בגיטין
כ"ז:
מסופר
שלרבא בב"ח
אבד גט בבית המדרש ונתן סימן וגם אמר
שמכירו בטביעות עין והחזירו לו,
והסתפק
אם החזירו לו בגלל הסימן או בגלל הטב"ע
עיי"ש.
רש"י
כותב שמדובר במקרה שהיה שליח.
יש
שתי קושיות.
אחת,
מנין
יודע זאת רש"י?
אולי
הוא היה המגרש בעצמו?
ועוד
קשה,
מה
זה חשוב לנו להבנת הסוגיא?
הנידון
הוא אם להחזיר בסימנים או בטב"ע,
והפרט
אם רבה בב"ח
היה שליח לכאורה אינו תורם להבנת הסוגיא
ואין זה מתאים לרש"י
המקצר כ"כ
דבריו לספר לנו פרט לא משמעותי.
המהר"ם
שיף עומד על הקושיא הראשונה ואומר שלא
מסתבר שרבה גירש את אשתו כי קשה גירושין
שאפילו מזבח מוריד דמעות על מי שגירש
אשתו,
כדברי
הגמרא.
לכן
מוכח שהיה רק שליח.
ואין
בזה כדי שביעה,
וכי
לא מצאנו תנאים שגירשו את נשותיהם בעת
הצורך?
ואמר
בזה מו"ר
כ"ק
האדמו"ר
מטאלנא שליט"א,
שמתבאר
בגמרא שהמונע אותנו להחזיר גט אבוד הוא
משום חשש שיש שני יוסף בן שמעון [או
שני שמות זהים אחרים]
בעיר.
אבל
אם רבה היה המגרש,
מסתבר
שבגט שלו כתבו את שמו "רבה
בר בר חנה” [עי'
בב”ב
קע”ב.
שכותבים
שם של הסבא בשטר חוב כשיש חשש שיש שני יוסף
בן שמעון בעיר].
תוס'
סנהדרין
[ה.
ד"ה
רבה בב"ח]
כתבו
שרבה היה נכדו של חנה.
בסדר
הדורות מובאת השערה שחנה היתה סבתא שלו
והיא גידלה אותו.
ומעתה
מובן היטב.
רש"י
בא לתרץ קושיא חמורה.
אם
רבה הוא המגרש,
למה
צריכים להגיע לסימן או טביעות עין?
עצם
שמו המשונה היא הוכחה מספקת שהגט היה שייך
לו,
וממילא
מחזירים לו בהעדר סימנים וטביעת עין.
זה
היה צריך להיות מקרה שהוחזקו שאין שני
יוסף בן שמעון בעיר.
מכך
שהוא נאלץ לספק סימן ולטעון שיש לו טביעות
עין,
מוכח
שהיה שליח.
והדברים
הם כפתור ופרח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה