פרשת השבוע דברים תשעז

רה"י הרב יעקב שפירא
דברים

מצוות תוכחה

'אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵע'.

התורה אומרת את המקום ואת הזמן, המקום גורם והזמן גורם. כתב רש'י: 'אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל'. המקור לכך הוא בדברי חז'ל (ספרי דברים א ועוד), שכל מקום שכתוב 'דברים' הכוונה לדברי תוכחות.

בהמשך כתב רש'י: 'ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש. למד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה, ממי למד? מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו וכו' כדאיתא בספרי. וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, שנאמר הנני ענו בי, וכן דוד את שלמה בנו'.

רש'י מבאר שליעקב אבינו היו סברות להוכיח את בניו בסמוך למיטתו, וצריך להבין מדוע הסברות שהיו ליעקב אבינו לא גרמו גם למשה רבנו לעשות כך מצד הסברא? מדוע במשה רבנו רש'י אומר שלמד מיעקב אבינו?
הפירוש הפשוט הוא שכיון שיעקב אבינו היה לפני מתן תורה הוא יכול לסמוך על הסברא גם בלי מקור מפורש, כליותיו יועצות לו, כמו שכתוב על אברהם (בראשית רבה חיי שרה סא, אדר'נ לג ועוד) 'זימן לו הקב'ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה', אך משה רבנו, שהיה לאחר מתן תורה, לא היה יכול ללכת לפי סברא בלבד ללא מקור לכך.

בפרשה משה רבנו הוכיח את ישראל ברמזים, אך במציאות, בסמוך למותו ממש בפרשת וזאת הברכה משה רבינו ברך את עם ישראל ולא הוכיח. ולכאורה אם משה רבנו למד מיעקב אבינו שצריך להוכיח סמוך למיתה היה צריך להקדים את הברכות שבפרשת וזאת הברכה ולדחות את התוכחה שבפרשתנו ל'לפני מותו'?

אלא הפשט הוא שתוכחה אין פירושה רק להסביר לאדם כמה הוא לא טוב וכמה הוא לא בסדר, אדרבה להראות לו את הכוחות שיש לו. כך הפירוש גם בדברי חז'ל שבית המקדש נחרב על כך שלא הוכיחו זה את זה, ואין הכוונה שלא דיברו קשות אחד עם השני, אלא שלא פירגנו.

כתוב: 'טוב שומע גערת חכם מאיש שומע שיר כסלים', הפירוש הפשוט הוא שעדיף ללכת לשמוע את הגערה של חכם מאשר ללכת לשמוע שיר של כסילים. אך האלשיך פירש אחרת. האלשיך פירש שטוב לשמוע גערה של חכם כזה, שמבין גם בשיר כסילים. כדי שהדברים יתקבלו על לב השומעים, צריך שהדובר יכיר את עולמם, ולא יחיה במקום שהוא בכלל לא מכיר את עולמם ואת חיי העולם הזה.

'לא איש דברים אנכי'

כשהקדוש ברוך הוא מצווה את משה רבנו ללכת לפני פרעה, הוא אומר 'לא איש דברים אנוכי', ואילו אצלנו כתוב 'אלה הדברים אשר דבר משה'. המדרש מבאר (דברים רבה פ' דברים א) שהתורה שינתה אותו, בתחילה לא היה איש דברים, ולאחר מתן תורה נהפך לאיש דברים 'כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים', וצ'ב הרי מדובר בתוכחה ולא בהוראת התורה והמצוות לישראל.

מסביר המהר'ל, שמשה רבנו לא היה איש דברים, כיון שמשה רבנו היה כולו רוחניות, ודיבור הוא חיבור של הצד הרוחני לגשמי, הדרך שבה אדם מבטא את מחשבותיו המופשטות. התרגום מתרגם את הפסוק 'ויהי האדם לנפש חיה - לרוח ממללא'. הדיבור הוא מותר האדם מן הבהמה. משה רבנו היה בדרגה רוחנית כל כך גבוה שלא היה לו את החיבור לעולם הגשמי שמתבטא בדיבור, ולאחר מתן תורה הוא התעלה יותר, ועם כל גדולתו הוא יכל גם להוכיח את עם ישראל כי הוא ידע לרדת אל העם, להבין אותם, לשמוע שיר כסילים, ואז נהיה לאיש דברים, יכל להוכיח.

בפרשיות של השליחות של אליעזר עבד אברהם התורה מאריכה מאד, ולמדו מזה חז'ל (רש'י בראשית כד מב) ש'יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתם של בנים', והרבי מרוז'ין פירש שלפעמים יש צורך לבוא לדבר עם אדם במדרגה של שיחה יפה ומעניינת כי אם תלמד אותו דברי עליונים יותר, זה לא יעניין אותו בכלל במקום הרוחני שהוא נמצא. זו היא מעלת שיחת עבדי אבות שיכולה להשפיע גם בבית לבן.

אם כן, התוכחה אינה לומר לאדם כמה הוא גרוע ורע, אלא מטרתה להציב לפני האדם את המראה ולהגיד לו תראה כמה דברים חיוביים יש לך, וכשאדם מגלה את כוחותיו החיוביים - הוא מקבל כוחות חדשים להתקדם ולתקן. לכן לפני מותו משה רבנו אומר את 'וזאת הברכה', שזו התוכחה האמיתית, כשמשה אומר לכל שבט ושבט איפה טמונים כוחותיו. ובזה קיים משה את הנהגת יעקב, לומר תוכחה לפני מותו, והיא התטאה גם באמירת 'וזאת הברכה', לומר לכל אחד את עצמתו ויכולותיו.
'אל כל ישראל'

הקשה החידושי הרי'מ שבהמשך התורה אומרת בפירוש את העבירות של עם ישראל ומאריכה בהם ומפרטת אותם לפרטיהם, אז מה הכוונה שמשה הזכיר ברמז מפני כבודם של ישראל, כמו שכותב רש'י על הפסוק הראשון?
אומר חידושי הרי'מ, שזה כבר לא דור יוצאי מצרים, שהרי תמו אנשי המלחמה למות. משה רבנו אומר לעם ישראל, שאע'פ שלא הם חטאו בחטא המרגלים, הוא ממשיך להשפיע גם בדורות הבאים, וזה עניינה של התוכחה ברמז, למצוא את השורש של הדברים.

לכן התורה מדייקת וכותבת שמשה דיבר 'אל כל ישראל' ולא מצינו ביטוי כזה, תמיד נאמר 'אל בנ'י', כיוון שדברי משה רבינו מכוונים למה שקיבלנו מהדורות הקודמים ולהשפיע על הדורות הבאים, אל כל ישראל, גם העתידים לבא.
[מסופר על אחד מראשי הישיבות בדור הקודם שהוא הגיע לתת שיעור ולא היו כ'כ תלמידים כמנהג ישראל קדושים לצערנו, אבל הוא אמר את השיעור באותה התלהבות כאילו שיש קהל רב. שאלו אותו מדוע הוא מלמד כל כך קצת תלמידים בכזאת התלהבות? הוא אמר מה אתם חושבים? אני אומר את השיעור רק לעשרה? אני אומר להם, ולבניהם, ולנכדיהם - כי מה שהם יקלטו באוזן לא ישאר רק אצלם, זה יטביע את רישומו בתוך הנפש וממילא גם יעבור הלאה.]

אם כן, כשמשה רבנו אומר לבני ישראל את הברכות לפני מותו, זו תוכחה ודירבון לעשות ולהתקדם. זה לא רק מושג של ברכה סתם.

'קחו עמכם דברים'

בתחילת ספר הושע כתוב: 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה''. לפי דברי חז'ל שהבאנו, 'דברים' הם דברי תוכחה, וכשלוקחים אותם אפשר לחזור בתשובה. כמו שהרמב'ם כותב (הלכות תשובה ד ב) שאחד מעשרים וארבע דברים המעכבים את התשובה הוא השונא את התוכחות, וזה מה שאמר הושע, שע'י דברים אפשר לשוב.
בזמנינו צריך לדעת את גדרי התוכחה, ובהנהגות של ר' חיים מוולזין כתוב בשם הגר'א שמי שכעסן מטבעו פטור ממצוות 'הוכח תוכיח', כי הוא לא ישיג את המטרה. צריך לדעת איך לדבר, ועם מי לדבר, ומתי לדבר. דווקא לפני תשעה באב, שבת חזון, זה המתאים ביותר לקריאת פרשת השבוע 'אלה הדברים'.
'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו' (אבות ב ד). אומר השפת אמת, שלמקומו אף פעם לא תגיע ולכן אל תדון אותו אף פעם, אבל יש עוד פרוש - צריך לדעת מה הרקע הרוחני של האדם. זה מה שמשה אומר פה ומזכיר את המקומות ואת הזמן, שלפעמים המקום גורם ולפעמים הזמן גורם ואסור לדון את חברו עד שהוא יודע מאיפה הוא בא ולאן הוא אמור להגיע.
היחס לתלמידי חכמים

חז'ל אומרים שכשמשה רבינו מדבר לכל ישראל ואומר: 'לא אוכל לבדי שאת אתכם... הבו לכם אנשים... ואשימם בראשיכם'. מתחיל הנושא של מינוי דיינים 'לא תכירו פנים במשפט'. וממשיך 'ונסע מחורב' ממשיך את המסעות.
וצריך להבין מדוע התורה מכניסה את הנושא של הדיינים תוך כדי שמשה רבינו מספר את כל המסעות של עם ישראל?
חז'ל אומרים: 'כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להושיב את ישראל על אדמתם'. השב שמעתתא בהקדמה מבאר שעצם מינוי הדיינים, הנכונות לקבל עלינו דין תורה ולא דין ערכאות זה עצמו הזכות להושיב את ישראל על אדמתן עוד לפני פסיקת בי'ד. אבל אם ח'ו הדבר הזה פגום – זה פוגע ביישוב שלנו בארץ ישראל, ועל-כן טרם כניסתם לארץ, אמר משה את עניין מנוי הדיינים, שבזכות מינויים יושבים על אדמתם.

כתוב: 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך'. שמעתי פעם מהרבי מצאנז הקודם ששאל מדוע התורה מאריכה כאן לומר אשר ה' אלוקיך נותן וכו'? בכל המצוות התלויות בארץ לא מצאנו שהתורה מציינת כל פעם שזו הארץ שרבש'ע נתן לנו? וביאר שהכוונה היא שיש למנות שופטים ודיינים כאלה שיודעים שהארץ היא ארץ שה' נתן לנו, מפני שאם לא תמנה שופטים כאלה שמודעים לכך שקב'ה נתן את א'י, אז הם יבואו לפי המשפט שלהם, משפטים בל ידעום, ויאמרו שטויות, כגון שצריך לגרש את מגרון.

רש'י אומר: 'ואשימם בראשיכם - ואשימם חסר יו'ד למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דיניהם'. יש על מי לזרוק את הבוץ, אפשר להאשים את הרבנים בהכל.

אבי מורי זצ'ל כתב למישהו במכתב פשט נוסף, רש'י לפני כן מפרש את המילה 'בראשיכם -ראשים ומכבדים עליכם שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה'. ושאל אבי מורי זצ'ל מדוע רש'י מקדים לפרש את 'בראשיכם' ל'ואשימם'? וביאר שאשמותים של ישראל תלויות בראשי הדיינים, רק כשישראל יודעים איך להתייחס אליהם ולשים אותם בראשיהם בדרך של כבוד ויראה. ע'כ הקדים רש'י להדגיש, כשהם בראשיכם, אז אשמות ישראל תלויים בדיינים.

הגמרא (שבת קיט ב) אומרת שלא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה ת”ח. חז'ל (בבא מציעא פה ב) מפרשים את הפסוק 'על עוזבם את תורתי', 'שלא ברכו בתורה תחילה'. הרב חרל'פ בפירושו לאבות אומר, שאי אפשר להגיע ליראת שמים אמיתית, אם מדלגים על השלב של כבוד ויראה לתלמידי חכמים. על זה אמרו 'את ה' אלוקיך תירא – לרבות ת'ח' (פסחים כב ב) יכול להיות שהם כיבדו את התורה, ונישקו את הספר, ושילמו הרבה כסף כדי לעלות לתורה, אבל עזבו 'את' תורתי - 'את' לרבות תלמידי חכמים.

חז”ל אומרים (שבת קיט ב) שהמבזה ת”ח אין רפואה למכתו, כיוון שהקדוש ברוך הוא אומר: 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין', וכשהאדם מבזה את התרופה היא לא יכולה להועיל לו, אין קטיגור נעשה סניגור. אפילו דוד המלך כיון שקרע את כנף מעילו של שאול בסוף ימיו כיסוהו בבגדים 'ולא יחם לו', כיוון שביזה את הבגד הוא לא יכול ליהנות מהבגד.
ביטול תורה - בהקטנתה
הגמרא (שבת לג) אומרת מפני מה מחלת האסכרה מתחילה במעיים וגומרת בפה? ר”ש אומר - בעוון ביטול תורה. שואלת הגמרא - נשים לא מצוות בת”ת, ובכ”ז יש להן החולי הזה. ואומרת הגמרא - מפני שמבטלות את בעליהן. ולכאורה קשה שהרי הנשים שמבטלות את בעליהן לא עוברות על ביטול תורה אלא על לפני עיוור ומדוע זה גורם למחלת האסכרא.
[מבטלות את בעליהן- היה תלמיד אחד שהתחתן ואח'כ בא להתלונן לחזון איש שהוא לומד פחות מאז שהוא התחתן. החזו'א צחק ואמר - אם אשתך היתה רואה שאתה כל הזמן לומד- היא לא הייתה מפריעה לך. אבל אם היא רואה שאתה פותח את הגמרא כשהיא רוצה ללכת איתך לסופר - אז מה אתה מתפלא שהיא מבטלת אותך? זה לא נקרא שמבטלות את בעליהן מתורה].

אלא יש להבין שהמושג של ביטול תורה הוא לא רק בזמן, ולא רק באיכות, כפי שהרב מחדש באורות התורה, ביטול של התורה, כ

ולל כל הקטנה של ההופעה של התורה, וזה יכול להיות בכל מיני מציאויות.

אשר קרך בדרך

לדוגמא - יש מי שהוציא חוברת שתנועה מעורבת היא לכתחילה, עם כל מיני ציטטות. אף אחד לא כזה טיפש לומר שכל החכמים והצדיקים והקדושים שבכל הדורות סיבנו את עמ'י עד היום, ופתאום אנו מגלים את המקורות האמיתיים של התורה. לכן מה אומרים? נכון שיש גישה שתנועה מעורבת אסורה, אבל יש גם דעה אחרת.

עמלק, להבדיל, עניינו ספק. מכניסים את האנשים לספק, זה לא כ'כ פשוט, יש גם צד שני וכו' אדם יכול לצטט מכל הש'ס - לא כל כך פשוט שהלכה כמו אביי ביאוש שלא מדעת יש גם דעה של רבא, כל הש'ס מלא מחלוקות, ברגע שמכניסים את הספק לראש מכניסים את האנשים לקרירות.

הרב כותב באגרות שיש מושג שנקרא “סובלנות קרה'. סובלני אמיתי זה מי שאכפת לו מכל דבר, אבל הוא יודע להתאפק ומתי לדבר, אבל יש אנשים שהם סתם אדישים, והכל עובר להם ליד האוזן.

המגדף הגיע לזה כיון שלא האמין שלחם הפנים הוא באמת חם כיום הילקחו. ולכאורה הרי היו מראים את זה קבל עם ועדה לכל העולי רגלים? אלא המגדף היה אדם קר, אז כל דבר שהוא הסתכל עליו קיבל בעיניו את אותה הקרירות. 'ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם' כותב הרבי מקוצק שאין הכוונה שהמים מרים אלא מי ששתה היה מר.
הבעיה היא כשמצננים את האמבטיה, גם דברים שעשה הרצי'ה, יבואו כאלה שיאמרו שזה לא כל כך פשוט ושהיו ששמעו מהרצי'ה קצת אחרת, ואם זה כבר מודפס כבר בחוברת בכלל אין על מה להתווכח.
פעם היה לי חברותא שלא יכולתי להתווכח איתו בשום סברא, כי גם אם הוכחנו באותות ובמופתים שהסברא הזו לא נכונה, הוא אמר ש”זה כבר כתוב אצלי במחברת'.
זה מה שחז”ל אומרים - על שלא ברכו בתורה תחילה. השאגת אריה רוצה להוכיח מכאן שברכת התורה היא דאורייתא שאם לא כן לא היו נענשים עליה כל כך בחומרא, אך וודאי שאין כוונת חז'ל לומר שהחורבן הוא עונש על שלא בירכו בתורה, אלא זו הסיבה שיכלו להגיע לשלשת העבירות החמורות שגרמו לחורבן, והתשובה היא שלא בירכו בתורה, שלא היו ביחס נפשי ראוי לתורה וללומדיה.

תיקון עבירות החורבן
ר' צדוק כותב שדווקא בדבר שאדם מרגיש שהוא חלש יותר זהו שורש תיקונו, ואם יתגבר בזה הוא בונה את עצמו. כמו שזה נכון לגבי הפרט כך זה נכון לגבי הכלל. חז”ל לא אומרים לנו סתם את העבירות שהיו, הם מראים לנו מה עלינו לתקן, באיזה דברים עלינו להתחזק.
הגמרא אומרת שהלבנת פני חברו ברבים זה אביזרייהו של שפיכות דמים. יש דיון בפוסקים האם גם בזה יש דין של 'יהרג ואל יעבור', כמו שכתוב שמוטב לו לאדם שיפיל עצמו לכיבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, והתוס' דנים האם הכוונה ממש או לא. השורש של ע”ז זה הפרוד, והתיקון הוא להתרחק מפירוד ומשנאת חינם.
[היה כאן יהודי בשכונה שנפטר לבית עולמו, שהיה לו בית מרקחת והוא היה מהראשונים ששיווקו תרופות הומאופטיות, והיה לו בזה הצלחה רבה. הוא נתן תרופה לסטייפלער, בעל הקהילות יעקב, וריפא אותו ממשהו. הסטייפלער אמר לו - מה אני אשלם לך? אמר לו אני לא אקח ממך תשלום על הזכות לרפא אותך. אמר הסטייפלער - אבל אני לא קיבלתי דברים בחינם, אז תבין למה אני רוצה לשלם. אז הם התפשרו שבמקום תשלום הסטייפעלר יברך אותו, ושאל אותו במה לברך אותו. היהודי ביקש ממנו ברכה אחת - שכל התרופות שאני נותן לאחרים יעזרו להם. שום ברכה לא לעצמו. ה’קהילות יעקב' בכה כששמע את זה.
האדם הזה היה כ'כ טוב, שהוא שאל פעם את הרב של בית הכנסת שלו, שהוא שומע לפעמים שראובן שונא את שמעון, ושאל תגיד לי איך שונאים? מה זה לשנוא? והוא לא היה יהודי תמים, אבל היתה לו עין טובה. צריך על כל דבר להסתכל בעין 

, גם אדם על עצמו, גם על אחרים, וגם על הישיבה.]
בע'ה אנחנו נקבל את הדעת שהקב'ה יהפוך לנו את הימים האלה לימים של ששון ושמחה. כמו שהרצי'ה אמר - שהכותל המערבי לא יהיה רק הכותל הרביעי של הבית השני, אלא הכותל הראשון של הבית השלישי.
והנה בימים אלו, בין המצרים, שחרב הבית על שלא הוכיחו זה את זה, וביאר המהר'ל (נתיב התוכחה פרק א), שהפך התוכחה זו חנופה,שמהלל אדם במה שאין בו. ואם כן מתעלם ע'י כך מהטוב שכן מצוי בו, ועל זה נחרב הבית, שלא ראו מעלת חבריהם, שאם כן לא היו צריכים להחניף להם. וכמו שהסברנו לעיל בתוכחתו של משה רבינו.
'נהפך לאבל מחולנו', ביאר ה'שפת אמת' שכיום העבודה היא במקום שמחה, ע'י תשוקה ואבלות על ביהמ'ק, איכה במקום שיה'ש. ובפרשת מסעי כתב השפ'א: ד' עונה בעת רצון ובעת צרה. (ועיין בזה במש'כ ב'מעייני הישועה' חלק ב פרק טז ויט דברים נפלאים).
ובזה הסברנו מש'כ בסוף מסכת מכות (כד ב), שר'ע אמר לחכמים למה אתם בוכים? ולכאורה על בכי כזה אין צריך הסבר, הרי אין מקדש! אלא ר'ע הדגיש וראה שבכייתן היא כשרואים שועלים מתהלכים במקום המקדש. ז'א שאצלם הבכיה לא בבחינת אבלות ישנה, אלא דבר חי וחדש בכל עת. על זה אמר להם ר'ע, אם כן אני בטוח בקיום דברי הנביאים, שהחרבן עצמו ישמש כתשתית לבנין חדש.
'כילה ד' חמתו על עצים ואבנים' (איכה רבה ד), ובכה'ג אע'פ שנראה סותר ומקלקל הרי זה בנין. בכה'ג אין זה בל תשחית, ואין זה מקלקל גם לפי גדרי הלכות שבת. גם סותר אבן המקדש, הוא לאו, רק שנעשה בדרך השחתה, והקב'ה לא לכך כוונתו, אלא 'כילה חמתו' (מעין מתקן אצל יצרו), וע'י כך א'כ זה פתח לתחילה ולחידוש, 'אנוכי אנוכי הוא מנחמכם', האנוכי של 'אנוכי ד' אלוקיך' הוא אותו 'אנוכי הסתר אסתיר'. 'והוא ינחמנו מעצבון ידינו'.
כותב האבודרהם, על כרחך סדר ההפטרות בשבע דנחמתא הם עפ'י מהלך שהנחומים יגיעו אלינו בסופו של דבר ע'י הקב'ה עצמו, ולא ע'י הנביאים. ועל זה אמר ד' – אנוכי אנוכי הוא מנחמכם.
ובע'ה יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, והאמת והשלום אהבו, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.
שבת שלום.

אני מבקש להודות לכל התלמידים שטורחים, מידי שבוע, על הוצאת הדף, ישר כוחכם.