הרב מנחם אזולאי
עין טובה
אחד הנושאים המדוברים והחשובים ביותר בעבודה הפנימית של האדם, ואחד הדברים הגורמים לאדם לחיות בשלום ובשלווה הן עם עצמו והן עם זולתו - הן העיניים שלו. כלומר, עיניים טובות.
שאלה ראשונה שיכול לשאול הקורא היא - למה אנו מתכוונים? התשובה לכך היא – שצריך לראות רק את הטוב. לעצום את עינינו מלראות את הרע, ובזה אנו מקיימים את "והלכת בדרכיו", זאת משום שהקב"ה אף הוא "עוצם" את עיניו מהרע ומסתכל עלינו בעין טובה, כלומר – רואה את הטוב שבנו!
שאלה שניה שיכול לשאול הקורא היא – במה זה יועיל לי? התשובה לכך היא – שכאשר אדם זוכה לעין טובה, כלומר להסתכלות חיובית, הן על עצמו והן על הזולת, הוא זוכה להרגיש שלם וטוב עם עצמו. הסתכלות כזו מגיעה ממקום חיובי ולא ממקום התחרות והקנאה בזולת וכתוצאה מכך אין לו תרעומות הן על הסובבים אותו - שהם מוצלחים או טובים יותר ממנו, והן על עצמו – שהוא לא יוצלח או אדם רע.
נאמר בפרשתנו: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית השנה". ובמקום אחר נאמר (זכריה ד): "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ". עיני ה' – הן עיני ההשגחה, והן משוטטות כל הזמן בדאגה לברואיו. העיניים של ה' הן עיניים עם רחמנות גדולה מאוד. ההשגחה, אם כן, היא בעיניים. גם הבחירה שלנו אף היא בעיניים. אדם יכול לבחור בטוב או חלילה ברע. להביט אל השמים, כלומר אל אביו שבשמים, או לצדדים ח"ו, כלומר אל הבלי העולם הזה. כאן אנו רואים את ההבדל ההעצום בין שני המבטים: מבט אחד שגורם לדבקות בבורא עולם, ואילו המבט השני להבלי העולם הזה. אדם עם עין רעה, הוא אדם שאינו יכול לסבול שלזולתו טוב. הוא יכול לראות אדם אחר הולך לו ברחוב עם חיוך על פניו, ומיד מתמלא בקנאה. מדוע? משום שעיניו צרות: 'הוא מחייך כי הוא מצליח', 'הוא מחייך כי טוב לו, ולי? אין טוב ואין הצלחה'.
והדבר תמוה. הרי אין לאדם עם עיניים צרות שום טובות הנאה, הוא גם לא מרוויח מזה שום דבר, אלא רק מפסיד משום שבתוכו הוא מאוד ממורמר ולא טוב לו, ועם הזולת קשה לו להסתדר מכיון שעיניו צרות, לכן הוא גם יקנא וירגיש כל הזמן שהוא בתחרות עם הסובבים אותו. זהו דבר רע המוביל לפירוד של האדם מזולתו ומקונו. כמו כן ידוע שעין רעה לעולם אינה שבעה משום שאדם שעיניו רעות תמיד 'רעב' להצליח יותר ולהשיג אף את מה שאין לו ויש לזולתו. וכשאדם מביט בעין רעה על העולם, אף עליו מביטים בעין רעה.
מה גורם לאדם להסתכלות רעה? אותם החסרונות הקיימים בו, אולם האדם לא מסוגל להסתכל על עצמו ולומר 'כאן יש לי חסרון וכאן יש לי חסרון', לכן הוא מסתכל על חסרונות הזולת, ודרך ראיה זו הוא, כביכול, מצביע על חסרונותיו. אולם אין זו דרך נכונה להביט על עצמנו ולמצוא את החסרונות על מנת לתקנם, משום שבראיה מסוג זה אנו מתרעמים, חלילה, על הקב"ה מדוע חסר לנו. רבי נתן כותב על כך את הדברים הבאים: העין הרעה הכי גדולה שיש לנו, היא על ה' יתברך, חס ושלום. כל כעס, טענה או תרעומת - זה על הקב"ה, וכפי שמכנה זאת רבי נתן "עקמומיות הלב", שהרי "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים מלמעלה". לכן, אם יש לאדם טענות כלפי אחרים, אלו הן טענות כלפי שמים.
אחת הסיבות שיכולות לגרום לאדם להיות בעל עין רעה היא, כאשר אדם קרוב אליו (חברים, משפחה וכו') מתפארים בהצלחותיהם, רכוש רב שצברו, בנים מוצלחים וכו', ועל ידי זה מתעוררת קנאתו בזולת. אין הכוונה לומר שבגלל הצלחתם הופכת עינם של הסובבים אותם לעין רעה, אלא ההתפארות הזו, שלא במודע ולא בכוונה בכלל, היא זו שגורמת לקנאה ולתחרות, לכן אמרו חז"ל, שכדי לזכות שתשרה הברכה בכל מעשי ידינו ראוי שהם יהיו סמויים, כלומר כמה שפחות לדבר עליהם ולהבליט אותם, כמה שיותר בצנעה ובסתר.
כשאדם מסתכל כל הזמן על מעשיהם של אחרים הוא מקבל עין רעה. וחשוב לזכור – לא באנו לעולם הזה כדי לתקן את הזולת על ידי שנתבונן ונסתכל על מעשיהם, יש לכל אחד מספיק עבודה משל עצמו. לכן טוב יהיה הדבר אם כל אדם יפנה את מבטיו רק כלפי עצמו ואל עבודתו ותיקונו.
ונחזור לעניין העין הטובה. כשיש עיניים טובות, כפי שהזכרנו, רואים רק טוב. איזה עונג. עין טובה היא עין שגורמת לנו לשמוח בשמחתם של אחרים, לרצות שיהיה להם טוב. רבינו הקדוש אומר שזו מעלה גדולה מאוד להביט בעין כזו על הזולת, משום שהדבר הזה הוא יותר מלדון לכף זכות. כי בכף זכות אני רואה את הרע ומנסה ללמד זכות על הזולת. אולם עין טובה אינה רואה רע אלא רק טוב.
מסופר על משה רבינו ע"ה, שכאשר סמך את שתי ידיו על יהושע בן נון (למרות שנתבקש רק ביד אחת) ואיחל לו שיצליח בכל מה שהוא לא הצליח. דבר זה היה מיד לאחר שביקש משה רבינו ע"ה מהקב"ה שבניו ירשו אותו אולם נתקל בסירובו של ה'. כאן אנו רואים כיצד משה רבינו עשה את רצון ה' עם כל ליבו, ובעיניים טובות – כלומר, סמך את שתי ידיו וברכו שיצליח.
מבינים אנו עד כמה חשוב עניין זה, משום ש"ישראל אשר בך אתפאר" – זאת ההתפארות של ה' יתברך על ידי שהוא רואה רק את הדברים הטובים שיש בכל יהודי, ומהתפארות זו נעשה פאר = תפילין, ובתפילין של הקב"ה אכן כתוב: "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". חז"ל מגלים לנו שלכל אדם יש בשמים עין עליונה המקבילה לעין שלו כאן בעולם הזה, וכשאדם נכשל בעינו ח"ו, העין שבשמים נסתמת ואז הכל נסתם לאדם, כלומר השפע, הברכה וכו'.
ועכשיו לשאלת השאלות – כיצד זוכים לעין טובה?
עצום עיניך! - ככל שנפחית את ההסתכלות על הזולת, כך פחות נקנא או נרצה את מה שיש לאחרים. כך נראה פחות רע. בספר "ראשית חכמה" נאמר: "רב, עליו השלום, שאחת מעשר מידות שהיו בו, שלא היה מסתכל חוץ לארבע אמות, והיו פניו פונות לארץ ולא לצדדים, כדי לא לראות שום עבירה. ועוד, כי בהסתכלו על הארץ יחשוב כי עפר הוא ולעפר ישוב, ולא יחשוב בענייני העולם הזה שהם נפסדים, ותיקון זה צריך אדם להתנהג בו בהיותו בביתו, כדי שיהא מלומד (מנוסה) כאשר ילך לשוק".
זה מעשה שלי וזה מעשה שלו - לכל אחד יש את הערוץ שלו לקב"ה. אומנם יש קשר בין הנשמות אך לכל נשמה המסלול שלה. כל אחד צריך להתעסק בעבודתו ובהסתכלות על הנתיבים שלו בלבד ולא בשביליהם של אחרים.
מידת הענווה - עבודה על מידה זו מובילה את האדם להבין שכל מה שקורה לי, וכל מה שעושים לי – כולם הם בחינת שלוחיו של הקב"ה. לכן אין מקום לטענות ותרעומות על הזולת או על מצבים מסויימים בחיי, אלא שתהיה לי הבנה הבאה מתוך מידת הענווה והמובילה להתבטלות וידיעה שהכל מאת ה'.
לראות רק טוב - זה להתחבר לעיניו הטובות של הקב"ה. עין אחת מסתכלת כלפי מעלה – כדי לראות מה ה' רוצה ממני, כדי להבין את המסר שמעביר לי הקב"ה בכל דבר ודבר. ואילו העין השניה כלפי מטה – לראות אם אני אכן עושה את רצונו יתברך, האם אני אכן מבין את המסר ומיישם אותו.
הצדיק שבדור - להתבטל לצדיק שבדור, כלומר להתחבר לעצותיו ודבריו ועל ידי זה לשבור את מידת הגאוה, משום שכך זוכה האדם להיות כלי קיבול לדברי הצדיק ולדברי התורה הקדושה - לקבלם וליישמם.
מסופר על אליעזר עבד אברהם שרצה את יצחק לבתו, אולם התבטל לאדונו, אברהם אבינו ע"ה, ומילא בנאמנות ובהכנעה את שליחותו – למצוא אישה ליצחק. בפגישה עם לבן הוא חוזר מספר פעמים על "אדוני אברהם", "אלוקי אדוני אברהם", דבר המראה תחילה את עינו הטובה והרצון הטוב לקיים את שליחות אדונו על הצד הטוב ביותר. הוא מזיז הצידה את כל רצונותיו ובזכות זה זכה שיאמר לו לבן הארמי: "בוא ברוך ה'", ועל כך אמרו חז"ל: שבאותו רגע יצא אליעזר מכלל ארור ובא לכלל ברוך. אדם שנכלל בצדיק, שהוא החן והיופי של כל העולם, זוכה שעיניו יפקחו ועל ידי זה זוכה להסתכל על עצמו. כלומר, הוא זוכה למודעות. לדעת באמת את מקומו. למה אני עושה את מה שאני עושה? האם זה באמת לכבוד ה' או למען כבודי? הסתכלות כלפי עצמו שמובילה להתבוננות פנימית.
התבודדות - בזמן שאדם מתבודד בינו לבין קונו, כשהוא עושה חשבון נפש, על ידי זה הוא זוכה להסתכל על עצמו, לראות האם בעניין זה של עין טובה, הוא אכן מסתכל הן על עצמו והן על זולתו בעין חיובית, ואם ההיפך. לכן, כשהוא עושה חשבון נפש הוא מבין במה הוא טעה ואת מה הוא צריך לתקן ולשפר, וזאת על ידי שהוא יבין שבזמן הדיבור עם קונו הוא בעצם מדבר אל ליבו.
בהתבודדות האדם מקבל זוית ראיה חדשה – מכיון שהוא מתבונן היטב על מעשיו וזוכה לראות דבר מתוך דבר (כלומר את המסר שה' מעביר לו על ידי מעשיו, ואז התיקון הופך אותו לאדם חיובי יותר). על ידי זוית ראיה זו, שהיא לדעת להסתכל "מרחוק" על הדברים, כפי שנאמר על אברהם אבינו: "וירא את המקום מרחוק" – בזמן שהוא הלך לעקוד את בנו יצחק, ובמקביל נאמר לו שיצחק הוא תחילתה של שרשרת זרעו, כלומר עם ישראל. אולם אברהם אבינו לא רואה בכך שום סתירה, הוא הולך לבצע את דבר ה' עם אמונה שלימה, הוא רואה את המקום "מרחוק", מאמין שה' הוא כל יכול והכל יכול להיות. אף אנו, ננסה לראות גבוה יותר, "מרחוק" – נשנה את הכיוון של המבט ונראה רק את הטוב ועל ידי זה נאמין בטוב.
אל תבכה לחינם! - בכיית חינם היא בכייה הבאה מתוך תרעומות וטענות (מדוע אין לי? למה אני לא מצליח? מגיע לי יותר ממה שקיבלתי וכו'). בכיה זו באה מהכוח המכריח שמפריד אותנו מה' יתברך ומהצדיק, וכמובן שאינה טובה. אולם בכיה הבאה מתוך רצונות וכיסופים וגעגועים לה' - באה מהכוח המושך, כלומר מהכוח המחבר אותנו לאבינו שבשמים ולצדיק. דמעות של בכיה כזו מטהרות את האדם מהארס של העין הרעה.
ידוע שלדמעות יש כוח, ומספר המדרש על שלושת הדמעות של עשיו. דמעה ראשונה – גרמה לחורבן בית ראשון. דמעה שניה – גרמה לחורבן בית שני. דמעה שלישית – שנשארה "תלויה" בעין – זו דמעה שגורמת לביטול תורה ויש אומרים לגלות הארוכה. ובזכות מה? בזכות שרצה ברכה של צדיק.
* * *
העולם הזה מסתיר את האור הגדול של התורה והצדיקים, וידוע שגודלו הוא אחד חלקי למעלה משלושת אלפים, ובכל זאת – מסתיר אותה, ממש כמו מטבע קטנה שעומדת מול העין ומסתירה את ההר הגדול ממול. יהי רצון שנזכה להזיז את המטבע הקטנה הזאת ולראות את ההר, להזיז את העולם הזה ולראות את האור הגדול של התורה והצדיקים, ונזכה לראות את הטוב. (מתוך "בת עין").
אמונה וביטחון
נאמר בפרשה: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך". כל אדם עובר בימי חייו ימים טובים ונעימים, וגם ימים קשים וכאובים. הרפתקאות החיים אינן פוסחות על איש, אלא שלפעמים נמצא אדם בימים קשים מאוד מסיבה כזאת או אחרת, וככל שנוקפים הימים והישועה מתמהמהת, עלול האדם ליפול ברוחו ולהיכנס למחשבות של יאוש ותיסכול, מחשבות שגורמות לו להיחלש באמונתו ובבטחונו בבורא העולם. לכן בא פסוק זה ומלמדנו: דע לך יהודי, לא משנה מה מידת הקשיים שסובבים אותך, עליך לזכור: שאותו אחד שמייסר אותך אינו אלא אביך, ואבא מכיר ויודע מה כוחו של בנו ובהתאם לכוחו הוא מייסרו ומחנכו, אף אתה אל תיפול בדעתך, כי אם הביאך ה' למצב זה הרי שבודאי יכול אתה לשאתו, ולהמשיך ולהאמין ולבטוח בו.
עד היכן? במה דברים אמורים? מסופר על רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, "החפץ חיים", שכשהודיעו לו שבנו רבי אברהם נפטר מן העולם, מירר הוא בבכיות נוראות עד שתלמידיו חששו מאוד לבריאותו, והנה לפתע עמד "החפץ חיים", הרים עיניו לשמים ואמר: "ריבונו של עולם, עכשיו כשעדיין ליבי שלם איתך ואיני מהרהר אחריך, יודע אני שיהודי אני". רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, לאחר שנפטר בנו רבי משה זצ"ל, אמר: "ריבונו של עולם, בכל יום אומר אני "ואהבת את ה' אלקיךבכל לבבך", אם חס ושלום רואה אתה שתיפגם אמונתי, אנא קחני מהעולם הזה קודם זמני". תורתנו הקדושה מלמדת אותנו איך להגיע לאמונה עילאית זאת רק על ידי שבכל המצבים הקשים, ואף הקשים ביותר, נבין כולנו שכל הקשיים מגיעים מאבינו שבשמים שאינו אלא אבא אוהב, ואוהב מאוד!
זאת אומנם עבודה גדולה מאוד – עבודת חיים, ורבים וטובים מאיתנו רחוקים מקיומה בשלימותה. אולם אחת הדרכים להגיע אליה היא, ההסתכלות שלנו על מה שקורה לנו. אם ההסתכלות היא בעין טובה ובאמונה שהכל מאת ה'. בדרך זו קל יהיה לנו להתמודד עם הדברים ולהגיע לדרגה זו של אמונה, אולם אם ההיפך, חלילה, הקשיים לא יאחרו לבוא.
בסיפור המעשיה "מעשה בחכם ותם" (מתוך סיפורי-מעשיות של רבינו הקדוש), אנו רואים כיצד התם מאמין שאצל ה' יתברך הכל אפשרי וכהרף עין, למרות פרנסתו הדלה, חיי העוני שלו וכדומה. כך עלינו לזכור שאפילו בשיא החושך, כלומר בעומק הצרה ח"ו, אפשר להשיג דברים רבים כאשר מפנים את הזעקות והמבטים אל ה' יתברך. וכמו שאברהם אבינו הלך לעקוד את בנו יחידו למען רצון ה', אף אנו צריכים 'לעקוד' את רצונותינו כדי לקיים את רצון ה' ועל ידי זה להתחזק באמונה. למרות 'שמתחשק' לי לעשות דבר מסויים, אולם משמים מראים לי שאני צריך לעשות אחרת – עלי לעקוד את החשק הזה לטובת רצון ה'. הדברים שאנו עוברים בחיינו הם מעין 'סימני דרך' המובילים בסופו של דבר אל היעד, אולם עלינו לזכור שאנו תמיד "בדרך", לכן ראוי לשים לב לסימני דרך אלו.
ידוע גם, שעיקר הבטחון הוא בפרנסה, ככתוב: "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". כדי שאדם יגיע לשלימות אמיתית, אומר הסבא מנובהרדוק זצ"ל, שהוא חייב לבטוח בה' בלי שום סיבה ואפילו לא צריך בריבוי השתדלות.
בילקוטי שמעוני מובא (על פרשת בשלח): שהנביא ירמיהו אומר לישראל: מפני מה אין אתם עוסקים בתורה? אמרו לו: אם מתעסקים אנו בתורה, במה נתפרנס? באותה שעה הוציא ירמיהו צלוחית של מן ואמר להם: ראו דבר ה', בזה התפרנסו אבותיכם שהיו עוסקים בדברי תורה. אף אתם עסקו בתורה והקב"ה יפרנס אתכם, הרבה שלוחים יש למקום להכין מזון ליראים אותו. המן הגיע בדרך ניסית. ה' בטובו עשה שהמן ירד בדרך שבה לא היתה שום השתדלות שגרמה להביאו. בכך רצה הקב"ה ללמד את הדורות הבאים שהוא זה הנותן טרף ליראיו בלא שום סיבה והשתדלות. הקב"ה יודע כל מחסורנו ויכול למלא כל מבוקשנו, אולם עלינו לבטוח ולהאמין בו. על כך נאמר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", וכן "הבוטח בה' חסד יסובבנו".
עוד נאמר בפרשתנו: "והסיר ה' ממך כל חולי", על כך אומר רבינו יונה: "עניין הביטחון בה' יתברך הוא, שידע האדם עם לבבו כי הכל בידי שמים ובידו לשנות הטבעים ולהחליף המזל, ואין לו מעצור להושיע ברב או במעט, וגם כי צרה קרובה אליו, ישועת ה' קרובה לבוא, כי כל יכול ולא יבצר ממנו מזימה". ועד לאן מגיע כוחה של מידת הביטחון, זאת נוכל ללמוד מהסיפור הבא: "הרב הקדוש רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זצ"ל, בא פעם למעזריט וביקש להיכנס לבית המגיד. אמרו לו בני ביתו של המגיד שאחד מבני הבית חולה אנוש, ומפרפר בין חיים למוות, ל"ע, ועל כן הרבי אינו מקבל אנשים לעת עתה.
ביקש רבי יחיאל בכל זאת להיכנס אל החולה, פתח את הדלת, ניגש אל המגיד ואמר לו: "אינני מבין למה הרבי דואג, הרי חולה זה יאכל איתנו הלילה ארוחת ערב". ואכן, החולה הבריא והשתתף בסעודת הלילה. אמר אחר כך המגיד, שלא ראה כל פתח לרפואתו של החולה, אלא שדבריו מלאי הבטחון של הצדיק מזלאטשוב, הם הם אשר פעלו את פעולתם שדרכם החולה הבריא.
יהי רצון שנזכה להתחזק באמונה וביטחון בה', "כי מי שליבו שלם עם ה'", אומר רבי נתן, "ואמונתו חזקה, ומאמין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך, אזי הוא בשמחה תמיד, ואין לו שום דאגה ופחד כלל משום דבר שבעולם" (ליקוטי הלכות, הלכות כלי היין, א). וממשיך רבי נתן ואומר: "ועיקר כלל האמונה הקדושה הוא אמונת חכמים, כי הם ממשיכין לנו האמונה הקדושה בה' יתברך, כי בלא אמונת חכמים אמיתיים גם אמונתו בה' יתברך אינו בשלימות" (שם, הלכות שבת, ו).
עין טובה
אחד הנושאים המדוברים והחשובים ביותר בעבודה הפנימית של האדם, ואחד הדברים הגורמים לאדם לחיות בשלום ובשלווה הן עם עצמו והן עם זולתו - הן העיניים שלו. כלומר, עיניים טובות.
שאלה ראשונה שיכול לשאול הקורא היא - למה אנו מתכוונים? התשובה לכך היא – שצריך לראות רק את הטוב. לעצום את עינינו מלראות את הרע, ובזה אנו מקיימים את "והלכת בדרכיו", זאת משום שהקב"ה אף הוא "עוצם" את עיניו מהרע ומסתכל עלינו בעין טובה, כלומר – רואה את הטוב שבנו!
שאלה שניה שיכול לשאול הקורא היא – במה זה יועיל לי? התשובה לכך היא – שכאשר אדם זוכה לעין טובה, כלומר להסתכלות חיובית, הן על עצמו והן על הזולת, הוא זוכה להרגיש שלם וטוב עם עצמו. הסתכלות כזו מגיעה ממקום חיובי ולא ממקום התחרות והקנאה בזולת וכתוצאה מכך אין לו תרעומות הן על הסובבים אותו - שהם מוצלחים או טובים יותר ממנו, והן על עצמו – שהוא לא יוצלח או אדם רע.
נאמר בפרשתנו: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית השנה". ובמקום אחר נאמר (זכריה ד): "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ". עיני ה' – הן עיני ההשגחה, והן משוטטות כל הזמן בדאגה לברואיו. העיניים של ה' הן עיניים עם רחמנות גדולה מאוד. ההשגחה, אם כן, היא בעיניים. גם הבחירה שלנו אף היא בעיניים. אדם יכול לבחור בטוב או חלילה ברע. להביט אל השמים, כלומר אל אביו שבשמים, או לצדדים ח"ו, כלומר אל הבלי העולם הזה. כאן אנו רואים את ההבדל ההעצום בין שני המבטים: מבט אחד שגורם לדבקות בבורא עולם, ואילו המבט השני להבלי העולם הזה. אדם עם עין רעה, הוא אדם שאינו יכול לסבול שלזולתו טוב. הוא יכול לראות אדם אחר הולך לו ברחוב עם חיוך על פניו, ומיד מתמלא בקנאה. מדוע? משום שעיניו צרות: 'הוא מחייך כי הוא מצליח', 'הוא מחייך כי טוב לו, ולי? אין טוב ואין הצלחה'.
והדבר תמוה. הרי אין לאדם עם עיניים צרות שום טובות הנאה, הוא גם לא מרוויח מזה שום דבר, אלא רק מפסיד משום שבתוכו הוא מאוד ממורמר ולא טוב לו, ועם הזולת קשה לו להסתדר מכיון שעיניו צרות, לכן הוא גם יקנא וירגיש כל הזמן שהוא בתחרות עם הסובבים אותו. זהו דבר רע המוביל לפירוד של האדם מזולתו ומקונו. כמו כן ידוע שעין רעה לעולם אינה שבעה משום שאדם שעיניו רעות תמיד 'רעב' להצליח יותר ולהשיג אף את מה שאין לו ויש לזולתו. וכשאדם מביט בעין רעה על העולם, אף עליו מביטים בעין רעה.
מה גורם לאדם להסתכלות רעה? אותם החסרונות הקיימים בו, אולם האדם לא מסוגל להסתכל על עצמו ולומר 'כאן יש לי חסרון וכאן יש לי חסרון', לכן הוא מסתכל על חסרונות הזולת, ודרך ראיה זו הוא, כביכול, מצביע על חסרונותיו. אולם אין זו דרך נכונה להביט על עצמנו ולמצוא את החסרונות על מנת לתקנם, משום שבראיה מסוג זה אנו מתרעמים, חלילה, על הקב"ה מדוע חסר לנו. רבי נתן כותב על כך את הדברים הבאים: העין הרעה הכי גדולה שיש לנו, היא על ה' יתברך, חס ושלום. כל כעס, טענה או תרעומת - זה על הקב"ה, וכפי שמכנה זאת רבי נתן "עקמומיות הלב", שהרי "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים מלמעלה". לכן, אם יש לאדם טענות כלפי אחרים, אלו הן טענות כלפי שמים.
אחת הסיבות שיכולות לגרום לאדם להיות בעל עין רעה היא, כאשר אדם קרוב אליו (חברים, משפחה וכו') מתפארים בהצלחותיהם, רכוש רב שצברו, בנים מוצלחים וכו', ועל ידי זה מתעוררת קנאתו בזולת. אין הכוונה לומר שבגלל הצלחתם הופכת עינם של הסובבים אותם לעין רעה, אלא ההתפארות הזו, שלא במודע ולא בכוונה בכלל, היא זו שגורמת לקנאה ולתחרות, לכן אמרו חז"ל, שכדי לזכות שתשרה הברכה בכל מעשי ידינו ראוי שהם יהיו סמויים, כלומר כמה שפחות לדבר עליהם ולהבליט אותם, כמה שיותר בצנעה ובסתר.
כשאדם מסתכל כל הזמן על מעשיהם של אחרים הוא מקבל עין רעה. וחשוב לזכור – לא באנו לעולם הזה כדי לתקן את הזולת על ידי שנתבונן ונסתכל על מעשיהם, יש לכל אחד מספיק עבודה משל עצמו. לכן טוב יהיה הדבר אם כל אדם יפנה את מבטיו רק כלפי עצמו ואל עבודתו ותיקונו.
ונחזור לעניין העין הטובה. כשיש עיניים טובות, כפי שהזכרנו, רואים רק טוב. איזה עונג. עין טובה היא עין שגורמת לנו לשמוח בשמחתם של אחרים, לרצות שיהיה להם טוב. רבינו הקדוש אומר שזו מעלה גדולה מאוד להביט בעין כזו על הזולת, משום שהדבר הזה הוא יותר מלדון לכף זכות. כי בכף זכות אני רואה את הרע ומנסה ללמד זכות על הזולת. אולם עין טובה אינה רואה רע אלא רק טוב.
מסופר על משה רבינו ע"ה, שכאשר סמך את שתי ידיו על יהושע בן נון (למרות שנתבקש רק ביד אחת) ואיחל לו שיצליח בכל מה שהוא לא הצליח. דבר זה היה מיד לאחר שביקש משה רבינו ע"ה מהקב"ה שבניו ירשו אותו אולם נתקל בסירובו של ה'. כאן אנו רואים כיצד משה רבינו עשה את רצון ה' עם כל ליבו, ובעיניים טובות – כלומר, סמך את שתי ידיו וברכו שיצליח.
מבינים אנו עד כמה חשוב עניין זה, משום ש"ישראל אשר בך אתפאר" – זאת ההתפארות של ה' יתברך על ידי שהוא רואה רק את הדברים הטובים שיש בכל יהודי, ומהתפארות זו נעשה פאר = תפילין, ובתפילין של הקב"ה אכן כתוב: "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". חז"ל מגלים לנו שלכל אדם יש בשמים עין עליונה המקבילה לעין שלו כאן בעולם הזה, וכשאדם נכשל בעינו ח"ו, העין שבשמים נסתמת ואז הכל נסתם לאדם, כלומר השפע, הברכה וכו'.
ועכשיו לשאלת השאלות – כיצד זוכים לעין טובה?
עצום עיניך! - ככל שנפחית את ההסתכלות על הזולת, כך פחות נקנא או נרצה את מה שיש לאחרים. כך נראה פחות רע. בספר "ראשית חכמה" נאמר: "רב, עליו השלום, שאחת מעשר מידות שהיו בו, שלא היה מסתכל חוץ לארבע אמות, והיו פניו פונות לארץ ולא לצדדים, כדי לא לראות שום עבירה. ועוד, כי בהסתכלו על הארץ יחשוב כי עפר הוא ולעפר ישוב, ולא יחשוב בענייני העולם הזה שהם נפסדים, ותיקון זה צריך אדם להתנהג בו בהיותו בביתו, כדי שיהא מלומד (מנוסה) כאשר ילך לשוק".
זה מעשה שלי וזה מעשה שלו - לכל אחד יש את הערוץ שלו לקב"ה. אומנם יש קשר בין הנשמות אך לכל נשמה המסלול שלה. כל אחד צריך להתעסק בעבודתו ובהסתכלות על הנתיבים שלו בלבד ולא בשביליהם של אחרים.
מידת הענווה - עבודה על מידה זו מובילה את האדם להבין שכל מה שקורה לי, וכל מה שעושים לי – כולם הם בחינת שלוחיו של הקב"ה. לכן אין מקום לטענות ותרעומות על הזולת או על מצבים מסויימים בחיי, אלא שתהיה לי הבנה הבאה מתוך מידת הענווה והמובילה להתבטלות וידיעה שהכל מאת ה'.
לראות רק טוב - זה להתחבר לעיניו הטובות של הקב"ה. עין אחת מסתכלת כלפי מעלה – כדי לראות מה ה' רוצה ממני, כדי להבין את המסר שמעביר לי הקב"ה בכל דבר ודבר. ואילו העין השניה כלפי מטה – לראות אם אני אכן עושה את רצונו יתברך, האם אני אכן מבין את המסר ומיישם אותו.
הצדיק שבדור - להתבטל לצדיק שבדור, כלומר להתחבר לעצותיו ודבריו ועל ידי זה לשבור את מידת הגאוה, משום שכך זוכה האדם להיות כלי קיבול לדברי הצדיק ולדברי התורה הקדושה - לקבלם וליישמם.
מסופר על אליעזר עבד אברהם שרצה את יצחק לבתו, אולם התבטל לאדונו, אברהם אבינו ע"ה, ומילא בנאמנות ובהכנעה את שליחותו – למצוא אישה ליצחק. בפגישה עם לבן הוא חוזר מספר פעמים על "אדוני אברהם", "אלוקי אדוני אברהם", דבר המראה תחילה את עינו הטובה והרצון הטוב לקיים את שליחות אדונו על הצד הטוב ביותר. הוא מזיז הצידה את כל רצונותיו ובזכות זה זכה שיאמר לו לבן הארמי: "בוא ברוך ה'", ועל כך אמרו חז"ל: שבאותו רגע יצא אליעזר מכלל ארור ובא לכלל ברוך. אדם שנכלל בצדיק, שהוא החן והיופי של כל העולם, זוכה שעיניו יפקחו ועל ידי זה זוכה להסתכל על עצמו. כלומר, הוא זוכה למודעות. לדעת באמת את מקומו. למה אני עושה את מה שאני עושה? האם זה באמת לכבוד ה' או למען כבודי? הסתכלות כלפי עצמו שמובילה להתבוננות פנימית.
התבודדות - בזמן שאדם מתבודד בינו לבין קונו, כשהוא עושה חשבון נפש, על ידי זה הוא זוכה להסתכל על עצמו, לראות האם בעניין זה של עין טובה, הוא אכן מסתכל הן על עצמו והן על זולתו בעין חיובית, ואם ההיפך. לכן, כשהוא עושה חשבון נפש הוא מבין במה הוא טעה ואת מה הוא צריך לתקן ולשפר, וזאת על ידי שהוא יבין שבזמן הדיבור עם קונו הוא בעצם מדבר אל ליבו.
בהתבודדות האדם מקבל זוית ראיה חדשה – מכיון שהוא מתבונן היטב על מעשיו וזוכה לראות דבר מתוך דבר (כלומר את המסר שה' מעביר לו על ידי מעשיו, ואז התיקון הופך אותו לאדם חיובי יותר). על ידי זוית ראיה זו, שהיא לדעת להסתכל "מרחוק" על הדברים, כפי שנאמר על אברהם אבינו: "וירא את המקום מרחוק" – בזמן שהוא הלך לעקוד את בנו יצחק, ובמקביל נאמר לו שיצחק הוא תחילתה של שרשרת זרעו, כלומר עם ישראל. אולם אברהם אבינו לא רואה בכך שום סתירה, הוא הולך לבצע את דבר ה' עם אמונה שלימה, הוא רואה את המקום "מרחוק", מאמין שה' הוא כל יכול והכל יכול להיות. אף אנו, ננסה לראות גבוה יותר, "מרחוק" – נשנה את הכיוון של המבט ונראה רק את הטוב ועל ידי זה נאמין בטוב.
אל תבכה לחינם! - בכיית חינם היא בכייה הבאה מתוך תרעומות וטענות (מדוע אין לי? למה אני לא מצליח? מגיע לי יותר ממה שקיבלתי וכו'). בכיה זו באה מהכוח המכריח שמפריד אותנו מה' יתברך ומהצדיק, וכמובן שאינה טובה. אולם בכיה הבאה מתוך רצונות וכיסופים וגעגועים לה' - באה מהכוח המושך, כלומר מהכוח המחבר אותנו לאבינו שבשמים ולצדיק. דמעות של בכיה כזו מטהרות את האדם מהארס של העין הרעה.
ידוע שלדמעות יש כוח, ומספר המדרש על שלושת הדמעות של עשיו. דמעה ראשונה – גרמה לחורבן בית ראשון. דמעה שניה – גרמה לחורבן בית שני. דמעה שלישית – שנשארה "תלויה" בעין – זו דמעה שגורמת לביטול תורה ויש אומרים לגלות הארוכה. ובזכות מה? בזכות שרצה ברכה של צדיק.
* * *
העולם הזה מסתיר את האור הגדול של התורה והצדיקים, וידוע שגודלו הוא אחד חלקי למעלה משלושת אלפים, ובכל זאת – מסתיר אותה, ממש כמו מטבע קטנה שעומדת מול העין ומסתירה את ההר הגדול ממול. יהי רצון שנזכה להזיז את המטבע הקטנה הזאת ולראות את ההר, להזיז את העולם הזה ולראות את האור הגדול של התורה והצדיקים, ונזכה לראות את הטוב. (מתוך "בת עין").
אמונה וביטחון
נאמר בפרשה: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך". כל אדם עובר בימי חייו ימים טובים ונעימים, וגם ימים קשים וכאובים. הרפתקאות החיים אינן פוסחות על איש, אלא שלפעמים נמצא אדם בימים קשים מאוד מסיבה כזאת או אחרת, וככל שנוקפים הימים והישועה מתמהמהת, עלול האדם ליפול ברוחו ולהיכנס למחשבות של יאוש ותיסכול, מחשבות שגורמות לו להיחלש באמונתו ובבטחונו בבורא העולם. לכן בא פסוק זה ומלמדנו: דע לך יהודי, לא משנה מה מידת הקשיים שסובבים אותך, עליך לזכור: שאותו אחד שמייסר אותך אינו אלא אביך, ואבא מכיר ויודע מה כוחו של בנו ובהתאם לכוחו הוא מייסרו ומחנכו, אף אתה אל תיפול בדעתך, כי אם הביאך ה' למצב זה הרי שבודאי יכול אתה לשאתו, ולהמשיך ולהאמין ולבטוח בו.
עד היכן? במה דברים אמורים? מסופר על רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, "החפץ חיים", שכשהודיעו לו שבנו רבי אברהם נפטר מן העולם, מירר הוא בבכיות נוראות עד שתלמידיו חששו מאוד לבריאותו, והנה לפתע עמד "החפץ חיים", הרים עיניו לשמים ואמר: "ריבונו של עולם, עכשיו כשעדיין ליבי שלם איתך ואיני מהרהר אחריך, יודע אני שיהודי אני". רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, לאחר שנפטר בנו רבי משה זצ"ל, אמר: "ריבונו של עולם, בכל יום אומר אני "ואהבת את ה' אלקיךבכל לבבך", אם חס ושלום רואה אתה שתיפגם אמונתי, אנא קחני מהעולם הזה קודם זמני". תורתנו הקדושה מלמדת אותנו איך להגיע לאמונה עילאית זאת רק על ידי שבכל המצבים הקשים, ואף הקשים ביותר, נבין כולנו שכל הקשיים מגיעים מאבינו שבשמים שאינו אלא אבא אוהב, ואוהב מאוד!
זאת אומנם עבודה גדולה מאוד – עבודת חיים, ורבים וטובים מאיתנו רחוקים מקיומה בשלימותה. אולם אחת הדרכים להגיע אליה היא, ההסתכלות שלנו על מה שקורה לנו. אם ההסתכלות היא בעין טובה ובאמונה שהכל מאת ה'. בדרך זו קל יהיה לנו להתמודד עם הדברים ולהגיע לדרגה זו של אמונה, אולם אם ההיפך, חלילה, הקשיים לא יאחרו לבוא.
בסיפור המעשיה "מעשה בחכם ותם" (מתוך סיפורי-מעשיות של רבינו הקדוש), אנו רואים כיצד התם מאמין שאצל ה' יתברך הכל אפשרי וכהרף עין, למרות פרנסתו הדלה, חיי העוני שלו וכדומה. כך עלינו לזכור שאפילו בשיא החושך, כלומר בעומק הצרה ח"ו, אפשר להשיג דברים רבים כאשר מפנים את הזעקות והמבטים אל ה' יתברך. וכמו שאברהם אבינו הלך לעקוד את בנו יחידו למען רצון ה', אף אנו צריכים 'לעקוד' את רצונותינו כדי לקיים את רצון ה' ועל ידי זה להתחזק באמונה. למרות 'שמתחשק' לי לעשות דבר מסויים, אולם משמים מראים לי שאני צריך לעשות אחרת – עלי לעקוד את החשק הזה לטובת רצון ה'. הדברים שאנו עוברים בחיינו הם מעין 'סימני דרך' המובילים בסופו של דבר אל היעד, אולם עלינו לזכור שאנו תמיד "בדרך", לכן ראוי לשים לב לסימני דרך אלו.
ידוע גם, שעיקר הבטחון הוא בפרנסה, ככתוב: "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". כדי שאדם יגיע לשלימות אמיתית, אומר הסבא מנובהרדוק זצ"ל, שהוא חייב לבטוח בה' בלי שום סיבה ואפילו לא צריך בריבוי השתדלות.
בילקוטי שמעוני מובא (על פרשת בשלח): שהנביא ירמיהו אומר לישראל: מפני מה אין אתם עוסקים בתורה? אמרו לו: אם מתעסקים אנו בתורה, במה נתפרנס? באותה שעה הוציא ירמיהו צלוחית של מן ואמר להם: ראו דבר ה', בזה התפרנסו אבותיכם שהיו עוסקים בדברי תורה. אף אתם עסקו בתורה והקב"ה יפרנס אתכם, הרבה שלוחים יש למקום להכין מזון ליראים אותו. המן הגיע בדרך ניסית. ה' בטובו עשה שהמן ירד בדרך שבה לא היתה שום השתדלות שגרמה להביאו. בכך רצה הקב"ה ללמד את הדורות הבאים שהוא זה הנותן טרף ליראיו בלא שום סיבה והשתדלות. הקב"ה יודע כל מחסורנו ויכול למלא כל מבוקשנו, אולם עלינו לבטוח ולהאמין בו. על כך נאמר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", וכן "הבוטח בה' חסד יסובבנו".
עוד נאמר בפרשתנו: "והסיר ה' ממך כל חולי", על כך אומר רבינו יונה: "עניין הביטחון בה' יתברך הוא, שידע האדם עם לבבו כי הכל בידי שמים ובידו לשנות הטבעים ולהחליף המזל, ואין לו מעצור להושיע ברב או במעט, וגם כי צרה קרובה אליו, ישועת ה' קרובה לבוא, כי כל יכול ולא יבצר ממנו מזימה". ועד לאן מגיע כוחה של מידת הביטחון, זאת נוכל ללמוד מהסיפור הבא: "הרב הקדוש רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זצ"ל, בא פעם למעזריט וביקש להיכנס לבית המגיד. אמרו לו בני ביתו של המגיד שאחד מבני הבית חולה אנוש, ומפרפר בין חיים למוות, ל"ע, ועל כן הרבי אינו מקבל אנשים לעת עתה.
ביקש רבי יחיאל בכל זאת להיכנס אל החולה, פתח את הדלת, ניגש אל המגיד ואמר לו: "אינני מבין למה הרבי דואג, הרי חולה זה יאכל איתנו הלילה ארוחת ערב". ואכן, החולה הבריא והשתתף בסעודת הלילה. אמר אחר כך המגיד, שלא ראה כל פתח לרפואתו של החולה, אלא שדבריו מלאי הבטחון של הצדיק מזלאטשוב, הם הם אשר פעלו את פעולתם שדרכם החולה הבריא.
יהי רצון שנזכה להתחזק באמונה וביטחון בה', "כי מי שליבו שלם עם ה'", אומר רבי נתן, "ואמונתו חזקה, ומאמין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך, אזי הוא בשמחה תמיד, ואין לו שום דאגה ופחד כלל משום דבר שבעולם" (ליקוטי הלכות, הלכות כלי היין, א). וממשיך רבי נתן ואומר: "ועיקר כלל האמונה הקדושה הוא אמונת חכמים, כי הם ממשיכין לנו האמונה הקדושה בה' יתברך, כי בלא אמונת חכמים אמיתיים גם אמונתו בה' יתברך אינו בשלימות" (שם, הלכות שבת, ו).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה