שני סוגי רפואה

'ה' שועתי אליך ותרפאני' - פירש"י בתהילים היא סליחת עון כמו שנאמר ושב ורפא לו. והנה בגמרא יומא פ"ו הגמ' לומדת שהמילים שובו בנים שובבים [שהחטא נעקר למפרע] מתייחסות לתשובה מאהבה ואילו ארפא משובותיכם [מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו - רש"י] מתייחס לתשובה מיראה, א"כ הרפואה באה מחמת תשובה מיראה ע"ש. והקשה הג"ר יצחק סורוצקין [רנת יצחק על תפילה] שבודאי דוד עשה תשובה מאהבה ולא רק מיראה והוכיח זאת. וא"כ למה כתב "ותרפאני"?

ונראה לתרץ שיש שני סוגי רפואה. יש רפואה של תשובה מיראה שהבאנו אבל לעיל בגמ' אי' גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם שנא' שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. והסביר המהר"ל [נתיב התשובה] שכאן הכוונה לרפואה גמורה שאין מקצת שמו עליו שעשה תשובה גמורה מאהבה וכאן התשובה מקיפה את כל אישיותו [עי' הוצאת מכון י-ם בהערות] ואינו חיצוני כמו תשובה מיראה. ולרפואה זאת התכוון דוד המלך באומרו ה' שועתי אליך ותרפאני.

תפילה מדאורייתא ואכילה לפניה – הארות חדשות

החינוך [במצוה רמח] כתב שאיסור אכילה לפני התפילה ילפינן מהפסוק 'לא תאכלו על הדם' ודרשינן לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. המנ"ח כתב שנראה מדברי החינוך שהאיסור הוא מה"ת. ובתלמידי רבינו ברכות י,ב כתב שהוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ובאמת לרוב הראשונים שחיוב תפילה אינו אלא מדרבנן איסור האכילה הוא בודאי מדרבנן שהרי כל עיקר חיוב התפילה הוא מדרבנן, ואילו לפי הרמב"ם שתפילה מה"ת אפשר שגם איסור האכילה יהיה מה"ת.

ובספר גבורת יצחק [על רמב"ם הל' תפילה עמ' ח'] הוסיף שלפי שיטת הרמב"ן בסהמ"צ והסמ"ק [מובא במג"א סי' ק"ו סק"ג] שתפילה בעת צרה היא מה"ת יצא שגם לדעתם יהיה אולי איסור דאורייתא מהפסוק לא תאכלו על הדם לאכול לפני התפילה בעת צרה.

ואני הקטן מוסיף על הוספתו: הריטב"א בנדרים ט. וכן בנמוקי יוסף שם כותבים שבדרך כלל אין לנדור מלבד בר"ה ויו"כ שיש לנדור משום שהם עת צרה וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ע"ש. ובס' אור אברהם [על מס' ברכות סי' י"א ועל סה"מ מצוה י'] כתב שלפי דבריהם יש מצוה מה"ת להתפלל בר"ה ויו"כ, עכ"ד. ולפ"ז יצא שגם בר"ה [וביו"כ מלבד האיסור הכללי לאכול ונ”מ למי שחייב לאכול אבל יכול לחכות] יהיה אסור מה"ת לטעום לפני התפילה.

ובזהירות והססנות אציע חידוש נוסף: האחרונים יסדו שלתקיעת שופר בר"ה יש דין תפילה, ולכן אומרים "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים" ועוד הוכחות ואכ"מ [עי' למשל בס' אור אברהם על הרמב"ם הל' שופר פ"ג ה"א]. וא"כ מצאנו חיזוק לסוברים שאסור לאכול קודם התקיעות - לא רק מדין אכילה לפני קיום מצוה אלא גם מדין אכילה קודם תפילה.

והנה הרמב"ן כתב [ויקרא כ"ג ב'] "וטעם מקראי קודש שיהיה ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי המצוה על ישראל להקבץ בבית אלקים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לא-ל וכו'". ומבואר שיש מצוה מה"ת להתפלל ביו"ט וא"כ אולי גם יהיה אסור לאכול לפני התפילה ביו"ט.

קושטא קאי, נראה דזה אינו. דבאמת קשה, הרי אותו רמב"ן כתב בספר המצות שרק תפילה בעת צרה היא מה"ת ולמה השמיט חובת התפילה בחגים? ואני הרואה בספר אמרי דוד [על תפילה לג"ר דוד מלינובסקי זצ"ל עמ' י' וכ"כ בס' אמרי חן עה"ת במדבר סי' כ"ג ובגבורת יצחק תפלה עמ' ח'] שביאר שביו"ט התפילה הוא מדין קדושת יו"ט לאשוויי ליום קדוש מהפסוק "מקראי קודש" ולא מדין תפילה. ולפ"ד אין איסור מה"ת לאכול לפני התפילה שהרי אין כאן תפילה מה"ת של "להתפלל על דמכם". [ועי' בס' העמק דבר במדבר י' י' ודוק].

מפי השמועה

הרמב"ם בפ"א מהל' תפילה הל' א' כותב שיש מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם ומפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים איזוהי עבודה שבלב זו תפילה וכו'.

והנה הרמב"ם [בפ"י מהל' תשובה הל' ג'] כתב שצריך לעבוד את השם באהבה עזה ויתירה שנאמר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, הרי שבאופן כללי אנחנו מצווים לאהוב את ה' בכל הלב, וא"כ כשכתוב בפסוק ולעבדו בכל לבבכם אולי הכוונה שבאופן כללי צריך לעבוד ה' בכל הלב ולאו דוקא בתפילה. ואכן הרמב"ן כתב [סה"מ מצוה ה'] ועיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם מצות עשה שתהיה כל עבודתנו לאל יתברך בכל לבבינו כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע לא שנעשה המצות בלא כונה, כענין שנאמר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך שמצוה היא לאהוב ה' בכל הלב ע"כ. הרי כתב שיש ציווי כללי לעבוד את ה' בכל הלב ואינו דבר מיוחד לתפלה, והקשה בס' רנת יצחק [תפילה עמ' י'] מה הכריח הרמב"ם לומר דקאי אתפילה.

ונראה שהרמב"ם כבר ענה על השגת הרמב"ן בכתבו "ומפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה" ומפי השמועה פירושו הלכה למשה מסיני [עי' שדי חמד כללי הפוסקים כלל ה' אות ד' ובדברי הגרי"ח סופר בספר יד סופר ח"ב דף ל"א ובספר עוז יעקב ח"א סי' ו'], וא"כ אה"נ, מעצמנו לא היינו יודעים שלעבדו בכל לבבכם קאי אתפילה [שאולי הכוונה לכלל המצות] אבל יש לנו הללמ"מ שאומרת לנו כן.

ובמקור הרמב"ם בתענית ב. לא כתוב בגמרא "מפי השמועה" וא"כ הא גופא קשיא מנין יודע הרמב"ם שאין זה אסמכתא אלא דין דאורייתא ממש, וצ"ע.

תפילה מתוך אהבה

הרמב"ם כתב בהקדמתו לספר הי"ד שבספר אהבה אכלול כל המצות שהן תדיריות שנצטוינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד כגון קריאת שמע ותפילה וכו'. ונראה לי מקור נפלא לדבריו שתפילה נובעת מאהבה מדברי הגמ' בריש תענית שמחפשת מקור לתפילה על הגשם: "דתניא לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם איזה היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפילה". ולכאורה מדוע הגמרא הביאה את הרישא של הפסוק "לאהבה את ה' אלקיכם" העיקר הוא ה"ולעבדו בכל לבבכם"?

אולי הגמרא מרמזת לנו שהתפילה מוגדרת כעבודה שבלב מתוך אהבה, לכן היה חשוב לצטט גם הרישא של הפסוק. ומכאן מקור לרמב"ם שתפלה שייכת לספר האהבה. [וקריאת שמע פשוט למה מצאה מקומה בספר האהבה דכתיב בה "ואהבת את ה' אלקיך" ואם קוראים שצריך לאהוב בודאי צריך לקיים. ברית מילה גם נמצאת בספר האהבה - עי' מה שהבאתי במאמרי על אהבת ה' בספר שמחת הנפש.] ועי' בתחילת ס' גבורת יצחק על הל' תפלה מש"כ בזה.

מידות השם

בגמ' שבת אי' מה הוא רחום אף אתה וכו', מה הוא חנון אף אתה וכו'. הרמב"ם סובר שא"א לייחס מידות לקב"ה לכן פסק [דעות פ"א הל' ה-ז] מה הוא "נקרא" רחום – נקרא ולא רחום בעצמו. וזה לשיטתו [פ"ב מהל' שבועות הל' ג'] שהקב"ה "שמו חנון" ודלא כרש"י [שבועות ל"ה] שהוא [בעצמו] חנון. ולא היתה לו גירסא אחרת כפי שכתב ברשימות שיעורים [שבועות ל"ה] אלא כך הוא פירש את הגמרא כמו שבמסכת שבת לא היתה לו גירסא אחרת. והבן כי קיצרתי.

פניני מוסר – חיים אמיתיים

"להחיות בהם נפש כל חי" - דברים שאוכלים משום תענוג [תוס' ברכות פ"ו]. חי פי' תענוג. ונשמח בדברי תורתך וכו' כי הם חיינו - נשמח בתורה כי היא התענוג שלנו.
הגאולה "החודש הזה" - חידוש. אשר אנכי מצוך היום על לבבך - בכל יום יהיו עיניך כחדשים. ובכך לא שוכחים ועוברים על השמר לך פן תשכח וכו' [מעמד הר סיני].

גלות "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם" - כשיש התיישנות באה הגלות.

הגר"א היה בודק את מי שרצה ללמוד אצלו שיקראו משנה כמה פעמים. אם קראו בתוספת חיות כל פעם - התקבלו.

הג"ר יששכר מאיר היה קורא משפט בגמרא עוד הפעם ועוד הפעם [בלי שום חידוש], כל פעם בתוספת תענוג עד שהרגשתי שלא רציתי להפרד מהדף. [כך שמעתי העידו רבים על הגר"ח שמואלביץ שהיה קורא אותו דבר עשרות פעמים].

לא אמות - כי אחיה!

[הגר"מ שפירא בהספדו על הגר"י מאיר זצ"ל]

ברכת הרואה בערב שבת

מאמר זה תחילתו בהערה קצרה שהשמיע במקהלות מרן הגאון הגדול כ"ק אדמו"ר שליט"א מטאלנא בליל שבת בין קבלת שבת למעריב בשבת חנוכה התשע"ב בשם הבית ישראל זצוק"ל.

בספר מכתבי תורה להאדמו"ר הק' מגור בעל האמרי אמת זצ"ל סי' י"ג נסתפק אם הרואה נ"ח אחר קבלת שבת יכול לברך עליו או דנימא שאינו יכול לברך כיון שעתה אינה זמן הדלקה. והוסיף בנו האדמו"ר הבית ישראל זצ"ל להסתפק אם תמצא לומר שהרואה מברך גם בלילה כיון שצריך שתדלק בתוך הלילה א"כ י"ל דהרואה צריך להמתין דוקא עד הלילה בערב ש"ק וביום לא יברך דעיקר זמן נ"ח הוא בלילה ובע"ש תקנו להדליק מקודם כיון שא"א להדליק בלילה אבל להרואה י"ל שלא תיקנו לברך אלא בזמן עיקר המצוה. [כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר שיש באמתחתו אריכות עצומה בספק זה. סתם ולא פירש. ואני קטן תלמידיו אעשה נסיון צנוע לפרש.]

וכדברי האדמו"ר הזקן נסתפק בשו"ת אפרקסתא דעניא סי' קל"א ברואה נ"ח בשבת בלילה אם מברך או אמרינן דדוקא ברואה בשעה הראויה להדליק דהרי הדלקה עושה מצוה או דלמא ברכות אלו אינן תלויות בשעת הדלקה אלא בזמן שנעשה בו הנס יעו"ש.

בשו"ת התעוררות התשובה ח"א סי' רע"א אות ג' נסתפק ברואה נר חנוכה בערב שבת אחר שהודלק למצוותו אם מברך עליו הרואה שעשה נסים אע"ג דלא הגיע עדיין עיקר זמן מצוותו שהוא בלילה, מ"מ הרי צריך ליתן בו שמן כדי שידלוק חצי שעה בלילה ובפרט לפי מה דקיי"ל בשו"ע סי' תרע"ג ס"ב שאם כבתה קודם השבת שא"צ לחזור ולהדליקה משום דהדלקה עושה מצוה ויצא בו, א"כ באותה שעה הוי נר חנוכה ממש ושפיר מברך עליו הרואה או דלמא כיון דהא דמברך עליו קודם זמנו הוא משום הכשר מצוה ועדיין אינה מצוה גמורה א"כ הרואה אינו מברך עליה עד הלילה עיי"ש.

מבואר דפשיטא ליה דכשרואהו בלילה שפיר יכול לברך ולא מספק"ל רק אם מותר לברך גם ברואהו קודם הלילה.

הפמ"ג סימן תרע"ט בא"א סק"א הביא דברי המג"א שם דאשה שהדליקה נרות שבת כיון שמקבלת שבת בהדלקתה אסורה להדליק נר חנוכה אלא תאמר לאחר להדליק והקשה הפמ"ג דהא קיי"ל כל מילי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וא"כ איך תאמר לאחר להדליק בשבילה. ותירץ דלאו שליחות ממש הוי כיון שממונו הוא ואחר מעשה קוף עביד וכתב דב' ברכות שהחיינו ושעשה נסים יכולה לברך בעצמה כמו הרואה עכ"ל.

הרי מבואר דס"ל דהרואה אפילו בערב שבת אף שלא הגיע עדיין עיקר זמן המצוה שפיר מברך ברכת הרואה.

וחזי הוית בשו"ת בצל החכמה [ח"ד סי נ"ז] שדן ברואה נ"ח בליל שבת אם מותר לברך שעשה נסים ושהחיינו והביא דעות האחרונים הנ"ל ותמה מדוע לא יוכל לברך כשרואה נ"ח בליל שבת ומה בכך שאינו רשאי להדליק באותה שעה הלא מבואר במג"א סימן רס"ג סקי"א באשה ששכחה לברך על הדלקת נר שבת עד שחשכה יש לסמוך אמהר"ש לברך אז יעו"ש.
ומעתה הדברים ק"ו ומה ברכת נר שבת שנוסח הברכה הוא אקב"ו "להדליק" נר שבת שמזכיר בנוסח הברכה את ענין ההדלקה האסורה בשבת ואפ"ה מותר לאומרה גם אחר שכבר החשיך ואסור להדליק באותה שעה מכש"כ לברך על ראית נר חנוכה ברכת על הנסים ושהחיינו שאינו מזכיר מצות הדלקה בנוסח הברכה שמותר לברכן גם אחר שחשכה ונאסרה ההדלקה ועיי"ש מה שהאריך עוד בביאור דברי המג"א ומה שתמהו עליו הפוסקים. [ועי' בדברי הג"ר יצחק נתן קופרשטוק זצ"ל בקובץ אוצרות ירושלים ט' עמ' קי"ט והלאה שהביא כל זה.]

ואנכי הרואה להרה"ג ר' משה צבי נריה [בספר מאורות חנוכה] שכתב דלכאורה תלויה השאלה אם יכול לברך לפני הלילה בספיקת התרוה"ד אם כבתה קודם שבת אם צריך לחזור ולהדליק דהיינו אי הוי ער"ש עצם שעת חיובו א"כ אינו צריך לחזור ולהדליק כמו בהדלקת שאר ימי חנוכה לפי מה דקיי"ל כבתה אין זקוק לה והדלקה עושה מצוה או דלמא [וזו שיטת הט"ז] שיסוד החיוב הוא בשבת והדלקה בער"ש הוא היכי תמצא לקיום המעשה הצריך בשבת ולכן בכבתה צריך לחזור ולהדליק לפי"ז י"ל דאי נימא כבתה זקוק לה היינו שלא נתקיים מצוותו אי כבה קודם הזמן פשיטא שאינו יכול לברך עליהם ברכת הרואה אבל אי נימא שאינו זקוק לה א"כ י"ל הואיל ומצד המדליק נתקיים מצוותו בזה ההדלקה שפיר יכול לברך עליהם.


וכ"כ בס' לקראת המועדים [עמ' קל"ט] ודחה די"ל דאף שפטור מלהדליק עוד היינו שתקנת חכמים בערב שבת היה רק בזה החיוב ונתקיים חיוב המדליק גם בכבתה אבל לענין ברכת הרואה שהוא חלק מתקנת להודות ולהלל על זה בעינן שיהא הזמן של חנוכה לענין זה ואי חסר מהיות זה הזמן לא שייכי הנרות לברכת הרואה.

ועוד י"ל שקודם השקיעה הואיל ושרגא בטיהרא לא מהני [לאותם המדליקים בחוץ] לא חשיב שיש בההדלקה עצם ההיכר של הנרות ע"כ.

ואני בעניותי רציתי לעורר את לב המעיין כדלהלן: עיין ברמב"ן לפסחים דף ז' לענין נוסח הברכות אי מברכין בלשון על או בלמ"ד דכתב דהדבר תלוי אם אפשר המצוה לעשותה ע"י אחר לכתחלה וכגון ביעור חמץ וכדומה הרי אז אומרים בלשון על דהיינו אקב"ו על ביעור חמץ וכל מצוה שא"א לעשותה ע"י שליח כגון תפילין וכדומה, הרי אז מברכין בלמ"ד דהיינו להניח תפילין, והקשה על זה מנר חנוכה דהרי אפשר לעשותה ע"י אחר ובכל זאת מברך בלמ"ד דהיינו להדליק נר של חנוכה. וע"ז תירץ בחד תירוצא וז"ל ועוד כיון שהרואה נמי מברך ומצוה לראות משום פרסומי ניסא קבעוה בלמ"ד עכ"ל ובהגהות מרן רא"ז זצ"ל שם כתב ע"ז וז"ל תמיהני דהא הרואה אינו מברך אלא שעשה נסים ושהחיינו ואולי כוונתו דמכיון שהרואה נמי מברך א"כ כשישווה שליח להדליק לא קיים כל המצוה וחשיב כמו שא"א לקיים ע"י שליח ואף דאפשר לעשות שליח להדליק ואח"כ יברך על הראיה שעשה נסים, לא שכיחא כיון דא"א לקיים כוליה ע"י שליח ודוחק וצ"ע עכ"ל.

והנה קושיתו על הרמב"ן מבוארת דהא הנידון כאן הוא הברכה על ההדלקה דלמה נאמרת בלמ"ד מכיון דאפשר לעשותה ע"י אחר א"כ מהו זה שכתב הרמב"ן מכיון שיש מצוה לראות ולברך שעשה נסים וע"ז הוא דרצה לבאר דאולי כוונת הרמב"ן היא דאפילו אם יעשה המצוה ע"י אחר, הרי בכל זאת הוא עצמו עדיין לא נפטר דהא חייב הוא לראות ולברך שעשה נסים על הראיה וא"כ עדיין נחשב הדבר כאילו א"א לעשות המצוה כולה ע"י שליח אלא דסיים דעדיין הדבר דחוק וצ"ע וטעם הדוחק שבזה נראה לבאר משום שלפי פשוטו חובת הראיה אינה שייכת כלל למצות ההדלקה, ובמה שכן נוגע למעשה ההדלקה עצמה הרי בזה שפיר ניתן לעשותה כולה ע"י שליח, והוא עצמו כשרואה מקיים בזה חובת ראיה ומברך עליה, אבל מה זה נוגע למצות ההדלקה הנעשה בשבילו ע"י אחר.

ואשור ברהטים בס' אור אברהם [הל' חנוכה עמ' ק"ל] שכתב לבאר דבאמת לא נאמרו בזה ב' דברים נפרדים א' למדליק וא' לרואה אלא דכל עיקר דין ברכת הרואה הנאמר כאן הר"ז משום דנחשב שהרואה הוי כמשתתף במקצת במעשה ההדלקה עצמה וגם כשהמדליק מברך ברכת שעשה נסים הרי הוי פירושו דהיא ברכה על ההדלקה עצמה ובכדי לזכות לבני אדם שאין להם בית ואין ביכולתם להדליק ממש הרי נתנו להם חכמים איזה שייכות לההדלקה ע"י ברכת הראיה, ואשר ברכה זו גם אצל המדליק עצמו הרי היא כמו"כ על מעשה ההדלקה וא"כ שפיר קאמר הרמב"ן דכשאינו מדליק בעצמו אלא ע"י אחר הרי בכל זאת חייב הוא לראות ולברך על הראיה וברכה זו שמברך על הראיה היא אותה ברכה עצמה שהמדליק מברך ואשר פירושו הוא דהרואה הוי כמשתתף במעשה ההדלקה עצמה וא"כ אין זה נחשב כאפשר לעשות מעשה ההדלקה ע"י אחר מכיון שגם הוא חייב שיהיה לו חלק במעשה ההדלקה ע"י הראיה וכמש"נ ודבר זה דומה למש"כ הרא"ש בפסחים שם דלכך מברכין בהלל בלשון למ"ד דהיינו לקרוא את ההלל ואף ששומע כעונה והוי כאפשר לעשותה ע"י אחר משום דכיון דמצוה לענות בראשי פרקים אף להשומעים הרי מכיון דגם השומע חייב להשתתף בזה שוב אין זה נחשב כנעשה לגמרי ע"י אחר וא"כ ה"ה כאן י"ל כה"ג דאף דמעשה ההדלקה עצמה נעשית ע"י אחר אמנם הרי בכל זאת גם הרואה צריך להשתתף במעשה הדלקה זו והוא ע"י הראיה והברכה על זה וכמש"נ עכ"ד ה'אור אברהם'.

ולפי דבריו, שברכת הרואה היא השתתפות הרואה בהדלקה, נראה שאפשר לברך גם בערב שבת, שכמו שעצם ההדלקה נעשית בערב בשבת, כך גם ברכת הרואה דמישך שייכא לה, יכולה להיאמר בערב שבת, אפילו אם נאמר שעיקר זמן ההדלקה גם בשבת היא אחרי השקיעה.



ועוד לאלוק מילין לחקור מה גדר ברכת הרואה, האם היא אחת עם ברכת שעשה ניסים שמברך המדליק אלא שניתנה אפשרות נוספת לברך בשעת הראייה או דילמא תקנה מחודשת היא ושני מחייבים נינהו - א] המחייב דהדלקה וב'] המחייב דראייה.
והנה פסק הרמב''ם בפרק ג מהלכות חנוכה הלכה ד והמדליק אותה בלילה ראשונה מברך שלש ברכות ואלו הן וכו' להדליק נר של חנוכה ושעשה ניסים וכו' ושהחיינו וקיימנו וכו' כל הרואה אותה ולא בירך מברך."
ובמגיד משנה ''ופירש רבינו הרואה אותו ולא בירך שהדליקו עליו בתוך ביתו מברך וזה דעת קצת הגאונים ז''ל'' וכו' ועיי''ש שהביא את דעת החולקים הרשב''א ועוד ''שלא מצינו יוצא מן המצוה חוזר ומברך על הראייה'' ולמסקנא ''ולשון הגמרא שהזכירו רואה סתם יותר נאות לדעת רבינו'' היינו שלדעת הרמב''ם והמגיד משנה נתקנה ברכת הרואה גם למי שהדליקו עליו בביתו, ואילו לדעת הרשב''א ודעימיה לא נתקנה תקנה זאת של ברכת הרואה אלא למי שלא הדליקו עליו בביתו ואילו כשהדליקו עליו בביתו ''לא מצינו יוצא מן המצוה חוזר ומברך על הראייה''

ובביאור מחלוקת הרשב"א והרמב"ם כתב הגרב"מ אזרחי שליט"א [בס' ברכת מרדכי שבת עמ' רס"א] שנחלקו בחקירה הנ"ל, שהלא הרשב''א ודעימיה נימקו ''דלא מצינו יוצא מן המצוה חוזר ומברך'' הרי להדיא שאינו אלא ''חוזר'' ומברך, ועל כרחך שברכת הרואה אינה תקנה מחודשת ונוספת אלא שהיא אך אפשרות נוספת לקיומה של אותה חובה של הודייה על ידי ברכת שעשה ניסים ומובן היטב שאם כבר הדליקו עליו בביתו כיון שכאמור הן ההדלקה והן הברכה הינם קיום שנאמר ''בבית'' נמצא שכל אחד מבני אותו הבית כבר יצא ידי חובתו בהדלקה ובברכה שהתקיימו בבית ומדוע איפוא ''יחזור'' ויעשה את מה שכבר התקיים הכי מצינו שמי שכבר יצא מן המצוה [מצוות ההודייה שנאמרה בנר חנוכה] שחוזר ומברך.

אמנם הרמב''ם ודעימיה כנראה סבירא להו דשני דינים המה ושתי חובות, דהדלקה וברכתה לחוד וברכת הרואה לחוד שכן זוהי עצם התקנה שהתחדשה חובת ברכה והודייה בשעת הראייה ולכן אין זה כמובן נוגע למה שכבר התקיימה ברכת ההודייה בביתו משום שזהו גוף התקנה שבאה לחדש חובה של הודאה וברכה על כל ''רואה'' עכ"ד הגאון בעל ה"ברכת מרדכי" שליט"א.
וכד חזיתי דבריו חשבתי שלפי ניתוחו יגיה אור חדש גם על ספק דידן. דכשתמצי לומר, לפי הרשב"א שתקנת ברכת הרואה אחת היא עם הברכה שמברך המדליק אלא שאם לא יצא בהדלקה יברך בשעת ראייה, מסתבר שיכול לברך גם בערב שבת כמו המדליק. ואילו לשיטת הרמב"ם שברכת הדלקה לחוד וברכת ראיה לחוד יתכן שצריך לחכות עם הברכה עד זמן המצוה שהוא בשבת.

ושוב מצאתי שכיוונתי לדברי הברכת מרדכי בהמשך דבריו שם [בעמ' רס"ב], ותעלוזנה כליותי. אלא שהוסיף לבאר עפ"ז כוונת הברייתא במסכת סופרים הובאה במגן אברהם [בסימן תרעב ס''ק א'] ''מצות הדלקתו וכו' ואם הדליקו ביום אין נאותין ממנו ואין מברכין עליו'' וא"כ איך יתכן לברך בערב שבת מבעוד יום? ועפ"י המבואר הלא יתכן שדברי הברייתא במסכת סופרים הנ''ל לא נאמרו לענין הברכה שמברכין על ההדלקה אלא לענין ברכת ה''רואה'' ועל זה הוא שאמרו דמכיון שאין נאותין ממנו במשך היום לכן גם אם נר של מעשה המצוה הוא אבל אין נחשב ל''רואה'' אלא ברואה את הנר בקיום מצוותו ואין הדבר שייך אלא ברואה נר לאחר שקיעת החמה ולא לפני כן.

קושטא קאי, שכבר קדם לו בפירוש זה בברייתא במסכת סופרים הרב רייכמן בקובץ הפרדס [כסלו תשי"ט] והרמ"צ נריה בספרו 'מאורות חנוכה' [עמ' 43] דחה שפירוש זה הוא דוחק, שכן מדובר בראש הברייתא על המדליק וכיצד עוברים תוך כדי דיבור לדבר על הרואה. ואשר לדיוק הרי כיון שבהמשך הדברים נאמר שם "שכך אמרו אין מברכין על הנר במוצ"ש עד שיאותו לאורו" נקיט נמי ברישא לישנא דאין מברכין והכוונה היא כיון דאין נאותין לו דשרגא בטיהרא מאי מהני, לכן אין מברכין עליו דאכתי לא מטא זמן חיוב.




בהגהות מיימוניות הביא ממסכת סופרים פ"כ ה"ו שמברכים שהחיינו ושעשה ניסים לאחר ההדלקה, וברמ"א סי' תר"ע סעיף ב' הביא בשם המהרי"ל שיברך כל הברכות קודם שיתחיל להדליק כדי שיהיו הברכות עובר לעשייתן. ובס' הררי קדם [עמ' רח"צ] כתב שהמהרי"ל ס"ל שברכת שעשה ניסים הוא כברכת המצוות על פירסומי ניסא ולכן צריך לברך עובר לעשייתן ואילו המסכת סופרים ס"ל שברכת שעשה ניסים היא ברכת ראייה וכמו שכל רואה מברך לאחר ההדלקה כך גם המדליק. וכן מוסבר מה שנחלקו [הובא בהגהות מיימוניות] אם יברך כאשר עתיד להדליק בביתו, אם זו ברכה על הראייה למה להמתין עד שיגיע לבותו, שיברך עכשיו [וזו פשטות משמעות הרמב"ם] ואם זו ברכת המצוה שמברכים על פירסום הנס עדיף שימתין עד שיגיע הביתה וידליק ויברך על המצוה בשלימותה, לא רק על ראיית הפירסום אלא על עשיית הפירסום עכ"ד ה'הררי קדם'.

ונראה דלצד שזו ברכת הראייה גרידא מותר לברך גם בערב שבת כמו שמברך המדליק ואם הברכה היא ברכת המצוה מדין פירסומי ניסא אולי רק המדליק מברך בשעת הדלקה כדי שיהיה עובר לעשייתן אבל הרואה ימתין עד זמן הנס דהיינו היום החדש.

זה מה שהעליתי במצודתי לעת עתה ואני מקוה לחזור ולשנות פרק זה בס"ד.