אורות הגבעה כי תצא תשע"ז

לא מוגה 


מלקות על לאו שבכללות

כתוב בגמרא שממה שכתוב "לא תאכלו על הדם" לומדים שאסור לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה ושאסור לאכול בשר הקרבנות קודם שנזרק הדם על המזבח ושאין מאכילין את האבלים על הרוגי בית דין ברחובה של עיר כמו שהיו רגילים להאכיל שאר אבלים ושסנהדרין שהרגו את הנפש אין טועמין כלום כל אותו היום ולומדים גם אזהרה לבן סורר ומורה. ואמר רבי אבין בר חייא ואיתימא רבי אבין בר כהנא דעל כולם אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שבכללות שכל אלו נלמדים מפסוק אחד דאסור ולאו שבכללות אין לוקין עליו.

מקשים תוספות, תימה תיפוק ליה [שאינו לוקה] משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין דהוי אזהרה לבן סורר ומורה [ובן סורר ומורה דינו במיתה] ולמה אמר רבי אבין שאין לוקים משום דהוי לאו שבכללות?

ועוד תימה, הא בן סורר ומורה לוקה כדתנן וכו' וילפינן בגמרא ויסרו מויסרו, וע"כ אזהרתיה מלא תאכלו על הדם, וכיון דגלי רחמנא אהאי לאו דלקי, הו"ל למימר בכל דוכתי דלקי לכל הפחות היכא דאין יכול לבוא לידי חיוב מיתה ע"כ.

כלומר, יש להקשות על גוף הכלל שלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקים עליו, שהרי בן סו"מ הוא לאו כזה ולוקים, הרי שכן לוקים על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ובהכרח אזהרת הלאו שמחמתה הוא לוקה הוא מפסוק "לא תאכלו על הדם". וא"כ מדוע לא נקיש מכאן לכל מקום שלוקים על לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין?  

ובסיום דברי התוספות כתבו " בכל דוכתי דלקי לכל הפחות היכא דאין יכול לבוא לידי חיוב מיתה". ובפשטות כוונתם שאמנם במקום שהגיע כבר לידי חיוב מיתה לא לוקים כיון שהדין הוא  שבמקום מיתה אין מלקות ותשלומין.

והעיר הערל"נ שיכלו התוספות להקשות גם מכאן על הכלל שלאו שבכללות אין לוקים עליו שנלמד מכאן שכן לוקים עליו. ובס' זרע יצחק כתב לבאר שאכן עיקר קושיית התוספות היא על הכלל שאין לוקים על לאו שבכללות, אך על כך שאין לוקים על לאו הניתן למיתת ב"ד לא הוקשה להם משום שדין זה מובן גם בסברא כמבואר במכות. לכן מסתבר לומר שלא נלמד מבן סורר ומרה אלא נאמר שדווקא שם גילתה התורה שילקו עליו. אולם לענין לאו שבכללות אין כ"כ סברא שלא ילקו עליו ולכן דווקא על כך הקשו התוספות, וזוהי כוונתם  "בכל דוכתי דלקי לכל הפחות היכא דאין יכול לבוא לידי חיוב מיתה".  כלומר שנלמד מבן סורר ומורה שילקו על כל לאו הדומה ללאו זה של "לא תאכלו על הדם", ואפילו אם נאמר שלענין לאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין ללמוד משם, עכ"פ נלמד משם לענין לאו כזה שאינו בא באזהרת מיתה שילקו עליו אפילו שהוא לאו שבכללות. [ועי' בקושיית רעק"א על המקום ובאריכות בס' יד מלך ממרים ח"ב מעמ' קכ"ט ועוד ועוד].

ובעצם דברי התוספות [בקושייתם הראשונה], לכאורה היה מקום לחלק ולומר שדין זה שלאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד שייך דוקא אי המיתה היא עונש על שלא שעה לאזהרה זו אבל גבי בן סורר הרי אין זו האזהרה שמביאתו לידי מיתת בי"ד כיון דע"ש סופו נהרג ואינו עונש על אזהרה זו, ובזה לא נחשב לאו הניתן לאזהרת מיתת בי"ד?! [והאזהרה נצרכת היא למלקות.] ומיושבת קושיית התוספות. [כך תירץ הגרב"ד פוברסקי בשיעוריו ועיי"ש מש"כ עוד בזה שלגבי שאר הלאווין הוי כלאו]. אבל עדיין צריך להבין קושיית התוספות שהם לא למדו כך. ויש להוכיח שאין ש"ימות על שם סופו" סיבת המיתה אלא עצם האכילה והעבירה על "לא תאכלו על הדם" וה"על שם סופו" הוא רק גורם את החומרא שבאכילה, וממילא האזהרה היא היא סיבת מיתת בית דין, וחוזרת וניצבה קושיית התוספות. ונלך בדרכו של הגר"ש קוטלר, וכדלהלן:

המעיין ברמב"ם בהלכות בן סורר ימצא שלא הזכיר כלל הא דנהרג ע"ש סופו אלא כתב דעיקר חיובו הוא על האכילה וז"ל בן סורר ומורה האמור בתורה הרי נתפרשה בו סקילה ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר והיכן הזהיר "לא תאכלו על הדם" - לא תאכל אכילה המביאה לידי שפיכות דמים וזו אכילת בן סורר ומורה שאינו נהרג אלא על אכילה מכוערת שאכל שנאמר זולל וסובא. מפי השמועה למדו שזולל הוא האוכל בשר ברעבתנות וסובא השותה יין ברעבתנות אכילה זו שהוא חייב עליה דברים הרבה יש בהם והן כולן הלכה מפי הקבלה אינו חייב סקילה עד שיגנוב משל אביו וכו' ע"כ וממה שכתב שאינו נהרג אלא על אכילה מכוערת "שאכל". וכן נקט הלשון "אכילה זו שהוא חייב עליה". מבואר דנקט הרמב"ם שמיתתו על עבירת האכילה המכוערת ואין זה משום שנידון ע"ש סופו שמלסטם הבריות וכו' ולא הזכיר הרמב"ם כלל טעם זה בכל הפרק וזה תמוה דהא בסוגיין מבואר דטעם זה הוא עיקר חיובו וכדתנן לקמן [ע"א:] ומשום זה הו"א לחייב אפילו קטן כדאמרינן בסוגיין הרי שאין זה מטעם עבירת האכילה דא"כ זה לא שייך בקטן שאינו בכלל מצוות וכן מבואר לעיל גבי תליה דאמרינן "וכי יהיה באיש חטא מי שעל חטאו נהרג יצא סורר ומורה שעל שום סופו נהרג" מבואר דאינו נהרג על חטאו וא"כ אמאי כתב הרמב"ם דנהרג על אכילה המכוערת.

וכתב הגר"ש לחדש דגדר נידון ע"ש סופו דבן סורר ענינו שוה לדין של בא במחתרת נידון ע"ש סופו ולכן נסמכו אחד לשני כמו שמבואר במאירי בריש פרקין וז"ל ענין הפרק להשלים עניני הנסקלין אלא שנתגלגלו בו שאר ענינים מענין בא במחתרת על ידי גלגול מה שנאמר בבן סורר ומורה שעל סופו נהרג שאף בא במחתרת כן ר"ל נהרג על שם סופו כמו שיתבאר וכן נתגלגל לבאר אלו הן שמצילין אותן בנפשם עכ"ל. והנה גבי בא במחתרת אמרינן במתניתין לקמן "הבא במחתרת נידון על שם סופו". בגמ' אמר רבא מאי טעמא דמחתרת? חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי ואי קאי לאפאי קטילנא ליה והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו ע"כ. מבואר דבא במחתרת דין רודף עליו וא"כ צריך להבין אמאי קרי ליה נידון ע"ש סופו הא מצד דינו השתא נמי יש לו להתחייב משום מעשה הרדיפה וברש"י שם כתב וז"ל נידון ע"ש סופו דהא לא קטל ומקטיל משום דסופו להרוג בעל הבית כשיעמוד כנגדו להציל ממונו עכ"ל וזה ג"כ תמוה דהא אע"פ דלא קטל מ"מ רודף הוא ונימא דעל מעשה רדיפה זה יש להורגו.

העולה מן האמור דדינא דנידון ע"ש סופו אינו לחייב מי שלא עשה כלום רק משום דידעינן שסופו לעשות רע, דבזה יש לנו הכלל דבאשר הוא שם ואין אנו דנין עליו מה שיעשה להבא אלא נתתדש בזה דין חדש דהיכא דאדם עושה מעשה שמונח בתוכו בודאי סופו הרע, אין לנו לדון מעשה זה כמעשה בפני עצמו ולעונשו עליו בלבד אלא יש לדונו כתחילת אותו מעשה המיועד לבסוף, דסוף המעשה מונח בתחילתו וממילא חומרת מעשיו אינה כפי מה שכבר עשה אלא חשיב כתחילת מה שעתיד לעשות, וע"ז חידשה תורה לדונו בעונש החמור דכיון שהתחיל המעשה שסופו חמור אין לדון המעשה הראשון בפני עצמו אלא כתחילת מעשה החמור וממילא חומרת המעשה הראשון עצמה ג"כ גדולה וזהו כדין רודף דברדיפתו אין אנו דנין כפי מה שעשה דהא רדיפה לכשעצמה אינה חמורה כ"כ אלא דיינינן ליה כתחילת מעשה הרציחה שהרי רודף על מנת לרצוח וממילא יש ברדיפה חומרא יתירה ועל כן משום מעשה הרדיפה עצמו יש לדונו בחומרא כיון שהוא תחילת מעשה דרציחה. ונמצא דכל רודף ג"כ נידון ע"ש סופו הוא דאע"ג דמחייבינן ליה משום מעשה הרדיפה של עכשיו, מ"מ החומרא בזה הוי מחמת ע"ש סופו דעי"ז יש במעשה חומרא יותר ממעשה רדיפה לכשעצמו כיון דהוי תחילת רציחה, וא"כ שפיר אמרינן דאף בא במחתרת נידון ע"ש סופו הוא.

ומעתה נראה דאף בן סורר דנידון ע"ש סופו, אין הכונה דאינו נידון משום מעשיו דהשתא דהא כלל הוא דנידון "באשר הוא שם" ואין דנין האדם על מה שעתיד לחטוא אלא עיקר חיובו הוא על מעשה האכילה דהשתא, וכמבואר ברמב"ם ורק נתחדש לן דאין לדונו במעשה אכילה בפני עצמו אלא כתחילת מעשה דיושב בפרשת דרכים וכו' ומשום זה גופא יש באכילתו חומרא יתירה שנעשה על ידה בן סורר וראוי לענשו עליה בעונש מיתה וזהו גופא דינא דעל שם סופו לומר דדנין המעשה הקל דעביד השתא כתחילת מעשה החמור המונח בו.

ואין להקשות ממאי דאמרינן ביה סברא דימות זכאי ואל ימות חייב, דודאי אין הכונה דאנו מענישין את מי שהוא זכאי אלא אמרינן דימות בתחילת המעשה שעדיין לא נתחייב בתוצאתו ולא בסופו שכבר נעשית תוצאת הרע אבל ודאי אינו זכאי שכבר התחיל המעשה וקרי ליה זכאי כלפי השם חייב אילו היתה נעשית התוצאה שלבסוף ודע דאין הפרש כלל בחומרת המעשה בין מי שגמר בדעתו לעשות דבר רע וכבר התתילו ועדיין לא היה בידו לסיימו למי שהיה בידו לסיימו דרק מקרי הזמן והמציאות עמדו ביניהם אלא דבעלמא לא נמסר דינו לבי"ד שבעולם המעשה כל זמן שלא נעשית תוצאת הרע דזהו ענין לבי"ד של מעלה ואינו דין המסור לנו לשפטו ורק במקום שתוצאת המעשה היא עוולה לבני אדם ולא כלפי שמיא לחודא נתחדש באיזה מקומות דיש לנו למונעו מזה ושוב דינו מסור לנו לדונו על מעשה העבירה גופא שהתחיל בו וזהו הנקרא זכאי כל שלא נעשית תוצאת הרע.

ודאתאן להכא יובן היטב אמאי בן סורר בעי אזהרה לעונשו אע"פ שאינו נידון על מעשיו כלל ואין זה עונש על שעבר על אזהרה דקרא, דלהמתבאר ודאי הוי עונש על מעשה שעשה וזהו האכילה המכוערת שהיא תחילת הישיבה בפרשת דרכים וכו' ועל זה לחודא ראוי לעונשו מיתה ועל כן שפיר בעינן לזה אזהרה כשאר עונשין שבתורה וזה שפיר נכלל בקרא דלא תאכלו על הדם דנאסרה אכילה כזו שהיא תחילת ישיבה בפרשת דרכים וכו' והיא היא המחייבתו מיתה ושפיר לא הזכיר הרמב"ם הא דע"ש סופו נהרג דזהו רק סיבה להחשיב אכילתו לעבירה תמורה אבל עיקר עונשו אתי על האכילה המכוערת ועל כן נקט דהוי עונש על האכילה.

ובכך תתבאר קושיית התוס' דליחשב לאו דלא תאכלו על הדם כלאו הניתן לאזהרת מיתת בי"ד, דלפי הנ"ל הרי באמת המיתה הוי עונש על אזהרה זו דלא תאכלו על הדם ונענש על אכילה המכוערת ודמי לשאר לאו הניתן לאזהרת מיתת בי"ד ושפיר הקשו בתוס' דיפטר ממלקות מטעם זה ונילף מיניה דלילקי בכל מקום.

"לא תוכל להתעלם"

מובא במס' בבא מציעא ל ע"א: "דתנו רבנן והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד, היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת מהם ע"כ. הרי לן שלמרות שכתוב לא תוכל להתעלם, יש פעמים שמותר להתעלם. הנביא ישעיה מזהיר "הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם" העיר הג"ר משה חדש שכאן לא נאמר פעמים שאתה מתעלם. כשזה נוגע לקרובך שהוא מבשרך אין שום אמתלאות המצדיקות להתעלם.

יש לדעתי חיסרון גדול בענין זה בימינו. אני מכיר משפחות רבות בהן יש אנשים עשירים שקרוביהם אינם מצליחים לגמור את החודש בעוד שהם יכולים לפי מצבם העכשווי יכולים לגמור הרבה שנים!! היתכן שאח לא מצליח לשלם שכירות ומגלגל חובות כאשר אחיו נוסע לטיולים בחו"ל, נוהג רכב פאר וחי חיי מותרות. וזה מעשים שבכל יום.  מבשרך אל תתעלם!!! חייך קודמים לחיי חברך אבל לא המותרות שלך ועל אחת כמה וכמה לחיי קרובך.

עוד רעה חולה בדורנו שההורים הורגים את עצמם לחתן את הילדים. בת ממשפחה טובה, יפה, חסודה, מוצלחת ומוכשרת. אבל אין דירה. לא מעוניין. ככה זה. למה לקחת בת בלי דירה כשאוכל לקבל בת עם דירה. הרי כבר אמרו חז"ל שאשה יפה דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם. הבחורים שואפים לעיסקת חבילה – הדירה הנאה והכלים הנאים יחד עם האשה היפה. זו הדרישה. מה יאמר האבא לבתו? "סליחה – לא אוכל לעמוד בזה. תשבי בבית עד שירחם השם". לא. מכתתים רגלים מבית לבית, מגמ"ח לגמ"ח אפילו לחוץ לארץ הרחוקה להתדפק על הדלתות. בשכונות הדתיות בחו"ל בימי ראשון [יום חופש] אין סוף "משולחים" מהארץ מבקשים נדבות לצרכים שונים כולל "הכנסת כלה" ואין הקומץ משביע את הארי. וההורים נכנסים לחובות שמעמיקים והולכים מילד לילד ומשנה לשנה עד אין מצוא.  

אני שואל אם אין פגם בכיבוד אב כאשר הילד יודע כמה צער נגרם לו כהוא שוקע בחובות שאין לו סיכוי להחזיר אותם בדרך הטבע?? אין פגם שילד בריא וחזק יודע שאביו צריך להיות קבצן בשבילו?? שמתי לב שמרוב שהדבר מקובל הרבה ילדים מרגישים שמגיע להם ואין מכירים טובה. כפיות טובה כידוע היא מהמידות המושחתות ביותר.

הדרכים להכיר טובה הן רבות. דרך אחת שהיא חובה הלכתית פשוטה היא לתת את כל המעשרות [ויותר אם אפשר] להורים כדי להחזיר להם מקצת שבמקצת שבמקצת ממה שילד חייב.

בתלמוד הירושלמי מובא בשם רשב"י "גדול כבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו, נאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את ה' מהונך, ממה את מכבדו ממה שיחננך, מפריש לקט שכחה פאה ועושה סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית ומאכיל את העניים, אם יש לך אתה חייב בכולן, ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן. אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם, בין שיש לך הון בין שאין לך הון, כבד את אביך ואת אמך ואפילו אתה מסבב על הפתחים".  ובהמשך נאמר בירושלמי, כי גדולה מצות כבוד אב ואם שהיא "דבר שהוא פריעת כפרעון חוב" [שגמלוהו הטובה בלידתו וגידולו ולימודו, פני משה שם]. ובספר יושר הורי הוסיף כי דברי הירושלמי הם כנראה המקור למש"כ החינוך ביסוד מצות כבוד אב ואם, שיש חשיבות יתרה למצות כבוד אב ואם בהיותה פריעת חוב.  

דברי הירושלמי הובאו בשיטה מקובצת במסכת בבא מציעא, בביאור השקלא וטריא בגמרא שהיתה הווה אמינא שצריך לשמוע בקול ההורים אפילו אמרו לבטל מצוה, בגלל שהוקש כבודם לכבוד המקום, והוצרכו ללמוד מפסוק שלא ישמע להם. והקשה השטמ"ק , וכי מפני שהוקש כבודם לכבוד המקום יהיו עדיפים מכבוד המקום. ותירץ על פי הירושלמי שאמנם גדולה מצות כבוד אב ואם שהיא כפרעון חוב". דברי הירושלמי הובאו להלכה בחיי אדם שכתב: "ואמרו ז"ל, דכל מצות הבן על האב ואם, הוא פרעון חוב שהבן חייב לפרוע לאביו ולאמו הטובות שגמלוהו. ומי שאינו מכבדם, נקרא רשע, דכתיב (תהלים לז, כא) "ֹלוֶה רָשָע וְלא יְשַׁלֵּם" והוסיף: "ואם כן בכלל הפרעון, שיאהוב אותם אהבה עזה כדרך שהיו אוהבים אותו, ולא יהיו עליו לטורח ולמשא". ומבואר בדבריו חידוש, שיש ללמוד מהירושלמי הלכה למעשה, שהבן מחויב לאהוב את הוריו אהבה עזה כדרך שהם אוהבים אותו, והוא בכלל פרעון החוב שחב להם.

בזמננו, במיוחד אחרי החתונה יש חוב עצום. ומכאן תצא הקריאה לכל הילדים לתת בראש ובראשונה להורים [להתייעץ עם רב מובהק בשאלה כמה] וגם לרבות שאר קרוביו ורק אח"כ לתת לאחרים.

ומבשרך אל תתעלם!!!

ענייני בן סורר ומורה

א) איתא במשנה בסנהדרין (ע' א') מאימתי חשיב בן סורר ומורה לחייבו מיתה, כשיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי.  אך מבואר במשנה דהיינו רק כשאוכל מאכל דהיתירא, אבל באוכל מאכל דאיסורא אינו נעשה בן סורר ומורה, ויליף לה בגמרא )שם ב') מקרא ד'איננו שמע בקלנו', דרק בקולנו אינו שומע, אבל שומע בקולו של מקום.

ויש לדון בכמה אופנים בהאי דינא:  

עבירה דביטול מצוות והשיב את הגזילה

והקשה בספר 'מאיר עיני חכמים' (מהדורא תליתאה להגה"ק מאוסטרובצה בפרשתינו) דהא איתא במשנה (שם ע"א א') דאינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו, ואם כן היאך משכחת לן חיוב דבן סורר, הא אכילתו חשיב דבר עבירה, דהרי מבטל מצוות עשה דאורייתא דוהשיב את הגזילה.  

ויש ליישב דבאכילת בשר, הלעיסה הוה ליה שינוי מעשה בגוף הדבר, כמו חטים ועשאן קמח, ושינוי מעשה קניא, ושפיר הוה בשר דידיה, אך אכתי תיקשי משתיית יין דאין שינוי בשתייתו.  וצריך לומר, דכיון דכך הוא חיובו של בן סורר שיגנוב ממון מאביו ויקנה בשר ויין, אם כן על זה חייבתו תורה, ומה דמיעטה אכילת דבר עבירה שאינו שומע בקולו של מקום, היינו שאר עבירות צדדיים שיכול להתחייב זולתן, כגון אכילת נבילות וטריפות, אבל לענין איסור גניבה בהכי חייביה רחמנא.  

איברא, נראה דאם מחמת הגניבה קעבר אאיסור נוסף, שפיר יפטר, כגון אם קנה במעות הגנובים יין שאינו מעושר ושתאו, יפטר מפאת דאכל טבל דהוי דבר עבירה, ואע"פ דהטעם דהוא טבל הוי רק מחמת הגניבה, דהרי כיון דהמעות גנובים, הקנין לא חל, ונמצא דהיין גנוב אצלו מהמוכר, וממילא אינו יכול לעשר דאין אדם יכול לעשר דבר שאינו שלו, ואם כן בשתייתו קעבר אאיסור טבל ומיפטר מדינא דבן סורר. ואע"פ דהאיסור טבל מסתעף מהגניבה, ועל עצם הגניבה לא מיפטר מצד אכילת עבירה, מכל מקום מצד הטבל שפיר מיפטר.

מאכל דהיתירא שבלע איסורא

והנה המשנה מנתה כמה גווני דאכילת איסור, כאכילת נבילות וטריפות שקצים ורמשים. ואיכא גירסא בהמשנה דאיתא גם אכילת טבל, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו. ותיקשי היאך משכחת לן האי גירסא, הרי בן סורר ומורה אינו חייב באכילת כל מאכל אלא רק באכילת בשר, והיאך שייך בשר דהוי טבל או מעשר ראשון. והרמ"ה ותוי"ט כתבו דלא גרסינן ליה, עיי"ש. ובתפארת יעקב (בגליון המשניות שם פ"ח מ"ב) מיישב דכוונת המשנה באכל טבל, שאכל בשר שנתבשל עם מאכל דטבל, ובלע הבשר טעם הטבל, ואע"פ דהוי רק טעם, אפילו הכי חשיבא אכילה דאיסורא, דהא קיימא לן דטעם כעיקר. [ואף אם טעם כעיקר הוי רק איסור דרבנן, הא גם באיסור דרבנן פטרינן לבן סורר[.  ותיקשי הא בן סורר ומורה אינו חייב אלא באכילת תרטימר בשר, והרי בגוונא דהתפארת יעקב הבשר לא היה דבר עבירה אלא הטעם הבלוע בתוכו. אלא על כרחך חזינן מדברי התפארת יעקב דחתיכת היתר שבלעה דבר איסור, לא רק הטעם חשיבא דבר עבירה, אלא גם גוף הבשר דהיתירא חשיב דבר עבירה, ופטור בן סורר, וטעמא דמילתא דאף אם נימא דהדבר המותר נשאר בהיתירו, מכל מקום חשיב דבר עבירה דהא אסירא ליה למיכליה.

והנה יש לדון בכהאי גוונא באתרוג, דהנה איתא בגמרא סוכה )ל"ה א') דאתרוג דאיסורא פסול, מכיון דאין בו היתר אכילה. ויש לדון בגוונא דגוף האתרוג הוי דהיתירא, אך בלע האתרוג טעמא דאיסורא, מי אמרינן דרק הטעם הבלוע אינו ראוי לאכילה, אבל גוף האתרוג חשיבא ראוי לאכילה, או דלמא אמרינן דגם גוף האתרוג חשיבא אינו ראוי לאכילה מכיון דבמציאות אינו יכול לאוכלו. והמגן אברהם (סי' תרמ"ט סק"כ) דן בהאי ספיקא, ומביא דדעת השלטי גיבורים דמיפסל, אך המגן אברהם מצדד להיתר, והלכך הכריע דביום טוב שני יש להקל.  ולכאורה לדברי התפארת יעקב, נימא דמכיון דלמעשה אינו יכול לאכול האתרוג, חשיבא גוף האתרוג אינו ראוי לאכילה, ודלא כדברי המגן אברהם.

אך בפשוטו יש לחלק בין דינא דאינו ראוי לאכילה בבן סורר ומורה, לדינא דאינו ראוי לאכילה באתרוג, דלענין בן סורר אזלינן בתר הנהגת האכילה, ומכיון שאינו יכול להפריד ביניהם, קאכיל מיהת דבר איסור, משא"כ באתרוג אזלינן בתר עצמותו, והרי גוף האתרוג ראוי לאכילה.

מאכל דהיתירא דנתערב עם מאכל דאיסורא

והנה יש לעיין בגוונא דשתי חתיכות של איסור והיתר שנתערבו חד בחד, והבן סורר ומורה אכיל תרוייהו, מי אמרינן דדמי למאכל דהיתירא דבלע איסורא, דהרי אפילו אי אכל החתיכה דהיתירא, מכל מקום במציאות הא אסירא באכילה, או דלמא אמרינן דשאני גוונא דבלע דגרע טפי, דמחמת הבליעות אסור לאכול גוף המאכל, משא"כ בתערובות דהאיסור אכילה אינו אלא מחמת חסרון ידיעה.  ואע"פ דבהאי גוונא ודאי פטור ממיתה, דהא באכל ספיקא דאורייתא פשיטא דאין הורגין הבן סורר, דהרי דלמא הוי מאכל דאיסורא, וספק נפשות להקל, אך החילוק הוא אם הבן סורר פטור ממיתה בתורת ספק או בתורת ודאי, דמי אמרינן דאי אכל החתיכה דהיתר חשיב שאכל מאכל הראוי לאכילה, ואם כן כיון דלא ידעינן איזה אכל, פטור רק בתורת ספק, או דלמא אמרינן דגם אי אכל החתיכה דהיתר חשיב מאכל דאיסורא, ופטור בתורת ודאי . ונפקא מינה בגוונא דאכיל שתי החתיכות, דאי ההיתר חשיב ראוי לאכילה, אם כן בהאי גוונא, הרי אכל חתיכה אחת דהיתירא, וחייב מיתה, משא"כ אי גם ההיתר חשיב אינו ראוי לאכילה, אם כן גם באכל שניהם פטור, דשניהם חשיבא אינו ראוי לאכילה.  והנה אשכחן דעת כמה רבנן בתראי, דבנתערבו אתרוג ערלה ואתרוג כשר חד בחד, וקיים מצוות נטילת לולב בתרוייהו, גם לדעת השלטי גיבורים יצא ידי חובתו ביו"ט ראשון, דהא חד מהני ב' אתרוגים הוי ודאי כשר. חזינן דאפילו אי נקטינן דבבליעות דאיסורא חשיבא אינו ראוי לאכילה, דבמציאות אינו יכול לאוכלו, מכל מקום בגוונא דנתערבו חשיבא ראוי לאכילה, וצריך לומר כהאמור, דבבלע גרע טפי.  

מאכל דספק דרבנן אי נוקטים לקולא גם לענין דאורייתא

הנה אם אכל הבן סורר איסור דרבנן, חשיב דבר עבירה ופטור ממיתה, דגם איסור דרבנן חשיב 'אינו שומע בקולו של מקום'. ויש לדון מהו באכל מאכל דהוי רק ספק איסור דרבנן. ובפשוטו מכיון דספק דרבנן לקולא, ושרינן ליה לאוכלו, חשיב כמאכל דהיתירא,  וחייב מיתה, אע"פ דהנידון אם חייב מיתה הוי נידון בדיני דאורייתא, מכל מקום הא כבר הוכרע הענין לקולא.  והנה יש לעיין בגוונא דאחר כך יתברר דהמאכל באמת היה אסור מדרבנן, האם יפטר מהחיוב מיתה. ולכאורה יפטר למפרע, כיון דאשתכח שאכל בשוגג איסור. [וכעין זה יש לדון בגוונא דאכל מאכל דהוי ספק דאורייתא, והיה מותר מדינא דרוב, ואחר כך נתברר שבאמת היה אסור, לכאורה יפטר בן סורר[.  ואין להקשות דאי נימא דאם יתברר שהמאכל היה באמת אסור מדרבנן, יפטר הבן סורר למפרע, אם כן בספיקא היאך נימא דחייב מיתה, הרי כשדנים על החיוב מיתה הוי ספק דאורייתא אם חייב מיתה, דהא יתכן שיתברר. ויש לומר דסתמא אינו עומד להתברר.

ויש לעיין בהאי נידון מכמה אנפי:

א.    הנה חכמים אסרו לאכול חמץ כבר בסוף השעה הרביעית,  והרמ"א (או"ח סי' תמ"ג סע' א') מביא פלוגתא אם הארבע שעות האלו הוי לפי ענין היום, והיינו שעות זמניות, ומותר לאכול חמץ עד שליש היום, (רמב"ם בפירוש המשנה ריש ברכות, ומהרי"ו), או דלמא תמיד מותר לאכול רק עד ב' שעות קודם חצות (תה"ד סי' קכ"א( . וכתב המגן אברהם (שם סק"ג) דבדיעבד אפשר לסמוך על הדעה השניה, ומותר למכור לנכרי שעתיים לפני חצות אע"פ דהוי יותר מארבע שעות זמניות. והקשה הגרע"א (שם) אדברי המגן אברהם,  דנהי דבשעת מכירה היה הנדון לענין האיסור הנאה בשעה החמישית, דהוי רק איסור דרבנן, וספק דרבנן לקולא, מכל מקום לאחר חצות הנדון על בל יראה ותשביתו, דהוי נידון דאורייתא,  ואם כן אמאי לא נימא דספק דאורייתא לחומרא, ונחשוש שמא היתה שעה החמישית ולא חלה המכירה, והשתא לאחר השעה השישית מחוייב מדאורייתא לבערו. [וצריך לומר דפסיקא ליה נמי דכד אסור מדרבנן לא מהניא המכירה והביטול מן התורה[.  

ותירץ הגרע"א (בתירוץ הב') דכיון דבשעת המכירה הוי במציאות מותר, מפאת ספיקא דרבנן לקולא, אם כן חשיב דהיה ודאי מותר בהנאה, והוי מכירה מעליא, וממילא יכול להועיל אף לדאורייתא.  וכעין דברי הגרע"א אשכחן בפמ"ג (פתיחה להל' שחיטה שורש ד'  ד"ה ודע דאם) דהיכא דהעירוב נדון בספיקא דרבנן לקולא, מהני אף לענין תחומין דאורייתא. [ומשום הכי תמה הפרי מגדים על התוספות בכתובות (כ"ו ב' ד"ה אנן) שכתבו דבספק אימת נטמאה התרומה דרבנן מחמרינן כיון דהוה תחומין דאורייתא, והחזון איש )דמאי סי' ב' סקכ"ד) כתב ליישב דהתם אין הנידון על התרומה אלא על זמן הטומאה[.  חזינן מדברי הגרע"א והפרי מגדים דאם מכריעין מדינא דספיקא דרבנן לקולא, אם כן אע"פ דאחר כך הוי נידון לענין איסור דאורייתא, מכל מקום הוכרע הדין לקולא, ונמצא דבכהאי גוונא נקטינן לקולא בספק דאורייתא. [וע"ע בשערי יושר ש"א פ"ד[.  

והנה אשכחן בתשובות חמדת שלמה (או"ח סי' ד'), בעובדא שאחד היה בכפר ולא היה שם אפשרות לברר השעה ומכר החמץ קודם חצות, אך לא ידע אם הגיע תחילת שש, ואחר כך נתברר שהיה לאחר שש, וכתב החמדת שלמה, דכיון דבשעת המכירה היה לו ספק וחייל דינא דספיקא דרבנן לקולא, הלכך יש להקל ולומר דחילא המכירה, והנה זה נמי כסברת הפמ"ג והגרע"א שהבאנו לעיל.  אך בפשוטו בגוונא דהחמדת שלמה, כיון שנתברר אחר כך יש לחשבו כאיסור דרבנן ודאי, ודמי למי שלא ידע שאסור מדרבנן דאכתי מיתסר, [ועי' בשער הציון סי' של"ד סקס"ה דמי שעבר איסור דרבנן בשוגג צריך כפרה, ונודעים דברי הנתיבות סי' רל"ד דבכהאי גוונא לא חשיב עבירה כלל, ועי' בדעת קדושים במקדש מעט דהביא ראיות כנגד הנתיבות], וכגון מי שיקדש אשה בשעות דרבנן, ולא ידעו שהוא חמץ דודאי אינה מקודשת, [אך התם משום מקח טעות, אך גם בגוונא דלא יהא מקח טעות, כגון שפירשה דאף אם חמץ מסכמת[.  

אלא דתיקשי דאם כן בגווני דהגרע"א והפרי מגדים נמי ניחוש לצד שאסור מדרבנן, דלהאי צד לא חייל מן התורה, וכמו בגוונא דהיה מתברר אחר כך דהמאכל דעירבו עליו היה אסור מדרבנן, לא אמרינן דכבר הוכרע לקולא אלא אמרינן דפקע העירוב, אם כן הוא הדין השתא דהוה ספק דאורייתא, אמאי לא אזלינן לחומרא לחשוש להאי צד.  והיה נראה לומר דתליא אם הספק יתכן שיתברר דאז ודאי יש לחוש לענין דאורייתא שמא יתברר חד צד, משא"כ היכא דאינו עומד להתברר קמן, דבזה חיילא דינא דספיקא דרבנן לקולא, ולא חיישינן לצד האיסור אע"פ דכלפי שמיא גליא אולי הוי איסור, דכל שלא נתברר ספיקו מותר, וממילא אף לענין דאורייתא, ורק כשנתברר הוא דאמרינן דחייל למפרע, והלכך בגוונא דהגרע"א דהוה ספיקא דדינא האיך מנינן השעות מקילינן, וכן בגוונא דהפמ"ג, ובגוונא דבן סורר, כשאינו עומד להתברר.

והנה אשכחן בדומה לזה אף בדאורייתא, דכאשר יתברר הדבר ישתנה הדין לענין איסור, ומכל מקום כל שלא נתברר, אף דהוה ספק השקול, לא חיישינן לענין איסור, כיון דהשתא כל שלא נתברר נפסק הדין לחד גיסא וממילא קם דינו אף לענין איסור. והיינו בדיני ממונות דקיימא לן דבגוונא דלא מהני תפיסה, הוי ממונו גמור אף לענין איסור, ויכול לעשר בזה מעשר בהמה והוי קרבן ודאי, אבל אם יתברר הדבר דלא היה שלו פקע קדושתו, ומכל מקום אמרינן דכיון דבדיני ממונות הוי שלו ממילא לענין איסורין נמי נקטינן כן. ואמנם בגוונא דהדבר עומד להתברר, אע"ג דהשתא הוי שלו ודאי, מכל מקום יש לחוש שמא יתברר לחד גיסא, ויפקע הקרבן למפרע, ומשום הכי גם השתא חיישינן דאולי אינו קרבן. [עפ"י דברי הגר"א גנחובסקי זצ"ל]

אי נעשה בן סו"מ ע"י אכילת בשר ק"פ

 סנהדרין ע' בן סורר ומורה אינו נעשה אם אכל את התרטימר בשר בחבורת מצוה, ופרש"י [שם עמוד ב' ד"ה לאתויי] דהיינו חבורה שאוכלים קדשים או פסח. ותמהו שהרי אינו נעשה בן סו"מ רק אם אכל בשר חי היינו בשל ולא בשל ובק"פ כתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, וברש"י (פסחים מ"א) ד"נא" היינו צלי ואינו צלי, וא"כ ממ"נ אם אכל הק"פ בשל ואינו בשל אינו מקיים מצות אכילת פסח ואם אכל הקרבן כדינו צלי אינו נעשה בן סורר ומורה אפילו אינו חבורת מצוה.
כמה תירוצים נאמרו:

א. לא מדובר שאכל ק"פ צלי עם החבורה ואכל תרטומר בשר מהפסח, אלא ישב בחבורה ואכל תרטימר בשר יחד עם החבורה וכל החבורה נמי אכלו בשר טפל קודם אכילת הק"פ כדי שיאכלו הפסח על השובע ואותה האכילה אכלו כרצונם בשל ומבושל ונא ובכל אופן שרצו, וע"ז אמרו דאפי' אכל תרטימר בשר כיון דהי' בחבורת מצוה אינו נעשה בסו"מ.  וראיה לכך דהרי כתב רש"י שמיירי בכהנים האוכלים קדשים או פסחים והיינו דוקא כהנים משום שהם מקבלים חלק מקרבנות שלמים וזהו הקדשים שהם אוכלים כעת. וביד רמה שם גבי ד' הגמ' שאכל בעיבור החודש. ומקשה הגמרא, והרי אין עולין לו אלא בפת וקטנית [ובן סו"מ צריך לאכול בשר]? ומפרק שהוא הביא בשר ויין שלו ואעפ"כ נחשב שאוכל בחבורת מצוה. וע"ז כתב ביד רמה ואיהו אפיק בשר ויין ואכל דלאו אכילת מצוה כלל אלא רק יושב עם אוכלי סעודת מצוה אינו בן סורר ומורה א"כ ה"נ מיירי שהחבורה אכלה פסח כהלכתו והוא אכל את הבשר שלו בגדר בשיל ולא בשיל ודי בזה שיחשב שאוכל בחבורת מצוה.

ב. שיעור נא הוא דוקא כשהוא פחות ממאב"ד אבל במאכל ב"ד כבר אינו נא, ובבן סו"מ חייב כל שאינו מבושל כל צרכו ממש [דברי יחזקאל השלמות לסימן ט"ו]. אבל אין זה ברור כ"כ ששיעור נא הוא דוקא באינו מאב"ד, וכבר דנו בזה האחרונים [עיין בספר המפתח על הרמב"ם ק"פ פ"ח ה"ו ועיין גם בספר קרבן פסח כהלכתו] וא"כ לסוברים דבעינן צלייה גמורה הדק"ל.

ג. מדובר באכל רוב שיעור התרטימר מבשר דבשיל ולא בשיל ואח"כ השלים כזית מק"פ שהיה צלוי כל צרכו, ולהשלמה יתכן שמועיל גם בצלוי כל צרכו וכמו שמצינו בגמרא ע' ע"ב לענין בשר עוף שמצטרף להשלים ומ"מ פטור משום דבר מצוה שאכל פסח אע"ג דהוי רק השלמה וכמו דבר עבירה שאינו מצטרף גם להשלים כמבואר שם בגמרא [טל חיים סגל סימן כ"ג עיי"ש].

ד. מדובר שאכל בין חבורה של אוכלי פסח אבל הוא עצמו לא אכל פסח רק בשר אחר שלא היה צלוי כל צרכו ומ"מ פטור דכל שאכל בחבורה שאוכלים דבר מצוה לא אתי לאמשוכי [מרגלית הים שם אות ו]. ומיהו דין זה אינו ברור כ"כ דאפשר שצריך שגם הוא עצמו יאכל דבר מצוה].

ה. בצפנת פענח כתב לחדש דמי שאינו מנוי אינו בכלל איסור נא וכדמצינו בגמרא פסחים מ"א ע"ב דבערב פסח מבעוד יום ליכא איסור נא כיון שאינו בקום אכול צלי, וכאן כיון שגנב את המעות מאביו ואמו הרי לא נקנה לו הפסח ואינו מנוי עליו ומימלא אין עליו איסור נא. וכבר האריך לדון בתירוץ זה בס' לב בנים [סי' ט"ז] עיי"ש.

ועוד האריכו בקושיא זו באחרונים וע"ע בפרדס יוסף החדש ועוד ועוד ועוד.

שביבי נוגה

"בן סורר ומורה"

סורר - סוטה מן הדרך, ומורה - לעצמו דרך אחרת. אביו ואמו - צריך שיהיו לו הורים, ושקולם יהיה אחד - אחיד, כמו שהם אומרים "איננו שומע בקולנו", בלא זאת אין הוכחה לרוע טבעו, כי מה שהחסירו ההורים בחינוכם יוכל להתקן על ידי החיים ונסיונם. וכן בסנהדרין: היה אביו רוצה ואמו אינו רוצה וכו' אינו נעשה בן סורר ומורה. רק אם שניהם עומדים מול הילד באותה מידה של כובד ראש וכבוד, ומעל הכל, רק אם יש ביניהם אחדות דעות ורצון משותף, רק אז יכולים הם לומר לעצמם שלא הם אשמים בקלקלת בנם. אם אין הסכמה בין האב לאם, ואין הם מחנכים את הילד בכיוון אחד, הרי קלקלתו עדיין איננה מוכיחה את ההשחתה המוסרית של טבעו. [הרב הירש]

"זולל וסובא"  

\אינו חייב עד שיתמרד נגד הוריו באופן בהמי על ידי זלילה וכדומה, תוך כדי גנבה מהוריו, וזלילה בחבר מרעים. זו אזהרה להורים שהאוירה בביתם תהיה מופנית לערכים רוחניים ומוסריים ולא לאכילה ושתיה... [הרב הירש]

ענין מיתת בן סורר ומורה

הענין קשה מאד, הלא מבואר שאין הקב"ה דן את האדם אלא לפי שעתו, וזה נידון על שם סופו? ועוד, הרי אפילו אם הרג במזיד, אם לא ראו עדים כשרים הוא יוצא זכאי מבית דין, ואולי כשילסטם את הבריות לא יהיו עדים?

פתרון הדבר כך הוא: התורה רצתה לגלות איך ישימו אב ואם עין השגחתם על חינוך הבנים מקטנותם, לא רק שלא יעשו דברים אסורים, אלא גם דברים המותרים אם הם בגדר תאוה, כמו כאן אכילת תרטימר בשר וחצי לוג יין, שאכילת היתר היא, בכל זאת הכירה תורה כי גדר תאוה, הוא, וכן דרכן של בעלי תאוות, ראשיתם מצער מאד, ועתה כבר הוטבעו בכל איסור, ורק דרך התאוה כך שבערמה תצוד נפשות... והחמירה תורה בחינוך הבנים בשמירה מן התאוה אשר רגליה יורדות מות, עד שאם האב והאם יתרצו להתירו לבית דין להמיתו עבור הדבר הקל הזה, הרשות בידם ואין עליהם חטא... נמצא שאינו דומה ללסטים שהרג את הנפש דווקא בעדים, ששם נהרג על מעשה פרטי וצריך ראיה ברורה, וכאן נהרג על סימני תאוה המתחילה להתנוצץ בו, ועוד ועוד. ועל כן גם מיתתו חמורה מהורג נפש. [חכמה ומוסר]

בן סורר ומורה נידון על שם סופו, הקשה הרא"מ דגבי ישמעאל השיב הקב"ה למלאכים "באשר הוא שם", שאין אדם נידון אלא לפי מעשיו של אותה שעה. ויש לומר דהיינו בבית דין של מעלה, אבל בבית דין של מטה דנין על שם סופו, להציל מבית דין של מעלה שלא ימות בדיניהם חייב, שבית דין של מטה מכריחין לקיים מצוה, ובית דין של מעלה נותנין רשות. והרא"מ תירץ שכאן כבר התחיל קצת בעבירה, וישמעאל לא עשה שום עבירה. ועוד הקשה שאם ילסטם מיתתו בסייף ולמה כאן בסקילה החמורה? ותירץ שילסטם בשבת ויתחייב סקילה. ונראה דסופו יתחייב כמה פעמים מיתה, לכך החמירה התורה עליו, ועוד שדינו כרודף המתחייב בנפשו בכל מה שאפשר להמיתו [עי' מה שהארכנו לעיל]. [גור אריה דברים כא יח[