סימני טהרה בעבודת האדם
א. בפרשתנו1 מדובר אודות "זאת הבהמה אשר תאכלו"2, בהמות טהורות, ואודות "הבהמה אשר לא תאכלו", בהמות טמאות. והתורה נותנת שני סימנים ל"הבהמה אשר תאכלו": "מעלה גרה" ו"מפרסת פרסה"3.
בסימנים4 שבתורה ישנם ב' סוגים: א) גורמים – סימנים שהם טעם וסיבה לדבר, ובנדון דידן – על-ידי זה שהבהמה היא מעלת גרה ומפרסת פרסה, הרי היא בהמה טהורה; ב) מבדילים – סימנים שאינם טעם וסיבה לדבר, ואינם אלא מבררים את הטהרה והיפך הטהרה שישנה בדבר מצד עצמו, שעניין זה נתברר על-ידי הסימנים5.
פנימיות התורה, תורת החסידות, מקשרת את המשל עם הנמשל. ואף שהמשל הוא דבר זר, ואינו אלא משל בלבד –אף-על-פי-כן מקשרים אותו עם הנמשל, כיוון שאין מקרה סתם ("קיין צופאל") בעולם, וזה שעניין זה הוא משל לנמשל –הרי זה מפני שנלקח ממנו. העניין שבנמשל, כשיורד לעולם תחתון יותר – נעשה משל6.
על-פי זה, לשני הסוגים שבסימנים ישנה שייכות להדבר עצמו. אפילו הסימנים שאינם טעם וסיבה, ואינם אלא סימנים כדילברר – גם הם קשורים עם הדבר עצמו. לא במקרה זהו הסימן של הדבר, אלא כאשר הדבר יורד למטה יותר נעשה הוא– הסימן.
ובמילא מובן, שב' הסימנים ד"מעלת גרה" ו"מפרסת פרסה", בכל סוג סימנים שייכללו – יש להם שייכות ל"זאת הבהמה אשר תאכלו".
ב. עניין האכילה – "זאת הבהמה אשר תאכלו" – הוא שלוקחים חי, צומם או דומם, ועל-ידי זה שאוכלים אותו, נעשה "דם ובשר כבשרו" שמהדומם, הצומח או החי – נעשה מדבר, שעל-ידי זה מתמלאת התכלית דהדומם, הצומח או החי –שהוא נכלל בהמדבר7.
גם באדם גופא ישנם עניינים שבהם הוא שווה לדומם, צומח וחי, על-דרך מאמר הגמרא8 "שלושה כבהמה", וישנם עניינים שבהם הוא מחולק מדומם, צומח, חי, שבהם הרי הוא אדם, מין המדבר.
וכשם שבדומם, צומח, חי ומדבר בכלל, לא הדומם, צומח וחי הם התכלית, אלא המדבר דווקא, וגם המעלה בדומם, צומח וחי היא דווקא כשהם נכללים בהמדבר – כן הוא גם בהמדבר גופא: העניינים שבהם הוא דומה לדומם, צומח וחי – אינם המעלה והתכלית שלו. התכלית היא בעניין המדבר שבו; והתכלית דשאר עניינים – הדומם, צומח וחי שבו – היא, שגם הם יהיו בהתאם לעניין המדבר שבו, ויהיו נכללים בו.
וכן הוא גם בנוגע להדומם, צומח וחי – בכללות – שהאדם משתמש בהם והם נכללים בו, שהתכלית היא שיהיו נכלליםבהמדבר שבאדם דווקא, על-ידי זה שהאדם ישתמש בהם בהתאם לעניין ומעלת האדם9.
ג. עניינו האמיתי של אדם הוא – "אדמה10 לעליון11, כביכול, ל"אדם העליון שעל הכסא"12, שהוא – "אדם העליון שעל הכסא" – ה"אדם" האמיתי, אמיתית מעלת המדבר. המעלה דאדם התחתון היא – שהוא "אדמה" לאדם העליון, ולכן נקרא בשם "אדם".
מעלת האדם היא – שיהא נכלל ב"אדם העליון", על-ידי זה שימלא את שליחותו של "אדם העליון". וכמבואר בליקוטי-תורה13, שעל-ידי זה שעושים שליחותו של אדם העליון – נעשים "כמותו"14, שהוא עניין ההתכללות, שנכלל באדם העליון.
ויש בזה סדר והדרגה: תחילה הרי זה במדריגה תחתונה, אחר-כך למעלה יותר, עד שפועל בעצמו ההתכללות – שנכלל לגמרי באדם העליון. וכפי שנתבאר (בהמאמר15), שתחילה העבודה היא באופן ד"אחרי הוי' אלוקיכם תלכו"16 – אחרי, שאין זה אלא "אחורים" בלבד, עד שמגיעים לתכלית העלייה – "ובו תדבקון"16 , שאינו שום מציאות לעצמו כלל, אלא נעשה לגמרי דבוק, ועד שנעשה דבר אחד.
ועל-דרך מדריגת משה רבינו, שאמר17 "ונתתי עשב" כיוון שהיה בטל לגמרי ולא היה מציאות כלל, "ונחנו מה"18, "שכינה מדברת מפומא דיליה"19 (על-ידי ה' המוצאות שלו), שזוהי המדריגה ד"ובו תדבקון".
וכמו בו עצמו – כן הוא גם בהדומם, צומח וחי שמשתמש בהם, שתכליתם היא שיהיו נכללים ב"אדם העליון".
ד. עניין זה – לקחת בהמה, ש"רוח הבהמה היורדת היא למטה"20, ולפעול בה העלאה והתכללות, היפך טבעה דירידה למטה – תחילה התכללות באדם התחתון, ועל-ידי זה גם באדם העליון – הרי זה דרך רחוקה ביותר, מ"אחרי הוי' אלקיכם" עד "ובו תדבקון", ו"כל הדרכים בחזקת סכנה"21.
וכדי שיהיה אפשר לעבור דרך זו – נתנה לנו התורה שני סימנים, המורים אם האדם עושה עבודתו כראוי:
אם הוא מתעסק בדברים הגשמיים דדומם, צומח וחי לשם שמים ולעבודת הוי', שאז פועל הוא בהם העלאה והתכללות כנ"ל – "אשר תאכלו"; או שאינו עושה זאת כראוי, שאינו עושה זאת לעבודת הוי' אלא מצד טבעיותו ורגילותו, שאז אינו פועל בזה העלאה אלא להיפך, ואז – "אשר לא תאכלו".
ה. בתורה-אור22 מובא אודות ר' חנינא בן תרדיון23, שעשה ב' עניינים – מעשה אחד שעשה בקו החסד, ומעשה שני שעשה בקו הגבורה – ועשה את שניהם באותו אופן, ועל-ידי זה ידעו שאין זה מצד הטבע אלא מצד עבודה, כי אילו היה זה מצד הטבע – לא היו יכולים להיות ב' העניינים באותה חיות.
וכמו שכתוב בספרי24 שאהבה ויראה הם ב' מידות הפכיים ואינם יכולים להיות יחד, מלבד בעבודת הוי', שבזה יכולים להיות ב' המידות יחד.
וזהו גם כן מה שכתוב באברהם אבינו בשעת נסיון העקידה דווקא "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה"25: הנסיונות הקודמים היו בקו אחד – קו הימין, ולכן לא היה אפשר לדעת אם אין זה מצד הטבע. אבל כאשר היה ניסיון זה, שלקח את יצחק להעקידה, עד שרצה לעשות מה שרצה, שזהו עניין שמצד קו הגבורה – אזי "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", "עתה ידעתי" גם על הנסיונות הקודמים, שהם מצד עבודה26.
ו. זהו הסימן ד"מפרסת פרסה":
כאשר פועלים רק בקו אחד, "בקיימא דחד סמכא"27 – ייתכן שזהו מצד הטבע והרגילות. הסימן לבהמה טהורה הוא "מפרסת פרסה" – שהפרסה מחולקת ומכוונת ימינה ושמאלה, לשני הצדדים. הוא יוצא מטבעו ורגילותו, ועושה את שליחותו של "אדם העליון", בכל מקום ששולחים אותו.
הדין ב"מפרסת פרסה" הוא, שהפרסה צריך להיות מחולקת מלמעלה ומלמטה, ואם לא – אין זו בהמה טהורה28. והיינו, שהעבודה בב' הקווין צריכה להיות לא רק בחיצוניות בלבד; אם עניין זה הוא רק בחיצוניות, אבל בפנימיות אינו עומד אלא בקו אחד – אזי "לא תאכלו", שאינו פועל את ההעלאה והתכללות. עליו להיות מחולק בפנימיות וגם בפועל, בכל כולו ("דורך און דורך"), ואז "תאכלו", שפועל את ההתכללות, עד שבא לידי "ובו תדבקון".
ואף-על-פי-כן, כיוון שהוא עוסק בגשמיות, ששייכת לחומריות – הרי אפילו כשהוא רואה ש"מפרסת פרסה", אין לו לסמוך על עצמו, וצריך להיות גם הסימן ד"מעלת גרה" – לחזור וללעוס ("איבערקייען"), לבדוק את עצמו, ולברר עוד פעם ועוד פעם29.
ז. ההוראה מזה בעבודה בפועל – שאפשר ללמדה מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה – היא:
כשם שכאשר עומדים לאכול מבהמה, יש לבדוק אם יש לה סימני טהרה, ואם לא, אסור לאוכלה – כך גם בכל עניין בעולם הזה שעומדים לעשות, צריכים לבדוק בסימנים אלו: עליו להיות בטוח שעושה זאת לא "למלאות תאות נפשו", ואפילו אם נראה בעיניו שסימן זה מתאים ("שטימט") – אסור לו לסמוך על זה, ויש צורך בבירור שני.
* * *
ח. כתב30 במגלה-עמוקות31, ש"אלול" ראשי-תיבות "ארון לוחות ושברי לוחות" – דלכאורה, מהי השייכות ד"אלול" ל"ארון לוחות ושברי לוחות"?
וביאור העניין:
אף שידוע שעניין התשובה הוא למעלה מהתורה, הרי גם את עניין התשובה יודעים מהתורה דווקא, והיינו, שהתורה מגלה את עניין התשובה32.
ועניין זה מרומז בכך שגם שברי לוחות היו מונחים בארון יחד עם הלוחות:
"שברי לוחות" – הוא עניין התשובה. ולכן מצינו שיש מעלה בעניין שבירת הלוחות, שלכן, אמר הקב"ה למשה רבינו "יישר כוחך ששיברת"33, ויתירה מזו איתא בירושלמי34 ש"הקב"ה אמר לו שישברם" – על-דרך מעלת בעלי-תשובה על צדיקים, ש"במקום שבעלי-תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו"35.
וזהו שגם ה"שברי לוחות" (עניין התשובה שלמעלה מהתורה) היו מונחים באותו ארון שבו היו מונחים הלוחות (עניין התורה), כיוון שגם עניין התשובה (שלמעלה מהתורה) מתגלה על-ידי התורה דווקא. והיינו, שהצדיקים (שעניינם תורה) הם המגלים ומורים את סדר התשובה.
ונמצא, שההכנה דחודש אלול היא בנוגע לשני עניינים אלו, עניין התשובה (שברי לוחות) ועניין התורה (לוחות), ובאופן ששני עניינים אלו קשורים זה לזה – כיוון שחודש אלול הוא הכנה הן לראש-השנה (תשובה) והן לשמחת-תורה (תורה), כנ"ל.
וזוהי השייכות דחודש אלול להראשי-תיבות "ארון לוחות ושברי לוחות" – כיוון שבחודש אלול ישנם ב' העניינים דלוחות ושברי-לוחות (תורה ותשובה), באופן שהם קשורים זה לזה (על-ידי הארון).
ט. ויש להוסיף בזה:
בנוגע לארון מצינו36, ש"מקום ארון אינו מן המידה". והיינו, שאף ש"מקום הארון" היה במציאות – שהרי הארון עמד בקודש-הקודשים, וממנו היו "עשר אמות אוויר לכל רוח"37, והארון עצמו היה במידה (של אמות שלימות ואמות שבורות)– הרי מקום זה היה באופן ד"אינו מן המידה".
והעניין בעבודה – שבשני קווים אלו ("לוחות" ו"שברי לוחות") צריכה להיות העבודה באופן של יציאה ממדידה והגבלה, ואז פועל הקב"ה את היציאה ממדידה והגבלה לאמיתתה.
וזהו עניינו של חודש אלול, שהוא (כמאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר38) חודש החשבון, שבו יש לערוך חשבון נפש על כל המעשים, הדיבורים והמחשבות במשך כל השנה – שיש לפעול שעניינים אלו לא יהיו על-פי המדידה וההגבלה שלו.
וזוהי ההכנה לראש-השנה, שבו נכתבין ונחתמין לאלתר בספרן של צדיקים39, לשנה טובה ומתוקה.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ראה, מברכים החודש וערב ראש-חודש אלול ה'תשי"ד.
'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ד חלק שלישי (יב) עמ' 182-173 – בלתי מוגה)
---------------
1) מכאן עד סוס"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב עמ' 375 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) פרשתנו יד,ד.
3) שם,ו.
4) ראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ח ס"ע 145 ואילך. וש"נ.
5) ראה בפרטיות צפע"נ להגאון הרגצ'ובי על הרמב"ם ריש הל' מאכלות אסורות.
6) ראה תורת-מנחם שם עמ' 229, ובהנסמן שם בהערה 181.
7) ראה לקו"ש חי"ט עמ' 206, ובהנסמן שם בהערה 72.
8) חגיגה טז,א.
9) ראה גם תורת-מנחם שם ס"ע 44 ואילך.
10) ישעיהו יד,יד.
11) של"ה חלק תושב"כ וישב סוף הדרוש צאן יוסף. ובכ"מ. גם בספר עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב פל"ג. ועוד.
12) ראה יחזקאל א,כו.
13) ויקרא א,ג. ב,א.
14) שהרי "שלוחו של אדם כמותו" (ברכות לד,ב (במשנה) וש"נ). – מהנחה בלתי מוגה.
15) לעיל עמ' 164 ואילך.
16) פרשתנו יג,ה.
17) עקב יא,טו.
18) בשלח טז,ז-ח.
19) להעיר מזח"ג רלב,א ושם ז,א. רסה, סע"א. שמו"ר פ"ג,טו. ויק"ר פ"ב, ג. מכילתא יתרו יח,ט. לקו"ת ויקרא נ,א.
20) קוהלת ג,כא.
21) ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד. קה"ר פ"ג, ב (ב).
22) תולדות יט,ב.
23) ע"ז יח,א.
24) ואתחנן ו,ה.
25) וירא כב,יב.
26) ראה תניא אגה"ק סי"ג (קיט,ב).
27) לשון האד"ר בתחלתה (זח"ג קכז,ב). וראה תורת לוי"צ עמ' שג.
28) פרש"י פרשתנו יד,ו.
29) וע"ד המבואר לעיל בהמאמר (עמ' 169) בנוגע לב' המדריגות בעניין הביטול – "משתאה ומחריש" (חיי-שרה כד,כא) – הביטול ד"משתאה", שיוצא ממציאותו, והביטול ד"מחריש", שנכלל בדבר (מהנחה בלתי מוגה).
30) תוכן סעיף זה נדפס בלקו"ש ח"ד עמ' 1350 ואילך (בשילוב עם שיחת ש"פ תצא תשי"ז).
31) פ' עקב ד"ה אלול (נה,א).
32) ראה לקו"ש חי"ח עמ' 121. וש"נ.
33) שבת פז,א. וש"נ. הובא בפרש"י עה"ת ס"פ ברכה.
34) תענית פ"ד ה"ה.
35) ברכות לד,ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד.
36) יומא כא, סע"א. וש"נ.
37) פרש"י שם.
38) ראה סה"מ תרצ"ו ס"ע 141. וש"נ.
39) ראה ר"ה טז,ב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה