הערות על השפ"א ממו"ר כ"ק אדמו"ר שליט"א

א. במתני' ריש שבת: "פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציא שניהם פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין”. וכתב עלה השפת אמת [שבת ב'] "שם במשנה שניהם פטורין, לכאורה נראה דמ"מ אסור מן התורה כמו כל חצי שיעור וכו' מיהו נראה דהכא לא מיקרי חצי שיעור אלא חצי מלאכה ולא נאסר זה כלל משא"כ לחצי כזית חלב דאיסור הוא וחסר השיעור וכו"' עיי"ש. ולדבריו העוקר בשבת או מניח אינו אסור מה"ת דלא הוי חצי שיעור האסור מה"ת אלא חצי מלאכה. והנה בשפ"א זבחים לב בד"ה בגמ' איתיבי', כתב לחדש דאפילו אם נימא דביאה במקצת למקדש אינו חייב כרת, מ"מ הוא אסור משום חצי שיעור אסור מה"ת ובאיסור זה לא נחלקו כלל אלא בחיוב כרת דביאת מקצת עיי"ש וצ"ע מה בין עוקר בשבת דאינו אסור משום דאין זה חצי שיעור אלא חצי מלאכה לביאה במקצת בטומאה למקדש דחשיב חצי שיעור.

ב. שבת ק"ד: "תנא, כתב אות אחת והשלימה לספר, ארג חוט אחד והשלימה לבגד חייב. מאן תנא? אמר רבא בר רב הונא, רבי אליעזר היא דאמר אחת על האריג חייב, רב אשי אמר אפילו תימא רבנן להשלים שאני". ובשפת אמת כתב "שם בגמ' להשלים שאני, לכאורה נראה דחייב משום מכה בפטיש ולפ"ז אות אחד לאו דוקא וה"ה חצי אות. אכן במאירי כ' משום דחשוב כתיבה וכן משמע ברמב"ם פי"א מה"ש ה"ט ע"ש ולפ"ז אפשר דוקא אות שלם". וצע"ג מתוספתא דשבת פי"א הי"ג "כתב שני נקודין ובא אחר וגמרן ועשאן שתי אותות האחרון חייב" עיי"ש בפירוש מנחת ביכורים שפירש דהגומר חצי אות חייב וצ"ע.

ג. שבת קל"ג: "אמר מר, בשר אף על פי שיש שם בהרת ימול דברי רבי יאשיה. הא למה לי קרא, דבר שאין מתכוין הוא ודבר שאין מתכוין מותר. אמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור". ובשפת אמת הקשה "שם בגמרא אמר אביי לא נצרכא אלא לר"י דאמר דשא"מ אסור, ויש לדקדק ללישנא בתרא בפסחים כ"ה ב' דס"ל לאביי דר"י נמי אינו אוסר דבר שאין מתכוין אלא בדאפשר אבל בלא אפשר מודה דמותר וכאן הרי לא אפשר א"כ גם לר"י א"צ קרא וי"ל דכיון דמצד עצמו אפשר שלא לקוץ אלא מצד המצוה לא אפשר אינו בכלל לא אפשר דהתם וצ"ע". היינו שעניין שמצד עצמו הוא אפשרי ורק משום מצווה או איסור אינו רשאי לעשותו לא חשיב לא אפשר משום שבמציאות אפשר לעשותו.

וקשה לדבריו ממה שכתב הריטב"א בסוכה ל"ה ז"ל "איכא נוסחי דגרסי של אשרה ושל עיר הנדחת מאי טעמא משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, ולא נהירא שאין זה מצוה הבאה בעבירה שזה לא עבר עבירה באתרוג זה וגבי לולב לא פירש התלמוד אלא משום דכתותי מכתת שיעורא. ותירץ הראב"ד ז"ל שלשון זה בכאן מתחלף פירושו משאר מקומות ופירושו מצוה שיש בה חשש שתביא לעבירה שיבא להריח בו שלא בכונה ונמצא נהנה מע"ז ולפיכך אפילו בשל אשרה דעכו"ם פסול כל שבעה וכו' אבל באתרוג לא זהיר כיון דבעלמא מותר להריח בו ולא בדיל מינה אפשר דמתהני מריחא". והקשה הריטב"א, "ולא נהירא דהא ודאי להריח בכונה לא חיישינן דבאיסורא מזהר זהיר ואי משום שעולה ריחו באפיו שלא בכונה להא לא חיישינן וטעמא משום דכל שלא בכונה שאינו מתכוין ליהנות שרי בין אפשר בין לא אפשר כדאסיקנא במסכת פסחים כ"ו ב' גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו וכל שכן הכא דהוי לא אפשר דמודו כולי עלמא דלא אפשר ולא קא מכוין שרי והכא נמי א"א לו שלא יטול לולב וכיון שכן אפילו אפשר לו לטרוח ולחזר אחר אתרוג אחר לא אפשר חשיב". ומוכח מדבריו דנטילת לולב בסוכות אף שמצד המציאות יכול שפיר לא ליטול הלולב, מ"מ מכיוון דמחויב ליטול משום המצווה, חשוב מעתה לא אפשר שאין לו אפשרות.

ד. שבת קלה. "ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת". ובשפת אמת שם "בגמ' ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת, לכאורה קשה כיון דספק ערלה כבושה היא נמהלי' ממ"נ אי בר מילה הוא שפיר מהיל ואי לאו מקלקל הוא, וליכא איסורא דאורייתא, וגם מדרבנן יש להתיר מספק דלגבי שבת הוי ספיקא דררבנן ולגבי מילה הוי ספיקא דאורייתא ונ"ל דכיון דמדרבנן חייבין למולו א"כ הו"ל תיקון עכ"פ ושוב איכא ג"כ איסור דאורייתא וצ"ע.” הרי חידוש עצום מדברי השפ"א דכל פעולה שמחויב אדם לעשותה מדין דרבנן אף שבמציאות הרי זה פעולת קלקול, מ"מ מכיוון שחייב לעשותה מדרבנן חשיב תיקון. ולכאו' יש להוכיח סברא זו מברייתא מפורשת בשבת ק"ה הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב, ואוקמינן בגמ' דמיירי במתים דידיה שהוא מחויב לקרוע עליהן ומשו"כ חייב בשבת דחשיב תיקון מה שמחויב לקרוע עליהם. והנה חיוב קריעה על מת אינו אלא מדרבנן כמ"ש להדיא בכס"מ פ"ח מאבל ה"א בשם הרמב"ן ועוד ראשונים וכן נקטו כל הפוסקים בפשיטות עי' בזה בשו"ע יו"ד ש"מ סק"ב ובנו"כ שם. ומוכח דאף שהמעשה עצמו הוא מעשה קלקול, מ"מ כיוון דחייב מדרבנן לעשותו תשיב תיקון ויש לעיין אם יש מקום לחלק בין דברי השפ"א לדין קריעה.

[ואין לומר דהתם חשיב תיקון משום שמשקיט צערו ולא משום חיוב הקריעה דבשפ"א שם בד"ה ואי אדם כשר כתב להדיא דסוגיין מדין חיוב קריעה אתינן עלה עיי"ש].

ה. שבת קנ"ג: "אמר מר, אין עמו נכרי מניחו על החמור, והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה? אמר רב אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת? והא אי אפשר דלא קיימא להשתין מים ולהטיל גללים ואיכא עקירה והנחה". והקשה השפ"א "בגמ' והא א"א דלא קיימא להשתין כו' וקשה הרי לא הוי אלא כעומד לכתף וגם בדידי' לא הוי הנחה בכה"ג, ויתכן לומר דבבהמה דלאו בת דעת היא ליכא לפלוגי בה בין עמידה ע"ד לכתף או ע"ד לפוש וכל עמידה לדידה הוי כעמידה גמורה משא"כ באדם אה"נ דבכה"ג אינו עומד לפוש דמשמע דוקא לפוש חייב וכל שאיננו עומד לפוש מיפטר וא"כ בכה"ג דמוכרח לעמוד מצד סיבה אחרת אינו בכלל לפוש כנ"ל". חזינן מדברי השפ"א דכבהמה כל עמידה ברה"ר חשיבא עמידה גמורה ולא נאמר החילוק דעומד לכתף או לפוש אלא באדם בר דעת שאם עומד לכתף או מכל סיבה אחרת שמוכרח לעמוד פטור ואינו חייב עד שיעמוד לכתף [והוא דלא כדעת המשנ"ב בשעה"צ סי' שמ"ט סקי"ח עיי"ש היטיב].

ויש לדון בדבריו דהתם בגמ' אמרו, אמר מר אין עמו נכרי מניחו על החמור והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אמר רב אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת והא אי אפשר דלא קיימא להשתין מים ולהטיל גללים ואיכא עקירה והנחה, ואליבא דהשפ"א קשה מה הקשו, והא אי אפשר דלא קיימא להשתין מים ולהטיל גללים ואיכא עקירה והנחה הרי כיוון שעמידה כגון זו שעומד להטיל מים לא הוי עמידה אצל אדם ואינו חייב עליה א"כ שוב אין בזה איסור דשביתת בהמתו, שהרי כל שמותר לו לעשות מותר לו לעשות כן בבהמתו. ועל כרחך צ"ל לדברי השפ"א דבאיסור שביתת בהמתו לא אזלינן אחר איסור האדם אלא אחר איסור הבהמה, ואם מעשה מסוים אסור לבהמה אף שלאדם עצמו מותר כה"ג מ"מ הוא מצווה על שביתתה בזה. אמנם במג"א מבואר להדיא דלא כדברי השפ"א דהמחבר פסק או"ח תצה ס"ג אין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט, ובמגן אברהם שם סק"ה כתב אין מוציאין - אין לפרש משום שביתת בהמתו שהרי אדם עצמו מותר להוציא בי"ט אלא כמ"ש הרמב"ם שאסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכו" ומוכח מדבריו דכיוון דלאדם עצמו אין איסור הוצאה לצורך ביו"ט א"כ אין איסור גם שבהמתו תוציא ביו"ט ואע"פ שלגבי בהמתו לא שייך הוצאה לצורך מ"מ כיוון שלאדם עצמו מותרת פעולה זו לא אזלינן אחר הבהמה אלא אחר מעשה האדם וכל שאין לאדם איסור בזה שוב אינו מצווה על שביתת בהמתו, וצ"ע.