לע"ז. ומשום כך הפסוק נוקט בלשון 'יחרם' ולא לשון הריגה, דמעשה זה מבדילו [שזהו לשון חרם] ומפרישו ממציאות של בני אדם שמצד עצמן אין בהם מקום מקום לעיוות כזה, ולכן יש להוציאו ממציאות זו ע"י הריגתו, והיינו מש"כ 'יחרם'.

וענין זה ישנו גם בפסוק 'וגר לא תונה' וגו', דהנה במה שנאמר כאן בקרא איסור לאו מיוחד על אונאת דברים דגר ואונאת ממון דגר וכמש"כ רש"י ממכילתא, מבואר בגמרא בב"מ נ"ט: שהזהירה תורה בל"ו מקומות בגר מפני שסורו רע, וברמב"ם בפ"ח מהלכות עבדים הלכה י"א מבואר ענינו שהוא משום שהוא שפל רוח, ומצד זה מתבקש שלא יפגע בו, ובפרט מוזהר שלא להונות גר מי שמרגיש בעצמו את הפגיעה הבאה ע"י גרות, משום שהוא בעצמו היה גר. אבל מצד שני ישנו סוג של עיוות נפש, שדווקא הרגישות לפגיעה וההבנה בשפלותה, מביאה את האדם לפגוע בחלשים אחרים, וכלפי זה נאמר בפסוק 'כי גרים הייתם בארץ מצרים' ואמרו בגמ' 'מום שבך אל תאמר לחברך', וענינו שאמירת מום לחברך אין לו מקום כלל, וכמו דמייתי שם בגמרא מהא דאמרי אינשי דזקיף ליה זקיפא בדיותקי' לא נימא לי' לחברי' לחבריה זקוף ביניתא [ופירש"י מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לעבדו או לבן ביתו תלה לי דג זה, שכל שם תלי' גנאי הוא לו], דמיירי בדברים שיש בהם צער לעצמו, ומהאי טעמא אין כל מקום לצער את השפל רוח דגרות כשהוא עצמו נפגע מזה, שהרי עי"ז מזכיר את צערו ובזיונו שלו, וממילא שיש לזה מקום רק מחמת העיוות שנתבאר, שדווקא משום שישנו מום זה בו הרי הוא אומרו לחבירו. ובכך מובן הקשר לפסוק הסמוך 'זובח לאלהים יחרם', שהרי כנתבאר שניהם הם מעוות במה שהדבר שהוא סיבה שלא לעשותו, נעשה סיבה כן לעשותו.


ומעתה נראה במש"כ אם ענה תענה אותו, שביתום ואלמנה שצערן מרובה בכל אונאה שהיא מחמת חולשת מצבם בכלל, וכמבואר ברמב"ם בפ"ו מהל' דעות ה"י וברמב"ן כאן, מצד אחד מתחייב לא לענותם, אבל מצד שני ישנו עיוות שדווקא חולשתם מביאה לידי אונאתם כש"כ רש"י כאן, שלפי שהם תשושי כח מצוי לענותם, וזו תוספת בחומרת האיסור שבמה שהיה צריך להיות סיבה לאי אונאה, דוקא מביאה את האונאה, עכ"ד הספר 'די באר'. ושם האריך מאד באופן נפלא בענין זה כדרכו בקודש, עיי"ש וינעם לך.


ויתבאר לפי זה גם העונש המפורש בפסוק 'והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים' וכתב רש"י ממשמע שנאמר והרגתי אתכם איני יודע שנשיהם אלמנות ובניכם יתומים, אלא הרי זו קללה אחרת שיהיו הנשים צרורות כאלמנות חיות שלא יהיו עדים למיתת בעליהם ותהיינה אסורות להנשא, והבנים יהיו יתומים שלא יניחום ב"ד לירד לנכסי אביהם שאין יודעים אם מתו או נשבו.


והקשה בס' סוכת דוד [פ' משפטים לג"ר דוד קוויאט זצ"ל] מה אשמים הנשים והבנים שיענשו בעונש כה חמור, הרי הם לא עשו כלום? ותי' שאולי מיירי שראו ולא מיחו עיי"ש. אבל לפי הנ"ל אולי אפשר לומר שאה"נ אין זה דין צדק אבל מחמת שהוא עיוות את הדין הוא נענש באופן מעוות וגם בני משפחתו החפים מפשע יסבלו. וב'די באר' כתב להסביר שעצם העונש הוא מעוות, שלא יוכלו האלמנות להנשא שוב, והבנים לא יהיו רשאים לירד לנכסיו, ויובן ע"פ הנ"ל.

להציל עשוק מיד עושקו

ויש לציין לכמה חידושי דינים: בספר שערי תשובה כתב [ש"ג אות כ"ד]: "ומי שיציק ויצער אלמנה ויתום וכו' חייב מיתה בידי שמיים. וכן הדיינים שיש בידם להציל עושק מיד עושק, ויתום לא ישפוטו, משפט מות להם שנא' כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים וכו'”.


ומבואר שלא רק על עינוי יתום ואלמנה חייב מיתה בידי שמיים אלא כל מי שבידו להציל עושק מיד עושקו כגון הדיינים בכלל העונש. ועיין באבן עזרא ובחזקוני ובס' הדר יעקב ח"ה סי' כ' [ועי' עוד בהדר יעקב בפרקים כ"א והלאה מה שהאריך בדין זה של עינוי יתום ואלמנה].

לדבר רכות

הרמב"ם [שם בהל' דעות] כתב שלא רק שיש איסור לענותם אלא חייב גם באופן חיובי לדבר איתם רכות, ולכבדם, ולחוס על ממונן יותר מממון עצמו [השווה לדברי הרמב"ם במצות ואהבת לרעך כמוך בפ"ו ה"ג שצריך לחוס על ממון חבירו באותה מידה שחס על ממון עצמו]. וצ"ע מה מקורו. ויש להעיר מהפסוק בתהילים 'יתום ואלמנה יעודד' הרי שהרוצה להדבק בדרכי ה' יעודד יתום ואלמנה בדברים.

בכל אדם אלא דיבר הכתוב בהווה

רש"י על הפסוק [שמות כ"ב כ"ג] הביא שבעצם, הלאו שייך בכל אדם ולא דיבר הכתוב אלא בהווה שהם תשושי כח והדבר מצוי לענותם. לפ"ד צריך להזהר במיוחד לכבד ולא לענות נשים, ילדים וזקנים שגם הם תשושי כח ומצויים באותה קטגוריה של יתומים ואלמנות.

הרמב"ם מגדיר יתום כמי שזקוק למבוגר לטפל בו, אבל כאשר מסוגל לטפל בעצמו כבר אינו נחשב ליתום. העיר כ"ק האדמו"ר מטאלנא שהרמב"ם אינו מגדיר עד מתי אלמנה נקראת אלמנה ופשוט שהיא אלמנה לעולם. אלא שדנו האחרונים מה דינה אם נישאה שוב – עי' בהדר יעקב שציינתי לעיל. ואם נאמר שכבר פקע שם אלמנה, חקר בס' משנת אברהם על הסמ"ג [מצוה ח'] מה דינה אם נתגרשה, האם חוזר לה דין אלמנה.

אחד יתום

הרמב"ם פסק "אחד יתום מאב אחד יתום מאם". ובספר צפנת פענח כתב לחשוף מקור דברי הרמב"ם ז"ל אחד יתום מאב ואחד יתום מאם דמנא ליה הא, וכה כתב: עיין בבא מציעא ע' א' דאמרו שם דבני מר עוקבא היו יתומים בימי שמואל. ועיין תוספות נזיר נ"ג א' דמר עוקבא היה בימי רבא [סימן שבתקופה מאוחרת עדיין היה חי וא”כ לא היו בניו יתומים בימי שמואל], ולפי זה בעל כרחין יתומים מן האם היו, והיינו ההיא דסנהדרין כ"ט א' דבני חמוה דמר עוקבא קרובים ונתרחקו, והיינו משום דמתה אמם [אשתו של מר עוקבא, הרי שהיו יתומים מאם] עכת"ד ודברי פי חכם חן וראויים הדברים למי שאמרם.

אלא שבקובץ אור ישראל [י”ז עמ' צ”ט והלאה] האריך להוכיח ששני מר עוקבא היו, הראשון בימי שמואל והשני בימי רב

יוסף ורבא, ולכאורה הדברים מוכרחים ואזדא לה ראיה גאונית זו. אבל הרמב"ם כדרכו וכמנהגו פסק וכתב כן על פי דברות

רז"ל והם נמצאים במכילתא דרשב"י פרשת משפטים "כל אלמנה ויתום לא תענון אחד יתום מאב ואחד יתום מאם",

ובספר עבודת המלך וקרית מלך על הרמב"ם שציינו לשם עכ"ד.

הגאון רבי משה גינצבורג זצ"ל [מובא בס' הר המלך ז' שכ"ו] ואיני יודע אם יתום הוא אצל אבי זקינו ואין הולך בדרך ישר אם מותר להכותו ולענה אותו כדי שילך בדרך ישר השי"ת ירחם עלי שיחי' נכדי מתות"י יונה יישב עצמו שילך בדרך ישר ויקבל עליו מלכות שמים ועול תורה עכ”ד. ויש להעיר מדברי החינוך בסוף מצוה ס"ה שכתב שאין מלקות כי לעולם יכול המענה לטעון בשקר שעינה לטובת המעונה. משמע שאם באמת עינה לטובתם לא עבר שום איסור.

ועי' עוד אינציקלופדיה תלמודית ערך אלמנה ושו"ת בנין אב ח"ב סי' נ"ו ו'משנת חיים' בפרשת משפטים.

ויה"ר שנזכה לשמח אומללי לב ומוכי גורל תמיד וכולנו ננוחם בנחמת ירושלים בב"א!!

ח"י באב תשע"א ירושלים העתיקה