כ"ק האדמו"ר מטאלנא שליט"א
הגאון מרוגוצ'וב בספרו "צפנת פענח" על ספר מדע לרמב"ם מציין בדברי גמ' אלו מקור לפסק הל' מענין אותו פסק הרמב"ם למרות שההלכה נוגדת את כללי ההלכה. במס' ברכות ל"ד: נא' כך: "א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנביאים כולם לא התנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלקים זולתיך", ז"א כל הנבואות הטובות והנחמות שהנביאים מתנבאים לעתיד לבוא עד כמה שיהיה טוב לישראל לא התייחסו הנביאים אלא לבעלי תשובה, אבל לצדיקים גמורים יהיה השכר עוד יותר גדול, שהרי צדיקים גמורים חשובים יותר מבעלי התשובה. ממשיכה הגמ' ואומרת: "ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים". ז"א שיטתו של רבי אבהו שבעלי תשובה חשובים מצדיקים גמורים.
הרמב"ם בפ"ז מהל' תשובה הל' ד' כותב בלשונו הזהב כך: ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעושה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד, אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו, כלומר מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם.
שואלים האחרונים מנין ידע הרמב"ם לפסוק הלכה כרבי אבהו בו בזמן שרבי יוחנן נחשב לגדול האמוראים והלכה כמותו.
הגאון מרוגוצ'וב מגלה את מקור ההלכה בגמרתנו. הגמ' מביאה בלי שום חילוק את לשון הברייתא: אדם שקידש אשה ע"מ שאני צדיק אפ' הוא רשע גמור אנו אומרים שהיא מקודשת מן החשש שמא הרהר תשובה בדעתו, מעתה אם נניח שבעל תשובה איננו בדרגת צדיק גמור כדברי רבי יוחנן אלא שבעל תשובה הוא במעלה פחותה מצדיק, עדיין לא היה על הקדושין לחול, שהרי המקדש התנה ע"מ שאני צדיק ואנו יודעים שהוא רשע, לו יהיה שהרהר תשובה בלבו הריהו עדיין בגדר של בעל תשובה, ואם בעל תשובה פחות ממעלתו של הצדיק, עדיין אין בזה חשש קדושין, לא התקיים התנאי ע"מ שאני צדיק. מכאן למד הרמב"ם שסתמא דברייתא סוברת כרבי אבהו שבעלי תשובה גדולים במעלתם מן הצדיק, ולכן שפיר אנו פוסקים שהקדושין תקפים, שהרי כאשר הוא הרהר תשובה בלבו, הוא הפך להיות במעלת צדיק גמור.
אחד מתלמידי החכמים המפורסמים בירושלים שוחח עם הגאון המפורסם מטשעבין אודות גמ' זו, תוך כדי השיחה מסר אותו ת"ח את חדושו של הגאון מרוגוצ'וב לגאון מטשעבין, וענה על כך הגאון מטשעבין בחדוש נפלא, לכאורה יש מקום להקשות על דברי הגמ' המקדש את האשה על מנת שאני צדיק אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה, וכאמור מכאן רואה הגאון מרוגוצ'וב את מקור ההל' ברמב"ם שבעלי תשובה עומדים במעלה יתרה מעבר לצדיקים הגמורים, והרי מתבהר כאן במש' מח' תנאים, מה הדין לגבי אדם שקידש אשה בתנאי והתברר שהוא הטעה אותה לשבח. למשל האומר לאשה התקדשי בדינר זה של כסף ונמצא של זהב, ע"מ שאני עני ונמצא עשיר. לדעת ת"ק המטעה לשבח הקדושין בטלים ואילו ר"ש סבור שהמטעה לשבח מקודשת, אבל הגמ' אומרת (מט.) שלגבי מטעה ביוחסין מודה ר"ש שאינה מקודשת. האומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שאני ישראל ונמצא לוי, ע"מ שאני לוי ונמצא כהן וכיו"ב אינה מקודשת לכ"ע, והגמ' גם מסבירה מדוע, האשה יכולה לטעון איני מחפשת בעל שנעלו גדולה ממידת רגלי.
נשאלת א"כ השאלה גם אחרי שלמדנו שבעלי תשובה חשובים מצדיקים עדיין לא באו דברי הברייתא על מקומם בשלום. הרי נא' שאותו אדם קידש את האשה ע"מ שהוא צדיק והטעם שהיא מקודשת שמא הרהר תשובה, והרי בעל תשובה נמצא בדרגה יותר גדולה מצדיק, נמצא שיש כאן שוב הטעיה, אמנם לשבח אבל סו"ס דבריו לא התקיימו, הוא קידש אותה ע"מ שהוא צדיק ונמצא שהוא במעלה יתרה מצדיק גמור, שהרי בעל תשובה עומד בדרגה יתרה, אבל, ענה הרב מצו'בין תשובה הגונה, האשה יכולה לטעון ש"נעל גדולה ממידתי איני רוצה", ור"ח מסביר לפי שיראה שיתגאה עליה.
ז"א בעצם כל הטעיה לשבח היתה צריכה להיות לתועלת לאשה מדוע שיהיה אכפת לאשה שהבעל נמצא במעלה יתרה מעבר למה שהתחיב, אין זאת אלא משום שהאשה חוששת שמא יתגאה עליה בייחוסו או בשבח מעלתו. כל זאת בשבח של יוחסין או בשבח של שאר מעלות, אבל בעל תשובה לא יתכן שיתגאה במעלתו, שהרי אילו יתגאה הוא אינו בעל תשובה אמיתי לא עליו נאמר שהוא במעלה יתרה מעבר לצדיקים, שכך כותב שם הרמב"ם בפ"ז הל"ח "בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענווים ביותר, אם חרפו אותם הכסילים במעשיהם הראשונים, ואמרו להם אמש היית עושה כך וכך, ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להם אלא שומעים ושמחים ויודעים שזו זכות להם, שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהם, זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת". נמצא שלמרות שהבעל תשובה הוא במעלה יתרה על הצדיק בזה אין קפידה לאשה, לא על זה נאמר נעל גדולה ממידתי איני רוצה, נמצאו דברי הברייתא מתאימים לפסק ההל' של הרמב"ם.
קוש' מענינת על דברי גמ' אלו, מובאת ב"לחם משנה" שעל הרמב"ם בפ"ח מהל' אישות הל"ה "וא"ת המקדש בפני פסולי עדות אמאי אינה מקודשת נייחוש שמא הרהרו העדים תשובה בלבם", אנו יודעים שאדם שמקדש אשה בפני עדים שהם פסולים לעדות מחמת שהם עברו עבירות האשה אינה מקודשת כלל וכלל, משום שקדושין בלא עדים אינם קדושין, ועדים בעלי עברה פסולים, נמצא שהמקדש אשה בפני בעלי עבירה אין הקדושין תופסים והרי"ז כמקדש בלא עדים.
שואל הגאון בעל הל"מ, אם לגבי איסור אשת איש אנו חוששים שמא הרשע הגמור הרהר תשובה בלבו מדוע שלא נחשוש באדם שקדש אשה בפני עדים רשעים שמא בשעת הקדושין הרהרו העדים תשובה בלבם והרי הם צדיקים, ושוב הקדושין תקפים. כיצד אנו מתירים אשת איש לעלמא ואין אנו חוששים לחשש הזה. הגאון בעל הל"מ משיב בשם הגאון רבי מאיר מפדובה בתשובותיו, כיון שהמקדש אומר בפנינו ע"מ שאני צדיק והוציאו בפיו בפנינו, חיישינן דלמא הרהר תשובה בלבו, ועוד מסתבר שהרהר כדי שתהיה מקודשת, משא"כ בעדים.
הגאון המפורסם רבי יהונתן אייבישיץ בספר "בני אהובה" על הרמב"ם תמה על קושיתו של הל"מ. לדעתו קושייתו של הל"מ ליתא, משום שיש להבדיל בין התואר צדיק לבין התואר עד כשר, אדם שעבר עבירה בסתר ב"ד אינו יודע מהעבירה, חייב ב"ד להתייחס אל האדם כעד כשר למרות שבהחלט יתכן שאדם זה הוא רשע גמור ובשמים נחשב אותו אדם לרשע, אבל היות שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות לא ניתן לפסול לעדות אלא ע"פ שני עדים, כך גם ההיפך אדם שהעידו עליו בב"ד שעבר עבירה הפוסלת אותו לעדות משום שהוא נקרא רשע, יחשב לרשע בהל' עדות בעיני הדיינים עד שיבואו עדים כשרים ויעידו שעשה תשובה, למרות שבהחלט יתכן שעשה תשובה והוא כלפי שמיא צדיק גמור, אבל כל עוד שלא תהיה עדות ברורה בב"ד שעשה תשובה יחשב לעד פסול.
מעתה טוען רבי יהונתן אייבשיץ קוש' הלח"מ מעקרא ליתא, הגמ' מדברת על אדם שקידש אשה ע"מ שאני צדיק, במחשבת תשובה אחת יכול להיהפך מרשע לצדיק, וכלפי שמיא גליא שברגע זה הוא נחשב לצדיק גמור, אבל אותו רשע אפ' אם יהרהר אלף פעמים תשובה בלבו לא יהיה לעד כשר בפני ב"ד, שהרי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
ולכן עדים שנפסלו משום מעשי רשע לא יתכן להכשירם שמא הרהרו תשובה בלבם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה