אורות הגבעה פרשת ראה תשע"ז
הברכה והקללה
ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו' ותמוה למה ירצה ה' לקלל אותנו??
היסורין הם חלק מהמתנה כדי להכיר רוממות ערכה
הנה אנו מוצאים [ברכות ה' א'] שלשה דברים נתן הקב"ה לישראל
ואלו הן תורה עולם הבא וארץ ישראל וכולן לא ניתנו אלא על ידי יסורין. והענין דאע"פ
דחפץ הש"י שלא יהיה השכר בתור נהמא דכסופא ולפיכך יצר כח הבחירה, ובתור שבוחר
בטוב מגיע לו השכר לפי מעשיו ובכל אלו השלשה דברים נתנו דוקא על ידי מתנה. הדבר פשוט
כי ליקרת הדברים הנשגבים, אין בעבורם שום מחיר, ולפיכך צריך שינתנו דרך מתנה דוקא.
אבל אם הוא נוהג בעין יפה לזכות את ישראל במתנה מדוע דוקא על ידי יסורין?
אכן הדבר פשוט, כי כל מתנה היא לפי ערך המקבל. לא הרי המתנה
הניתנת לקטן כהרי המתנה הניתנת לגדול, ולא הרי גדול רגיל כהרי גדול חשוב. ולכן
דוקא מפני שאין בכל המחירים אף הרוחניים שיוכלו לשלם בעד אחר מאלו השלשה דברים
מפני זה לא היה אפשר לתת אותם לנו כי איך נדע איך להחשיבם ולהכיר ברוממות ערכם אם
אין לנו בהם שום שיג, לזאת זה מחסדי ד' הנאמנים להיטיב עמנו והחדיר בקרבנו תשוקה
גדולה עליהם עד כי באהבה אנו מקבלים עלינו יסורים קשים ובלבד שנשיג אותם, באופן
שגם היסורים בכלל המתנה הם.
תכונת האדם שאף פעם לא מגיע למילוי תאוותיו נוצרה בשביל העולם
העליון
אף גם זאת, הנה אמרו אין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה רוצה
מאתים [ע"פ קהלת רבה א לד], ולכאורה מדוע נוצרה תכונה זו שהיא רעה חולה לבני
אדם? אבל מזה עצמו יש להבין כי לא כן הדברים אלא שעצם התכונה הזו לא נוצרה בשביל
העולם הנוכחי כי אם דוקא בשביל העולם העליון הרוחני וברוחניות הלא גם חלק ממנה היא
כבר בלתי סופיית.
ברוחניות כל דבר תכלית לעצמה
הנה בעולם הזה לא מצינו שום דבר שנוכל להגיד כי הוא זה כבר הוא
תכלית אלא שכל דבר הוא רק סיבה לדבר שני. ובכן לעומת זה ברוחניות כל דבר הוא גם
תכלית. וזה מה שפירשנו מכבר אמירתו של דהע"ה "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש
שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו" [תהלים כז ד], אמר
שאלתי ואמר אבקש, כפל זה למה? אבל ההדגשה היא שלא כמו בערכי העולם לא מה שהוא שואל
הוא מבקש, שואל עבודה ומבקש כסף, שואל כסף ומבקש אוכל אבל בתורה כמה שהוא שואל זה
הוא מבקש [כי האמצעי הוא גם התכלית]. ואם אמנם שלש בחינות המה, א] לישב בבית ד' ב]
לחזות בנועם ד' ג] ולבקר בהיכלו ואחת היא סיבת השניה. מתוך ישיבה בבית ד', זוכה
לחזות בנועם ד', ומתוך שניהם זוכים לבקר בהיכלו לטייל עם הקב"ה בגן עדן, בכל
זאת לא ששואל לישב בבית ד' ומבקש לחזות בנועם ד', אלא שגם מה שהוא שואל, זה מה
שהוא מבקש. כי כמו שהוא סיבה לגדלות יותר עליונה כן היא גם תכלית לעצמה.
ובכן היסוד המבוקש של יש לו מנה רוצה מאתים הוא בשביל הדברים
הרוחניים. שיסודו של רצון הוא המשכה, כי איך ממשיכים ואיך מעלים, הלא זה אך על ידי
הרצון, כשם שכל יצירת עולמים היתה על ידי הרצון כן גם המשכת קיומה וכל גילויי פארי
מחמדי גילוייו ית"ש הם אך על ידי הרצון. אולם רצון זה צריך שיהיה דוקא תכלית
שלא ירצה זה ויבקש אחרת, כי אז ממשיכים דברים תכליתיים, וכיון שכל התכלית הוא אין
סופי, הרי באמת מתמלאת גם המגמה של יש לו מנה רוצה מאתים שאין למגמה זו מקום רק
בדבר גבולי ולא באין סופי כי מה שייך לרצות עוד אם יש לו הכל. ולכן זה מה שהננו מגלים
יותר רצון עד כדי לסבול יסורים עבור זה שהננו רוצים, זהו כח ההמשכה ובזה אנו
משיגים עוד חפצנו שהוא חפצו ית"ש להנות אותנו בשלשת הדברים תורה ארץ ישראל
ועולם הבא.
התכלית הטובה של הקללה
בזה אנו מבינים כי הקללה הניתנת לישראל היא גם כן אך לעורר את התשוקה
והמשכת הרצון בישראל בזמן שאינם עושים רצונו של מקום מתוך שמחה וטוב לב וברכת ד'
כי הקללה תעוררם וממילא מתלוית שביעות רצון ושמחת ד' גם בעת הקללה כי לא הרי קללתן
של ישראל כקללת העמים, הם כבגד יבלו עש יאכלם ואילו קללתן של ישראל לא תכלם
ח"ו אלא היא מכבה זיקי גחלת הקודש ועוד ילחשו ויעממו עד כי הגחלת שבה והופכת
לשלהבת י-ה באופן שהקללה של ישראל אינה נצחית חלילה אדרבא היא סוללת דרך לברכה.
וזהו "ולא אבה ד' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ד"א לך
את הקללה לברכה", כי בלעם רצה לקלל את ישראל קללה שאינה מביאה ברכה והפך ד'
את הקללה לברכה שהברכה תחול מיד וכל מה שישראל נהנים בעולם הזה אינו אלא מברכותיו
של בלעם הרשע.
לסיכום: א] אנחנו סובלים יסורין כדי להכיר רוממות ערך המתנה של
ארץ ישראל, עולם הבא ותורה, שהם דברים שא"א להרוויח בעצמנו אלא צריכים להינתן
דווקא בתור מתנות. כאשר סובלים כדי להשיג משהו – מעריכים אותו הרבה יותר. ב] רעה
חולה אצל בני אדם שיש לו מנה רוצה מאתיים ואף פעם אינו מקבל סיפוק ממה שיש לו.
תכונה זו נוצרה למטרה רוחנית, כדי שנשאף להשיג את התכלית, האין סוף, העולמות
הרוחניים שאין להם גבול ולא להסתפק בהישגים חלקיים ומוגבלים. ג] בגשמיות יש חלוקה
בין השאלה לבין הבקשה. השאלה היא האמצעי לקבל את המבוקש. ברוחניות השאלה היא היא
המבוקש שכל אמצעי לדרגה גבוהה יותר הוא גם תכלית בפני עצמה. ד] הרצון ממשיך את
השפע. ה] הקללות בעם ישראל הן לטובה כי הן מעוררות אותנו לחתור להשיג את הברכה. כל
הברכות שלנו נובעות מקללת בלעם שהפכה לברכה. אין כאן מקרה שמכיון שבלעם קילל,
הקב"ה היה "מוכרח" כביכול להציל אותנו ולהפוך את הקללה לברכה אלא
אדרבה, א"א להגיע לברכות אלא ע"י קללה. וזה פשר הקללה שה' נותן לנו
בתחילת פ' ראה. [עפ"י הספר מי מרום]
אל
תהיה בינוני!!
כתב
ה'ספורנו' וז"ל ראה הביטה וראה שלא יהיה ענינך על אופן כמו שהוא המנהג ברוב
כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה והם הקצוות כי הברכה היא הצלחה יותר מן
המספיק על צד היותר טוב והקללה היא מחסרת שלא יושג המספיק ושניהם לפניכם להשיג כפי
מה שתבחרו עכ"ל.
הפסוק
זועק "אל תהיה בינוני!!"
אומר
משה "ראה אנכי". תסתכלו עלי. תראו לאן הגעתי. גם אתם יכולים. וכדברי
האור החיים וז"ל "עוד ירצה במאמר ראה אנכי, על דרך אומרם ז"ל יכול
אדם לעשות עצמו כמשה רבינו, והוא מה שהעירם כי אליו יראו להדמות אליו כל הבא ליקרב
לעבודת הקודש עבודת ה' ולא יעריכו עצמן עם מה שלמטה מהם ויהיו בעיני עצמן כי כביר
מצאה ידם וכו'".
איפה
הענוה של משה? אדרבה, הוא אומר להם שאם אפילו אדם פשוט כמוהו יכול להגיע כ"כ
רחוק עד "כי קרן אור פניו" וארבעים יום לא לאכול ולא לשתות במעלה ההר
בהתבודדות עם הקב"ה, גם הם יכולים להגיע.
וכך
כתב ב'קובץ אגרות' וז"ל הקיצוניות היא ההשתלמות של הנושא. הדוגל בהבינוניות
ומואס בקיצוניות חלקו עם הזייפנים או עם חדלי התבונה. אם אין קיצוניות אין שלמות
ואם אין שלמות אין התחלה. ההתחלה היא בקושיות ופרכות מתמידות והתמימות הוא התרצן
החריף המכונן דבר דבור על אפנו ועל אמיתתו מי שחורת על דגלו את השאיפה לבינוניות
רוחנית אינו מסוגל לאהבת התורה והמצוות. רגילים אנחנו לשמוע בחוגים ידועים
כמכריזים על עצמם שאין חלקם בין הקיצונים ומשאירים בכל זה לעצמם זכות ישראלי נאמן
באמונה מספקת לתורה וד"ת. מרשים אנחנו לעצמנו להגיד מנקודת משפט כמו שאין
באוהבי חכמה אהבה למיעוטה ושנאה לרב חכמתה כן אין באוהבי תורה ומצוה אהבה לאמצעיות
ושנאה לקיצוניות. גם מי שאינו מסוגל להגשים את הקיצוניות הרעיונית הלכה למעשה חייב
לשאוף אליה במדת האפשר הבינוניות שיש לה זכות הקיום הוא מדת הבינונים. האוהבים את
הקיצוניות ושואפים אליה בכל משאת נפשם ומחנכים את צאצאיהם לפסגת הקיצונות אבל מה
עלובה הבינוניות הסואנת בוז לקיצונות עכ"ל.
הבחנה
של החזו"א: במעשים אתה יכול להיות בינוני. אף אחד לא מושלם. אבל בהשקפה אתה
חייב להיות קיצוני. לא קיצוני במדות [כעסן גדול, עצלן גדול וכו'] אלא קיצוני ברצון
להגיע לשלימות המקסימלית בעבודת השם, בתורה בתפילה ובמעשים טובים. [היום אנשים
מסתכלים בבוז על "קנאים" או "קיצוניים". אבל תתאר לעצמך אדם
שאומר שהוא אינו קיצוני ולכן בדרך כלל הוא אינו גונב אבל לפעמים כן גונב. או בדרך
כלל הוא לא מרביץ לאשתו אבל אי אפשר להיות קיצוני וכשהוא עצבני הוא כן "מפליק"
אותה....]
הקב"ה אמר לירמיה הנביא [א' ה' ו' ז']
"בטרם אצרך בבטן ידעתיך נביא לגויים נתתיך ואמר אהה ה' אלקים הנה לא ידעתי
דבר כי נער אנכי. ויאמר ה' אלי אל תאמר נער אנכי". אמר המשגיח רבי נתן וכטפויגל
זצ"ל, ירמיה טען להקב"ה איך אתה בא לעשות אותי לאדם גדול הלא נער אנכי,
אני לא יודע מה לדבר. אמר לו הקב"ה, אתה אומר נער אנכי ולא נביא ה' ואינך יכול
להנהיג. צריך אתה להכיר את כחך. "ראה הפקדתיך היום הזה על כל הגויים על
הממלכות לנתוש ולנתוץ להאביד ולהרוס לבנות ולנטוע". יש לך עסק עם כל הבריאה
כולה. ואמר רבי ירוחם זצ"ל ממיר כמה כחות נאבדו לנו, כמה גדולי ישראל הפסדנו
בגלל שלא שמעו את מה שנאמר מי אני מה אני הלא לפיכך נברא האדם יחידי כדי שכל אחד
יאמר בשבילי נברא העולם.
האומר
עבדוני - תליית המן
כי יְסִיתְךָ
אָחִיךָ בֶן-אִמֶּךָ אוֹ-בִנְךָ אוֹ-בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ, אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ--בַּסֵּתֶר לֵאמֹר: נֵלְכָה, וְנַעַבְדָה
אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ, אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ. ח מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר
סְבִיבֹתֵיכֶם, הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ, אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ--מִקְצֵה הָאָרֶץ,
וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ. ט לֹא-תֹאבֶה
לוֹ, וְלֹא תִשְׁמַע
אֵלָיו; וְלֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו, וְלֹא-תַחְמֹל וְלֹא-תְכַסֶּה עָלָיו. י כִּי
הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ, יָדְךָ תִּהְיֶה-בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ; וְיַד
כָּל-הָעָם, בָּאַחֲרֹנָה. יא וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים,
וָמֵת: כִּי בִקֵּשׁ, לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ
מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים."
\בסנהדרין
[ס"א סוף עמוד א'] כתוב "תניא האומר בואו ועבדוני רבי מאיר מחייב ורבי
יהודה פוטר וכו' במאי קמיפלגי במסית לעצמו ואמרי ליה "אין" קמפלגי, מר
סבר מסית לעצמו שמעי ליה, ואין דקאמרי ליה קושטא הוא [והם מתכוונים ברצינות לעבוד
אותו]. ומר סבר מסית לעצמו לא שמעי ליה, מימר אמרי מאי שנא אינהו מינן דידן [הוא
בן אדם כמונו] ואין דקאמרי אחוכי עליה [שכאמרו "כן" צחקו עליו. אגב –
כמה מצאים כאן ענין הצחוק שהרי כל ליצנותא אסורה מלבד ליצנותא דעבודה זרה!].
הרמב"ם
בחיבורו הגדול [הלכות עבודה זרה פ"ה ה"ה] כותב "המסית אחרים
לעבדו ואמר להם עבדוני אם עבדוהו נסקל, ואם לא עבדוהו אף על פי שקיבלו ממנו ואמרו
הן אינו נסקל. אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני עבודה זרה אם קבל ממנו
ואמר הן נלך ונעבוד אף על פי שעדיין לא עבד שניהן נסקלים המסית והמוסת שנאמר לא
תאבה לו ולא תשמע אליו הא אם שמע ואבה חייב".
וכתב
גאון הגאונים הרוגאצובי ז"ל בספרו המופלא צפנת פענח על הרמב"ם [שם מהדורא
תנינא דכ"ב ע"ג]: "ובמסית לעצמו נקט הרמב"ם אם עבדוהו נסקל
בלשון יחיד ומי הוא הנסקל העובד או הנעבד ובתוספתא דעבודה זרה פ"ז ה"ד
נראה דאדם הנעבד העובדו בסקילה אבל הוא עצמו אינו מבואר מה ענשו. ועיין מגילה י'
ב' וי"ט א' דהמן נתלה משום שהיה עבד כמבואר במגילה שם ט"ו סע"א
וט"ז א' והוי דינו כישראל ובעבודה זרה קיימא לן דהנסקלין נתלין סנהדרין
מ"ה ב' אך מסית לא מצינו דנתלה ועיין בירושלמי נזיר פ"ז ה"א
דל"ג ע"א דגבי בן נח ליכא מיתה בתלייה".
ראשית
כל, מה שכתב לחקור בדעת הרמב"ם ז"ל שכתב במסית לעצמו אם עבדוהו נסקל
בלשון יחיד ומי הוא הנסקל העובד או הנעבד, לכאורה כוונתו שיש לדעת מי הוא הנסקל
העובד דהיינו המוסת או הנעבד דהיינו המסית, אבל אני חדל האישים לא הבנתי בעניות
שכלי הקט, שהרי לשון הרמב"ם שם כך היא "המסית אחרים לעבדו ואמר להם עבדוני
אם עבדוהו נסקל ואם לא עבדוהו אף על פי שקיבלו ממנו ואמרו הן אינו נסקל"
ולשונו בסוף דבריו מורה בבירור שמתייחסת למסית דהיינו הנעבד שאינו נסקל, וגם
בתחילת דבריו כתב בלשון יחיד "נסקל" ואילו ביחס למוסתים כתב בלשון רבים
"עבדוהו" וברור שכוונתו למסית, ומה השאלה??
שו"מ
שכך העיר בס' הדר יעקב [ה' סי' מ"ט] והוסיף שמה שהביא הגאון הרוגאצ'ובי
ז"ל מהמן הרשע לכאורה רצונו להוכיח דהנעבד עצמו חייב מיתה והביא ראיה שהרי
במגילה אמרו שהמן עשה עצמו עבודה זרה והוא היה נעבד והמן היה דינו כישראל שהרי היה
עבד מרדכי ושמע מינה שהאומר עבדוני ועבדוהו הוא עצמו נהרג וכיון דהוה עבודה זרה
נתלה המן דקיימא לן בעבודה זרה כל הנסקלין נתלין ובבן נח לא מצינו מיתה בתלייה
וכנ"ל. ואיני מבין דברות קדשו אם המן תורת ישראל היה לו כיון שעבד מרדכי היה
אם כן מהו זה שכתב שבעבודה זרה כל הנסקלין נתלין שהרי הלכה זו לא באה לומר שהורגים
אותו בתליה אלא אחר שנהרג בסקילה תולין אותו בידיו על עץ ואילו המן בתליה נהרג
כפשוטו של מקרא "ויאמר המלך תלהו עליו ויתלו את המן על העץ" [אסתר ז' ט']
ואם כוונתו לומר שהמן נסקל ואחר כך תלוהו על העץ מהך הלכתא דבעבודה זרה הנסקל נתלה
הוא חידוש פלא ולא אדע לפי שעה היכן מצינו כן שהמן נהרג ואחר כך נתלה וצריך לי עוד
עיון והתבוננות בדברי קדשו זיע"א. ושוב מצאתי לו ז"ל בצפנת פענח על
מגילת אסתר ז' י' דף קפ"ט ויתלו את המן דהוה כמו עובד עבודה זרה ונתלה ועיין
מגילה י"ט א' ועיין בסנהדרין ס"א א' גבי מסית לעצמו ומה שכתבנו שם
עכ"ל וריהטת דבריו ז"ל אכן מראה דדעתו שהתליה של המן לא היתה לשם הריגתו
אלא מהך הלכתא דהעובד עבודה זרה נתלה ולפי זה המן במיתה אחרת נהרג ועיין לו שם
בצפנת פענח לאסתר ט' י"ג ובצפנת פענח לסנהדרין שם דף קט"ז ודף קי"ז
ובצפנת פענח דברים י"ז א' דף קכ"ד וצריך להתיישב בדברי קדשו.
"כי
יסיתך" – איסור קריאה בדברים המושכים לעבודה זרה
נאמר
בגמרא: "הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה, דאי ס"ד חרשי הא כתיב לא
תלמד לעשות אבל אתה לומד ולהורות" ועיי' רש"י ד"ה והלומד דבר אחד
מן המגוש "מין הממשיכו לע"ז אפילו דברי תורה אסור ללמוד ממנו". ועל
חרשי פירש"י מכשף. מוכח מזה, דלענין כפירה אסור אפי' להבין ולהורות.
דבר
זה ברור ללא ספק שכל ספר שבאופן ישר או בעקיפין מנסה לערער אחרי יהדות האמונה או
רעיון תורה מן השמים או מקורות המצוות או מטיל ספק במקרא ובמסורה מימות משה ויהושע
שאסור לקרוא בו ואיסור זה מן התורה. יעיין ברמב"ם הל' עכו"ם פרק ב' הל'
ב' "ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתם היאך עקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה
צונו הקב"ה שלא לקרות באותם הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה ואפילו
להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו אל האלילם ובענין הזה נאמר ופן תדרש
לאלהיהם לאמר איכה יעבדו [דברים י"ב ל'] שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא
אעפ"י שאין אתה עובדה שדבר זה גורם להפנות אחרי' ולעשות כמו שהם עושים שנאמר
"ואעשה כן גם אני". והמקור מגמרא שבת [קמ"ט] "אל תפנו אל
האלילם" אל תפנו אל מדעתכם. ומגמ' סנהדרין ק' ר' עקיבא אומר אף הקורא בספרים
חיצוניים - תנא ספרי מינים. משמע מהרי"ף והרא"ש הריטב"א שאסור לקרוא
בספרי מינים אפי' באקראי ואפילו במילי מעלייתא דאית בהו.
ברם,
המאירי בסנהדרין כתב שלבין ולהורות מותר והאיסור הוא על דעת לילך באמונתם.
וצ"ע מנין לו חידוש זה?
עיין
בגמ' ע"ז [י"ז.] הרחק מעליה דרכך - זו מינות. ואל תקרב אל פתח ביתה - זו
הרשות. ובתוס' שם ד"ה הרחק "והא דאמרי' בפרק כל כתבי [שבת קט"ז]
דכמה אמוראי הוו אזלי לבי אבידן הוא להתווכח עמם ולא היה מקום מינות ממש אלא מקום
ויכוח ומתקבצים שם חכמי עובדי כוכבים הנושאים ונותנים בדינים". וכתב
הג"ר משה סוויפט [עי' מאמרו בספר זכרון על שמו "ספרים החיצוניים בהלכה]
שאפשר שמשם ראיה שכשצריכים להתוכח עם עכו"ם וכדי לדעת מה להשיב להם מותר
לקרוא ספרי המינים משום שהוא בכלל להבין ולהורות.
ובאבות
פ"ב נאמרה משנה "הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורס". ועי'
בפירושי המשנה שהביאו שינוי נוסחא במשנה לפי הרמב"ם "הוי שקוד ללמוד מה
שתשיב את אפיקורוס". ועיין גם במדרש שמאל שכתב שמלבד עסק התורה מותר ללמוד
בשקידה החכמות החיצוניים ואת ספרי הבליהם למען תדע מה להשיב לאפיקורוס. אבל שים לב
לדברי הרמב"ם שם בפירוש המשנה "השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההן",
משמע שלצורך מצוה מותר. ואולי שאני תלמיד חכם שמותר כדי לדעת מה להשיב לאפיקורס. ועי'
אגרות משה [יו"ד ח"ב סי' קי"א] שכתב שקריאה כדי להבין ולהורות אינו
אסור אבל רק לגדולי תורה. ולא לסתם בני אדם. ועי' בבאר שבע [סנהדרין ק:] שכתב
שהרמב"ם עצמו עיין בספרי ע"ז כי רב גובריה. ובצפנת פענח כתב להתיר ללמוד
בספרי ע"ז כשהעבודה זרה כבר אינה קיימת וציין שבעל ה"מורה נבוכים" קרא
בהם. והקשו מכך שבמורה [ג' כ"ט] כתוב שהעבודה זרה עדיין קיימת בהודו ובעוד
ארצות ועד עצם ימינו, א"כ איך אפשר לומר שעיין בהם משום שהע"ז כבר לא
קיימת. עוד כתב עפ"י דברי הגמרא בשבת שאולי רק מעובד ע"ז חי אסור ללמוד
אבל מותר ללמוד מתוך ספריהם. עי' בזה בקובץ הערות וביאורים פסח תשע"ב מעמ'
151. וע"ע בס' תורת חיים וחסד
[להרה"ג ר' אליעזר רוט עמ' תס"ו והלאה], בס' אור לגוים [פ"ט], בקובץ
אסיא [פ"ג-פ"ד מעמ' 28], בשו"ת אשר חנן [ח"ד סי' ל"ט],
ובשו"ת לב אברהם באורך. יש להאריך ומראה מקום אני לך.
תאוות
האכילה ואכילה ראויה
"כי
ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל
אות נפשך תאכל בשר"
כתב
ה'כלי יקר' וז"ל כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר הורה שאין האדם
הומה אחר התאות כ"א מתוך הרחבה יתירה ואין ארי נוהם כ"א מתוך קופה של
בשר [ברכות לב ע"א] לכך אמר כי ירחיב ה' את גבולך וזה יביאך לידי הסרת מסוה
הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא אוכלה בשר ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים
ולחקור איזהו מקומן של זבחים והסבה לכל זה הוא הפס' הבא "כי ירחק ממך המקום
אשר יבחר ה"' כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה' יש עליו מורא מלכות שמים
ביותר כמ"ש ומקדשי תיראו ר"ל מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים
אמנם כי ירחק ממך המקום גורם לך שרחוק ה' מכליותיך ע"כ כל היום תתאוה תאוה גם
בוש לא תבוש מלומר אכלה בשר וכו' עכ"ל. הרי לנו שתאוות האכילה נובעת
מההתרחקות מה וכן להיפך ריבוי האכילה מרחיק מה ומזה נלמד כאשר אדם הוא בעל תאוה
ואכילה אצלו דבר חשוב ברור שרחוק הוא מה ואם מתחזה לאדם צדיק צריך להתרחק ממנו
הרחק כמטחוי קשת. עי' בס' החינוך מצוה רמ"ח ובס' אהל משה פ' ראה.
הג'
ר' חיים שמואל לופיאן בן הגה"צ רבי אליהו זצ"ל סיפר שפעם דיבר עם מרן שר
התורה הג' רבי משה פיינשטיין זצ"ל בלימוד ובאמצע השיחה הוציא ר' חיים שמואל
חפיסת סיגריות והגיש לפני ר' משה כהצעה שיקח סיגריה לעישון. סירב ר' משה זצ"ל
לקבל את ה"מתנה" באומרו מיום שעמדתי על דעתי לא הכנסתי לתוך פי דבר שהוא
רק להנאה [!!].
וכתב
החזו"א באגרותיו [ח"א-כ] וז"ל ליזהר מאד מאד מאכילת תענוג ואם
בטומאת הגוף יש ראשון לטומאה ויש אב הטומאה ויש אבי אבות בטומאת הנפש של מלאוי
התאוה באכילת תענוג מתאחד ראשון לטומאה ואב הטומאה ואבי אבות הטומאה דבר זה הוא מן
השפלים מאד מעכבים את הלימוד וכו' עכ"ל.
ו"דברי
טעם" מתוך מאמר שראיתי: הרשו לי להקדים ולומר לכם ש-99% מאוכלוסיית כדור הארץ
לא אוכלים כראוי. כלומר, הרגלי האכילה שלהם אינם נכונים, הם אוכלים מאכלים הגורמים
לנזקי בריאות – רוחניים וגשמיים כאחד, והם אפילו לא יודעים למה הם אוכלים. אין דבר בעולם כמו אכילה בריאה שיכול לגרום
לשינויים דרמטיים במראה החיצוני שלכם, בבריאות, במצב הרוח שלכם, וביכולת להוציא
מעצמכם את הטוב ביותר ולהתמקד בו.
עלינו
לזכור תמיד, שאנחנו לא אוכלים רק לתועלת הגוף שלנו, אלא אף לתועלת הנשמה. הרבה
אנשים אינם מודעים לעובדה קריטית זו, לכן הם נופלים בטעות שהאכילה נועדה לצורך
גופני בלבד. השם לא ברא את הגוף שלנו כמקור להנאות, דבר שמאפיין מאוד את החברה
המערבית - הנמצאת ברדיפה תמידית ושקועה בחיפוש אחר תענוגות הגוף ומילוי התאוות,
דבר שללא ספק גורם להרס הגוף והנשמה כאחד. כל אדם העוסק ברפואה – בין אם זה רופא
העוסק ברפואה טבעית, או ברפואה הקונבנציונאלית, או כל איש מקצוע בעל ידע מתחום
הרפואה – יאמר לכם ששורש המחלות למיניהן נובע מאכילה לקויה ומתזונה לא בריאה.
להצהרה
זו יש שני צדדים – רוחני וגשמי. לכן הרמב"ם – צדיק גדול וחכם שהיה רופא
מפורסם וגדול – אמר לפני כ-800 שנה, שהוא ערב לכך שאדם יזכה לבריאות טובה אם יאכל
אוכל מזין ובריא. זה המרשם מחכמינו ז"ל. מדברים יקרים אלה, נעסוק בעניין
האכילה הבריאה והמזינה מנקודת מבט רוחנית ומנקודת מבט פיזית-גשמית מעשית.
רבי
נחמן מברסלב שם דגש חזק מאוד על עניין האכילה הבריאה והראויה שצריכה להיות לאדם,
ואף כתב מספר שיחות בנושא זה, כשהחשובה ביותר מופיעה בספרו "ליקוטי
מוהר"ן (חלק א, תורה מז). רבי נחמן מרחיב את הסברו על דבריו של יואל הנביא
האומר: "ואכלתם אכול ושָׂבוֹע, והיללתם את שם ה' אלוקיכם אשר עשה עימכם
להפליא, ולא יבושו עמי לעולם" (יואל, פרק ב' פסוק כו). יואל הנביא אומר לנו,
שברגע שמשיח יבוא ולכולנו תהיה מודעות רוחנית גבוהה, נזכה שאכילתנו תהיה לצורך
הקיומי שלנו, ללא כל תאווה. הנביא מתכוון לכך שנזכה להגיע למטרה העיקרית בעניין זה
– שנזין את גופנו ונשמתנו במזון בריא וראוי, ולא למטרת אכילה הבאה מתוך תאוות
אכילה. זאת בתמציתיות אכילה בריאה.
כעת,
עלינו להגדיר מהי אכילה תאוותנית. זוהי, אם כן, אכילה הבאה מתוך תאווה. כלומר,
שאנו אוכלים לשם הנאה בלבד כדי לספק את תאבונו של הגוף, מבלי ליחס חשיבות לבריאות
הגופנית והרוחנית שלנו. אכילה תאוותנית היא ההיפך מאכילה בריאה. בהתאם לדברי
הרמב"ם, אכילה כזאת היא המקור העיקרי והראשוני לכל המחלות, אפילו ל"אותה
המחלה" (מחלת הסרטן ל"ע) – אותה מחלה נוראה שאף אחד אפילו לא אוהב
להזכיר את שמה. כמו כן, אכילה מתוך תאווה יוצרת גם מסך ברזל המפריד בין האדם להשם
יתברך. לכן, אדם לא יכול להתקרב אל השם עד שהוא מתגבר על תאוות האכילה שלו. בתורה
מ"ז (ליקוטי מוהר"ן) רבי נחמן אומר: "מי שהוא משוקע בתאוות אכילה,
בידוע שהוא רחוק מאמת, ובידוע שדינים שורין עליו. גם זה סימן על דלות. גם יבוא
לידי ביזיונות ובושות". רבי נחמן ממשיך להסביר שכל הדברים השליליים האלה –
ריחוק מן האמת, דינים השורים על האדם, עניות וביזיונות – הם כולם תוצאה של חסרון
האור האלוקי על האדם, כי אז השם מסיר את אור פניו מאדם בעל תאוות אכילה.
אדם
יכול לשאול – למה עושים כזה עניין מאוכל? מדוע השם מתרחק מאדם ששותה קולה ואוכל פיצה,
ואני מדבר על פיצה וקולה עם הכשר מהדרין!
ובנוסף לכך, ידוע גם שתאוות אכילה מובילה לא פעם - בשלב כלשהו - את
האדם לאכול מאכלים אסורים (לא כשרים), ואז המצב נעשה הרבה יותר גרוע.
התשובה
לכך פשוטה מאוד. גופנו נוצר כדי לשמש כלי לנשמה. גוף ללא נשמה הוא ערימת בשר חסרת
תועלת, ריקבון אורגני מבוזבז. כוח חיותנו הוא הנשמה שלנו. הגוף משמש כלי המשכן בו
את הנשמה ואמצעי המאפשר לה להשלים ולבצע את משימתה בעולם הזה, כלומר, להתקרב אל
השם יתברך ולתקן את פגמיה כאן בעולם הזה. כאשר אכילתנו מכוונת אל הסיפוק והתענוג
הגופני, הנשמה סובלת והשם מסתיר פניו מאיתנו. כאשר הגוף נעשה כבד, עצל, מלא
במתחים, סוכרתי ומדולק, הנשמה סובלת והשם פונה מאיתנו. לכן לנשמה אין שום אינטרס
בארוחת בוקר המורכבת מקפה ועוגות למיניהן, גם לא ב'ג'אנק פוד' (אוכל זבל בתרגום
פשוט) עמוס בסוכרים ומלחים, ואפילו לא במזון המהיר על כל מרכיביו. וגם אם החשק
והתאווה לאכילה מעוררים רצון לאכול עוד חתיכת עוגה, בסופו של דבר, הגוף והנשמה
ישלמו את המחיר על כך.
להרבה
מאוד אנשים יש בעיות רפואיות מזעזעות ומפחידות, כפי שאנו שומעים ויודעים, אולם אם
הם רק ישנו את הרגלי האכילה שלהם, הם יראו ישועות וניסים מדהימים במצבם הבריאותי.
וכך אפשר לעשות זאת:
הבנו,
שאם תאוות אכילה חוסמת את אור השם אז התגברות על התאווה גורמת לכך שהשם מאיר פניו
אל האדם. הגמרא (במסכת ברכות) מצטטת את מה שנאמר בברכת הכהנים: "יאר ה' פניו
אליך". אם נגביל את אכילתנו בכמות ובאיכות - לפי מה שנחוץ לבריאות גופנו
לצורך עבודת השם, אז השם יאיר פניו אלינו ויקרין עלינו מאורו.
בנקודה
זו, מתעורר – מי אם לא – היצר הרע. או-אז הוא חובש על ראשו את השטריימל, ופונה
אליך בתור חסיד בקיא ולמדן, ואף מצטט 'בשבילך' את התורה, ואומר: "תראה מה
כתוב בתורה", הוא מפנה את תשומת ליבך לאחד מחומשי-תורה, "כתוב בספר
דברים, פרק ח פסוק י' (הנה 'בקיאותו'...): "ואכלת ושבעת וברכת" – כלומר,
אתה לא יכול לברך את השם עד אשר תגיע ל"ושבעת" – עד שתמלא את הבטן שלך
כמו שצריך! אז לך ותחטוף עוד איזו חתיכת בשר נוטפת שומן, עוף, עוגה, ובעצם, מכל
הבא ליד. ואל תדאג בקשר לקלוריות – בשביל זה יש דייאט קולה!"
שבת שלום
ואורות אין סוף!!! 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה