באייר
תשכ"ז
הכריז כ"ק
אדמו"ר
זי"ע
על מבצע תפלין בקשר עם מלחמת ששת הימים
ובפרט
אחרי הנסים והנצחון.
במשך
שלהי הקיץ קיבל הרבי שאלות קושיות וטענות
שונות נגד המבצע.
בהתוועדות
שבת בראשית תשכ"ח
הרחיב הרבי בביאור פרטי המבצע והשיב
לשאלות וטענות שקיבל.
השיחה
הוגהה ונדפסה אז בקונטרס בפני עצמו חזרה
ונדפסה בלקוטי שיחות ח"ו
ע'
271 ואילך
המתחלת "בהיות
שהגיעו אלי כמה שאלות וטענות בנוגע
לההתעוררות דמבצע תפלין ובהיות אשר טענות
אלו יכולים לפעול ח"ו
חלישות באלו העוסקים בזה לכן אף שאין דרכי
להכנס בויכוחים,
הנני
בזה להשיב על השאלות".
עם
פרסום השיחה הזאת הגיע עותק לידי הרב
הגאון רבי יצחק הוטנר ראש ישיבת רבנו חיים
ברלין ובעל ה"פחד
יצחק".
אחרי
שהרב הוטנר עבר על הקונטרס,
פנה
במכתב אל הרבי,
בו
כותב את הנראה לו שבהכרח להודיע לאנשים
שמניחים אותם תפלין שבתוך הבתים של התפלין
נמצאות פרשיות [מכתב
א דלקמן].
באותה
שעה התקיים כנס שנתי של חברי הנהלת אגודת
ישראל שבהמשכה דיבר אחת הנואמים נגד הרבי
ותנועת ליובאוויטש וקישר זאת עם יצחק
אבינו שאהב את עשו כי ציד בפיו.
הרבי
הגיב לדברים האלו בהתוועדות ש"פ
תולדות תשכ"ח
שיחות קודש ע'
179 ואילך
ושלאחרי'.
כשנודע
הדבר לרב הוטנר כתב שוב אל הרבי בהתנצלות,
והודיע
כי הוא לא השתתף באותו
כנס
והוסיף לבקש שלא יחשוד בו הרבי שמה שהוא
כתב במכתבו הראשון הוא כעין המשך לביקורת
הנ"ל
נגד הרבי ותנועת ליובאוויטש [מכתב
ב'
דלקמן].
ושוב
כתב שאם יש הקפדה על מכתב א הנ"ל
מבקש להודיע לו מהי ההקפדה [מכתב
ג'
דלקמן].
הרבי
השיב לו באריכות על מכתבו הראשון הנ"ל
שאין בזה ובכיו"ב
כל חשש לומר שאלו שאין יודעים אודות
הפרשיות שבתוך הבתים לא יצאו ידי חובת
מצות תפלין [מכתב
ד דלקמן].
את
המענה הזה כתב הרבי בכתי"ק
על גבי גוף מכתבו של הרב הוטנר ואח"כ
נמסר למזכירות להעתיקו במכונת כתיבה ושוב
חזר והגיהו הרבי בכתי"ק.
הרב
הוטנר חזר וכתב בזה בשנית לחזק את דבריו
[מכתב
ה].
והרבי
השיב לו בשנית שאין כל חשש בזה [מכתב
ו].
ואילו
הרב הוטנר חזר שוב וביאר דעתו בזה [מכתב
ז].
במשך
השנים הרבה הרב הוטנר להתכתב עם הרבי
בדברי הלכה חסידות וקבלה וכן הגיע איזה
פעמים ליחידות בו שוחחו בארוכה בעל פה.
חלק
ממכתבי הרבי אליו נדפסו בסדרת אגרות קודש.
כל
המו"מ
[וגם
הנ"ל]
הובא
בס'
מבית
גנזים מעמ'
פ"ח
והלאה עיי"ש
בתוספת הערות וגם צילומי המכתבים המקוריים.
א
ב"ה
אור ליום ב'
פ'
וישב
תשכ"ח
הוד
כבוד אדמו"ר
מליובאוויטש שליט"א
בקשר
עם פרסום המאמר על אודות זיכוי הרבים
במצות תפלין,
הנני
מוצא לנכון להציע בזה את הדיון דלהלן.
הנה
היא לפנינו דעת רבותינו הראשונים הפוסקים
כי אפילו אם נימא מצות אין צריכות כונה,
והנוטל
אתרוג מבלי כונה יצא,
מ"מ
אם נטל אתרוג וכסבור שהוא תפוח שלא יצא
משום דבכה"ג
אין כאן חסרון כונה אלא שיש כאן תורת
מתעסק.
ולא
עוד אלא שהציור להך דינא בדבריו של הרא"ה
הוא באוכל מצה מבלי כונה דיצא,
מ"מ
אם לא ידע שהלילה הזה הוא ליל ט"ו
בניסן הוה מתעסק ופשוט דהוא הדין אם מניח
תפלין וכסבור שהניח על ראשו חפץ אחר אינו
יוצא במצות תפלין כל עיקר ומכיון שמצות
תפלין היא בתים ופרשיות,
הרי
המניח תפלין כשרים וכסבור שהבתים הם ריקים
ואין בהם פרשיות הוה מתעסק גמור אצל תפלין
דהרי הפרשיות מונחות על ראשו דרך מתעסק,
וזה
ברור לדינא.
והנה
ידוע לי מן הנסיון שריבוי גדול מאלה
התינוקות שנשבו שהניחו תפלין ע"י
השתדלותם של המתנדבים לא היה להם שום מושג
שאיזה דבר מונח בפנים הבתים הללו,
ממילא
לפי הנראה היה רצוי מאוד להורות למתנדבים
שיודיעו לכל אחד הנענה לבקשתם שבפנים
הבתים הללו מונחות פרשיות של תורה,
וכמדומני
שדי בזה.
מובן
מאליו שמה שהמשתדל אומר להמניח שתפלין
הללו כשרים הם אין זה מועיל כלל בענין
דקיימינן ליה.
בצפיה
לזיכוי הרבים
יצחק
הוטנר
ב"ה
יום א'
ויחי
תשכ"ח
הוד
כבוד אדמו"ר
מליובאוויטש שליט"א
שלשם
ביום עש"ק
שמעתי מפיו של הרב ר'
זלמן
גורארי על אודות הדברים והדבורים שנתהוו
מה קאנווענשאן [וועידה]
ותוצאותיה
בשמעי את כל זה נתעורר חשש בלבי פן ואולי
תעלה חלילה מחשבה כי מכתבי האחרון משתייך
באיזה אופן להנ"ל,
באתי
בזה אפוא להודיע כי אין דרכי להשתתף
בקאנווענשאן ומעולם לא הייתי בשום
קאנווענשאן ואף זו האחרונה בכלל.
וכל
הספור הנ"ל
היה בהעלם דבר ממני מכתבי משתייך אך ורק
להמאמר שנדפס בענין זה.
מכתבי
הוא פרטי ואישי בהחלט ואם אמנם נכון הדבר
כי למרות רצוני ומחשבתי נהפך המכתב לגורם
של צער,
הנני
בזה מבקש סליחה מעומקא דליבאי ואני מצטער
מאד על שיצא מכשל מתחת ידי ואני מתחרט על
כתיבת המכתב אע"פ
שתוכן המכתב הוא דברי תורה ממש המופקעים
מכל חשבונות וחישובים וממילא לא ניתנו
לחרטה.
בצפי'
להתברך,
יצחק
בן חנה
ב"ה
ט"ז
טבת תשכ"ח
הוד
כבוד אדמו"ר
מליובאוויטש שליט"א
בקשתי
שטוחה בזה לעשות עמי חסד ולהודיעני את
נקודת ההקפדה
יצחק
הוטנר
ב"ה
ועש"ק
י"ח
טבת ה'
תשכ"ח
ברוקלין
נ"י
הרה"ג
הוו"ח
אי"א
נו"נ
עוסק בצ"צ
כו'
מו"ה
יצחק שי'
שלום
וברכה
כיון
שזה עתה שמעתי מהרה"ח
כו'
הרחמ"א
שי'
חדקוב
שנ"ל
שלא נתקבל בטוב עכ"פ
ביאורי שמפני הטרדות כו'
נתעכב
מכתבי ותו לא,
הרי
השתדלתי לסלק הנ"ל
כפי האפשרי ולכתוב את הנ"ל.
במש"כ
כת"ר
במכתבו הא ותוכנו המזכה לאחרים שיניחו
תפלין,
ובהם
כאלה שהם בגדר תינוקות שנשבו כו'
ואין
להם ידיעה מהי מצות תפלין,
הרי
אם לא יבארם שבהבתים מונחים פרשיות של
תורה ה"ז
בדוגמת הנוטל אתרוג וכסבור שהוא תפוח שלא
יצא,
משום
דבכה"ג
אין כאן חסרון כונה אלא שיש כאן
תורת
מתעסק,
כיון
שכמה מהנ"ל
אין להם שום מושג שאיזה דבר מונח בפנים
הבתים הללו ומצות תפלין היא בתים ופרשיות
וזה ברור לדינא.
והנה
לפענ"ד
אאפ"ל
כן,
א]
עפ"ז
אין לדבר סוף דמצות תפלין היא לא בתים
איזו שהם
ופרשיות
איזו שהם,
כ"א
בתים מעור בהמה טהורה וכו'
וכו'
וד'
פרשיות
מסוימות וכתובות באופן מסוים ולשיטת כת"ר
וחששותיו ה"ז
עוד גרוע יותר.
הרואה
בתים והרצועות השוואתם תביאו
לדעה
שהבתים אינם מעור והשומע [והוא
תינוק שנשבה]
פרשיות
סתם,
יאמר
שזהו עשרת
הדברות,
בראשית
וכו'
ע"ד
ברה"ע
וכיו"ב
[פרשיות
המפורסמות "העקריות"].
וכו"כ
יאמר שהחלוק במספר הבתים דתש"י
ותש"ר
הוא מפני החילוק במספר הפרשיות ואין בתש"י
כ"א
פרשה אחת,
ועוד
כהנה וק"ל.
ב]
תפלה
ה"ה
עבודה שבלב ובלי כוונת הלב אינה תפלה אבל
די כוונה כללית שכאילו
עומד
לפני השכינה [רמב"ם
הל'
תפלה
פ"ד
הט"ו]
ובזה
גופא מובן ציורם של כו"כ
[כולל
בל'
הראב"ד
הל'
תשובה
ג'
ז'
"גדולים
וטובים ממנו”]
בענין
השכינה שהוא היפך הענין.
ג]
בקדשים
המחשבה עיקר [אלא
שבנוגע לעבודה הולכת אחר העובד,
זבחים
מז א]
ולכאורה
עפ"ז
[ולשיטתי']
ל"צ
יותר נוגע מחשבת [ידיעת]
הבעלים
מבשאר מצות,
וצע"ג
האם רוב הבעלים יודעים שבתוך הבהמה שמקדשה
מונח חלב גו'
על
הכליות וכו'
[עיקר
הקרבן]
שהרי
אין הענין שידע ע"ד
המלה חלב כו'
כי
אם על דבר החלב עצמו [ובלישני'
דמר,
הרי
הקדשת החלב ה"ה
"דרך
מתעסק”].
ד]
לא
אשתמיט בכ"מ
כולל האחרונים שדרכם לפרש לפרט פרטי כו"כ
מצות שבלאה"כ
הוי כנוטל אתרוג וכו'
ועוד
יש להאריך ובודאי לדכוותי'
אין
בזה צורך.
ה]
בכ"מ
ולשון שראיתי מבארים תפלין "פילאקטערי"
היינו
תיבה שרובם ככולם אין יודעים תוכנה וסומכים
על המבאר וידיעתו.
במקומות
שמוסיפים ביאור משתמשים בתיבת "באקסעס"
היינו
כלי דלקיבול עבידה ולא בתיבת "בלאקס”.
ולכן
נ"ל
שבנדו"ד
ידיעה כללית בנוגע לתפלין וכיו ב מספיקה
וכל המוסיף בפרטים ה"ז
משובח אבל אינו מעכב מדלא הוזכר בכ"מ
שמוכרחת ידיעת כל הפרטים הנ"ל
בס"א
ועד"ז.
והנה
לכאורה מהיות טוב כו'
ובודאי
שטוב הוא שידע המניח תפלין ע"ד
הפרשיות ותוכנן וכו'
ולמה
לא יצוו את המזכים להודיעם עדכ"ז
אלא שנוסף על הנ"ל
שאין לדבר סוף,
ברוב
דברים לא יחדל וכו'
[מעין
זבחים ב,ב]
שהמזכה
יבאר ויודיע בלשונו הוא ומתוך שקו"ט
עם המניח וכו'
ועלול
וקרוב שיצא שכרו בהפסדו טעות בביאור וכו'
ועוד
והוא העיקר,
יתר
בדברי
המזכה
עלול להביא לנטול היינו לסירוב מצד הזקוק
לזיכוי לקיים המצוה שהרי מטבע אדם
המבוגר
[ולדעתו
מבוגר גם בהבנה וכו']
להצדיק
הנהגתו,
ובפרט
כשיש רואים,
ובמעמד
דפרהסיא
וכו'
ובודאי
דעדיף שיתוספו כו"כ
קיומי מ"ע
דתפלין מהוספה בידיעת המניחים.
מה
שהי'
קשה
לי בתחלה [ולפלא
שמכל אלו ששקו"ט
עמי בנדו"ד
איש לא הזכיר ע"ז]
דלכאורה
שאני מצות תפלין וציצית וסוכה,
[ראה
ב"ח
או"ח
ר"ס
תרכ"ה]
דהכוונה
שנזכר
נסים וכו'
היא
חלק מקיום המצוה עצמה אבל עכצ"ל
שאין זה אלא בכדי שיהא [כל'
הב"ח]
קיום
המצוה כתיקונה,
ובזה
מובן הא דכו"כ
ממניחי תפלין אין מכוונים בכל פעם "זכירת
הנסים כו'
כרצונו"
משא"כ
להפרמ"ג
סכ"ה
א"א
סק"ו
צ"ל
דיוצאין רק בדיעבד.
בכבוד
ובברכה
נ.ב.
בעיקר
מצות תפלין צ"ע
אם זהו הבתים והפרשיות גם יחד כמש"כ
במכתבו או רק הפרשיות
כפשטות
ל'
השו"ע
סכ"ה
ס"ה
[ובשו"ע
אדה"ז
הוסיף (שצריך
לכוון)
גם
(ל)מצות
הכתיבה]
וכ"מ
מל'
הרמב"ם
ריש הל'
תפלין
[וזה
מוסיף עוד תוקף בהערת כת"ר]
או
רק הבתים שהם הטוטפות והתכשיט והפאר דאמר
קרא בפי'.
לפלא
שאין במכתב מר כל מ"מ.
ה
ב"ה
יום ה'
וארא
תשכ"ח
הוד
כבוד אדמו"ר
מליובאוויטש שליט"א
פתח
דברי יאיר בהכרת טובה והבעת תודה על המכתב
ועל דבריו.
והנני
רואה חובה לעצמי
להבהיר
נקודה אחת.
יודע
אני היטב,
כי
מצויה היא מערכה של סבות אשר בידה לגרום
איחור מענה על מכתבי הראשון ומעולם לא
היה עולה על דעתי כי ישנו איזו נימוק מיוחד
לאיחור זה מלבד הטרדות והטרחות וצרכי
השעה של מצוה עוברת ורק בנוגע לאיחור
התשובה על מכתבי השני הוא שעלה בדעתי החשש
הנזכר במכתבי השלישי מפני שתוכן מכתבי
השני היה בקשת
סליחה
וכל בקשת סליחה כוללת בתוכה את הבקשה
המצטרפת השמיעני סלחתי,
ומניעת
ההשמעה של התיבה האחת הזו בודאי שהיא
יוצרת חשש שיד הקפדה באמצע השוללת את גוף
הסליחה,
ולכל
הפחות את השמעת הסליחה.
רחוק
אני מאד מלאמר קבלו דעתי והנני מוסר מודעה
בזה שאין כוונתי כלל להטריח ולהטריד
בכתיבת מענה על מכתבי הנוכחי ובשום אופן
אינני רוצה להכביד חלילה אף בכלשהוא,
ואני
מוכן לא להיות נענה על דברי הפעם אלא שמכל
מקום אין ברצוני לעבור על אם לא יגיד ורק
מתוך כך הנני בא בזה בדיון על דברי הוד
כבודו שליט"א.
וזה
לשון הוד כבודו שליט"א
על פי זה אין לדבר סוף כי מצות תפלין היא
לא בתים איזה שהם ופרשיות איזה שהם כי אם
בתים מעור בהמה טהורה וכו'
וכו'
עד
כאן דברי הוד כבודו שליט"א.
הנה
לפי הטענה הזו של אין לדבר סוף,
נפל
פיתא בבירא ואזיל ליה דין השו"ע
שנפסק בסתמא או"ח
סי'
תע"ה
שאם לא ידע שהוא אוכל מצה וכסבור שאוכל
מאכל אחר לא יצא והרי גם כאן
אין
לדבר סוף דמצות מצה איננה מצה איזה שהיא
אלא שצריך להיות מצה שמורה וראויה לשבעה
ומשל תבואה מתוקנה וכו'
וכו'
וע"כ
שיש לדבר סוף,
והסוף
הוא דאם הידיעה על עצם המציאות של החפצא
דמצוה נעדרת ממנו הרי זה מתעסק ולא יצא
והפרשיות דתפלין הם גוף החפצא דמצות תפלין
לא פחות מאשר הכזית מצה הוא גוף החפצא
דמצות מצה.
תמיהני
שהוד כבודו שליט"א
קורא להטענה שלי בשם חששא,
הנה
ההבדל בין עיקר הדין לחששא ידוע היטב
ואינני חשוד כלל לגבב חששות בנידון דידן.
כל
מה שאמרתי הוא מעיקר הדין ממש.
ולפי
דעתי אם חסירה הידיעה במציאותן של הפרשיות
הרי זו ברכה לבטלה בכל אופן או שאני צודק
בדעתי
או שאינני צודק אבל לא על חששא תסוב אמרתי.
כמדומני
שאם היה למשל הדין שהפרשיות צריכות להיות
מונחות על יד הבתים ולא בתוכם כי אז היה
הדבר גלוי שזה דומה למי שמחזיק בידו לולב
ואתרוג ורק מציאותו של הלולב בידו ידועה
היא לו ואין לו שום ידיעה שגם האתרוג הוא
בידו,
שבזה
לית דין ולית דין דאין כאן קיום המצוה
כלל.
וכמו
כן
היה
גלוי הדין שאם הפרשיות היו צריכות להיות
על יד הבתים והוא לא יודע על שהפרשיות
מונחות לו על ראשו הלא היה פשוט שאין כאן
קיום המצוה כלל ואם כן אינני מבין למה
ישתנה הדין על ידי כך שמצות הפרשיות היא
להיותן בתוך הבתים אתמהה.
אינני
מבין דברי הוד כבודו שליט"א
שכתב בזה הלשון "בנידון
דידן ידיעה כללית בנוגע לתפלין מספיקה
וכל המוסיף בפרטים הרי זה משובח",
והלא
על מדוכה זו אנו יושבים,
שהרי
לפי דעתי אם אין כאן ידיעה על
מציאותן
של הפרשיות אין כאן ידיעה כללית בנוגע
לתפלין אלא שאדרבא יש כאן העלמה כללית
בנוגע לתפלין,
דאין
שום הבדל בין היודע על מציאות הבתים ואינו
יודע על מציאות הפרשיות לבין היודע על
מציאות הפרשיות ואינו יודע על מציאות
הבתים הגם זו תקרא ידיעה כללית.
מרגיש
אני חובת התנצלות על שחזרתי כמה פעמים על
התיבה דעתי בלשון יחיד והסיבה לזה היא
שמטעם חשש החלשת הענין הנני מחזיק את דעתי
זו בסוד וכמה פעמים היתה לי הזדמנות בכתב
ובעל פה להציע את דעתי לגדולי הוראה
שבדורנו ומנעתי את עצמי מזה מפני הנימוק
הנ"ל
ומפני כך מוכרח אני להשתמש בלשון יחיד,
אף
על פי שאין זה לפי טעמי.
נהנתי
מאד מן הרמז לסוגיא דזבחים בנוגע לרבוי
דברים של המשתדלים בשעת השתדלות,
ואכן
יש בזה הלכתא רבתא בהנהגת זכוי הרבים.
בתודה
פנימית ובצפי'
עמוקה
להתברך
יצחק
בן חנה
ו
ב"ה
ח'
שבט
ה'
תשכ"ח
ברוקלין
הרה"ג
הוו"ח
אי"א
נו"נ
עוסק בצ"צ
כו'
מו"ה
יצחק שי'
שלום
וברכה
במענה
למכתבו מיום ה'
ותוכנו
[ע"ס
המכתב]
ובהקדמה
דראיותי [והעיקריות]
לא
הגיב עליהן [דלא
אשתמיט בכ"מ
מתפלה וקרבן וכו'].
א]
המניח
תפלין ואינו יודע שבתוכם נמצאים פרשיות
ה"ז
בדוגמת הדין דשו"ע
סתע"ה
באוכל מצה "שאם
לא ידע שהוא אוכל מצה וכסבור שאוכל מאכל
אחר לא יצא”.
ולפענ"ד
אאפ"ל
כן מטעמי וראיותי שבמכתבי הקודם.
ולהקושיא
ממצה ז"ל
השו"ע
שם "אם
סבור שאין זו מצה לא יצא"
וביתר
ביאור בשו"ע
רבנו הזקן שם סכ"ט
"אכלה
כסבור שזהו בשר לא יצא"
זאת
אומרת,
שיש
כאן ידיעה מוטעת וזהו המבטל ולא חסרון
בידיעה ובדוגמת החילוק דחסרון כוונה או
מציאות כוונה שלא לצאת.
ב]
הקושיא
דאין לדבר סוף קשה גם באוכל מצה גם לשיטתי'
דכת"ר
אינו דומה:
המצה
רואה אותה ואוחזה ואוכלה ונהנה וכו'
ואינו
זקוק בזה להודעה משא"כ
בנוגע לפרשיות שכל
מציאותם
יודע לו רק ע"י
הודעת אחרים [המזכים]
ובמילא
-
רק
זה שיודיעוהו.
ג]
הפרשיות
דתפלין הם גוף החפצא דמצות תפלין לא פחות
מאשר הכזית מצה הוא גוף החפצא דמצות תפלין
לא פחות מאשר הכזית מצה הוא גוף החפצא
דמצות מצה לשיטתי'
דמר
צ"ל
הודעה שמונחים שם פ'
קדש
והי'
כי
יביאך שמע והיה אם שמוע וכו'
שהן
החפצא ואין לדבר סוף שהרי פשוט שאין התיבה
קדש או שם הפ'
"פ'
קדש"
החפצא
כ"א
הפרשה מתחלתה ועד סופה וצע"ג.
כמה
מעמא דבר ואפילו אלו שלא דבר יודעים אפילו
התוכן דפ'
קדש
והכ"י
ובפרט עניני בכור אדם ובהמה וחמור שגם
בכוונות תפלין שבשו"ע
אינם.
ד]
מש"כ
הל'
חשש
נתכוונתי להסברא דכת"ר
דהמניח תפלין פשיטא לי'
שהבית
גולם אחד בלאק בלע"ז
ואין בתוכו כלום ולא בית שחפצים בתוכו
"באקס".
ה]
ידיעה
כללית בנוגע לתפלין שבמכתבי,
כוונתי
כפשוטה שזהו חפץ מיוחד ולא מתעסק וחפץ
בעלמא ואפילו בזה מקום לדון עיין תוד"ה
מנין זבחים מז א אלא שאינו נוגע לנדו"ד
שכ"ע
רואים שזהו חפץ מיוחד וכשאוחזו ומניחו
על ידו ועל ראשו מקיים בזה מצוה ותו לא אף
שחסר כל ידיעה בנוגע לפרטי החפץ.
ומה
שמכריחני לומר כן הוא כמ"ש
כבר במכתבי הקודם,
א]
דלא
אשתמיט בכ"מ
כו'
ב]
מה
שבתפלה יוצא כשמתפלל לדעת זה התינוק
ובקרבן אף שאינו יודע שבתוכו חלב ודם
ובאתרוג אינו יודע שהוא דר באילנו כו'
או
שהוא הדר ובמצה שנעשה מחמשת המינין וכו'
ובלבד
שלא יהי'
סבור,
היינו
מציאות ידיעה ברורה אצלו במצה שהוא בשר
וכו'.
בכבוד
ובברכה
להעיר
מפס"ד
מחודשים דרבנו הזקן בנדו"ד
א]
בלכתחילה
מוסיף על כוונות תפלין שבשו"ע
המחבר גם הכוונה שציוונו הקב"ה
לכתוב ד'
פרשיות
כו'
ולהניחן
ומזה גם משמע דס"ל
דכאו"א
שנצטווה להניח תפלין נצטווה ג"כ
לכתוב ד"פ
תפלין.
ב]
בדיעבד
מיקל באכילת מצה דדוקא באם "הי'
סבור
לאכול בשר [ל'
הרא"ה
לעיין ר"ן
פ'
ראוהו
ב"ד]
ונזדמנה
לו מצה ואכלה כסבור שזהו בשר לא יצא"
- סתע"ה
ס"ט.
לעיין
פסחים ס'
א'.
ז
ב"ה
י"ג
שבט תשכ"ח
הוד
כבוד אדמו"ר
מליובאוויטש שליט"א
אפריון
נמטייה על הואילו להופיע בדברות שניות
והפעם אני קורא על עצמי "כל
העושה על דעת הראשונה הוא עושה”,
והרי
מכתבי זה נכתב אדעתא של ה"מסירת
מודעה"
שנתפרשה
במכתבי הקודם,
והנני
על סדר דבריו של הוד כבודו שליט"א.
א]
זה
לשון הוד כבודו שליט"א
וביתר ביאור בשלחן ערוך רבנו הזקן "אכלה
כסבור שהוא בשר לא יצא,
זאת
אומרת שיש כאן ידיעה מוטעת וזהו המבטל
ולא חסרון בידיעה עד כאן לשון הוד כבודו
שליט"א.
הנה
לדידי פשיטא לי שזה הלשון שנקטו בשלחן
ערוך דכסבור שאכל בשר הוא אך ורק מצד המילי
דעלמא שקשה לצייר אדם שאוכל ואינו יודע
שאוכל.
בגמרא
נמצא ציור כזה לענין מתעסק בשבת ע"ג
דאוכל וכסבור שבלע רוק ואף זה לא נאמר אלא
לענין אכילת חלב שיש חלב מהותך כפירוש
רש"י
אבל בדבר גוש בודאי שציור אדם שאינו יודע
שהוא אוכל הוא קשה מאד.
אבל
לדינא אין שום נדנוד ספק דאוכל מצה ואין
לו שום ידיעה על אודות אכילתו בודאי שלא
יצא,
והוא
עוד גרוע ממי שיודע שהוא אוכל אלא שסוג
המאכל נתחלף לו וחסרון הידיעה הוא הוא
המבטל ולא הידיעה במוטעת.
ומלתא
דא פשיטא לי טובא ולפי שעה עולים הם בזכרוני
דברי רבותינו מגדולי הפוסקים שהיה פשיטא
להו שאם אחד מוצא בביתו חמץ בפסח אינו
נקרא שהוא עובר עבירה בשוגג אלא שהוא
מתעסק מפני שחסרה לו כל עיקר הידיעה על
אודות מציאות החמץ כמבואר כל זה בהדיא
בתשובת רע"א
סימן ח'
שגם
הוא וגם החות דעת תפסו זה כמושכל ראשון
אלא שבמהלך הענין שהם דנין עליו נחלקו זה
על זה אבל שחסרון הידיעה על מציאות החמץ
עושה אותו למתעסק הוא יסוד מוסד.
וכן
הוא גם בתוס'
שבת
י'
א'
שאם
החייט אינו יודע שהמחט הוא בבגדו אין זה
שוגג אלא מתעסק והלא דין המתעסק באיסורים
ובמצוות דין אחד הוא,
שכל
שאם היה זדונו כרת היה פטור מחטאת משום
שאין כאן שוגג אלא מתעסק אם אירע דבר כזה
במצוות לא יצא ידי חובתו,
ושוב
בנוגע לדידן הרי הוא פשוט שאם היה ציור
שחייב כרת על הנחת תפלין והוא מניח בתים
מבלי ידיעה על הפרשיות בודאי שלא היה חייב
חטאת דאין זה שוגג אלא מתעסק.
וממילא
בכה"ג
במצוה אין כאן מעשה מצוה כל עיקר ולא יצא
כמו שנפסק בש"ע.
ב]
בנוגע
לאות ב'
וג'
במכתבו
של הוד כבודו שליט"א,
הנה
במכתבי הראשון שבו באו דברי בצמצום גדול
כתבתי שצריך להודיעו שבפנים הבתים מונחים
פרשיות של תורה ועל זה סיימתי ודי בכך.
וכל
הרואה ישפט מישרים כי הסיום הזה של "ודי
בכך"
בא
להוציא מידי כל הטענות הללו של הודעת תוכן
הפרשיות וגו'
והנני
בזה לפרש שיחתי.
כל
עיקרה של טענתי הוא מדינא דמתעסק וענינו
של מתעסק בא לאמר שאם לפי ציור המציאות
אשר בדעתו אין כאן מעשה מצוה ממילא גם
עכשו הגם שהמציאות העובדתית היא כשרה
למצוה לא יצא ידי חובתו מפני שזה הוא מה
שסיימתי דברי "ודי
בכך",
כלומר
כל שאנו מכניסים בדעתו ציור מציאות כזו
שיש בה מקום להסתפק גם על הד'
פרשיות
נפיק מתורת מתעסק ורק את זה אנו מבקשים.
ומכיון
שהתחלתי לפרש שיחתי הנני ממשיך בזה ואומר
במכתבי הראשון הזכרתי את שיטתו של הרא"ה
הנפסק בשו"ע
בסתמא שאם לא ידע שהיום הוא ט"ו
בניסן לא יצא ידי חובתו משום דאין זה חסרון
כונה אלא שהוא מתעסק.
כך
היה נראה לכאורה מדהביא בשו"ע
הני תרי דיני דאינו יודע שהוא ליל ט"ו
וכסבור שאכל בשר בהדי הדדי.
אלא
שדבר זה הוא מוקשה מאד דהרי הלכה רווחת
היא דשגגת שבת מחייבת בחטאת ואם כן בודאי
לאו מתעסק הוא,
ומה
חילוק יש בין חושב שהיום אינו יום השביעי
ובין החושב שהיום אינו ט"ו
בניסן ואפילו אם
יעלה
בידינו להמציא איזה חילוק דק בין שבת
ויו"ט
מכל מקום לא יועיל,
דהרי
גם בשגגת יום
כפור
חייב בחטאת,
ומלתא
דא צריכא עיונא.
ונראה
מוכרח משיטת הרא"ה
דלענין ידיעת ידי
חובת
מצוה לא סגי בציור של שגגת עבירה אלא דאינו
יוצא ידי מצוה רק באופן שאם היתה
זו
עבירה היה זה ציור של מזיד ולכן באוכל מצה
ואינו יודע שהוא ליל ט"ו
הרי גם בכה"ג
לענין
עבירה
לא היה כאן מזיד ממילא לא יצא ידי חובת
מצוה ואם כן הוא הדבר הלא אין זה צריך
כלל
לפנים דבנידון דידן לא יצא ידי חובתו.
ג]
ועל
אודות זה שמתפלל על דעת התינוק,
הנה
בודאי כל מתפלל שלא נמצא בנפשו הציור
שהוא
עומד לפני השם,
בודאי
שאין תפלתו כלום,
מפני
שגם בתפלה יש דין מתעסק וכל
מתעסק
מבטל את המעשה ואין כאן מעשה תפלה כל עיקר.
ואין
זה חסרון כונה שזה הוא
ענין
אחר לגמרי והמתפלל על דעת התינוק היינו
בנוגע לכוונות ויחודים והשגות ומדרגות
הדביקות
ומדרגות התפשטות הגשמיות וכדומה אבל לא
בנוגע לגוף מעשה התפלה שבלי
הציור
של עמידה לפני השם הרי זה כמדבר אל הכותל.
ד]
ועל
אודות המקדיש שור ואינו יודע שנמצא בתוכו
חלב,
הנה
כל המקדיש שור מקדיש כל
מה
שבתוכו וממילא אין הוא צריך לדעת מה נמצא
בתוכו,
כיון
שדעתו על כל מילי.
ואמנם
אם
ימצא לנו איש שחושב שאין בו בשור רק עורו
ובתוך העור הוא רק חלל ריק בודאי שההקדש
יהיה הקדש,
ואין
בהקדשו כלום,
ורק
זה הציור הוא הדוגמה לנידון דידן.
ה]
כותב
הוד כבודו שליט"א
"מה
שכתבתי בלשון חשש נתכוונתי להסברא דכת"ר
דהמניח
תפלין
פשיטא ליה שאין בתוכו כלום”.
במטותא
מיניה דמר אין זו סברא דידי,
וכתבתי
זה מפורש
תיכף
במכתבי הראשון ואני יודע ועד מפי הנסיון
שדברתי עם הרבה תינוקות שנשבו ונוכחתי
לדעת
שלא עלה על דעתם מעולם שישנם דברים גנוזים
בתוך הבתים.
ואם
להוד כבודו
שליט"א
יש בזה סטטיסטיקא אחרת בודאי שכל השקלא
וטריא שלנו אינה אלא לחידודא,
ואני
חוזר על דברי שאין אני חשוד כלל לעשות
בכאן מעשה חידודים.
ביקרא
דאורייתא
יצחק
הוטנר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה