משנה הלכות לגר"מ קליין שליט"א
חלק שביעי סי' רל"ה
ב"ה, כ"ב טבת התשל"ו נ"י יצו"א
מע"כ ידידינו מופלגי התורה והיראה וכו' תלמידי ישיבות קדושות. השם עליכם יהיה עבגצ"א.
אחדשה"ט וש"ת בידידות נאמנה,
בדבר בקשתכם לברר לכם כדת מה לעשות לבחור ירא שמים שבא לפרק האיש מקדש וכן לבתולה יר"ש שבאת לפרק בתולה נישאת האיך ינהגו כשרוצים לצאת ידי אלקים ואדם כי ישנם אומרים שצריך לנהוג בזה מנהג אבותינו מלפנים שלא ראו איש את רעהו קודם החופה ורק נשתדכו בחור ובתולה ע"י ההורים שנתקבצו יחד והסכימו שניהם זה אומר כמה אתה נותן לבתך כך וכך וזה אומר כמה אתה נותן לבנך כך וכך והן הן הדברים שנקנו ביניהם ועשאו שטר תנאים ביניהם וחתמו עליהם ובאו וספרו לבניהם שהם השתדכו ורק קודם החופה ראה החתן את הכלה כדי לקיים הא דאמר רב קידושין מ"א אסור לקדש אשה עד שיראנה שמא ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך. וישנם אומרים לנהוג כפי מנהג המקום שיצאו לשם, כי במדינה זו נשתנו המנהגים והזמנים וצריך לראות ולהראות החתן והכלה כדי לברר אם הם מתאימים זה לזה וכדי לברר תוכן הנפש של שניהם צריך שיתראו הבחור והבתולה עד שיהי' ברור אצלם שיש להם השקפה אחת ודעה אחת ויאהבו זה את זה ובפרט כי ראינו שבעונה"ר נתרבו הגיטין בזמן האחרון עד למדי, לכן צריכים הצעירים בעצמם לראות אם נושאים חן זה לזה. ויש שאומרים שאדרבה דבר זה גורם להגיטין המרובים אפילו בין בני תורה שהרי ראה ראינו שבערי יוראפף אשר לא ראו זה את זה עד להחתונה אפ"ה הנישואין נשאו פירות לאורך ימים והכא אדרבה כל שיוצאים יותר ונתראים יותר מתגרשים ביותר והא ראי' דבני עם הארץ שיוצאים חדשים ולפעמים שנים זה עם זה ואח"כ נושאים זה את זה ואעפ"כ הם מתגרשים כמעט ארבעים אחוז מהם מתגרשים ולולי שהיו כמה מהם נוצרים אשר ע"פ דתם אסורים להתגרש היו המגורשים יותר מששים אחוז וזה ראיה ברורה שההתראות וההכרה לא מוסיף לשלום בית, ולכן שאלתכם באיזה דרך ישכון אור תורה לב"ת בזה.
ומה שנלפענ"ד בזה וראשון לציון גרסינן בגמ' ב"ב קס"ח אמר אביי האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר ע"ה בהדיה דילמא מחלפו לה מיניה ועיין רשב"ם ע"ה שמסתכל ומכיר ועיין רגמאה"ג משום דצ"מ לאו אורחיה למידק ולא להסתכל משום צניעות אבל ע"ה מסתכל ודייק שאינו ביישן ולא מחלפי שהוא מכירה יפה עכ"ל. ויש לדייק כיון דאמרו בגמ' רפ"ב דקידושין דאסור לקדש אשה עד שיראנה שמא ימצא בה דבר מגונה א"כ אמאי קאמר רגמ"ה דצ"מ לאו אורחיה למידק משום צניעות ומאי צניעות איכא אדרבה מצוה קעביד שמסתכל בה. עוד יש לדייק דקאמר דלמא מחלפו לה מיניה וקשה טובא כיון דקאזיל לקדושי איתתא ולא מכירה א"כ מאי קאמר דלמא מחלפו לה הא לא ראה אותה ולא יודע אלא עכשיו הוא דאזיל לראותה אם כן אותה שיתנו לו היא היא שמקדש ואין לומר דכוונתו דילמא מחלפו לה כלומר שלאחר שיקדש אשה זו יחלפו ויתנו אחרת ותרתי רעות יעשו חדא שהאשה שנתקדש תשאר אשת איש והשנית שאותה שיתנו לו תהי' פנויה והוא ידור עם פנויה בלא קידושין, ועוד ע"כ מחלפו לה הכונה באחותה כמעשה דלבן וכי ח"ו יכשילו אותו באחות אשתו. עוד יש לדייק דקאמר דקאזל לקדושי איתתא והא רב מנגיד אמאן דמקדש בלא שידוכי וא"כ היל"ל האי צ"מ דאזיל לשידוכי איתתא נידבר ע"ה בהדיה דילמא מחלפו לה מיניה ואז הוה אתי שפיר דבשדוכין יראה אחת ובשעת קידושין מחלפו לה מיניה, גם בגמ' קידושין שם דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך אמר דוקא לקדש והא רב הוא בעל מימרא דמנגיד אמאן דמקדש בלא שידוכי א"כ כשמקדש ע"כ כבר שידך וא"כ כבר ראה אותה בשעת שידוכין.
ואשר נראה מזה מוכרח דעל שידוכין לא קאמר לא רב ולא אביי דבשעת שידוכין אכתי אין להסתכל בה דהשידוכין עשו ההורים שזה דרכם הי' שהאב משיא אשה לבנו והאב משיא את בתו כדכתיב תנו בנותיכם לאנשים ובגמ' שם קדושין (כ"ט ע"א) מצות הבן על האב, האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, והיו האבות משדכים הבנים והן הן הדברים שנקנין באמירה עיין כתובות דף ק"ב ע"א מדרב גידל אמר רב ובש"ע א"ע סי' נ"א ורמב"ם פכ"ג מה"א הי"ג (ולדעת י"א בעינן עמדו וקדשו מיד עיין טור והביאו הרמ"א) ורק על הקידושין הוא דאמרו דאסור לקדש עד שיראנה, ולפי"ז אתי שפיר מימרא דאביי צ"מ דאזיל לקדושי איתתא דמיירי ששידכו לו כבר אשה והיינו שאביו שידך לו אשה והחתן והכלה לא ראו זה את זה עד שעת הקידושין ובדקו אותה על ידי קרובים, כבגמרא כתובות ע"ה ע"ש, ואפילו אין לו הורים ואין לו קרובים ואפילו גר הוא בעיר בודק ע"י מיודעיו כ"כ הגאונים ז"ל הביאם הרא"ש ורי"ו נתיב כ"ג ח' שמיני ועי' ש"ע א"ע סימן קי"ז מחלוקת בזה, איברא דהמרדכי בשם ר"י כתב דהבדיקה לא היתה אלא לאחר אירוסין דאין רגילות שיבדקנה קודם אירוסין בקרובים עיין משנה הלכות כתובות סימן קצ"ב ודו"ק.
ולפי"ז שפיר מיושב הא דאמרו אסור לקדש אשה ולא אמרו משידוכין דבזה ליכא איסור אדרבה ראוי לעשות כן דאז אכתי אין להסתכל בה דאולי לא סלקה להו השידוך ולקמן נדבר עוד מזה ולפי"ז אתי נמי שפיר דילמא מחלפו ליה דהכי מיירי שכבר שדכו לו אשה ע"י הוריו וכיוצא בזה ויש לחוש דילמא מחלפו ליה מיניה וגם שאר הקושיות כולם יתרצו בזה (וי"ל דמיירי שאמרו לו על אשה ידועה וראוי לדבר ע"ה בהדיה שלא יחליפו ליה וצ"ע). ואתי שפיר נמי הא דקידושין דאמר ר"י אמר רב אסור לקדש דוקא ולא שיראנה קודם.
וראיה לדברינו מאגודה פ"ק דכתובות שכתב וז"ל, ונמצא בשם גדולים שאפילו שידוכין יחד בלא אירוסין אין טוב להיות יחד בבית ולא משום איסור אך שיקיצו זה בזה וכן משמע במדרש, וביש"ש פ"ק דכתובות סי"ז העתיק לשון האגודה וז"ל, וכתב האגודה והקנין שאנו עושין אף שאין איסור בדבר להיות יחד בבית אחד בדירה מאחר שאין מיחדין אך אין טוב הדבר שמא יקיצו זה בזה וכן משמע במרדכי עכ"ל משמע דאפילו בשעת שידוכין לא היו החתן והכלה יחד בבית ועיין ד"מ א"ע סי' נ"ה וז"ל, ובכלבו כתב בשם ראב"י דארוס וארוסתו אסורים לדור ביחד פן יתייחדו וגם יש לחוש משום שנאה שיקיצו זה בזה ומיהו כתב הרי"ף אם רוב עם בבית אין לחוש עכ"ל, וכתב עליו הד"מ ז"ל ונראה משום יחוד קאמר דאין לחוש ובחידושי אגודה רפ"ק דכתובות כתב דנמצא בשם גדולים ואפילו שידוכין בלא אירוסין אין טוב שיהיו יחד בבית ולא משום איסור אלא שיקיצו זה בזה עכ"ל, וכן איתא במדרש הנה מבואר מהני רועי ישראל דאף בשעת שידוכין לא היו בבית אחד החתן והכלה משום שלא יקיצו זה בזה, וא"כ אתי שפיר מאד דקאמר ר"י אמר רב לא יקדש אדם עד שיראנה דבשעת שידוכין לא ראה אותה כדי שלא יקיצו. ומיהו מבואר נמי מדברי הני גדולי הפוסקים דההוי' יחד והראי' זה בזה קודם החתונה גורם שיקיצו זה בזה.
ועתה במסילה נעלה לבאר בזה מחלוקת רבינו הגדול הרמב"ם עם רבינו הגדול הראב"ד ז"ל. וז"ל הרמב"ם פכ"א מהא"ב ה"ג, ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ואין בזה צד איסור ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל דרך זנות, הרי הוא אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, ע"כ. וכתב עליו הראב"ד ז"ל, חכמים אמרו האי צ"מ דאזיל לקדושי איתתא לידבר ע"ה בהדיה דלמא מחלפא ליה מיניה אלמא אין דרך ת"ח בכך עכ"ל. וה"ה המליץ בעד הרמב"ם ז"ל וז"ל, ובהשגות א"א חכמים אמרו וכו' ואין זו השגה לפי שצ"מ אפילו נסתכל בה ובדקה בפעם אחת לא יכירה אם יחליפוה לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת נשים, אבל ע"ה יכירנה בפ"א ואילו היה אסור בהסתכלות כדי לבדקה לא היו אומרים לע"ה עמוד וחטא בשביל חברך, והמימרא דרב דאמר אסור לקדש אשה עד שיראנה תוכיח ע"ש, והבעל מגדל עוז הקשה נמי דהאיך התירו לע"ה וכו' ע"ש מה שכתב.
ובטוש"ע א"ע סימן כ"א הביא שיטת הרמב"ם ז"ל בסעיף ג' וז"ל, מותר להסתכל בפנויה לבדקה אם היא יפה שישאנה בין שהיא בתולה או בעולה ולא עוד אלא שראוי לעשות כן אבל לא יסתכל בה דרך זנות ועל זה נאמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה ועי' ח"מ וב"ש שם ובשאילת יעקב סימן ק"ו הביאו באוצה"פ ע"ש.
וקצת י"ל דהראב"ד פליג אעיקר דינא דהרמב"ם שכתב דמותר להסתכל בפנויה ולבדקה כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ומשמע דמותר לבדקה אפילו קודם שמוכן לקדשה וע"ז פליג הראב"ד דהרי בגמרא אמרו האי צ"מ דאזיל לקדושי איתתא וכו' כלומר דעד דלא אזיל לקדושי איתתא לא התירו לו לבדוק דאל"כ אמאי קאמרו דאזיל לקדושי איתתא וא"כ פליגי בעיקר אי מותר לבדקה קודם הקידושין או לא אבל בשעת הקידושין גם הראב"ד מודה דיראנה אלא אפילו יראנה שמא יחליפו לו וע"ז לידבר ע"ה בהדיה וממילא לא תקשה מגמרא קידושין להראב"ד ממימרא דר"י א"ר, איברא ע"כ מודה הראב"ד דבשעת קידושין יראנה דהכי קאמר שמא יחליפוה משמע דהוא ראתה וי"ל שיחליפו ממה שאמרו ליה.
ומה שנלפענ"ד בס"ד בישוב דברי הראב"ד, וראשונה נקשה עוד קושיא אחת אליבא דכ"ע דאפילו נימא דצ"מ מותר לו להסתכל ולבדוק אשה מ"מ האיך אמרינן לע"ה עמוד וחטא בשביל חברך הא האי ע"ה אינו רוצה לכונסה ולו אסור להסתכל א"כ הא קושיא גופה שהקשה ה"ה והמ"ע להראב"ד תקשה להו לדידהו האיך מותר לע"ה לעבור ולהסתכל בשביל חבריה שהרי עיקר דין הסתכלות לא הותר לגבי צ"מ אלא משום נישואין וע"ה אינו רוצה לנשאה ובפרט לפמ"ש באדר"נ פ"ב ס"ה דמפני מה החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה מפני שאמר איוב אסתכל אני היום ולמחר יבא איש אחר וישאנה ונמצא שאני מסתכל בא"א, והגר"א הגיה אני מהרהר בא"א וא"כ כ"ש הכא שהצ"מ מיד מקדש והע"ה מסתכל בה נמצא מהרהר בא"א או מסתכל בה והאיך אומרים לו עמוד וחטא בשביל שיזכה חברך וצ"ע. ומה שתי' קצת אחרונים דבע"ה ליכא חשש הרהור צ"ע דאין אפוטרופוס לעריות. ואדרבה בשמחת בית השואבה היו מתקנין תקון גדול בשביל ע"ה.
והנראה לפענ"ד דדברי הראב"ד נכונים מקושית ה"ה לפי מ"ש המג"א או"ח סימן קכ"ה סקל"ה דמחלק בין ראי' להסתכלות, דהסתכלות הוא יותר מראי' וכל מקום שאמרו אסור להסתכל ראי' בעלמא מותר והמפרשים הקשו עליו מגמ' ע"ז דף כ' ועיין פתח עינים בשם קדמון אחד, ובספר עבודת עבודה להגרש"ק זצ"ל ומיהו בחידושי הבאתי ראי' גמורה להמג"א בס"ד מתרגום יונתן ב"ע פ' מטות עה"פ ונקרב את קרבן וגו' וז"ל, והוינן עיילין לטרקלינהון וחמן בנתיהון יאתא חטייתא וכו' ובכל דא חס לן למיתלי עינן בן ולא איסתכלין בחדא מנהון ולא נמות במיתותא דמייתון בה רשיעיא לעלמא דאתי ע"ש באריכות, הנה מפורש דראי' והסתכלות תרי מילי נינהו וראיה מותר והסתכלות אסור וזה שאמרו כשנכנסו לבתיהון ראו בנתיהון היפות כלומר ראי' בעלמא וזה לא חשו לה, אבל ח"ו למיתלי עיניהם בהם ולהסתכלא בהון היינו הסתכלות שהוא בתלית עינים כלומר להתבונן בהם וזהו שאסרה תורה (וכנראה דהסתכלות אסור מה"ת וי"ל) עכ"פ מפורש להתנא אלקי ר' יונתן בן עוזיאל שמחלק בין ראיה להסתכלות והארכתי עוד בזה. והוא ראיה ברורה להמג"א ז"ל ומה שאמרו בגמ' ע"ז ולאסתכולי מי שרי צ"ל כיון שראה בה ר"ע שיפה היא למאד וראה בה שעתיד לישאנה ע"כ היתה יותר מראי' ולכן פריך והסתכלות מי שרי או יאמר דבאמת דא הוא התי' שהמקשן הקשה ליה והסתכלות מי שרי כלומר דהי' חשב שר"ע הסתכל בה ותי' לי' התרצן קרן זוית הוה ולא הסתכל אלא פגע בע"כ וראי' בעלמא הוה ומותר. ובמקו"א כתבתי דמה"ט ידע ר"ע שסופה לישאנה כיון שלא יאונה לצדיק כל און אפילו בשוגג והשתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן כ"ש ר"ע ולכן ידע שבודאי ישאנה ונתגלגל הדבר שראה אותה ומה"ט נשא נמי יהושע לרחב ויש בזה אריכות דברים ואין כאן מקומו.
ולפמ"ש שפיר מיושב הכל דמימרא דר"י א"ר אסור לקדש אשה עד שיראנה היינו ראי' בעלמא בלא הסתכלות, דהסתכלות אסור לעולם וראיה מותר אפילו לצ"מ אלא דכיון דהצ"מ איננו בקי בהן ובצורתן בראי' בעלמא לא יכירנה ולכן לידבר ע"ה בהדיה שלא יחליפנה לו, ולא תקשה קושית ה"ה האיך אמרינן לע"ה עמוד וחטא וכו' דהכ"נ אין זה ענין של חטא וראי' אפילו לצ"מ מותר והכ"נ הצ"מ ראה אותה קודם קידושין אלא כדי שלא יחליפנה לו ויתנו לו אחרת ויקדשה ולכן לידבר ע"ה והע"ה כיון שבקי בהן ובצורותיהן א"כ בראיה בעלמא נמי מכיר אותה ולא יחליפו אותה לרוב חריצותו בהם (או יאמר דהאי ע"ה מיירי אשה או כיוצא בזה שמותר להסתכל בה) ולפי"ז ממילא אזלא לה ראית ה"ה וקושיתו מהא דא"ר יהודה א"ר דאסור לקדש דהראב"ד נמי מודה לזה והסתכלות הוא דפליג עליו.
ובמה שכתבנו אתי שפיר נמי דברי רגמא"ה דצ"מ לאו אורחי' למידק ולא להסתכל משום צניעות והקשינו כיון דאסור לקדש עד שיראנה א"כ מאי צניעותא איכא ולהנ"ל אתי שפיר דרגמ"ה נמי מפרש דראי' שאני מהסתכלות וראי' בעלמא ודאי יראה אלא שאין דרכו למידק ולהסתכל משום צניעות וחיישינן דילמא מחלפו ליה ולכן לידבר ע"ה בהדי' וכדעת הראב"ד וצ"ע.
וראיתי במרכבת המשנה פכ"א מא"ב ה"ג שהקשה להראב"ד ז"ל ממש"כ הרמב"ם פ"ג מה"א הי"ט וז"ל, ודין זה ודאי אפילו בת"ח ומדקאמר לידבר ע"ה בהדיה אלמא דמצוה עליו שהוא עצמו יסתכל בה דאל"כ הל"ל לשדר ע"ה ואיהו מה עביד בהדיה ע"ה ולפמ"ש גם זה לא קשה מידי דודאי מצוה על הצ"מ בעצמו ולהדיא אמרו בקידושין מצוה בו יותר מבשלוחו והראב"ד מודה בזה, ומיהו אפ"ה בעי הע"ה בהדי' שבראי' בעלמא יחליפוה לו וכנ"ל. איברא דע"כ הראב"ד מודה בזה דהצ"מ בעי לראות דאל"כ נמצא מימרא דאביי חולק אמימרא דר"י א"ר קידושין הנ"ל ולר"י א"ר אסור לקדש עד שיראנה ולאביי אין צריך לראות להצ"מ כלל, והאיך אביי חולק ארב בלי ראיה ובלי לומר שחולק עליו וע"כ הני תרי מימרי לא פליגי ודא קשיא גם לה"ה והמ"ע וע"כ צ"ל דהראב"ד מודה דבעי ראיה אלא דהסתכלות אסור וא"כ תרי מימרות לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ודו"ק כי זה ברור.
ובזה יאירו לן דברי אדר"נ פ"ב סימן ה' אהא דאמר איוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה וז"ל, ומפני מה החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה מפני שאמר איוב אסתכל אני היום ולמחר יבא איש אחר וישאנה ונמצא שאני מסתכל בא"א והגר"א הגיה ונמצא שאני מהרהר בא"א ולכאורה האיך התירו אם כן בכלל להסתכל בבתולה אפילו לנשואין ניחוש שמא לא תתרצה בו ונמצא מהרהר בא"א, וראיתי בהגריעב"ץ שם שהקשה מהא דרפ"ב דקידושין אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה א"כ ניחוש שמא יהרהר בה ותי' דבזה אין לחוש שיסתכל בה כשנשאה לאחר שהרי לא ישרה בעיניו כיון שלא נשאה כמו שהי' בדעתו אבל איוב הי' נזהר שלא היה צריך לו אלא להשיאה לבנו או לקרובו, ולפי"ז ראוי כל אדם ליזהר ודאי שמא יבא להסתכל בה גם כשתהיה א"א עכל"ק ע"ש. ולפום ריהטא הוא קושיא חמירא דא"כ האיך רואין להרמב"ם ומסתכל בה שמא אח"כ תנשא לאחר ותי' הגריעב"ץ לכאורה קשה במה שכתב דאיוב לא מיירי אלא בבתולה שהיה צריך להשיאה לבנו או לקרובו דסתם משמע שלא הסתכל בה.
ולפימ"ש אתי שפיר דבאיוב מה אתבונן כתיב ואתבונן הוא לשון הסתכלות והתבוננות ולא אמר ומה אראה את הבתולה והסתכלות ודאי דאסור הוא להסתכל בה דאתי ומסתכל בה כשתנשא ונמצא מהרהר בא"א, אבל ראי' בעלמא שרי ולא תקשה א"כ מגמ' קידושין הנ"ל דלמא אתי להרהר ומה"ט ס"ל להראב"ד דלא אזיל הצ"מ לראות קודם השידוכין ואפילו בשעת קידושין נמי לא התירו לו אלא ראי' בעלמא שמא ימצא בה דבר מגונה ואכתי ישאנה אחר ונמצא מהרהר בא"א ולא התירו אלא ראי' בעלמא שאם לא תמצא חן בעיניו ותלך ותנשא לאחר לא יהא מהרהר בא"א דהרי לא יכירנה דבראי' בעלמא ליכא הרהור שהרי אינו מכיר בה. וראי' לדברינו מהא דאמרו בגמ' מגילה ט"ו ת"ר רחב בשמה זינתה יעל בקולה אביגיל בזכירתה מיכל בת שאול בראייתה אמר רבי יצחק כל האומר רחב רחב מיד ניקרי א"ל רב נחמן אנא אמינא רחב רחב ולא איכפת לי א"ל כי קאמינא ביודעה ובמכירה והנה לא אמר בראה אותה אלא ביודע ובמכירה דבעי הכרתה וכל שאינו מכירה לא ניקרי בזכרון שמה דכל שאינו מכיר ליכא הרהור ואם כן ראיה ברורה דאיוב נמי לא אמר אלא להתבונן בה איכא משום שמא ישאנה אחר ונמצא מהרהר בא"א אבל בראי' ליכא איסור זה כיון דאינו מכירה והוא כדברי הראב"ד ז"ל דלהרמב"ם אכתי תקשה כקושייתינו שמא תנשא לאחר ותי' היעב"ץ דוחק מפני שהוא לא רצה בה לא יהרהר בה ועוד אם היא לא תתרצה בו. ובגמ' קידושין מ"א ע"א אמרו ז"ל, אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותימר בפלוני אני רוצה ועיין תוספות שם ד"ה אסור לאדם ועכשיו שאנו נוהגים וכו' משמע מיהו דגם בגדולה אפשר שתאמר איני רוצה בזה וא"כ מציאות היא מאד שיסתכל הוא בבתולה ויתרצה בה והיא לא תתרצה בו ונמצא מהרהר בה לאחר נשואין לאיש אחר ובהא ליתא לתי' הגריעב"ץ כיון שלא רצה בה והגם שכתבו התוס' דבגדולה ליכא איסורא משום דטב למיתב טן דו היינו כשנתרצית בכך אבל כל שלא נתרצית עדיין גם בה יש איסור וא"כ הדרא קושית היעב"ץ ז"ל שמא יהרהר בה לאחר שתנשא לאחר אבל להראב"ד אתי שפיר הכל.
ובזה נלפענ"ד לומר דבר נכון בס"ד, הראב"ד לשיטתיה והרמב"ם לשיטתיה שכתב הרמב"ם פ"ג מה"א הכ"ג וז"ל, כל המקדש אשה בין ע"י עצמו בין ע"י שליח צריך לברך קודם הקידושין וכתב עליו הראב"ד ז"ל אין אנו נוהגין אלא מקדש ואח"כ מברך, והטעם מפני שהדבר תלוי בדעת אחרים שאם תמאן האשה ולא תרצה הרי ברכה לבטלה ע"ש. ולפמ"ש נראה דלשיטתייהו אזלו, דלשיטת הראב"ד כיון דאסור להסתכל בה קודם הקידושין כלל וא"כ כמובן שגם היא לא ראתה אותו וממילא יש לחוש בשעת קידושין תראה אותו ולא ישא חן בעיניה ותמאן בו ונמצא ברכה לבטלה, אבל להרמב"ם דמותר להסתכל בה לבדקה א"כ גם היא ראתה אותו ונתרצה בו וכיון שנתרצה בו אין לחוש שתמאן בו שהרי בראות נפשה אזלה ולכן שפיר ס"ל דמברך קודם הקידושין ולא חיישינן שמא תמאן בו והוי ברכה לבטלה וי"ל.
ובמה שכתבנו נלפענ"ד ליישב נמי קושיית מהרש"א ב"ב ט"ו בח"א שם שהקשה אהא דאמר איוב באחרינא הוא דלא איסתכל אברהם בדידיה נמי לא איסתכל והקשה המהרש"א ז"ל הא אמרינן אסור לקדש אשה עד שיראנה ואברהם דרבנן נמי קיים ואפי' ע"ת וע"ש מה שתי' וציין עליו בגה"ש קידושין הנ"ל ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דאברהם אבינו ס"ל כהראב"ד דאסור להסתכל לעולם ולאו מדות ת"ח הוא אבל ראי' בעלמא שפיר דמי ואיוב לענין הסתכלות אמר ולכן ודאי קיים א"א הא מימרא דר"י אמר רב דאסור לקדש עד שיראנה אלא דהי' בראי' בעלמא ולא הסתכל בה עוד לעולם ואיוב באחרינא הוא דלא איסתכל, וכשהלך א"א למצרים הסתכל בה שאמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את ולדעת כי אשה יפת מראה א"א בלא הסתכלות ולא די ראי' בעלמא, וכמ"ש לעיל בהא דר"ע כיון דאמר דבכי אהאי שופרא דבלי בעפרא א"כ ראה שיפה היא והו"ל בכלל הסתכלות וראי' בעלמא סגי לראות דברים מגונים עליה שזה אפשר בראיה בעלמא אבל לראות היופי א"א אלא בהסתכלות וזה פשוט. ובזה מדויק לשון הרמב"ם שכתב ומותר להסתכל וכו' כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ולכאורה בגמ' אמרו אסור לקדש עד שיראנה שמא ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו ולא אמרו שתהא נאה לפניו אלא שלא תתגנה עליו והם שני דברים נפרדים ולמה שינה הרמב"ם וכ' כדי שתהא נאה בעיניו ולא שלא תתגנה עליו אבל הרמב"ם כתב כאן לשון הסתכלות והסתכלות הוא לדעת אם היא נאה בעיניו ושלא תמצא מגונה, כתב לעיל בפ"ג מה"א הט"ו.
ובמדרש בשלח ד"א שלח לך וכו' ר' יהושע אומר למה היו דומין למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה, א"ל הבן אלך ואראה אותה שלא היה מאמין לאביו מיד הוקשה הדבר והרע לאביו אמר אביו מה אעשה אם אומר לו איני מראה אותה לך עכשיו הוא אומר כעורה היתה לפיכך לא רצה להראותה לסוף א"ל ראה אותה ותדע אם כזבתי לך ובשביל שלא האמנת בי קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אלא לבנך אני נותנה וכן הקב"ה אמר לישראל טובה הארץ וכו'.
והנה המשיל המרגלים לבן מלך שלא רצה להאמין לאביו שהזמין לו אשה נאה לפניו אלא ירצה לראותה, ולכאורה אין המשל דומה לנמשל נישואין מצוה לראותה דאסור לקדש אשה עד שיראנה ובארץ אין ענין לראות אלא להאמין ואדרבה על המלך יש לתמוה שרצה להשיא לבנו אשה שלא יראנה שהוא נגד הנימוס וההלכה שכן צריך לראותה אבל פשוט דודאי ליכא מצוה בראיה למי שסומך על אביו ואדרבה גריעותא הוא אם אינו סומך עליו ולא מאמין לו ובשעת קידושין יראנה ושפיר המשל דומה לנמשל ולפי שהמשיל המרגלים לאלו מבואר דהא פשיטא לי' לר' יהושע שכן הוא הענין. ולדעת הרמב"ם אכתי צ"ע אבל להראב"ד אתי שפיר מאד ונמצא ראי' להראב"ד ז"ל.
ודעת הרמב"ם דלבדקה מותר להסתכל בה נמי לראות אם היא נאה בעיניו לישאנה י"ל דס"ל כהחולקים דאין לחלק בין ראי' להסתכלות ולולי דמסתפינא הייתי אומר דהרמב"ם מה"ט השמיט ולא כתב לידבר ע"ה בהדיה דס"ל דבאמת קשה קושית ה"ה וכי אומרים לו לע"ה חטא בשביל שיזכה צ"מ חברך והוא שמותר להסתכל בה ולא הע"ה והא דאמרו לידבר ע"ה בהדיה אידחי לה מהילכתא לדעת הרמב"ם או שמיירי כשאינו רוצה להסתכל בה כלל ובפ"ג מה"א הי"ט כתב וכן האיש אין ראוי לקדש עד שיראנה לא הביא ג"כ דלידבר ע"ה בהדיה. ולה"ה צריך ליישב דלא תקשה ליה ע"ה גופיה מי התיר לו להסתכל בשביל החכם צ"ל דחכמים התירו הסתכלות לצורך נשואין בין לו ובין לאחרים וקצת נראה כן במדרש תנחומא פ' וישלח סי' ה' שמא ישאנה לעצמו או לבנו או לאחיו וזה לכאורה דלא כדעת אדר"נ וי"ל. ועין ארחות חיים לרבינו הרא"ש ז"ל אות מ' וז"ל, והשמר מלהסתכל באשה ואפילו פנויה ובשם ארחותיו ומקה"ח דחקו בזה ליישב ובציונים והערות שנדפסו בסוף הספר כעת בירושלים עם ארחות חיים (תשל"ו) כתבתי שם בדעת הרא"ש ז"ל דהסתכלות וראי' תרי מילי נינהו וכדעת הראב"ד ז"ל ולהסתכל אסור ודלא כהמגיה שם.
איברא דאפילו לדעת הרמב"ם וה"ה פשוט דהסתכלות סתם אסור שהרי כתב ה"ה על השגת הראב"ד ז"ל דאין זו השגה לפי שצ"מ אפילו הסתכל בה ובדקה בפעם אחת לא יכירנה אם יחליפוה לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת הנשים וכ"כ הח"מ א"ע סימן כ"א סק"ג ויש לדייק אם הצ"מ לא יכירנה בפעם אחת יבדקנה שנית ויכירנה ומי גילה לו רז זה לה"ה דהצ"מ לא יבדקנה אלא פעם אחת ולכן לא יכירנה אבל נראה פשוט דס"ל לה"ה דאפילו להרמב"ם דמתיר להסתכל לא התיר אלא פעם אחת כדי שיבדקנה אם היא נאה לו אבל יותר מפעם אחת אסור ואם לא מצאה חן בעיניו בפעם אחת אסור להסתכל בה יותר ואם מצאה חן בעיניו אז ג"כ אסור להסתכל בה עד שיקדשנה ולכן אין לו עצה רק לידבר ע"ה בהדיה שלא יחלפוה וזה פשוט וברור בדעת ה"ה, נמצא דלהסתכל בבתולה לכ"ע אסור וכמ"ש איוב ומה אתבונן על בתולה ולא נחלקו אלא לבדקה ופעם אחת דלדעת הראב"ד אפילו פעם אחת אסור ולהרמב"ם פעם אחת מותר.
ומעתה לא מיבעיא לדעת הראב"ד דאסור להסתכל בבתולה אפילו לבדקה כדי לישאנה אלא יראנה קודם הקידושין בראי' בעלמא ולידבר ע"ה בהדיה שלא יחלפוה מיניה והבדיקה יהי' ע"י קרוביו או הוריו או מיודעיו וכמבואר בגמ' כתובות ע"ה ע"ב וכמו שהבאתי לעיל בסמוך, אלא אפילו להרמב"ם נמי לא התירו אלא פעם אחת כדי לראות אם היא נאה בעיניו ולא יותר וכמ"ש ה"ה להדיא בדבריו וכל שאר ראיות הו"ל בכלל הסתכלות והו"ל כמסתכל לזנות שכתב שם אחריו. וצ"ל שהוא ע"פ אדר"נ הנ"ל שאם ישאנה אחר, וגי' רש"י בפירושו על איוב (ל"א א') שמא לאחר ימים תנשא ונמצאתי כרוך אחריה כך מפורש באדר"נ עכ"ל.
איברא דאכתי יש להקשות לה"ה לפימ"ש בגמרא גיטין כ"ז ע"ב רבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא בי מדרשא אמר אי סימנא אית לי בגויה אי טביעות עינא אית לי בגויה אהדורא ניהליה אמר לא ידענא אי משום סימנא אהדרוה וקסברי סימנים דאורייתא אי משום טביעות עינא ודוקא צורבא מדרבנן אבל אינש בעלמא לא וכתב ר"ת בתוס' שם ד"ה ודוקא דע"ה נמי אית ליה טביעות עינא כדמוכח בפ' גט פשוט דף קס"ח האי צ"מ וכו' ובפ' גיד הנשה (חולין צ"ו) נמי מוכח דכ"ע אית להו ט"ע ועיין ב"מ כ"ג ע"ב ר"ש ב"א אומר כל כלי אנפוריא כי שבעתן עין מהדרינן ליה לצורבא מדרבנן הרי דצ"מ אית ליה ט"ע יותר מע"ה ועכ"פ כע"ה ואפילו כלי אנפוריא מהדרינן ליה בט"ע אלא דה"ה שיכל את ידיו ותי' זה במה שכ' בפעם א' לא יכירנה אם יחליפוה לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת הנשים. ולפענ"ד גם זה לא מספיק חדא שהרי צ"מ ודאי יש לו אם בבית או אחות או שניהם ולרוב יש לו קרובים כגון סבתא וכיוצא בו והרמב"ם לא מיירי בצ"מ שאין לו שום קרובים ממין הנשים. והשנית דהרי בגמרא ב"ב שם בסמוך דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק והוה ההוא תברא דהוה חתים עלה רב ירמיה בר אבא אמרה ליה לאו אנא הואי אמר לה איברא אנת הות אמר אביי אע"ג דצ"מ לאו אורחיה למידק כיון דדק דק וע"ז אמר אביי דיניה דהאי דצ"מ דאזיל לקידושי איתתא נידבר ע"ה בהדיה, והנה הטעם פשוט לפי שאין דרכיה למידק אבל היכי דדק מודה אביי דגם צ"מ מכיר אפילו בפעם אחת וא"כ הכא נמי כיון דהסתכל בה לבודקה אם היא נאה לו הרי דק בה וכיון דדק בה הרי אפילו בפעם אחת נמי מכירה וצ"ע, ואביי לא מחלק בין פעם אחת או יותר אלא בין דק או לא דק.
עוד יש לדייק בדברי ה"ה דאכתי ע"ה למה לי הרי יכול להכירה בטביעת קלא שדיבר עמה כמבואר בגיטין מתקיף לה רב יוסף היאך סומא מותר באשתו היאך בנ"א מותרין בנשותיהם בלילה אלא בטביעת עינא דקלא הכ"נ בט"ע דקלא ועיין סנהדרין ל"ח ע"א וברש"י שם וחולין צ"ו, שוב מצאתי במהרש"א ב"ב קכ"ג שהקשה ביעקב אבינו למה הי"ל למסור סימנים לרחל הוה ליה לסמוך אטביעת עינא דקלא ותי' דיעקב הי' עושה כן ע"צ היותר טוב שלא ירמה אותו ע"ש וא"כ בדידן דלא ידוע ליה לרמאי אמאי אינו סומך אט"ע דקלא ולמה ליה לידבר ע"ה בהדיה ובשלמא להראב"ד כיון שאסור לו להסתכל בה א"כ הכ"נ דלא דבר עמה ולא הי"ל ט"ע דקלא אבל להרמב"ם וה"ה כיון שהסתכל בה לבודקה א"כ הכ"נ דבר עמה וצ"ל דהכ"נ אפילו להרמב"ם מותר להסתכל בה ולבודקה אבל לא לדבר עמה דאל תרבה שיחה עם אשה אמרו וי"ל, ולדברי הראב"ד אתי שפיר הכל בזה כמובן.
ומ"ש בעל מגדל עוז בשם הר"מ מקוצי אין לו מובן והמעיין בסמ"ג עשין מ"ח וז"ל, אמרינן בפ' שני דקידושין דף מ"א שמצוה על האשה שתקדש עצמה ושיקדש אדם את אשתו בעצמו יתר מעל ידי שליחו וגם אין ראוי לקדש אשה עד שיראנה ותהי' ישרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ותהיה מגורשת או שוכב עמה והיא שנואה ע"כ, ולא כתב כלל מהסתכלות אלא כתב עד שיראנה והוא כדעת הראב"ד.
וראיתי באוצה"פ סימן כ"א ס"ג שהביאו מנתל"ש סק"ה דמשמע שם דדוקא כדי שישאנה מותר להסתכל בה אבל לאחר שידוכין אסור ושוב הביאו שבס' תורת הסתכלות סימן ו' חלק עליו דכיון דלאחר קידושין או שידוכין דודאי מותרת לו לאחר זה מותר מדין אשתו ע"ש, ואני אומר ח"ו לומר כן להתיר הסתכלות בנשים בלי חפו"ק לא מיבעיא לאחר שידוכין דאכתי אין לו שום ענין של אישות בכלל ואין לזה שום שייכות לאשתו המזומנת לו ומקודשת לו ומותרת לו וזמן ממילא בא וכבר היא מותרת לו לא אסרו בה הסתכלות אבל בתולה פנויה שהסכימה לשדך עמו אכתי אין כאן שום ענין של מותרת לו לאחר זמן דאכתי מחוסרת קידושין ומסירה לחופה ומאן ימר לן שיבא הזמן ההיתר ור"פ איעסק ליה לבריה ולא איסתייע מילתא ובכמה לא מסתייע מילתא אח"כ. ומה"ט נחלקו הרמב"ם והראב"ד בברכת הקידושין די"א דאין מברכין עובר לעשייתן כיון שיכולה לחזור בה. וזה אפילו אי נימא לפי שיטתו דחשוב ליה ממילא בא אבל באמת אין זה ענין כלל ואדרבה הרי בזו יש יותר חשש משום הרהור שאסורה לו, וראי' מרופא שהתירו לו יותר למשש בדפק נשים אחרות מבאשתו והכ"נ במשודכת דעתו עלי' ומהרהר בה יותר מבשאר נשים, ואין אלו אלא דברים תמוהים. אלא אפי' לאחר קידושין כל שלא נכנסה לחופה אכתי חסר מסורה לחופה ואין זה דמיון לאשתו, גם כי התם כבר נח יצריה והרי אמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ושייך בה הרהור.
אמנם כדי שלא יהיו דברי בלי ראי' הנה מפורש כן מדברי ה"ה הנ"ל דרק פעם אחת מותר לראותה קודם ולא יותר, וגם להראב"ד מבואר דאפילו פעם אחת לא ופשוט דכה"ג לא מקרי פת בסלו ועיין ש"מ כתובות י"ב מתני' וכו' וכבר הארכנו שהקשה וא"ת והא קיי"ל טענת בתולים עד שלשים יום בפ' הבא על יבמתו אליבא דר"מ י"ל התם כיון דאיכא פת בסלו דרכו לעמוד עד שלשים יום שלא לבעול אבל הכא דליכא פת בסלו מסתמא בא עליה מבואר דלא מקרי פת בסלו אפילו לאחר קידושין וזה פשוט, איברא דדעת הב"ח דאפילו באשתו נדה הסתכלות אסור וכן הוא בזוה"ק וביראים אלא שהאחרונים חלקו עליו משום דשבע לו, אבל במשודכת ודאי נהנה הוא בהסתכלות בה וכל הנהנה מהסתכלות עובר על הסתכלות ופשוט דמה שכתב הרמב"ם שם אבל לא יסתכל בה דרך זנות כלומר אפילו בפנויה שמותר לבודקה לשם אישות אבל לא יותר מזה וכמ"ש היפה ללב הביאו האוצה"פ שם ופשוט דההסתכלות מביא לידי הרהור והרהור מביא לידי טומאה וכמ"ש בגמ' ע"ז דף כ' ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום ויבא לידי קרי בלילה וכ"ש הסתכלות דאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות, ובתבעוה לינשא גזרו שתשב ז' נקיים משום חימוד וכ"ש ביושב ומסתכל באשה האסורה לו שעיניו זנו מן הערוה דמ"ש הוא מאחר שהרי אשה זו פנויה היא והשידוכין לא עשו שינוי בה כלום.
והנה כתוב בתורה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ודרשו ז"ל אחרי עיניכם זו זנות (ברכות מ"ב ע"ב) ופסק הרמב"ם בפ"ה מהל' תשובה דהמסתכל בעריות עובר על לא תתורו (ועיין בי"ש א"ע סימן כ"א סק"א שכתב והרמב"ם ס"ל מדרבנן וצ"ע וכבר ראיתי מקשים עליו) ובשו"ת לרבינו יונה ש"ג כתב וז"ל וגם רבים נוקשים ונלכדים בחללם חוש הראות וכו' ונאמר על חוש הראות ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הוזהרנו בזה שלא יסתכל אדם באשת איש ובשאר עריות פן יוקש בהן וכתב הב"י בא"ע סי' כ"א וז"ל, כתב הא"ח בשם רבינו יונה אסור להסתכל בא"א מן התורה שנאמר ולא תתורו ואסור להסתכל בפנויה מדברי קבלה ע"ש וממילא המסתכל במשודכת יותר מן ההיתר הרי הוא בכלל הזה ובגמ' ברכות ס"א ע"א ת"ר המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם, ועיין רמב"ם פרק כ"א מא"ב ה"ב וסמ"ג לאוין קכ"ו, והגם ע"ש ודו"ק.
ומיהו כתב הפמ"ג א"ח סי' רמ"ז והמור וקציעה ושאר האחרונים דבתולות שלנו בחזקת נדות הן שהרי אין טובלות לנדתן ואיכא עלייהו לאו דלא תקרבו לגלות ערוה כמו על א"א ובקונטרס שערי קדושה שער ג' ושער ד' הבאנו מחלוקת לענין יחוד בפנויה נדה אי הוה דאורייתא או דרבנן וכן הדין בהסתכלות ומש"כ הב"י שהוא מדברי קבלה היינו בפנויה טהורה לפי שיטות הנ"ל. וכתב הב"ש דאפילו (להשיטות) דפנויה הסתכלות אסור רק מדברי קבלה הרהור אפילו בפנויה אסור מדאורייתא והחכ"ש שם הקשה עליו משלהי קידושין דר' יעקב מעשה חזא ופריך ודלמא מהרהר בעבירה הוה ומשני אין הקב"ה מצרפה למעשה ולהב"ש דילמא מהרהר בעריות הוה והוה דאורייתא וע"כ דאפ"ה לא הוה דאורייתא. ולפענ"ד תמהתי עליו דלכאורה מקרא מלא הוא ונקרב את קרבן ה' (פ' מטות) אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור מי יצאנו ועיין שבת ס"ד ויומא כ"ט הרהורי עבירה ובמהרש"א שם ולענין קושית החכ"ש עי' מאירי קידושין ל"ט ע"ב לעולם יזהר אדם שלא להרהר בעבירה. ובח' הארכתי דבהרהור איכא איסור דאורייתא אלא לענין עונשין אין מצרפה דהתם לכאורה בא"א קמיירי.
והנה בגמ' מגילה ט"ו רחב בשמה זינתה וכו' ביודעה ומכירה ובגמ' סנהדרין מ"ה אמר רבה גמירי אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות ובתוס' שם הקשו והא דאמר ספ"ק דמגילה כל האומר רחב רחב מיד נקרי, הא אמר התם ביודעה ומכירה קאמינא ועי' תוס' סוטה דף ח' ד"ה גמירי שהקשו מחגיגה י"א עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצרייהו ותי' דהתם ה"פ מאחר שראה הערוה פ"א שוב מהרהר אחריה לעולם אפילו שלא בפניו אבל מחמת שראה הנסקלת ערומה אינו מהרהר אחר אחרת ע"ש. הנה מבואר דכל שראה אשה פעם אחת מהרהר אחריה לעולם והרהור אסור מדאורייתא. ועי' שו"ת מהרשד"ם א"ע סימן ל"א שדרך ומנהג האשכנזים שאין המשודך רואה משודכתו. שוב מצאתי בהערות לאוצה"פ לס"ק כ"ט שהאריכו שם ג"כ לסתור את דבריו. שוב העיר לי ח"א דבשו"ת אז נדברו חלק ד' כבר דחו דבריו ואין לי הספר לעיין בו.
ומעתה נבא לשאילתן, ומראש צורים אראנו הנה החכם מכל אדם ניבא (משלי י"ט י"ד) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת ופי' המפרשים כי בית והון אפשר שינחלו האבות לבניהם אבל אינם יכולים להנחיל להם האשה המשכלת כי מאת ה' הוא ואין הדבר תלוי ביד אבותיו ואמר על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצא וגו' ודרשו זו אשה ואמר מצא אשה מצא טוב בדרך מציאה ובמדרש רבה פס"ח (בראשית) ר"י בר"ח פתח אלקים מושיב יחידים ביתה מטרונה שאלה וכו' א"ל הקב"ה יושב ומזווג זווגים וכו' א"ל לא כך אמרתי לך אם לפניך קלה לקב"ה קשה כקריעת ים סוף הקב"ה מה עושה להם מזווגן שלא בטובתן בע"כ, הדא הוא דכתיב מוציא אסורים בכושרות בכי ושירות מאן דבעי בכי מאן דבעי שירות ובגמרא סוטה ב' וקשה לזווגן כקריעת ים סוף עוד אמרו יש הולך אצל זווגו ויש שזווגו הולך אצלו הכלל דשידוכין בעי רחמים גדולים ותפלה שיזכה לזווגו ולא כמו אותם הפתאים שחושבים שהם הבוררים לעצמם מה שרוצים והדבר תלוי בתפלה ובזכותים כי מה' אשה משכלת.
ואם יעשה תחבולות לישא אשה שאינה ראויה לו בין תחבולות גשמיות ואפילו ע"י תפילות לא יעלה לו כהוגן כי הא דרבא (במ"ק י"ח ע"ב) דרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי וכו' ואמר תזדמן לי פלניתא א"ל לא תיבעי רחמי הכי אי חזיא לך לא אזלא מינך ואי לא כפרת בה' בתר הכי שמעיה דקאמר או איהו לימות מקמה או איהי תמות מקמיה א"ל לאו אמינא לך לא תיבעיא עלה דמילתא הכי אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש. מן התורה דכתיב ויען לבן ובתואל מה' יצא הדבר, מן הנביאים דכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא, מן הכתובים דכתיב בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת ע"כ.
ופירש"י שהתפלל על אשה זו ואם לא ימות הוא או תמות היא שלא יראה כשתשא לאחר ויצטער וגם בזה פי' כפרת בה' שלא תועיל תפלתך ותאמר ח"ו דלא מסייע צלותא כלום, וכן פי' הערוך. אמנם הר"ן פי' בשם רש"י שתתחרט לאחר זמן אם תשאנה ואח"כ כשנשאה התפלל או איהו למות מקמה פי' קודם זמנו או איהי תמות מקמיה שהיה מתחרט על שנשאה וכן פי' בשיטה לתלמידו של רבינו יחיאל מפאריש דלא היה עמה שלום והיה שונאה עד שהיה מתפלל שיפרד ממנה בכל אופן אפילו ימות וכנראה שהיתה כתובתה מרובה ולא היה יכול לגרש או אולי תרוייהו פי' אמת שאכתי לאחר שנשאה ושנאה מ"מ לא היה רוצה לראות שתנשא לאחר שהיה זווגה והתפלל עליה שתמות או שימות הוא, ואמר ליה רבא לאו אמינא לך לא תיבעיא עלה דמילתא ועתה הבאת לך בעצמך הצרה הזאת.
והנה השידוך הראשון הי' הקב"ה השושבין והביא לו לאדם את חוה אשתו ולא ראה אותה אלא תרדמה נפלה עליו ולא הכיר בה מעולם וע"ז שמעתי שאומרים כשמחך יצירך בג"ע מקדם. אברהם אבינו לא הכיר את שרה באברהם כתיב כי הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, יצחק אבינו לא הכיר את רבקה דכתיב (בראשית כ"ד ס"ג) ויצא יצחק לשוח בשדה ומיד נתקבלה תפלתו וישא עיניו וירא והנה גמלים באים וגו' ורבקה לקחה הצעיף ותתכס כדי שלא יראנה יצחק ועיין רד"ק שם וז"ל, כיון שראתה אותו ואמר לה העבד שהוא יצחק השמיטה עצמה מעל הגמל ונפלה לארץ ולקחה צעיפה וכסתה בו פניה ואח"כ עמדה ובספור הזה למדה תורה דרך ארץ צניעות שראוי לאשה לבייש מארוסתה ושלא תתראה לו עד שתנשא לו ע"כ (וזה נמי דלא כס' תורת הסתכלות הנ"ל) הנה מפורש שיצחק לא ראה את רבקה ומן הצניעות הוא שלא תתראה כלה לחתן עד שתנשא לו. יעקב אבינו ראה את רחל בבואו לפדן ארם כשהיתה בת שש שנים ושהה בבית לבן ז' שנים ולכשנשא אשה לא הכיר בה כל הלילה של החתונה ולא כל הלילה עד הבקר שנאמר ויהי בבקר והנה היא לאה הרי דעד בקר לא ידע שהוא לאה וגם בבקר כנראה רק שאמרה לו שהיא לאה ומה"ט אמרו דצ"מ לידבר ע"ה בהדיה דלא ליחלפו מיניה. והנה זה הי' סדר שידוכין מאבותינו.
וכבר הבאתי לעיל בשם האגודה והמרדכי והמדרש דאפילו בעת השידוכין יותר טוב שלא יהיו החתן והכלה בבית אחד, והטעם שיקיצו זה בזה, א"כ אדרבה מבואר בדברי חז"ל דההתראות קודם החתונה גורם שיקיצו זה בזה ולא שיתקרבו וכל שנתראים יותר גורם להקיץ יותר, היפוך דעת המון עם שההוי' יחד גורם התקרבות ואהבה על להבא והרבה טעמים לדבר מ"מ אין כאן המקום להאריך באלו הענינים. ולדעתי מקרא מפורש בתורה פ' תצא וראית בשבי' אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה וגו' והיה אם לא חפצת בה ודרשו בספרי הכתוב מבשרך שסופך לשנאתה והענין כי החשק הוא בלא טעם שאמרו החשק אין לו עינים שהחומד דבר משום יפיו או למעלה אחרת שמצא בהדבר בטל דבר בטלה אהבה ולכן סופך לשנאתה וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה דכבר אמרו וברותי מכם המורדים והפושעים אלו בני שנואה עכ"פ הנושא אשה ומסתכל בה שיהי' לו חשק וחמדה ללקחה לשום יופי וכיוצא בו סופו בא לידי גירושין כי מי שמסתכל על היופי הגשמי באשה ולשאר ענינים גשמיים וסומך עצמו לברר לעולם מצא אחרת נאה הימנה או אפילו אינה נאה הימנה תתראה בעיניו נאה הימנה כמ"ש אפילו מכוערת והתורה אמרה לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע דנשואין כאלו הם כנגד יצר הרע. אבל הנושא אשה לשם שמים הרי הוא אהבה שאינה תלויה בדבר כאהבת דוד ויהונתן וכל אהבה שתלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם ועד"ז אמר חכם מכל אדם שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. ואשר נראה בזה.
א) לפי המבואר לפי תורתינו הקדושה היותר טוב ונראה שההורים משני הצדדים יבדקו אחר הבחור והבתולה כפי חוקי התורה אם הם מתאימים זה לזה בתורה ויר"ש ויהיו ראוים לדור יחד ולבנות בית נאמן בישראל ואחר שיתברר להם לפי האפשר כל הצורך יודיעו להצדדים הבחור והבתולה ויסבירו להם כל הדברים ויסכימו להם ואז האומר לדבק טוב מצא אשה מצא טוב ויתקשרו בקשר שידוכים ולפני החתונה ראוי שיראה החתן את הכלה והקרובים יראו שלא יחלפוה לו וזה אתי אליבא דכ"ע בין להראב"ד ובין להרמב"ם דגם הרמב"ם מודה להראב"ד דמותר לעשות כן ולהראב"ד אסור באופן אחר לת"ח ולב"ת עכ"פ. וכבר הבאנו דמלשון אדר"נ וריהטא דשמעתא דסוגיא דב"ב וקידושין נראה כדעת הראב"ד דהסתכלות לעולם אסור.
ב) מי שרוצה לעשות כדעת הרמב"ם שיראנה הבחור אם היא נאה בעיניו ישאנה וכדעת ה"ה מ"מ אין להרבות בראיות דלדעת הרמב"ם כפי מה שפי' ה"ה הוא התיר רק פעם אחת לראותה, ולראותה שוב שנית וכ"ש יותר מזה הו"ל הסתכלות שלא לצורך ואסור דאם לא ישרה בעיניו בפעם הראשונה יעזבנה ואם ישרה בעיניו יקדשנה והראיות הנוספות בזה הוא ראי' שלא לצורך, ואפשר דזה כונת הרמב"ם ז"ל דכיון שלא ישרה בעיניו בפעם הראשונה א"כ הרי היא כבר ספק אצלו ולכן יותר טוב שלא ישאנה שוב דכיון דמסופק בה א"כ אף שיוסיף לראותה ובהשתדלות ישאנה אבל יקוץ בה שוב באחרונה אולי, כיון דמעיקרא לא נראית נאה בעיניו ולכן אמר רק פעם אחת ולא יותר. ואם האשה לא תתרצה בו בפעם הראשונה נראה ג"כ דעת הרמב"ם דאין זה זיווגו הנכון כיון שיש לה ספיקות אף שעכשיו ע"י הדבור ואיזה ערמות ולשון חלקות יצליח לדבר על לבה שתתרצה בו אבל במשך הזמן יתעוררו בה הספיקות הראשונות ולא יועיל לשלום בית ולכן כל שלא נשאו חן זה לזה בפעם הראשונה ס"ל להרמב"ם דאין לראות יותר ובפרט לפימ"ש לעיל בשם האגודה דההתראות גורם שיקיצו זה בזה ואף שנראה לפעמים ההיפוך יש לומר דעכ"פ באחרית הימים יצא לאור, או שעפ"י הרוב נאמרה.
ואני שמעתי בשם הרופא הכי גדול (סייקאלדזשיסט בלע"ז) שאמר שהשידוך הכי מוצלח בעולם הוא אם נשא בחור שלא ראה בתולה מעולם את בתולה אשר לא ראתה בחור מעולם והם נשאו הוא הזוג הכי מוצלח בעולם. ועי' חינוך מצוה ער"ב במצוה דכה"ג שבתולה מעמיו יקח אשה כי ראוי לו למשרת הגדול להדבק באשה שלא קבעה מחשבתה באחר זולתי בו שהוא קדש קדשים ומתוך כך יהי' הזרע שיתן לו השי"ת ממנה טהור ונקי וראוי לעבוד בקדושה והבוגרת כיון שהיא גדולה דעותיה כבר נפסדות ואולי חשבה כבר באחר וקבעה מחשבתה בו ע"ש, הא לך דעת תורתינו הקדושה דבוגרת אולי חשבה כבר באחר וקבעה מחשבתה בו לא ראויה לכהן גדול עוד שמא הפסידה דעותיה, וכל שכן כשתראה הבתולה בחורים הרבה ותראה אותם הרבה פעמים ודאי מחשבתה כבר נפסדת ומעורבת עם כמה מהם יש שלא רצתה אותם ויש שלא רצו אותה והיא תחשוב עליהם וכן הבחורים וזה הוא הגורם היותר גדול אח"כ להמחלוקת שמשוה את בעלה עם אחר וחושבת עליהם. ואני זוכר פעם באת אלי אשה והראה צלום מבחור ובכתה בחור כזה רצה אותי ואני נשאתי לזה הלא יצלח והרבה יש לדבר מזה כי זה הגורם הגדול לשבור השלום בית וחז"ל גינו את דינה בת יעקב שיצאנית היתה וקרה לה מה שקרה לה.
ובהא נראה לפרש מה שאמרו בגמ' יבמות דף ס"ב ע"ב וסנהדרין ע"ו ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה המשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וכתבו התוס' דאבניו נמי קאי ואע"ג דקטן לא תקינו ליה רבנן נשואין מ"מ להכי תקינו ליה נשואין דלא הוי בעילתו בעילת זנות וכ"כ עוד ביבמות דף צ' ע"ב והוסיפו ומצוה נמי איכא להשיא אשה לבנו קטן כדאמר בה' הנשרפין דעליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו'.
ולכאורה למה דוקא במשיא בניו ובנותיו סמוך לפירקן כשהן קטנים עדיין ע"י זה ידע ששלום אהלו ומה המהירות ובפרט דבן שמנה עשרה לחופה כתיב, ולפי דברי החינוך אתי שפיר מאוד דכל זמן שהבנים קטנים עדיין לא נתנו עיניהם באחרים לא הוא ולא היא ואם ינשאו זה לזה יהיו אוהבים זה את זה ויהי' שלום ביניהם וממילא יהיו אבותיהם במנוחה ושלוה אבל אם ימתין האב עד שיגדלו ויתנו עיניהם במה שירצו או באנשים אחרים או בנשים אחרות וכ"ש שיוציאו ויבואו הרבה פעמים הרבה זווגים עד שימצאו מה שלדעתם הוא הנכון אז ממילא לאחר החתונה יחשבו על הראשונים ולא יהיה שלום ביניהם ולא יהיה שלום באהלך נמי.
ג) אותן החושבים שרבוי הראי' לזוגות הצעירים קודם שיתחתנו ירבה להבנה ביניהם ולמעט הגירושין אומר אני דזה טעות גמור מן המציאות ומן התורה. מן המציאות שהרי אנן רואין אצל החפשים או מה שקוראים מאדערנים שהם יוצאים ומתראים זמן רב לפעמים חצי שנה או שנה ואפילו יותר והם כבר מכירים את עצמם כמעט כנשואין ואפ"ה לאחר הנישואין רוב הגיטין מהם הוא כידוע במדינה זו ובמדינות אחרות, ולאידך גיסא במדינות יוראפף וגם כאן אותם השידוכים שלא הכירו את עצמם קודם החתונה רק שביררו להם עפ"י התורה והמבואר בשו"ע א"ע סימן ב' וסימן ד', אותם הצליחו עפ"י רוב ורובא דרובא שכמעט לא היו אצלם גיטין כלל וכלל רק מיעוטא דמיעוטא וגם עכשיו לפי הערך של החפשים אין בין החרדים הללו אפילו ב' אחוזים ח"ו. ויש טעם לזה דבשעה שנתראים בחור ובתולה הלא כל אחד מהם מנסה לדבר דברים מבוררים ושוקל בפלס כל אות ודבור ומראה את עצמה במראות הצביאות זה לעומת זה והם חושבים שככה יהיה כל ימי חייהם ועל זה הם נכנסים ואחר החתונה כל אחד מראה את הגוון האמיתי שלו ומיד הם מתחרטים וכי זאת נעמי והדברים הערבים נעשו מר כמות ומיד מתיאשים, אבל אותם שבוררים אותם ההורים הם מחליטים לדור עם האשה ולנסות אחר החתונה שיהי' הכל עצהיו"ט ולכן מצליחין ובתורה כתיב ביצחק (בראשית כ"ד ס"ז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה כלומר שהאהבה לא באה קודם שלקחה אלא לאחר שלקחה והביאה לביתו והנה היא מתנהגת כשרה אמו, נר של קדושה דולק וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל הכל בקדושה אז ויאהבה ולא קודם שהאהבה הקודמת היא אהבה גשמית ואין לזה שום קיום אלא האהבה שלאחר הנשואין צריך שתבא אהבה וזה פשוט. ומן התורה הרי כבר כתבנו דגורם שיקיצו זה בזה ולא לאהבה.
והדבר ידוע ומפורסם כי הוא היתה דרך (המשכילים בלע"ז) והמתקדמים הנקראים מאדערנזירטע פריי דענקער והפרוצים שהיו נוהגים לצאת בדרך פריצות ויצאו בחורים עם בתולות בקריות חוצה יחדיו ידובקו בלי בושה וכלימה והם היו העזי פנים שבדור צא טמא יקרא להם, לא כן זרע קודש בני א-ל חי כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה ובושה תכסה פניה להסתכל בפני איש וכן בני תורה לא הסתכלו בנשים עד שאפילו ראה אותה לא הכיר בה כדעת ה"ה וזה אפילו בבית הורים וכ"ש ח"ו שלא לצאת בקרית חוצות והרי אפילו באשתו או אחותו או בתו קיי"ל דאל יספר אדם בשוק דת"ר (ברכות מ"ג ע"ב) ששה דברים גנאי לו לת"ח וכו' ואל יספר עם אשה בשוק ואמר רב חסדא ואפילו היא אשתו תניא נמי הכא אפילו היא אשתו ואפילו היא בתו ואפילו היא אחותו לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו וכ"ש בסתם נשים ובתולות והביא הרמב"ם פ"ה מהל' דיעות ה"ז.
ומה"ט רע המעשה שעשו מנהג אותיות (גיהנם) שיוצאים בחור ובתולה בן ישיבה ובת יעקב שהלכה בבית ספר חרדי והם שניהם חרדים למצות ויראים לדבר ה' ורוצים לקיים מצות ה' לישא אשה ועוברים כמה איסורים בזה והרי היא מצוה הבאה בעבירה חוץ מההסתכלות בנשים יש בזה איסור משום דאל יספר עם אשה בשוק ולילך עם בתולה בשוק הגם שכוונתם לטובה אבל אין זה דרך התורה והוא דרך החופשים והמשכילים, וכמה חייבין אנו להתרחק מהם והרבה תלוי זה בהורים ומורים, אתם הורים חוסו על כבוד ה' וכבוד בניכם זרע קודש הרי כמה מסירות נפש עברתם כדי לגדל בן או בת יר"ש וגם כל הכוחות אתם מכניסים שיבנו אח"כ בית נאמן של קדושה ותורה בישראל והאיך לא יראתם לשלחה החוצה עם בחור שאינו ידוע לכם בחוץ בלילה ותחזור הביתה אחר חצות לילה וכיוצא בו, כי מי לא יחוש לעצמו ליתן לבתו בת ישראל הכשרה לצאת באישון לילה בלי שומר כלל עם בחור ואין אפוטרופוס לעריות אפילו לזקנים נאמרה וכ"ש בחור ובתולה והרי אפילו הנושא אשה בחופת נדה אסורים ללכת בלי שומר אם דכבר יש לו כעין פת בסלו שבעוד איזה ימים תהיה מותרת לו כ"ש כה"ג לצאת בחור ובתולה בלי שומר במכונה קאר וכיוצא בו. לבא לפומי לא גליא דברו על לב הנערה ותסבירו לה וכן להבחורים. והשי"ת שמו ישלח זווגו הנכון לכל אחד וקצרתי בדבר.
ומה שנסתפקתם ממה שהביא בעתון בשם חכם אחד שאמר שצריך דוקא להתראות הבחור והבתולה קודם השידוכין לכה"פ ז' או ח' פעמים וכל המרבה הרי זה משובח ח"ו לומר כן על חכם בישראל או בשם חכם מישראל שח"ו התיר איסורי עריות והסתכלות בהם וריבוי שיחה עם אשתו אסרו ק"ו בבתולה נדה ולצאת עמהם בשוק ובכונה יחד ז' או ח' פעמים או יותר ללא דבר ואם לא תתרצה או הוא לא ירצה בה לאחר ח' או ט' פעמים ילך עם אחרת וככה ילך עם עשרים או שלשים נשים ויהי' נבל ברשות התורה ואח"כ כשישא אחת לאחר שיראה שלשים לעולם יהי' דעתו על כמה מאותם שראה מקודם וכן היא תהיה דעתה עליהם וכמ"ש החינוך להדיא הבאתי דבריו לעיל, וכ"ש הוא מהתם ואדרבה אין לך גורם גדול להפרת שלום בית מזה. ובפרט כי פשוט דלא אכשיר דרא ואותם ההולכים לראות ולהתראות גם לאחר השידוכין קודם החתונה עוד מתראים אלו עם אלו א"כ עד החתונה יתראו לא ז' או ח' פעמים אלא עד לחמשים פעמים או יותר לפעמים והכזונה יעשו את אחותינו ישתקע הדבר ולא יאמר כי הוא דרך המשכילים מעולם שרצו בה ומעשה שטן הצליח וח"ו אפי' לחשוד לחכם שיאמר כן, וכל שכן שלא לעשות כן ולכתוב בעתון ולפרסם ברבים וכבוד ה' הסתר דבר שבאם אפילו היה במקרה אחת יוצא מן הכלל שפסק כן.
ועיין אוה"ח הקדוש פרשת קדושים אל תחלל את בתך להזנותה וגו' וז"ל, פי' יצו הא-ל למי שיש לו בת שלא ינהג בה מנהג חולין להראותה לפני כל ולהתנאות לפניהם אלא כבודה בת מלך פנימה והגם שיתכוין בה להנאת זיווגה כי בת יפה ונעימה היא ותנשא להראוי לה עכ"ז יצו הא-ל כי חילול הוא לה. והיוצא מזה הוא להזנותה ולא להשיאה כי יבער בה אש הטבעי ותחלל כבודה ולא זו בלבד אלא שתהיה סיבה להבעיר אש בלב רואה וחומד ותזנה הארץ, ולבסוף ומלאה הארץ זימה. ונמצא עון כל הרשע תלוי בצוארו. וצא ולמד מה שפירשתי בפ' אחרי מות בפסוק כמעשה ארץ מצרים שחוש הראות יגדיל החפץ בדבר ויבטל כח הרצון במניעה ויטהו אל חפץ המעשה רח"ל.
ובפרשת אחרי שם כתב דצריך לדעת כי ב' מדרגות נתן אלקים באדם ראות העין וכח המחשבה, וכל מצות ה' אשר צוה לעם קדשו הם מצות שיכול האדם לעמוד בהם ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם והם מרחק הרגש ראות העין ומרחיק בחי' החושב ואם ב' אלו לא יעשה אין אדם שליט ברוח והחושב בדבר ערוה תגביר החפץ ותשליטנו ברצון ולא יושג הנצחון החפץ אלא דוקא באמצעות הרחקות הדבר מדעתו וממחשבתו לבל ראות הכיעור ולא יחשוב בו אבל אם עיניו יביטו בדבר הנה הוא מסתכן וכמעשה דהמע"ה כשנסתבב הדבר וראה מה שראה נתעורר לבו שהיה חלל ועשה מעשיו ואפילו תחלת המחשבה בדבר זה תגרום תגבורת והולדת טבעיות החפץ ותגבורתו ולזה נתחכם חכם החכמים שהע"ה ואמר בני אם יפתוך חטאים פי' בחי' החטא אל תאבה כי אריכות הרגשת החשוב אפילו לבחי' השולל תפעיל הגברת החפץ ותהפך הרצון אליה וכו' ע"ש. ודבריו הקדושים אין צריכין ביאור ופשוט דהסתכלות בבתולה נדה והרהור המחשבה בה הם תרי סרסורי דעבירה וכמו שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם.
אבל האמת יורה דרכו, כי אין לתלות בוקי וסרוקי בחכם בישראל ואדרבה הרי שוברו בצדו דכפי שהביאו לי באותו עיתון עצמו הופיע מכתב מהחכם הנ"ל שמעולם לא כיון כלל לדברים אלו ושהכותב בעתון ציטט וכתב סתם דברים שלא אמר כלל החכם הנ"ל ולא כיון ח"ו מעולם על בני תורה ת"ח חסידים ואנשי מעשה ונתברר לי מפי אנשים נאמנים שהמכתב הזה נכתב מפי החכם בעצמו להכחיש על מה שכתב הכותב בעתון שצריך לצאת לכה"פ ז' או ח' פעמים וא"כ הרי קיי"ל שמי שהעיד בשם חכם דבר זה התיר לי ושאלו את פי החכם והכחישו הוחזק כפרן ועי' ר"ן כתובות באשה שאמרה התיר לי חכם וזה הלכה פסוקה בכל התורה א"כ כיון דהחכם הכחיש את כל הנכתב בעתון עליו סמכינן ובפרט שהוא כהלכה ומה שכתב בעתון הוא נגד ההלכה וא"כ אפילו לא הי' מכחיש לא היינו סומכין ח"ו להתיר איסורים הסתכלות והיתר יציאות וביאות בעריות כמה פעמים אפילו הי' כיהושע בן נון לא היינו שומעין לו כ"ש שהדבר הוא מוכחש, ולכן הדרינן לכל מה שכתבתי בס"ד הלכה וחס ושלום להקל באיסורי תורה ולשנות מנהג אבותינו בענין יסודי היהדות ובנין משפחה קדושה בישראל.
בקיצור אשרי מי שימצא זווגו בקדושה ובטהרה ע"ד אבותינו הקדושים וכדעת הראב"ד וכמשל דר' יהושע למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה או כרמב"ם עכ"פ וכפי פי' ה"ה בו והכל לש"ש. ומיהו מי שלא זכה ולא ימצא לו זווגו באופן הנ"ל מפני שלא ימצא מי שיתרצה להנשא לו בלי ראות כלל או אפילו בראיית פעם אחת לא תתרצה לו ולא תסמוך על הוריה, אז יבחר הרע במיעוטו וכל למעט בטפלה עדיף וכל ערום יעשה בדעת ונכון להתיעץ עם הראש ישיבה או ילך אצל צדיק ויתפלל עליו ויתיעץ כדת מה לעשות ויעשה ע"פ הוראתם ואל יקל בעיניו לומר כי הוא מנהג העולם כי דבר זה לפעמים נכנס בגדר של אבזרייהו דגילוי עריות שהוא בכלל יהרג ואל יעבור וכמו ששואלים על כל הלכה מפי מורה הוראה כ"ש בהלכה זו שנוגע ממש לאיסורי תורה כמה פעמים איסור הסתכלות והרהורי עבירה שהם איסור דאורייתא בין לפני שידוכין ובין לאחר שידוכין בחתן וכלה קודם החתונה ולפעמים טוב הי' לו שלא ישא אשה כל ימיו שהוא רק באיסור קיום מ"ע של פ"ו מלעבור ח"ו וליכנס באיסורים חמורים שהם בכלל יהרג ואל יעבור. ומיהו אם יעשה ע"פ הוראת חכם וצדיק ע"פ התורה לא יאונה לו כל רעה.
וזה לשון הגאון מוה"ר יונתן אייבשיטץ זצ"ל בעל אורים ותומים בספרו יערות דבש ח"ב דף ס"א מדפי הספר, ובעונ"ה אוי לנו כי חטאנו ומרינו בה' להיות קריבה דג"ע היתר גמור לחבק בתולה ולנשקה והיא לא מטוהרת ונדה וכו', אוי לנו כי הותר לצחק בבתולה ואיך אתאפק ולא אוריד כנחל דמעה אם נשאל שאל מאתי שמבקשים להרגו או ינשק לבתולה נדה אני מורה ובא כחק ומשפט הש"ע להיות נהרג ואל יעבור וימסור נפשו למיתה וכו', ובעוה"ר בחטא הזה ימותו נערים וזקנים מבלא תשובה וכו', והעולם עשים צחוק באיש זה אשר ימאן בהם, סחי ומאוס ישימוהו וקראוהו חסיד שוטה וכו' ואנחנו צועקים מדוע צמנו ולא ראינו עבר קיץ והסתיו ולא נושענו בעונה"ר ואין איש שם על לב אשר בעונ"ה גורמים לשכינה שתסתלק מאתנו, עכל"ק.
עכ"פ צריך לזה הוראה כדת מה לעשות על פי התורה (וא"א בזה לכתוב כל הפרטים רק בדרך כלל). וכשישאל דעת תורה לא ישאל אלא ממי שהוא מורה הוראה ירא שמים באמת שמורה עלה על ראשו ולא מאותם שהולכים אחר רוח הזמן כמובן, ודי בזה למי שרוצה לדעת האמת. גם על ההתראות בין השידוכים להנישואין הרבה יש להזהיר בדבר וכמו שכתבתי לעיל בבירור גדול ולאו כ"ע רב פפא הם, ובמקום אחר כתבתי בקונטרס מיוחד (קדושת ישראל) מענין חתן וכלה.
וידעתי כי רבים יתמהו מה לן בדור הזה ובמדינה זו לספר ולהנהיג מנהגים קדמונים אלטפרצאטישע הלואי שנוכל להמשיך מעמד כפי שהוא ומי ישמע לדברים כאלו לילך אחורנית בזמן שכל העולם מקדים בכל מיני חדשות, החרדים לדבר ה' ידאבו לבם בזכרם ימות עולם ומי יתנני כירחי קדם כשכל בית ישראל בקדושה וטהרה כשמחך יצירך בגן עדן מקדם אבל בדור הזה מה נעשה לו ותפסת מרובה לא תפסת, והפרוצים צחוק יצחקו. אמנם נשארו לנו עוד לפליטה בס"ד מעט מבני עליה בחורים המסולאים בפז שומרי תורה אמיתים שרוצים לדעת דבר ה' בלי פשרות וחדשות וכפתגם מרן הח"ס חדש אסור מן התורה. וגם שלא יאמרו מדשתקו רבנן ש"מ מינח ניחא להו, ולכן ליקטתי דברים אלו, וידעתי ג"כ שיותר ממה שכתיב כאן יש לכתוב מזה מ"מ לאו בעל מלאכה אחת אני. והרוצה לסמוך עלי דברינו יכול לברר ומי שרוצה לדעת יותר הרי כל התורה לפניך זיל גמור. והשי"ת ישפות עלינו רוח טהרה ונזכה לגדל בנינו לתורה וגדולה בקדושה ובטהרה ולביאת משיח צדקינו.
ובזה הנני ידידכם המצפה לרחמי שמים וי"ר שיזכו כל בית ישראל לדור באהבה ואחוה ושלום ורעות ולראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצות על דרך ישראל סבא עדי יבא ינון ולו יקהת עמים ויעביר רוח טומאה מן הארץ דושה"ט בלב ונפש.
מנשה הקטן
חלק שביעי סי' רל"ה
ב"ה, כ"ב טבת התשל"ו נ"י יצו"א
מע"כ ידידינו מופלגי התורה והיראה וכו' תלמידי ישיבות קדושות. השם עליכם יהיה עבגצ"א.
אחדשה"ט וש"ת בידידות נאמנה,
בדבר בקשתכם לברר לכם כדת מה לעשות לבחור ירא שמים שבא לפרק האיש מקדש וכן לבתולה יר"ש שבאת לפרק בתולה נישאת האיך ינהגו כשרוצים לצאת ידי אלקים ואדם כי ישנם אומרים שצריך לנהוג בזה מנהג אבותינו מלפנים שלא ראו איש את רעהו קודם החופה ורק נשתדכו בחור ובתולה ע"י ההורים שנתקבצו יחד והסכימו שניהם זה אומר כמה אתה נותן לבתך כך וכך וזה אומר כמה אתה נותן לבנך כך וכך והן הן הדברים שנקנו ביניהם ועשאו שטר תנאים ביניהם וחתמו עליהם ובאו וספרו לבניהם שהם השתדכו ורק קודם החופה ראה החתן את הכלה כדי לקיים הא דאמר רב קידושין מ"א אסור לקדש אשה עד שיראנה שמא ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך. וישנם אומרים לנהוג כפי מנהג המקום שיצאו לשם, כי במדינה זו נשתנו המנהגים והזמנים וצריך לראות ולהראות החתן והכלה כדי לברר אם הם מתאימים זה לזה וכדי לברר תוכן הנפש של שניהם צריך שיתראו הבחור והבתולה עד שיהי' ברור אצלם שיש להם השקפה אחת ודעה אחת ויאהבו זה את זה ובפרט כי ראינו שבעונה"ר נתרבו הגיטין בזמן האחרון עד למדי, לכן צריכים הצעירים בעצמם לראות אם נושאים חן זה לזה. ויש שאומרים שאדרבה דבר זה גורם להגיטין המרובים אפילו בין בני תורה שהרי ראה ראינו שבערי יוראפף אשר לא ראו זה את זה עד להחתונה אפ"ה הנישואין נשאו פירות לאורך ימים והכא אדרבה כל שיוצאים יותר ונתראים יותר מתגרשים ביותר והא ראי' דבני עם הארץ שיוצאים חדשים ולפעמים שנים זה עם זה ואח"כ נושאים זה את זה ואעפ"כ הם מתגרשים כמעט ארבעים אחוז מהם מתגרשים ולולי שהיו כמה מהם נוצרים אשר ע"פ דתם אסורים להתגרש היו המגורשים יותר מששים אחוז וזה ראיה ברורה שההתראות וההכרה לא מוסיף לשלום בית, ולכן שאלתכם באיזה דרך ישכון אור תורה לב"ת בזה.
ומה שנלפענ"ד בזה וראשון לציון גרסינן בגמ' ב"ב קס"ח אמר אביי האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר ע"ה בהדיה דילמא מחלפו לה מיניה ועיין רשב"ם ע"ה שמסתכל ומכיר ועיין רגמאה"ג משום דצ"מ לאו אורחיה למידק ולא להסתכל משום צניעות אבל ע"ה מסתכל ודייק שאינו ביישן ולא מחלפי שהוא מכירה יפה עכ"ל. ויש לדייק כיון דאמרו בגמ' רפ"ב דקידושין דאסור לקדש אשה עד שיראנה שמא ימצא בה דבר מגונה א"כ אמאי קאמר רגמ"ה דצ"מ לאו אורחיה למידק משום צניעות ומאי צניעות איכא אדרבה מצוה קעביד שמסתכל בה. עוד יש לדייק דקאמר דלמא מחלפו לה מיניה וקשה טובא כיון דקאזיל לקדושי איתתא ולא מכירה א"כ מאי קאמר דלמא מחלפו לה הא לא ראה אותה ולא יודע אלא עכשיו הוא דאזיל לראותה אם כן אותה שיתנו לו היא היא שמקדש ואין לומר דכוונתו דילמא מחלפו לה כלומר שלאחר שיקדש אשה זו יחלפו ויתנו אחרת ותרתי רעות יעשו חדא שהאשה שנתקדש תשאר אשת איש והשנית שאותה שיתנו לו תהי' פנויה והוא ידור עם פנויה בלא קידושין, ועוד ע"כ מחלפו לה הכונה באחותה כמעשה דלבן וכי ח"ו יכשילו אותו באחות אשתו. עוד יש לדייק דקאמר דקאזל לקדושי איתתא והא רב מנגיד אמאן דמקדש בלא שידוכי וא"כ היל"ל האי צ"מ דאזיל לשידוכי איתתא נידבר ע"ה בהדיה דילמא מחלפו לה מיניה ואז הוה אתי שפיר דבשדוכין יראה אחת ובשעת קידושין מחלפו לה מיניה, גם בגמ' קידושין שם דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך אמר דוקא לקדש והא רב הוא בעל מימרא דמנגיד אמאן דמקדש בלא שידוכי א"כ כשמקדש ע"כ כבר שידך וא"כ כבר ראה אותה בשעת שידוכין.
ואשר נראה מזה מוכרח דעל שידוכין לא קאמר לא רב ולא אביי דבשעת שידוכין אכתי אין להסתכל בה דהשידוכין עשו ההורים שזה דרכם הי' שהאב משיא אשה לבנו והאב משיא את בתו כדכתיב תנו בנותיכם לאנשים ובגמ' שם קדושין (כ"ט ע"א) מצות הבן על האב, האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, והיו האבות משדכים הבנים והן הן הדברים שנקנין באמירה עיין כתובות דף ק"ב ע"א מדרב גידל אמר רב ובש"ע א"ע סי' נ"א ורמב"ם פכ"ג מה"א הי"ג (ולדעת י"א בעינן עמדו וקדשו מיד עיין טור והביאו הרמ"א) ורק על הקידושין הוא דאמרו דאסור לקדש עד שיראנה, ולפי"ז אתי שפיר מימרא דאביי צ"מ דאזיל לקדושי איתתא דמיירי ששידכו לו כבר אשה והיינו שאביו שידך לו אשה והחתן והכלה לא ראו זה את זה עד שעת הקידושין ובדקו אותה על ידי קרובים, כבגמרא כתובות ע"ה ע"ש, ואפילו אין לו הורים ואין לו קרובים ואפילו גר הוא בעיר בודק ע"י מיודעיו כ"כ הגאונים ז"ל הביאם הרא"ש ורי"ו נתיב כ"ג ח' שמיני ועי' ש"ע א"ע סימן קי"ז מחלוקת בזה, איברא דהמרדכי בשם ר"י כתב דהבדיקה לא היתה אלא לאחר אירוסין דאין רגילות שיבדקנה קודם אירוסין בקרובים עיין משנה הלכות כתובות סימן קצ"ב ודו"ק.
ולפי"ז שפיר מיושב הא דאמרו אסור לקדש אשה ולא אמרו משידוכין דבזה ליכא איסור אדרבה ראוי לעשות כן דאז אכתי אין להסתכל בה דאולי לא סלקה להו השידוך ולקמן נדבר עוד מזה ולפי"ז אתי נמי שפיר דילמא מחלפו ליה דהכי מיירי שכבר שדכו לו אשה ע"י הוריו וכיוצא בזה ויש לחוש דילמא מחלפו ליה מיניה וגם שאר הקושיות כולם יתרצו בזה (וי"ל דמיירי שאמרו לו על אשה ידועה וראוי לדבר ע"ה בהדיה שלא יחליפו ליה וצ"ע). ואתי שפיר נמי הא דקידושין דאמר ר"י אמר רב אסור לקדש דוקא ולא שיראנה קודם.
וראיה לדברינו מאגודה פ"ק דכתובות שכתב וז"ל, ונמצא בשם גדולים שאפילו שידוכין יחד בלא אירוסין אין טוב להיות יחד בבית ולא משום איסור אך שיקיצו זה בזה וכן משמע במדרש, וביש"ש פ"ק דכתובות סי"ז העתיק לשון האגודה וז"ל, וכתב האגודה והקנין שאנו עושין אף שאין איסור בדבר להיות יחד בבית אחד בדירה מאחר שאין מיחדין אך אין טוב הדבר שמא יקיצו זה בזה וכן משמע במרדכי עכ"ל משמע דאפילו בשעת שידוכין לא היו החתן והכלה יחד בבית ועיין ד"מ א"ע סי' נ"ה וז"ל, ובכלבו כתב בשם ראב"י דארוס וארוסתו אסורים לדור ביחד פן יתייחדו וגם יש לחוש משום שנאה שיקיצו זה בזה ומיהו כתב הרי"ף אם רוב עם בבית אין לחוש עכ"ל, וכתב עליו הד"מ ז"ל ונראה משום יחוד קאמר דאין לחוש ובחידושי אגודה רפ"ק דכתובות כתב דנמצא בשם גדולים ואפילו שידוכין בלא אירוסין אין טוב שיהיו יחד בבית ולא משום איסור אלא שיקיצו זה בזה עכ"ל, וכן איתא במדרש הנה מבואר מהני רועי ישראל דאף בשעת שידוכין לא היו בבית אחד החתן והכלה משום שלא יקיצו זה בזה, וא"כ אתי שפיר מאד דקאמר ר"י אמר רב לא יקדש אדם עד שיראנה דבשעת שידוכין לא ראה אותה כדי שלא יקיצו. ומיהו מבואר נמי מדברי הני גדולי הפוסקים דההוי' יחד והראי' זה בזה קודם החתונה גורם שיקיצו זה בזה.
ועתה במסילה נעלה לבאר בזה מחלוקת רבינו הגדול הרמב"ם עם רבינו הגדול הראב"ד ז"ל. וז"ל הרמב"ם פכ"א מהא"ב ה"ג, ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ואין בזה צד איסור ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל דרך זנות, הרי הוא אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, ע"כ. וכתב עליו הראב"ד ז"ל, חכמים אמרו האי צ"מ דאזיל לקדושי איתתא לידבר ע"ה בהדיה דלמא מחלפא ליה מיניה אלמא אין דרך ת"ח בכך עכ"ל. וה"ה המליץ בעד הרמב"ם ז"ל וז"ל, ובהשגות א"א חכמים אמרו וכו' ואין זו השגה לפי שצ"מ אפילו נסתכל בה ובדקה בפעם אחת לא יכירה אם יחליפוה לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת נשים, אבל ע"ה יכירנה בפ"א ואילו היה אסור בהסתכלות כדי לבדקה לא היו אומרים לע"ה עמוד וחטא בשביל חברך, והמימרא דרב דאמר אסור לקדש אשה עד שיראנה תוכיח ע"ש, והבעל מגדל עוז הקשה נמי דהאיך התירו לע"ה וכו' ע"ש מה שכתב.
ובטוש"ע א"ע סימן כ"א הביא שיטת הרמב"ם ז"ל בסעיף ג' וז"ל, מותר להסתכל בפנויה לבדקה אם היא יפה שישאנה בין שהיא בתולה או בעולה ולא עוד אלא שראוי לעשות כן אבל לא יסתכל בה דרך זנות ועל זה נאמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה ועי' ח"מ וב"ש שם ובשאילת יעקב סימן ק"ו הביאו באוצה"פ ע"ש.
וקצת י"ל דהראב"ד פליג אעיקר דינא דהרמב"ם שכתב דמותר להסתכל בפנויה ולבדקה כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ומשמע דמותר לבדקה אפילו קודם שמוכן לקדשה וע"ז פליג הראב"ד דהרי בגמרא אמרו האי צ"מ דאזיל לקדושי איתתא וכו' כלומר דעד דלא אזיל לקדושי איתתא לא התירו לו לבדוק דאל"כ אמאי קאמרו דאזיל לקדושי איתתא וא"כ פליגי בעיקר אי מותר לבדקה קודם הקידושין או לא אבל בשעת הקידושין גם הראב"ד מודה דיראנה אלא אפילו יראנה שמא יחליפו לו וע"ז לידבר ע"ה בהדיה וממילא לא תקשה מגמרא קידושין להראב"ד ממימרא דר"י א"ר, איברא ע"כ מודה הראב"ד דבשעת קידושין יראנה דהכי קאמר שמא יחליפוה משמע דהוא ראתה וי"ל שיחליפו ממה שאמרו ליה.
ומה שנלפענ"ד בס"ד בישוב דברי הראב"ד, וראשונה נקשה עוד קושיא אחת אליבא דכ"ע דאפילו נימא דצ"מ מותר לו להסתכל ולבדוק אשה מ"מ האיך אמרינן לע"ה עמוד וחטא בשביל חברך הא האי ע"ה אינו רוצה לכונסה ולו אסור להסתכל א"כ הא קושיא גופה שהקשה ה"ה והמ"ע להראב"ד תקשה להו לדידהו האיך מותר לע"ה לעבור ולהסתכל בשביל חבריה שהרי עיקר דין הסתכלות לא הותר לגבי צ"מ אלא משום נישואין וע"ה אינו רוצה לנשאה ובפרט לפמ"ש באדר"נ פ"ב ס"ה דמפני מה החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה מפני שאמר איוב אסתכל אני היום ולמחר יבא איש אחר וישאנה ונמצא שאני מסתכל בא"א, והגר"א הגיה אני מהרהר בא"א וא"כ כ"ש הכא שהצ"מ מיד מקדש והע"ה מסתכל בה נמצא מהרהר בא"א או מסתכל בה והאיך אומרים לו עמוד וחטא בשביל שיזכה חברך וצ"ע. ומה שתי' קצת אחרונים דבע"ה ליכא חשש הרהור צ"ע דאין אפוטרופוס לעריות. ואדרבה בשמחת בית השואבה היו מתקנין תקון גדול בשביל ע"ה.
והנראה לפענ"ד דדברי הראב"ד נכונים מקושית ה"ה לפי מ"ש המג"א או"ח סימן קכ"ה סקל"ה דמחלק בין ראי' להסתכלות, דהסתכלות הוא יותר מראי' וכל מקום שאמרו אסור להסתכל ראי' בעלמא מותר והמפרשים הקשו עליו מגמ' ע"ז דף כ' ועיין פתח עינים בשם קדמון אחד, ובספר עבודת עבודה להגרש"ק זצ"ל ומיהו בחידושי הבאתי ראי' גמורה להמג"א בס"ד מתרגום יונתן ב"ע פ' מטות עה"פ ונקרב את קרבן וגו' וז"ל, והוינן עיילין לטרקלינהון וחמן בנתיהון יאתא חטייתא וכו' ובכל דא חס לן למיתלי עינן בן ולא איסתכלין בחדא מנהון ולא נמות במיתותא דמייתון בה רשיעיא לעלמא דאתי ע"ש באריכות, הנה מפורש דראי' והסתכלות תרי מילי נינהו וראיה מותר והסתכלות אסור וזה שאמרו כשנכנסו לבתיהון ראו בנתיהון היפות כלומר ראי' בעלמא וזה לא חשו לה, אבל ח"ו למיתלי עיניהם בהם ולהסתכלא בהון היינו הסתכלות שהוא בתלית עינים כלומר להתבונן בהם וזהו שאסרה תורה (וכנראה דהסתכלות אסור מה"ת וי"ל) עכ"פ מפורש להתנא אלקי ר' יונתן בן עוזיאל שמחלק בין ראיה להסתכלות והארכתי עוד בזה. והוא ראיה ברורה להמג"א ז"ל ומה שאמרו בגמ' ע"ז ולאסתכולי מי שרי צ"ל כיון שראה בה ר"ע שיפה היא למאד וראה בה שעתיד לישאנה ע"כ היתה יותר מראי' ולכן פריך והסתכלות מי שרי או יאמר דבאמת דא הוא התי' שהמקשן הקשה ליה והסתכלות מי שרי כלומר דהי' חשב שר"ע הסתכל בה ותי' לי' התרצן קרן זוית הוה ולא הסתכל אלא פגע בע"כ וראי' בעלמא הוה ומותר. ובמקו"א כתבתי דמה"ט ידע ר"ע שסופה לישאנה כיון שלא יאונה לצדיק כל און אפילו בשוגג והשתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן כ"ש ר"ע ולכן ידע שבודאי ישאנה ונתגלגל הדבר שראה אותה ומה"ט נשא נמי יהושע לרחב ויש בזה אריכות דברים ואין כאן מקומו.
ולפמ"ש שפיר מיושב הכל דמימרא דר"י א"ר אסור לקדש אשה עד שיראנה היינו ראי' בעלמא בלא הסתכלות, דהסתכלות אסור לעולם וראיה מותר אפילו לצ"מ אלא דכיון דהצ"מ איננו בקי בהן ובצורתן בראי' בעלמא לא יכירנה ולכן לידבר ע"ה בהדיה שלא יחליפנה לו, ולא תקשה קושית ה"ה האיך אמרינן לע"ה עמוד וחטא וכו' דהכ"נ אין זה ענין של חטא וראי' אפילו לצ"מ מותר והכ"נ הצ"מ ראה אותה קודם קידושין אלא כדי שלא יחליפנה לו ויתנו לו אחרת ויקדשה ולכן לידבר ע"ה והע"ה כיון שבקי בהן ובצורותיהן א"כ בראיה בעלמא נמי מכיר אותה ולא יחליפו אותה לרוב חריצותו בהם (או יאמר דהאי ע"ה מיירי אשה או כיוצא בזה שמותר להסתכל בה) ולפי"ז ממילא אזלא לה ראית ה"ה וקושיתו מהא דא"ר יהודה א"ר דאסור לקדש דהראב"ד נמי מודה לזה והסתכלות הוא דפליג עליו.
ובמה שכתבנו אתי שפיר נמי דברי רגמא"ה דצ"מ לאו אורחי' למידק ולא להסתכל משום צניעות והקשינו כיון דאסור לקדש עד שיראנה א"כ מאי צניעותא איכא ולהנ"ל אתי שפיר דרגמ"ה נמי מפרש דראי' שאני מהסתכלות וראי' בעלמא ודאי יראה אלא שאין דרכו למידק ולהסתכל משום צניעות וחיישינן דילמא מחלפו ליה ולכן לידבר ע"ה בהדי' וכדעת הראב"ד וצ"ע.
וראיתי במרכבת המשנה פכ"א מא"ב ה"ג שהקשה להראב"ד ז"ל ממש"כ הרמב"ם פ"ג מה"א הי"ט וז"ל, ודין זה ודאי אפילו בת"ח ומדקאמר לידבר ע"ה בהדיה אלמא דמצוה עליו שהוא עצמו יסתכל בה דאל"כ הל"ל לשדר ע"ה ואיהו מה עביד בהדיה ע"ה ולפמ"ש גם זה לא קשה מידי דודאי מצוה על הצ"מ בעצמו ולהדיא אמרו בקידושין מצוה בו יותר מבשלוחו והראב"ד מודה בזה, ומיהו אפ"ה בעי הע"ה בהדי' שבראי' בעלמא יחליפוה לו וכנ"ל. איברא דע"כ הראב"ד מודה בזה דהצ"מ בעי לראות דאל"כ נמצא מימרא דאביי חולק אמימרא דר"י א"ר קידושין הנ"ל ולר"י א"ר אסור לקדש עד שיראנה ולאביי אין צריך לראות להצ"מ כלל, והאיך אביי חולק ארב בלי ראיה ובלי לומר שחולק עליו וע"כ הני תרי מימרי לא פליגי ודא קשיא גם לה"ה והמ"ע וע"כ צ"ל דהראב"ד מודה דבעי ראיה אלא דהסתכלות אסור וא"כ תרי מימרות לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ודו"ק כי זה ברור.
ובזה יאירו לן דברי אדר"נ פ"ב סימן ה' אהא דאמר איוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה וז"ל, ומפני מה החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה מפני שאמר איוב אסתכל אני היום ולמחר יבא איש אחר וישאנה ונמצא שאני מסתכל בא"א והגר"א הגיה ונמצא שאני מהרהר בא"א ולכאורה האיך התירו אם כן בכלל להסתכל בבתולה אפילו לנשואין ניחוש שמא לא תתרצה בו ונמצא מהרהר בא"א, וראיתי בהגריעב"ץ שם שהקשה מהא דרפ"ב דקידושין אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה א"כ ניחוש שמא יהרהר בה ותי' דבזה אין לחוש שיסתכל בה כשנשאה לאחר שהרי לא ישרה בעיניו כיון שלא נשאה כמו שהי' בדעתו אבל איוב הי' נזהר שלא היה צריך לו אלא להשיאה לבנו או לקרובו, ולפי"ז ראוי כל אדם ליזהר ודאי שמא יבא להסתכל בה גם כשתהיה א"א עכל"ק ע"ש. ולפום ריהטא הוא קושיא חמירא דא"כ האיך רואין להרמב"ם ומסתכל בה שמא אח"כ תנשא לאחר ותי' הגריעב"ץ לכאורה קשה במה שכתב דאיוב לא מיירי אלא בבתולה שהיה צריך להשיאה לבנו או לקרובו דסתם משמע שלא הסתכל בה.
ולפימ"ש אתי שפיר דבאיוב מה אתבונן כתיב ואתבונן הוא לשון הסתכלות והתבוננות ולא אמר ומה אראה את הבתולה והסתכלות ודאי דאסור הוא להסתכל בה דאתי ומסתכל בה כשתנשא ונמצא מהרהר בא"א, אבל ראי' בעלמא שרי ולא תקשה א"כ מגמ' קידושין הנ"ל דלמא אתי להרהר ומה"ט ס"ל להראב"ד דלא אזיל הצ"מ לראות קודם השידוכין ואפילו בשעת קידושין נמי לא התירו לו אלא ראי' בעלמא שמא ימצא בה דבר מגונה ואכתי ישאנה אחר ונמצא מהרהר בא"א ולא התירו אלא ראי' בעלמא שאם לא תמצא חן בעיניו ותלך ותנשא לאחר לא יהא מהרהר בא"א דהרי לא יכירנה דבראי' בעלמא ליכא הרהור שהרי אינו מכיר בה. וראי' לדברינו מהא דאמרו בגמ' מגילה ט"ו ת"ר רחב בשמה זינתה יעל בקולה אביגיל בזכירתה מיכל בת שאול בראייתה אמר רבי יצחק כל האומר רחב רחב מיד ניקרי א"ל רב נחמן אנא אמינא רחב רחב ולא איכפת לי א"ל כי קאמינא ביודעה ובמכירה והנה לא אמר בראה אותה אלא ביודע ובמכירה דבעי הכרתה וכל שאינו מכירה לא ניקרי בזכרון שמה דכל שאינו מכיר ליכא הרהור ואם כן ראיה ברורה דאיוב נמי לא אמר אלא להתבונן בה איכא משום שמא ישאנה אחר ונמצא מהרהר בא"א אבל בראי' ליכא איסור זה כיון דאינו מכירה והוא כדברי הראב"ד ז"ל דלהרמב"ם אכתי תקשה כקושייתינו שמא תנשא לאחר ותי' היעב"ץ דוחק מפני שהוא לא רצה בה לא יהרהר בה ועוד אם היא לא תתרצה בו. ובגמ' קידושין מ"א ע"א אמרו ז"ל, אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותימר בפלוני אני רוצה ועיין תוספות שם ד"ה אסור לאדם ועכשיו שאנו נוהגים וכו' משמע מיהו דגם בגדולה אפשר שתאמר איני רוצה בזה וא"כ מציאות היא מאד שיסתכל הוא בבתולה ויתרצה בה והיא לא תתרצה בו ונמצא מהרהר בה לאחר נשואין לאיש אחר ובהא ליתא לתי' הגריעב"ץ כיון שלא רצה בה והגם שכתבו התוס' דבגדולה ליכא איסורא משום דטב למיתב טן דו היינו כשנתרצית בכך אבל כל שלא נתרצית עדיין גם בה יש איסור וא"כ הדרא קושית היעב"ץ ז"ל שמא יהרהר בה לאחר שתנשא לאחר אבל להראב"ד אתי שפיר הכל.
ובזה נלפענ"ד לומר דבר נכון בס"ד, הראב"ד לשיטתיה והרמב"ם לשיטתיה שכתב הרמב"ם פ"ג מה"א הכ"ג וז"ל, כל המקדש אשה בין ע"י עצמו בין ע"י שליח צריך לברך קודם הקידושין וכתב עליו הראב"ד ז"ל אין אנו נוהגין אלא מקדש ואח"כ מברך, והטעם מפני שהדבר תלוי בדעת אחרים שאם תמאן האשה ולא תרצה הרי ברכה לבטלה ע"ש. ולפמ"ש נראה דלשיטתייהו אזלו, דלשיטת הראב"ד כיון דאסור להסתכל בה קודם הקידושין כלל וא"כ כמובן שגם היא לא ראתה אותו וממילא יש לחוש בשעת קידושין תראה אותו ולא ישא חן בעיניה ותמאן בו ונמצא ברכה לבטלה, אבל להרמב"ם דמותר להסתכל בה לבדקה א"כ גם היא ראתה אותו ונתרצה בו וכיון שנתרצה בו אין לחוש שתמאן בו שהרי בראות נפשה אזלה ולכן שפיר ס"ל דמברך קודם הקידושין ולא חיישינן שמא תמאן בו והוי ברכה לבטלה וי"ל.
ובמה שכתבנו נלפענ"ד ליישב נמי קושיית מהרש"א ב"ב ט"ו בח"א שם שהקשה אהא דאמר איוב באחרינא הוא דלא איסתכל אברהם בדידיה נמי לא איסתכל והקשה המהרש"א ז"ל הא אמרינן אסור לקדש אשה עד שיראנה ואברהם דרבנן נמי קיים ואפי' ע"ת וע"ש מה שתי' וציין עליו בגה"ש קידושין הנ"ל ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דאברהם אבינו ס"ל כהראב"ד דאסור להסתכל לעולם ולאו מדות ת"ח הוא אבל ראי' בעלמא שפיר דמי ואיוב לענין הסתכלות אמר ולכן ודאי קיים א"א הא מימרא דר"י אמר רב דאסור לקדש עד שיראנה אלא דהי' בראי' בעלמא ולא הסתכל בה עוד לעולם ואיוב באחרינא הוא דלא איסתכל, וכשהלך א"א למצרים הסתכל בה שאמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את ולדעת כי אשה יפת מראה א"א בלא הסתכלות ולא די ראי' בעלמא, וכמ"ש לעיל בהא דר"ע כיון דאמר דבכי אהאי שופרא דבלי בעפרא א"כ ראה שיפה היא והו"ל בכלל הסתכלות וראי' בעלמא סגי לראות דברים מגונים עליה שזה אפשר בראיה בעלמא אבל לראות היופי א"א אלא בהסתכלות וזה פשוט. ובזה מדויק לשון הרמב"ם שכתב ומותר להסתכל וכו' כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ולכאורה בגמ' אמרו אסור לקדש עד שיראנה שמא ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו ולא אמרו שתהא נאה לפניו אלא שלא תתגנה עליו והם שני דברים נפרדים ולמה שינה הרמב"ם וכ' כדי שתהא נאה בעיניו ולא שלא תתגנה עליו אבל הרמב"ם כתב כאן לשון הסתכלות והסתכלות הוא לדעת אם היא נאה בעיניו ושלא תמצא מגונה, כתב לעיל בפ"ג מה"א הט"ו.
ובמדרש בשלח ד"א שלח לך וכו' ר' יהושע אומר למה היו דומין למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה, א"ל הבן אלך ואראה אותה שלא היה מאמין לאביו מיד הוקשה הדבר והרע לאביו אמר אביו מה אעשה אם אומר לו איני מראה אותה לך עכשיו הוא אומר כעורה היתה לפיכך לא רצה להראותה לסוף א"ל ראה אותה ותדע אם כזבתי לך ובשביל שלא האמנת בי קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אלא לבנך אני נותנה וכן הקב"ה אמר לישראל טובה הארץ וכו'.
והנה המשיל המרגלים לבן מלך שלא רצה להאמין לאביו שהזמין לו אשה נאה לפניו אלא ירצה לראותה, ולכאורה אין המשל דומה לנמשל נישואין מצוה לראותה דאסור לקדש אשה עד שיראנה ובארץ אין ענין לראות אלא להאמין ואדרבה על המלך יש לתמוה שרצה להשיא לבנו אשה שלא יראנה שהוא נגד הנימוס וההלכה שכן צריך לראותה אבל פשוט דודאי ליכא מצוה בראיה למי שסומך על אביו ואדרבה גריעותא הוא אם אינו סומך עליו ולא מאמין לו ובשעת קידושין יראנה ושפיר המשל דומה לנמשל ולפי שהמשיל המרגלים לאלו מבואר דהא פשיטא לי' לר' יהושע שכן הוא הענין. ולדעת הרמב"ם אכתי צ"ע אבל להראב"ד אתי שפיר מאד ונמצא ראי' להראב"ד ז"ל.
ודעת הרמב"ם דלבדקה מותר להסתכל בה נמי לראות אם היא נאה בעיניו לישאנה י"ל דס"ל כהחולקים דאין לחלק בין ראי' להסתכלות ולולי דמסתפינא הייתי אומר דהרמב"ם מה"ט השמיט ולא כתב לידבר ע"ה בהדיה דס"ל דבאמת קשה קושית ה"ה וכי אומרים לו לע"ה חטא בשביל שיזכה צ"מ חברך והוא שמותר להסתכל בה ולא הע"ה והא דאמרו לידבר ע"ה בהדיה אידחי לה מהילכתא לדעת הרמב"ם או שמיירי כשאינו רוצה להסתכל בה כלל ובפ"ג מה"א הי"ט כתב וכן האיש אין ראוי לקדש עד שיראנה לא הביא ג"כ דלידבר ע"ה בהדיה. ולה"ה צריך ליישב דלא תקשה ליה ע"ה גופיה מי התיר לו להסתכל בשביל החכם צ"ל דחכמים התירו הסתכלות לצורך נשואין בין לו ובין לאחרים וקצת נראה כן במדרש תנחומא פ' וישלח סי' ה' שמא ישאנה לעצמו או לבנו או לאחיו וזה לכאורה דלא כדעת אדר"נ וי"ל. ועין ארחות חיים לרבינו הרא"ש ז"ל אות מ' וז"ל, והשמר מלהסתכל באשה ואפילו פנויה ובשם ארחותיו ומקה"ח דחקו בזה ליישב ובציונים והערות שנדפסו בסוף הספר כעת בירושלים עם ארחות חיים (תשל"ו) כתבתי שם בדעת הרא"ש ז"ל דהסתכלות וראי' תרי מילי נינהו וכדעת הראב"ד ז"ל ולהסתכל אסור ודלא כהמגיה שם.
איברא דאפילו לדעת הרמב"ם וה"ה פשוט דהסתכלות סתם אסור שהרי כתב ה"ה על השגת הראב"ד ז"ל דאין זו השגה לפי שצ"מ אפילו הסתכל בה ובדקה בפעם אחת לא יכירנה אם יחליפוה לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת הנשים וכ"כ הח"מ א"ע סימן כ"א סק"ג ויש לדייק אם הצ"מ לא יכירנה בפעם אחת יבדקנה שנית ויכירנה ומי גילה לו רז זה לה"ה דהצ"מ לא יבדקנה אלא פעם אחת ולכן לא יכירנה אבל נראה פשוט דס"ל לה"ה דאפילו להרמב"ם דמתיר להסתכל לא התיר אלא פעם אחת כדי שיבדקנה אם היא נאה לו אבל יותר מפעם אחת אסור ואם לא מצאה חן בעיניו בפעם אחת אסור להסתכל בה יותר ואם מצאה חן בעיניו אז ג"כ אסור להסתכל בה עד שיקדשנה ולכן אין לו עצה רק לידבר ע"ה בהדיה שלא יחלפוה וזה פשוט וברור בדעת ה"ה, נמצא דלהסתכל בבתולה לכ"ע אסור וכמ"ש איוב ומה אתבונן על בתולה ולא נחלקו אלא לבדקה ופעם אחת דלדעת הראב"ד אפילו פעם אחת אסור ולהרמב"ם פעם אחת מותר.
ומעתה לא מיבעיא לדעת הראב"ד דאסור להסתכל בבתולה אפילו לבדקה כדי לישאנה אלא יראנה קודם הקידושין בראי' בעלמא ולידבר ע"ה בהדיה שלא יחלפוה מיניה והבדיקה יהי' ע"י קרוביו או הוריו או מיודעיו וכמבואר בגמ' כתובות ע"ה ע"ב וכמו שהבאתי לעיל בסמוך, אלא אפילו להרמב"ם נמי לא התירו אלא פעם אחת כדי לראות אם היא נאה בעיניו ולא יותר וכמ"ש ה"ה להדיא בדבריו וכל שאר ראיות הו"ל בכלל הסתכלות והו"ל כמסתכל לזנות שכתב שם אחריו. וצ"ל שהוא ע"פ אדר"נ הנ"ל שאם ישאנה אחר, וגי' רש"י בפירושו על איוב (ל"א א') שמא לאחר ימים תנשא ונמצאתי כרוך אחריה כך מפורש באדר"נ עכ"ל.
איברא דאכתי יש להקשות לה"ה לפימ"ש בגמרא גיטין כ"ז ע"ב רבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא בי מדרשא אמר אי סימנא אית לי בגויה אי טביעות עינא אית לי בגויה אהדורא ניהליה אמר לא ידענא אי משום סימנא אהדרוה וקסברי סימנים דאורייתא אי משום טביעות עינא ודוקא צורבא מדרבנן אבל אינש בעלמא לא וכתב ר"ת בתוס' שם ד"ה ודוקא דע"ה נמי אית ליה טביעות עינא כדמוכח בפ' גט פשוט דף קס"ח האי צ"מ וכו' ובפ' גיד הנשה (חולין צ"ו) נמי מוכח דכ"ע אית להו ט"ע ועיין ב"מ כ"ג ע"ב ר"ש ב"א אומר כל כלי אנפוריא כי שבעתן עין מהדרינן ליה לצורבא מדרבנן הרי דצ"מ אית ליה ט"ע יותר מע"ה ועכ"פ כע"ה ואפילו כלי אנפוריא מהדרינן ליה בט"ע אלא דה"ה שיכל את ידיו ותי' זה במה שכ' בפעם א' לא יכירנה אם יחליפוה לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת הנשים. ולפענ"ד גם זה לא מספיק חדא שהרי צ"מ ודאי יש לו אם בבית או אחות או שניהם ולרוב יש לו קרובים כגון סבתא וכיוצא בו והרמב"ם לא מיירי בצ"מ שאין לו שום קרובים ממין הנשים. והשנית דהרי בגמרא ב"ב שם בסמוך דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק והוה ההוא תברא דהוה חתים עלה רב ירמיה בר אבא אמרה ליה לאו אנא הואי אמר לה איברא אנת הות אמר אביי אע"ג דצ"מ לאו אורחיה למידק כיון דדק דק וע"ז אמר אביי דיניה דהאי דצ"מ דאזיל לקידושי איתתא נידבר ע"ה בהדיה, והנה הטעם פשוט לפי שאין דרכיה למידק אבל היכי דדק מודה אביי דגם צ"מ מכיר אפילו בפעם אחת וא"כ הכא נמי כיון דהסתכל בה לבודקה אם היא נאה לו הרי דק בה וכיון דדק בה הרי אפילו בפעם אחת נמי מכירה וצ"ע, ואביי לא מחלק בין פעם אחת או יותר אלא בין דק או לא דק.
עוד יש לדייק בדברי ה"ה דאכתי ע"ה למה לי הרי יכול להכירה בטביעת קלא שדיבר עמה כמבואר בגיטין מתקיף לה רב יוסף היאך סומא מותר באשתו היאך בנ"א מותרין בנשותיהם בלילה אלא בטביעת עינא דקלא הכ"נ בט"ע דקלא ועיין סנהדרין ל"ח ע"א וברש"י שם וחולין צ"ו, שוב מצאתי במהרש"א ב"ב קכ"ג שהקשה ביעקב אבינו למה הי"ל למסור סימנים לרחל הוה ליה לסמוך אטביעת עינא דקלא ותי' דיעקב הי' עושה כן ע"צ היותר טוב שלא ירמה אותו ע"ש וא"כ בדידן דלא ידוע ליה לרמאי אמאי אינו סומך אט"ע דקלא ולמה ליה לידבר ע"ה בהדיה ובשלמא להראב"ד כיון שאסור לו להסתכל בה א"כ הכ"נ דלא דבר עמה ולא הי"ל ט"ע דקלא אבל להרמב"ם וה"ה כיון שהסתכל בה לבודקה א"כ הכ"נ דבר עמה וצ"ל דהכ"נ אפילו להרמב"ם מותר להסתכל בה ולבודקה אבל לא לדבר עמה דאל תרבה שיחה עם אשה אמרו וי"ל, ולדברי הראב"ד אתי שפיר הכל בזה כמובן.
ומ"ש בעל מגדל עוז בשם הר"מ מקוצי אין לו מובן והמעיין בסמ"ג עשין מ"ח וז"ל, אמרינן בפ' שני דקידושין דף מ"א שמצוה על האשה שתקדש עצמה ושיקדש אדם את אשתו בעצמו יתר מעל ידי שליחו וגם אין ראוי לקדש אשה עד שיראנה ותהי' ישרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ותהיה מגורשת או שוכב עמה והיא שנואה ע"כ, ולא כתב כלל מהסתכלות אלא כתב עד שיראנה והוא כדעת הראב"ד.
וראיתי באוצה"פ סימן כ"א ס"ג שהביאו מנתל"ש סק"ה דמשמע שם דדוקא כדי שישאנה מותר להסתכל בה אבל לאחר שידוכין אסור ושוב הביאו שבס' תורת הסתכלות סימן ו' חלק עליו דכיון דלאחר קידושין או שידוכין דודאי מותרת לו לאחר זה מותר מדין אשתו ע"ש, ואני אומר ח"ו לומר כן להתיר הסתכלות בנשים בלי חפו"ק לא מיבעיא לאחר שידוכין דאכתי אין לו שום ענין של אישות בכלל ואין לזה שום שייכות לאשתו המזומנת לו ומקודשת לו ומותרת לו וזמן ממילא בא וכבר היא מותרת לו לא אסרו בה הסתכלות אבל בתולה פנויה שהסכימה לשדך עמו אכתי אין כאן שום ענין של מותרת לו לאחר זמן דאכתי מחוסרת קידושין ומסירה לחופה ומאן ימר לן שיבא הזמן ההיתר ור"פ איעסק ליה לבריה ולא איסתייע מילתא ובכמה לא מסתייע מילתא אח"כ. ומה"ט נחלקו הרמב"ם והראב"ד בברכת הקידושין די"א דאין מברכין עובר לעשייתן כיון שיכולה לחזור בה. וזה אפילו אי נימא לפי שיטתו דחשוב ליה ממילא בא אבל באמת אין זה ענין כלל ואדרבה הרי בזו יש יותר חשש משום הרהור שאסורה לו, וראי' מרופא שהתירו לו יותר למשש בדפק נשים אחרות מבאשתו והכ"נ במשודכת דעתו עלי' ומהרהר בה יותר מבשאר נשים, ואין אלו אלא דברים תמוהים. אלא אפי' לאחר קידושין כל שלא נכנסה לחופה אכתי חסר מסורה לחופה ואין זה דמיון לאשתו, גם כי התם כבר נח יצריה והרי אמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ושייך בה הרהור.
אמנם כדי שלא יהיו דברי בלי ראי' הנה מפורש כן מדברי ה"ה הנ"ל דרק פעם אחת מותר לראותה קודם ולא יותר, וגם להראב"ד מבואר דאפילו פעם אחת לא ופשוט דכה"ג לא מקרי פת בסלו ועיין ש"מ כתובות י"ב מתני' וכו' וכבר הארכנו שהקשה וא"ת והא קיי"ל טענת בתולים עד שלשים יום בפ' הבא על יבמתו אליבא דר"מ י"ל התם כיון דאיכא פת בסלו דרכו לעמוד עד שלשים יום שלא לבעול אבל הכא דליכא פת בסלו מסתמא בא עליה מבואר דלא מקרי פת בסלו אפילו לאחר קידושין וזה פשוט, איברא דדעת הב"ח דאפילו באשתו נדה הסתכלות אסור וכן הוא בזוה"ק וביראים אלא שהאחרונים חלקו עליו משום דשבע לו, אבל במשודכת ודאי נהנה הוא בהסתכלות בה וכל הנהנה מהסתכלות עובר על הסתכלות ופשוט דמה שכתב הרמב"ם שם אבל לא יסתכל בה דרך זנות כלומר אפילו בפנויה שמותר לבודקה לשם אישות אבל לא יותר מזה וכמ"ש היפה ללב הביאו האוצה"פ שם ופשוט דההסתכלות מביא לידי הרהור והרהור מביא לידי טומאה וכמ"ש בגמ' ע"ז דף כ' ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום ויבא לידי קרי בלילה וכ"ש הסתכלות דאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות, ובתבעוה לינשא גזרו שתשב ז' נקיים משום חימוד וכ"ש ביושב ומסתכל באשה האסורה לו שעיניו זנו מן הערוה דמ"ש הוא מאחר שהרי אשה זו פנויה היא והשידוכין לא עשו שינוי בה כלום.
והנה כתוב בתורה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ודרשו ז"ל אחרי עיניכם זו זנות (ברכות מ"ב ע"ב) ופסק הרמב"ם בפ"ה מהל' תשובה דהמסתכל בעריות עובר על לא תתורו (ועיין בי"ש א"ע סימן כ"א סק"א שכתב והרמב"ם ס"ל מדרבנן וצ"ע וכבר ראיתי מקשים עליו) ובשו"ת לרבינו יונה ש"ג כתב וז"ל וגם רבים נוקשים ונלכדים בחללם חוש הראות וכו' ונאמר על חוש הראות ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הוזהרנו בזה שלא יסתכל אדם באשת איש ובשאר עריות פן יוקש בהן וכתב הב"י בא"ע סי' כ"א וז"ל, כתב הא"ח בשם רבינו יונה אסור להסתכל בא"א מן התורה שנאמר ולא תתורו ואסור להסתכל בפנויה מדברי קבלה ע"ש וממילא המסתכל במשודכת יותר מן ההיתר הרי הוא בכלל הזה ובגמ' ברכות ס"א ע"א ת"ר המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם, ועיין רמב"ם פרק כ"א מא"ב ה"ב וסמ"ג לאוין קכ"ו, והגם ע"ש ודו"ק.
ומיהו כתב הפמ"ג א"ח סי' רמ"ז והמור וקציעה ושאר האחרונים דבתולות שלנו בחזקת נדות הן שהרי אין טובלות לנדתן ואיכא עלייהו לאו דלא תקרבו לגלות ערוה כמו על א"א ובקונטרס שערי קדושה שער ג' ושער ד' הבאנו מחלוקת לענין יחוד בפנויה נדה אי הוה דאורייתא או דרבנן וכן הדין בהסתכלות ומש"כ הב"י שהוא מדברי קבלה היינו בפנויה טהורה לפי שיטות הנ"ל. וכתב הב"ש דאפילו (להשיטות) דפנויה הסתכלות אסור רק מדברי קבלה הרהור אפילו בפנויה אסור מדאורייתא והחכ"ש שם הקשה עליו משלהי קידושין דר' יעקב מעשה חזא ופריך ודלמא מהרהר בעבירה הוה ומשני אין הקב"ה מצרפה למעשה ולהב"ש דילמא מהרהר בעריות הוה והוה דאורייתא וע"כ דאפ"ה לא הוה דאורייתא. ולפענ"ד תמהתי עליו דלכאורה מקרא מלא הוא ונקרב את קרבן ה' (פ' מטות) אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור מי יצאנו ועיין שבת ס"ד ויומא כ"ט הרהורי עבירה ובמהרש"א שם ולענין קושית החכ"ש עי' מאירי קידושין ל"ט ע"ב לעולם יזהר אדם שלא להרהר בעבירה. ובח' הארכתי דבהרהור איכא איסור דאורייתא אלא לענין עונשין אין מצרפה דהתם לכאורה בא"א קמיירי.
והנה בגמ' מגילה ט"ו רחב בשמה זינתה וכו' ביודעה ומכירה ובגמ' סנהדרין מ"ה אמר רבה גמירי אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות ובתוס' שם הקשו והא דאמר ספ"ק דמגילה כל האומר רחב רחב מיד נקרי, הא אמר התם ביודעה ומכירה קאמינא ועי' תוס' סוטה דף ח' ד"ה גמירי שהקשו מחגיגה י"א עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצרייהו ותי' דהתם ה"פ מאחר שראה הערוה פ"א שוב מהרהר אחריה לעולם אפילו שלא בפניו אבל מחמת שראה הנסקלת ערומה אינו מהרהר אחר אחרת ע"ש. הנה מבואר דכל שראה אשה פעם אחת מהרהר אחריה לעולם והרהור אסור מדאורייתא. ועי' שו"ת מהרשד"ם א"ע סימן ל"א שדרך ומנהג האשכנזים שאין המשודך רואה משודכתו. שוב מצאתי בהערות לאוצה"פ לס"ק כ"ט שהאריכו שם ג"כ לסתור את דבריו. שוב העיר לי ח"א דבשו"ת אז נדברו חלק ד' כבר דחו דבריו ואין לי הספר לעיין בו.
ומעתה נבא לשאילתן, ומראש צורים אראנו הנה החכם מכל אדם ניבא (משלי י"ט י"ד) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת ופי' המפרשים כי בית והון אפשר שינחלו האבות לבניהם אבל אינם יכולים להנחיל להם האשה המשכלת כי מאת ה' הוא ואין הדבר תלוי ביד אבותיו ואמר על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצא וגו' ודרשו זו אשה ואמר מצא אשה מצא טוב בדרך מציאה ובמדרש רבה פס"ח (בראשית) ר"י בר"ח פתח אלקים מושיב יחידים ביתה מטרונה שאלה וכו' א"ל הקב"ה יושב ומזווג זווגים וכו' א"ל לא כך אמרתי לך אם לפניך קלה לקב"ה קשה כקריעת ים סוף הקב"ה מה עושה להם מזווגן שלא בטובתן בע"כ, הדא הוא דכתיב מוציא אסורים בכושרות בכי ושירות מאן דבעי בכי מאן דבעי שירות ובגמרא סוטה ב' וקשה לזווגן כקריעת ים סוף עוד אמרו יש הולך אצל זווגו ויש שזווגו הולך אצלו הכלל דשידוכין בעי רחמים גדולים ותפלה שיזכה לזווגו ולא כמו אותם הפתאים שחושבים שהם הבוררים לעצמם מה שרוצים והדבר תלוי בתפלה ובזכותים כי מה' אשה משכלת.
ואם יעשה תחבולות לישא אשה שאינה ראויה לו בין תחבולות גשמיות ואפילו ע"י תפילות לא יעלה לו כהוגן כי הא דרבא (במ"ק י"ח ע"ב) דרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי וכו' ואמר תזדמן לי פלניתא א"ל לא תיבעי רחמי הכי אי חזיא לך לא אזלא מינך ואי לא כפרת בה' בתר הכי שמעיה דקאמר או איהו לימות מקמה או איהי תמות מקמיה א"ל לאו אמינא לך לא תיבעיא עלה דמילתא הכי אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש. מן התורה דכתיב ויען לבן ובתואל מה' יצא הדבר, מן הנביאים דכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא, מן הכתובים דכתיב בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת ע"כ.
ופירש"י שהתפלל על אשה זו ואם לא ימות הוא או תמות היא שלא יראה כשתשא לאחר ויצטער וגם בזה פי' כפרת בה' שלא תועיל תפלתך ותאמר ח"ו דלא מסייע צלותא כלום, וכן פי' הערוך. אמנם הר"ן פי' בשם רש"י שתתחרט לאחר זמן אם תשאנה ואח"כ כשנשאה התפלל או איהו למות מקמה פי' קודם זמנו או איהי תמות מקמיה שהיה מתחרט על שנשאה וכן פי' בשיטה לתלמידו של רבינו יחיאל מפאריש דלא היה עמה שלום והיה שונאה עד שהיה מתפלל שיפרד ממנה בכל אופן אפילו ימות וכנראה שהיתה כתובתה מרובה ולא היה יכול לגרש או אולי תרוייהו פי' אמת שאכתי לאחר שנשאה ושנאה מ"מ לא היה רוצה לראות שתנשא לאחר שהיה זווגה והתפלל עליה שתמות או שימות הוא, ואמר ליה רבא לאו אמינא לך לא תיבעיא עלה דמילתא ועתה הבאת לך בעצמך הצרה הזאת.
והנה השידוך הראשון הי' הקב"ה השושבין והביא לו לאדם את חוה אשתו ולא ראה אותה אלא תרדמה נפלה עליו ולא הכיר בה מעולם וע"ז שמעתי שאומרים כשמחך יצירך בג"ע מקדם. אברהם אבינו לא הכיר את שרה באברהם כתיב כי הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, יצחק אבינו לא הכיר את רבקה דכתיב (בראשית כ"ד ס"ג) ויצא יצחק לשוח בשדה ומיד נתקבלה תפלתו וישא עיניו וירא והנה גמלים באים וגו' ורבקה לקחה הצעיף ותתכס כדי שלא יראנה יצחק ועיין רד"ק שם וז"ל, כיון שראתה אותו ואמר לה העבד שהוא יצחק השמיטה עצמה מעל הגמל ונפלה לארץ ולקחה צעיפה וכסתה בו פניה ואח"כ עמדה ובספור הזה למדה תורה דרך ארץ צניעות שראוי לאשה לבייש מארוסתה ושלא תתראה לו עד שתנשא לו ע"כ (וזה נמי דלא כס' תורת הסתכלות הנ"ל) הנה מפורש שיצחק לא ראה את רבקה ומן הצניעות הוא שלא תתראה כלה לחתן עד שתנשא לו. יעקב אבינו ראה את רחל בבואו לפדן ארם כשהיתה בת שש שנים ושהה בבית לבן ז' שנים ולכשנשא אשה לא הכיר בה כל הלילה של החתונה ולא כל הלילה עד הבקר שנאמר ויהי בבקר והנה היא לאה הרי דעד בקר לא ידע שהוא לאה וגם בבקר כנראה רק שאמרה לו שהיא לאה ומה"ט אמרו דצ"מ לידבר ע"ה בהדיה דלא ליחלפו מיניה. והנה זה הי' סדר שידוכין מאבותינו.
וכבר הבאתי לעיל בשם האגודה והמרדכי והמדרש דאפילו בעת השידוכין יותר טוב שלא יהיו החתן והכלה בבית אחד, והטעם שיקיצו זה בזה, א"כ אדרבה מבואר בדברי חז"ל דההתראות קודם החתונה גורם שיקיצו זה בזה ולא שיתקרבו וכל שנתראים יותר גורם להקיץ יותר, היפוך דעת המון עם שההוי' יחד גורם התקרבות ואהבה על להבא והרבה טעמים לדבר מ"מ אין כאן המקום להאריך באלו הענינים. ולדעתי מקרא מפורש בתורה פ' תצא וראית בשבי' אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה וגו' והיה אם לא חפצת בה ודרשו בספרי הכתוב מבשרך שסופך לשנאתה והענין כי החשק הוא בלא טעם שאמרו החשק אין לו עינים שהחומד דבר משום יפיו או למעלה אחרת שמצא בהדבר בטל דבר בטלה אהבה ולכן סופך לשנאתה וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה דכבר אמרו וברותי מכם המורדים והפושעים אלו בני שנואה עכ"פ הנושא אשה ומסתכל בה שיהי' לו חשק וחמדה ללקחה לשום יופי וכיוצא בו סופו בא לידי גירושין כי מי שמסתכל על היופי הגשמי באשה ולשאר ענינים גשמיים וסומך עצמו לברר לעולם מצא אחרת נאה הימנה או אפילו אינה נאה הימנה תתראה בעיניו נאה הימנה כמ"ש אפילו מכוערת והתורה אמרה לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע דנשואין כאלו הם כנגד יצר הרע. אבל הנושא אשה לשם שמים הרי הוא אהבה שאינה תלויה בדבר כאהבת דוד ויהונתן וכל אהבה שתלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם ועד"ז אמר חכם מכל אדם שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. ואשר נראה בזה.
א) לפי המבואר לפי תורתינו הקדושה היותר טוב ונראה שההורים משני הצדדים יבדקו אחר הבחור והבתולה כפי חוקי התורה אם הם מתאימים זה לזה בתורה ויר"ש ויהיו ראוים לדור יחד ולבנות בית נאמן בישראל ואחר שיתברר להם לפי האפשר כל הצורך יודיעו להצדדים הבחור והבתולה ויסבירו להם כל הדברים ויסכימו להם ואז האומר לדבק טוב מצא אשה מצא טוב ויתקשרו בקשר שידוכים ולפני החתונה ראוי שיראה החתן את הכלה והקרובים יראו שלא יחלפוה לו וזה אתי אליבא דכ"ע בין להראב"ד ובין להרמב"ם דגם הרמב"ם מודה להראב"ד דמותר לעשות כן ולהראב"ד אסור באופן אחר לת"ח ולב"ת עכ"פ. וכבר הבאנו דמלשון אדר"נ וריהטא דשמעתא דסוגיא דב"ב וקידושין נראה כדעת הראב"ד דהסתכלות לעולם אסור.
ב) מי שרוצה לעשות כדעת הרמב"ם שיראנה הבחור אם היא נאה בעיניו ישאנה וכדעת ה"ה מ"מ אין להרבות בראיות דלדעת הרמב"ם כפי מה שפי' ה"ה הוא התיר רק פעם אחת לראותה, ולראותה שוב שנית וכ"ש יותר מזה הו"ל הסתכלות שלא לצורך ואסור דאם לא ישרה בעיניו בפעם הראשונה יעזבנה ואם ישרה בעיניו יקדשנה והראיות הנוספות בזה הוא ראי' שלא לצורך, ואפשר דזה כונת הרמב"ם ז"ל דכיון שלא ישרה בעיניו בפעם הראשונה א"כ הרי היא כבר ספק אצלו ולכן יותר טוב שלא ישאנה שוב דכיון דמסופק בה א"כ אף שיוסיף לראותה ובהשתדלות ישאנה אבל יקוץ בה שוב באחרונה אולי, כיון דמעיקרא לא נראית נאה בעיניו ולכן אמר רק פעם אחת ולא יותר. ואם האשה לא תתרצה בו בפעם הראשונה נראה ג"כ דעת הרמב"ם דאין זה זיווגו הנכון כיון שיש לה ספיקות אף שעכשיו ע"י הדבור ואיזה ערמות ולשון חלקות יצליח לדבר על לבה שתתרצה בו אבל במשך הזמן יתעוררו בה הספיקות הראשונות ולא יועיל לשלום בית ולכן כל שלא נשאו חן זה לזה בפעם הראשונה ס"ל להרמב"ם דאין לראות יותר ובפרט לפימ"ש לעיל בשם האגודה דההתראות גורם שיקיצו זה בזה ואף שנראה לפעמים ההיפוך יש לומר דעכ"פ באחרית הימים יצא לאור, או שעפ"י הרוב נאמרה.
ואני שמעתי בשם הרופא הכי גדול (סייקאלדזשיסט בלע"ז) שאמר שהשידוך הכי מוצלח בעולם הוא אם נשא בחור שלא ראה בתולה מעולם את בתולה אשר לא ראתה בחור מעולם והם נשאו הוא הזוג הכי מוצלח בעולם. ועי' חינוך מצוה ער"ב במצוה דכה"ג שבתולה מעמיו יקח אשה כי ראוי לו למשרת הגדול להדבק באשה שלא קבעה מחשבתה באחר זולתי בו שהוא קדש קדשים ומתוך כך יהי' הזרע שיתן לו השי"ת ממנה טהור ונקי וראוי לעבוד בקדושה והבוגרת כיון שהיא גדולה דעותיה כבר נפסדות ואולי חשבה כבר באחר וקבעה מחשבתה בו ע"ש, הא לך דעת תורתינו הקדושה דבוגרת אולי חשבה כבר באחר וקבעה מחשבתה בו לא ראויה לכהן גדול עוד שמא הפסידה דעותיה, וכל שכן כשתראה הבתולה בחורים הרבה ותראה אותם הרבה פעמים ודאי מחשבתה כבר נפסדת ומעורבת עם כמה מהם יש שלא רצתה אותם ויש שלא רצו אותה והיא תחשוב עליהם וכן הבחורים וזה הוא הגורם היותר גדול אח"כ להמחלוקת שמשוה את בעלה עם אחר וחושבת עליהם. ואני זוכר פעם באת אלי אשה והראה צלום מבחור ובכתה בחור כזה רצה אותי ואני נשאתי לזה הלא יצלח והרבה יש לדבר מזה כי זה הגורם הגדול לשבור השלום בית וחז"ל גינו את דינה בת יעקב שיצאנית היתה וקרה לה מה שקרה לה.
ובהא נראה לפרש מה שאמרו בגמ' יבמות דף ס"ב ע"ב וסנהדרין ע"ו ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה המשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וכתבו התוס' דאבניו נמי קאי ואע"ג דקטן לא תקינו ליה רבנן נשואין מ"מ להכי תקינו ליה נשואין דלא הוי בעילתו בעילת זנות וכ"כ עוד ביבמות דף צ' ע"ב והוסיפו ומצוה נמי איכא להשיא אשה לבנו קטן כדאמר בה' הנשרפין דעליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו'.
ולכאורה למה דוקא במשיא בניו ובנותיו סמוך לפירקן כשהן קטנים עדיין ע"י זה ידע ששלום אהלו ומה המהירות ובפרט דבן שמנה עשרה לחופה כתיב, ולפי דברי החינוך אתי שפיר מאוד דכל זמן שהבנים קטנים עדיין לא נתנו עיניהם באחרים לא הוא ולא היא ואם ינשאו זה לזה יהיו אוהבים זה את זה ויהי' שלום ביניהם וממילא יהיו אבותיהם במנוחה ושלוה אבל אם ימתין האב עד שיגדלו ויתנו עיניהם במה שירצו או באנשים אחרים או בנשים אחרות וכ"ש שיוציאו ויבואו הרבה פעמים הרבה זווגים עד שימצאו מה שלדעתם הוא הנכון אז ממילא לאחר החתונה יחשבו על הראשונים ולא יהיה שלום ביניהם ולא יהיה שלום באהלך נמי.
ג) אותן החושבים שרבוי הראי' לזוגות הצעירים קודם שיתחתנו ירבה להבנה ביניהם ולמעט הגירושין אומר אני דזה טעות גמור מן המציאות ומן התורה. מן המציאות שהרי אנן רואין אצל החפשים או מה שקוראים מאדערנים שהם יוצאים ומתראים זמן רב לפעמים חצי שנה או שנה ואפילו יותר והם כבר מכירים את עצמם כמעט כנשואין ואפ"ה לאחר הנישואין רוב הגיטין מהם הוא כידוע במדינה זו ובמדינות אחרות, ולאידך גיסא במדינות יוראפף וגם כאן אותם השידוכים שלא הכירו את עצמם קודם החתונה רק שביררו להם עפ"י התורה והמבואר בשו"ע א"ע סימן ב' וסימן ד', אותם הצליחו עפ"י רוב ורובא דרובא שכמעט לא היו אצלם גיטין כלל וכלל רק מיעוטא דמיעוטא וגם עכשיו לפי הערך של החפשים אין בין החרדים הללו אפילו ב' אחוזים ח"ו. ויש טעם לזה דבשעה שנתראים בחור ובתולה הלא כל אחד מהם מנסה לדבר דברים מבוררים ושוקל בפלס כל אות ודבור ומראה את עצמה במראות הצביאות זה לעומת זה והם חושבים שככה יהיה כל ימי חייהם ועל זה הם נכנסים ואחר החתונה כל אחד מראה את הגוון האמיתי שלו ומיד הם מתחרטים וכי זאת נעמי והדברים הערבים נעשו מר כמות ומיד מתיאשים, אבל אותם שבוררים אותם ההורים הם מחליטים לדור עם האשה ולנסות אחר החתונה שיהי' הכל עצהיו"ט ולכן מצליחין ובתורה כתיב ביצחק (בראשית כ"ד ס"ז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה כלומר שהאהבה לא באה קודם שלקחה אלא לאחר שלקחה והביאה לביתו והנה היא מתנהגת כשרה אמו, נר של קדושה דולק וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל הכל בקדושה אז ויאהבה ולא קודם שהאהבה הקודמת היא אהבה גשמית ואין לזה שום קיום אלא האהבה שלאחר הנשואין צריך שתבא אהבה וזה פשוט. ומן התורה הרי כבר כתבנו דגורם שיקיצו זה בזה ולא לאהבה.
והדבר ידוע ומפורסם כי הוא היתה דרך (המשכילים בלע"ז) והמתקדמים הנקראים מאדערנזירטע פריי דענקער והפרוצים שהיו נוהגים לצאת בדרך פריצות ויצאו בחורים עם בתולות בקריות חוצה יחדיו ידובקו בלי בושה וכלימה והם היו העזי פנים שבדור צא טמא יקרא להם, לא כן זרע קודש בני א-ל חי כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה ובושה תכסה פניה להסתכל בפני איש וכן בני תורה לא הסתכלו בנשים עד שאפילו ראה אותה לא הכיר בה כדעת ה"ה וזה אפילו בבית הורים וכ"ש ח"ו שלא לצאת בקרית חוצות והרי אפילו באשתו או אחותו או בתו קיי"ל דאל יספר אדם בשוק דת"ר (ברכות מ"ג ע"ב) ששה דברים גנאי לו לת"ח וכו' ואל יספר עם אשה בשוק ואמר רב חסדא ואפילו היא אשתו תניא נמי הכא אפילו היא אשתו ואפילו היא בתו ואפילו היא אחותו לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו וכ"ש בסתם נשים ובתולות והביא הרמב"ם פ"ה מהל' דיעות ה"ז.
ומה"ט רע המעשה שעשו מנהג אותיות (גיהנם) שיוצאים בחור ובתולה בן ישיבה ובת יעקב שהלכה בבית ספר חרדי והם שניהם חרדים למצות ויראים לדבר ה' ורוצים לקיים מצות ה' לישא אשה ועוברים כמה איסורים בזה והרי היא מצוה הבאה בעבירה חוץ מההסתכלות בנשים יש בזה איסור משום דאל יספר עם אשה בשוק ולילך עם בתולה בשוק הגם שכוונתם לטובה אבל אין זה דרך התורה והוא דרך החופשים והמשכילים, וכמה חייבין אנו להתרחק מהם והרבה תלוי זה בהורים ומורים, אתם הורים חוסו על כבוד ה' וכבוד בניכם זרע קודש הרי כמה מסירות נפש עברתם כדי לגדל בן או בת יר"ש וגם כל הכוחות אתם מכניסים שיבנו אח"כ בית נאמן של קדושה ותורה בישראל והאיך לא יראתם לשלחה החוצה עם בחור שאינו ידוע לכם בחוץ בלילה ותחזור הביתה אחר חצות לילה וכיוצא בו, כי מי לא יחוש לעצמו ליתן לבתו בת ישראל הכשרה לצאת באישון לילה בלי שומר כלל עם בחור ואין אפוטרופוס לעריות אפילו לזקנים נאמרה וכ"ש בחור ובתולה והרי אפילו הנושא אשה בחופת נדה אסורים ללכת בלי שומר אם דכבר יש לו כעין פת בסלו שבעוד איזה ימים תהיה מותרת לו כ"ש כה"ג לצאת בחור ובתולה בלי שומר במכונה קאר וכיוצא בו. לבא לפומי לא גליא דברו על לב הנערה ותסבירו לה וכן להבחורים. והשי"ת שמו ישלח זווגו הנכון לכל אחד וקצרתי בדבר.
ומה שנסתפקתם ממה שהביא בעתון בשם חכם אחד שאמר שצריך דוקא להתראות הבחור והבתולה קודם השידוכין לכה"פ ז' או ח' פעמים וכל המרבה הרי זה משובח ח"ו לומר כן על חכם בישראל או בשם חכם מישראל שח"ו התיר איסורי עריות והסתכלות בהם וריבוי שיחה עם אשתו אסרו ק"ו בבתולה נדה ולצאת עמהם בשוק ובכונה יחד ז' או ח' פעמים או יותר ללא דבר ואם לא תתרצה או הוא לא ירצה בה לאחר ח' או ט' פעמים ילך עם אחרת וככה ילך עם עשרים או שלשים נשים ויהי' נבל ברשות התורה ואח"כ כשישא אחת לאחר שיראה שלשים לעולם יהי' דעתו על כמה מאותם שראה מקודם וכן היא תהיה דעתה עליהם וכמ"ש החינוך להדיא הבאתי דבריו לעיל, וכ"ש הוא מהתם ואדרבה אין לך גורם גדול להפרת שלום בית מזה. ובפרט כי פשוט דלא אכשיר דרא ואותם ההולכים לראות ולהתראות גם לאחר השידוכין קודם החתונה עוד מתראים אלו עם אלו א"כ עד החתונה יתראו לא ז' או ח' פעמים אלא עד לחמשים פעמים או יותר לפעמים והכזונה יעשו את אחותינו ישתקע הדבר ולא יאמר כי הוא דרך המשכילים מעולם שרצו בה ומעשה שטן הצליח וח"ו אפי' לחשוד לחכם שיאמר כן, וכל שכן שלא לעשות כן ולכתוב בעתון ולפרסם ברבים וכבוד ה' הסתר דבר שבאם אפילו היה במקרה אחת יוצא מן הכלל שפסק כן.
ועיין אוה"ח הקדוש פרשת קדושים אל תחלל את בתך להזנותה וגו' וז"ל, פי' יצו הא-ל למי שיש לו בת שלא ינהג בה מנהג חולין להראותה לפני כל ולהתנאות לפניהם אלא כבודה בת מלך פנימה והגם שיתכוין בה להנאת זיווגה כי בת יפה ונעימה היא ותנשא להראוי לה עכ"ז יצו הא-ל כי חילול הוא לה. והיוצא מזה הוא להזנותה ולא להשיאה כי יבער בה אש הטבעי ותחלל כבודה ולא זו בלבד אלא שתהיה סיבה להבעיר אש בלב רואה וחומד ותזנה הארץ, ולבסוף ומלאה הארץ זימה. ונמצא עון כל הרשע תלוי בצוארו. וצא ולמד מה שפירשתי בפ' אחרי מות בפסוק כמעשה ארץ מצרים שחוש הראות יגדיל החפץ בדבר ויבטל כח הרצון במניעה ויטהו אל חפץ המעשה רח"ל.
ובפרשת אחרי שם כתב דצריך לדעת כי ב' מדרגות נתן אלקים באדם ראות העין וכח המחשבה, וכל מצות ה' אשר צוה לעם קדשו הם מצות שיכול האדם לעמוד בהם ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם והם מרחק הרגש ראות העין ומרחיק בחי' החושב ואם ב' אלו לא יעשה אין אדם שליט ברוח והחושב בדבר ערוה תגביר החפץ ותשליטנו ברצון ולא יושג הנצחון החפץ אלא דוקא באמצעות הרחקות הדבר מדעתו וממחשבתו לבל ראות הכיעור ולא יחשוב בו אבל אם עיניו יביטו בדבר הנה הוא מסתכן וכמעשה דהמע"ה כשנסתבב הדבר וראה מה שראה נתעורר לבו שהיה חלל ועשה מעשיו ואפילו תחלת המחשבה בדבר זה תגרום תגבורת והולדת טבעיות החפץ ותגבורתו ולזה נתחכם חכם החכמים שהע"ה ואמר בני אם יפתוך חטאים פי' בחי' החטא אל תאבה כי אריכות הרגשת החשוב אפילו לבחי' השולל תפעיל הגברת החפץ ותהפך הרצון אליה וכו' ע"ש. ודבריו הקדושים אין צריכין ביאור ופשוט דהסתכלות בבתולה נדה והרהור המחשבה בה הם תרי סרסורי דעבירה וכמו שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם.
אבל האמת יורה דרכו, כי אין לתלות בוקי וסרוקי בחכם בישראל ואדרבה הרי שוברו בצדו דכפי שהביאו לי באותו עיתון עצמו הופיע מכתב מהחכם הנ"ל שמעולם לא כיון כלל לדברים אלו ושהכותב בעתון ציטט וכתב סתם דברים שלא אמר כלל החכם הנ"ל ולא כיון ח"ו מעולם על בני תורה ת"ח חסידים ואנשי מעשה ונתברר לי מפי אנשים נאמנים שהמכתב הזה נכתב מפי החכם בעצמו להכחיש על מה שכתב הכותב בעתון שצריך לצאת לכה"פ ז' או ח' פעמים וא"כ הרי קיי"ל שמי שהעיד בשם חכם דבר זה התיר לי ושאלו את פי החכם והכחישו הוחזק כפרן ועי' ר"ן כתובות באשה שאמרה התיר לי חכם וזה הלכה פסוקה בכל התורה א"כ כיון דהחכם הכחיש את כל הנכתב בעתון עליו סמכינן ובפרט שהוא כהלכה ומה שכתב בעתון הוא נגד ההלכה וא"כ אפילו לא הי' מכחיש לא היינו סומכין ח"ו להתיר איסורים הסתכלות והיתר יציאות וביאות בעריות כמה פעמים אפילו הי' כיהושע בן נון לא היינו שומעין לו כ"ש שהדבר הוא מוכחש, ולכן הדרינן לכל מה שכתבתי בס"ד הלכה וחס ושלום להקל באיסורי תורה ולשנות מנהג אבותינו בענין יסודי היהדות ובנין משפחה קדושה בישראל.
בקיצור אשרי מי שימצא זווגו בקדושה ובטהרה ע"ד אבותינו הקדושים וכדעת הראב"ד וכמשל דר' יהושע למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה או כרמב"ם עכ"פ וכפי פי' ה"ה בו והכל לש"ש. ומיהו מי שלא זכה ולא ימצא לו זווגו באופן הנ"ל מפני שלא ימצא מי שיתרצה להנשא לו בלי ראות כלל או אפילו בראיית פעם אחת לא תתרצה לו ולא תסמוך על הוריה, אז יבחר הרע במיעוטו וכל למעט בטפלה עדיף וכל ערום יעשה בדעת ונכון להתיעץ עם הראש ישיבה או ילך אצל צדיק ויתפלל עליו ויתיעץ כדת מה לעשות ויעשה ע"פ הוראתם ואל יקל בעיניו לומר כי הוא מנהג העולם כי דבר זה לפעמים נכנס בגדר של אבזרייהו דגילוי עריות שהוא בכלל יהרג ואל יעבור וכמו ששואלים על כל הלכה מפי מורה הוראה כ"ש בהלכה זו שנוגע ממש לאיסורי תורה כמה פעמים איסור הסתכלות והרהורי עבירה שהם איסור דאורייתא בין לפני שידוכין ובין לאחר שידוכין בחתן וכלה קודם החתונה ולפעמים טוב הי' לו שלא ישא אשה כל ימיו שהוא רק באיסור קיום מ"ע של פ"ו מלעבור ח"ו וליכנס באיסורים חמורים שהם בכלל יהרג ואל יעבור. ומיהו אם יעשה ע"פ הוראת חכם וצדיק ע"פ התורה לא יאונה לו כל רעה.
וזה לשון הגאון מוה"ר יונתן אייבשיטץ זצ"ל בעל אורים ותומים בספרו יערות דבש ח"ב דף ס"א מדפי הספר, ובעונ"ה אוי לנו כי חטאנו ומרינו בה' להיות קריבה דג"ע היתר גמור לחבק בתולה ולנשקה והיא לא מטוהרת ונדה וכו', אוי לנו כי הותר לצחק בבתולה ואיך אתאפק ולא אוריד כנחל דמעה אם נשאל שאל מאתי שמבקשים להרגו או ינשק לבתולה נדה אני מורה ובא כחק ומשפט הש"ע להיות נהרג ואל יעבור וימסור נפשו למיתה וכו', ובעוה"ר בחטא הזה ימותו נערים וזקנים מבלא תשובה וכו', והעולם עשים צחוק באיש זה אשר ימאן בהם, סחי ומאוס ישימוהו וקראוהו חסיד שוטה וכו' ואנחנו צועקים מדוע צמנו ולא ראינו עבר קיץ והסתיו ולא נושענו בעונה"ר ואין איש שם על לב אשר בעונ"ה גורמים לשכינה שתסתלק מאתנו, עכל"ק.
עכ"פ צריך לזה הוראה כדת מה לעשות על פי התורה (וא"א בזה לכתוב כל הפרטים רק בדרך כלל). וכשישאל דעת תורה לא ישאל אלא ממי שהוא מורה הוראה ירא שמים באמת שמורה עלה על ראשו ולא מאותם שהולכים אחר רוח הזמן כמובן, ודי בזה למי שרוצה לדעת האמת. גם על ההתראות בין השידוכים להנישואין הרבה יש להזהיר בדבר וכמו שכתבתי לעיל בבירור גדול ולאו כ"ע רב פפא הם, ובמקום אחר כתבתי בקונטרס מיוחד (קדושת ישראל) מענין חתן וכלה.
וידעתי כי רבים יתמהו מה לן בדור הזה ובמדינה זו לספר ולהנהיג מנהגים קדמונים אלטפרצאטישע הלואי שנוכל להמשיך מעמד כפי שהוא ומי ישמע לדברים כאלו לילך אחורנית בזמן שכל העולם מקדים בכל מיני חדשות, החרדים לדבר ה' ידאבו לבם בזכרם ימות עולם ומי יתנני כירחי קדם כשכל בית ישראל בקדושה וטהרה כשמחך יצירך בגן עדן מקדם אבל בדור הזה מה נעשה לו ותפסת מרובה לא תפסת, והפרוצים צחוק יצחקו. אמנם נשארו לנו עוד לפליטה בס"ד מעט מבני עליה בחורים המסולאים בפז שומרי תורה אמיתים שרוצים לדעת דבר ה' בלי פשרות וחדשות וכפתגם מרן הח"ס חדש אסור מן התורה. וגם שלא יאמרו מדשתקו רבנן ש"מ מינח ניחא להו, ולכן ליקטתי דברים אלו, וידעתי ג"כ שיותר ממה שכתיב כאן יש לכתוב מזה מ"מ לאו בעל מלאכה אחת אני. והרוצה לסמוך עלי דברינו יכול לברר ומי שרוצה לדעת יותר הרי כל התורה לפניך זיל גמור. והשי"ת ישפות עלינו רוח טהרה ונזכה לגדל בנינו לתורה וגדולה בקדושה ובטהרה ולביאת משיח צדקינו.
ובזה הנני ידידכם המצפה לרחמי שמים וי"ר שיזכו כל בית ישראל לדור באהבה ואחוה ושלום ורעות ולראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצות על דרך ישראל סבא עדי יבא ינון ולו יקהת עמים ויעביר רוח טומאה מן הארץ דושה"ט בלב ונפש.
מנשה הקטן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה