קובץ הערות
מערכת "אוצר החסידים"
ביטוי "חסיד אומות העולם" על המציל
נפש מישראל
בימינו משתמשים בכינוי "חסיד אומות העולם"
כלפי נכרים שהצילו יהודים.
[יש אמנם לבדוק עדיין גם בשיחות או באגרות קודש
אם נמצא ביטוי "חסיד אומות העולם" כלפי אלו שעזרו והצילו אנשים מישראל
וכיו"ב. ובשיחות קודש תשל"ז ח"א ע' 330 בתוך המדובר שם על נסי הקב"ה
ב"מבצע אנטבה", נמצא לשון: ובפרט שהיה שם חסיד אומות העולם, גרמני, שהורה
והנחה להם את הדרך כו'. שיחה זו ראיתיה בספר "תומכי תמימים" קה"ת
תשע"ב, ע' תרחצ].
ולכאורה לפי הרמב"ם בהל' מלכים ספ"ח (כאשר
נצטט להלן), הגדרה של חסיד אוה"ע הוא רק זה שמקיים שבע מצוות בני נח מפני
ציווי הקב"ה בתורה, אבל אם הוא מקיים ז' מצוות ב"נ משום סברא והכרע הדעת
בלבד איננו מחסידי אוה"ע אלא מחכמיהם.
ומעתה נכרי שעשה מעשה טוב להציל יהודי, ולפעמים
גם פעל מתוך סיכון ומסירות נפש, אף כי בודאי שכרו גדול מאד שהציל נפש אחת מישראל
עולם מלא כו', אבל מעשהו זה שהיה מצד הכרע הדעת של מדות המוסר וישוב העולם, אין כל
זה מזכהו לתואר "חסיד אומות העולם" ושכר עוה"ב, כאשר הרמב"ם
הגדיר ברור שלענין חסיד אוה"ע צ"ל על דרך גר תושב שמקבל עליו ז' מצוות
מפני ציווי ה' בתורה.
"חסיד אומות העולם" ביטוי המושאל
וראיתי ח"א שעמד על זה (בקובץ הנקרא "חבל
נחלתו"), וז"ל: מה שמשתמשים בכינוי חסיד אומות העולם כלפי נכרי שהציל
יהודים, נראה עפ"י הרמב"ם כי זהו ביטוי מושאל, ואולי מניחים שקיבל עליו
שבע מצות בני נח בציווי הקב"ה בתורה. ע"כ.
הנה דבריו שהוסיף: ואולי מניחים כו', הם רחוקים
מאד, כי מדוע יונח על אדם בעל מזג טוב שהציל נפש מישראל שהוא גם מקיים השבע מצוות
מפני שהוא מאמין בנבואת משה והלכה למשה מסיני.
ועוד זאת, הלא כתב הרמב"ם במו"נ ח"ג
פי"ז שהקב"ה גומל שכר אל העובד "על כל מה שיעשה ממעשי הכבוד והיושר,
ואף על פי שלא צווה בו על ידי נביא, ושיענוש על כל מעשה רע שיעשהו האיש ואף על פי
שלא הוזהר ממנו על ידי נביא, אחר שהוא דבר שהשכל מזהיר ממנו, רצוני לומר ההזהרה מן
העוול והחמס". ע"כ. [ובאמת לפי הרמב"ם רפ"ט מהל' מלכים כל שבע
מצות ב"נ הם דברים הדעת נוטה להם]. אם כן כאשר הנכרי עושה מעשים טובים בדבר
שהשכל מזהיר בהם כגון שלילת העוול וחמס והצלת האדם מישראל כו' בודאי כי אין לנו
שום טעם לתלות עשייתו דבר זה באמונתו בז' המצות מצד נבואת משה.
[וקרוב לדברי הרמב"ם במו"נ, כתב גם
ברמב"ן נח ו, יג: כי החמס הוא החטא הידוע והמפורסם ורבותינו אמרו שעליו נתחתם
גזר דינם והטעם מפני שהוא מצוה מושכלת אין להם בה צורך לנביא מזהיר ועוד שהוא רע
לשמים ולבריות והנה הודיע לנח החטא שעליו בא הקץ כו' ע"כ. וברס"ג בהקדמה
למס' ברכות, נדפס בש"ס ווילנא: "כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא
דלבא כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו
לדורי דורים". ועד"ז כ' החזקוני נח ז, כא. ועי' בגמ' יומא סז, ב. ובאנציק'
תלמודית ערך ב"נ ע' שנ לא מציין לכל זה אלא למקומות אחרים: הקדמת ר"נ
גאון, חובת הלבבות, אבני נזר בדעת הר"י מיגאש, ולא עיינתי שם].
אולם תחילת דברי הכותב אשר זהו ביטוי מושאל
בלבד, זה יתכן, והיינו כי בהזכרת כינוי חסיד אוה"ע אין הכוונה לגדרו ההלכתי
לענין חיי העוה"ב דוקא.
גוי המציל אדם מישראל, אם יש לו חלק לעוה"ב
אלא כי לפי דברים אלו, הנה גם אלו שהצילו חיי
אנשים מישראל ולפעמים גם מתוך סיכון חיי המציל, הלא אינם עדיין בגדר חסידי אוה"ע
לגבי חיים נצחיים של עוה"ב. כי כאשר כתב הרמב"ם חסיד אוה"ע לענין
עוה"ב תלוי דוקא באמונה בנבואת משה שמקיים מצוות ב"נ מצד ציווי הקב"ה
בתורה, ולא תלוי בשום מעשים טובים אחרים שהם מפני הכרע הדעת וכיוצא בזה.
אולם לבבי לא כן עמדי, ונ"ל להוכיח כי גם
לשיטת הרמב"ם נכרים אלו הם בני עוה"ב הם וילוו אל ישראל לחיים הנצחיים.
אך דברים אלו תלויים בחקירה מחודשת שלא מצאתי
לעת עתה בשום ספרים שידברו מזה (וכמובן לא ראיתי אינה ראי'), ועל כן יוצעו הדברים
לפני הקוראים.
לשון הרמב"ם על חסידי אומות העולם
ונחזור לדברינו לענין חלק לעוה"ב בנכרי
שמקיים הז' מצוות מצד הכרע הדעת, דז"ל הרמב"ם בהל' מלכים ספ"ח:
ה"י: משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא
לישראל שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות שנאמר ככם כגר, אבל
מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות. וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את
כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא
הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים וכל המקבל עליו למול
ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות.
הי"א: כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי
זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני
שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן אבל
אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. ע"כ.
ועי' ג"כ ברמב"ם הל' תשובה פ"ג אשר רק חסידי אוה"ע יש להם חלק
לעוה"ב.
[יש לציין כי בודאי גם לשיטת הרמב"ם וגם
בנכרי "המעשה הוא העיקר" כמ"ש במשנה באבות וכמ"ש הרמב"ם
בכמה מקומות, ומה שהתנה הרמב"ם שהב"נ צריך לקיים המצות מפני הציווי
בתורה, זהו רק לגבי גדר חסידי אוה"ע ושכרו עוה"ב שהם חיים נצחיים, אבל
גם נכרי המקיים המצוות רק לישוב העולם פעולתו אתו ושכרו לפניו. וראה סנהדרין דנ"ח
ע"ב שכל עיקר חיוב בני נח הוא בשב ואל תעשה. ועיין במה שהבאנו לעיל מדברי
הרמב"ם במו"נ ח"ג פי"ז ועוד ראשונים].
הרמב"ם קאי בזמן שיד ישראל תקיפה
הנה כל דברי הרמב"ם כאן בהל' מלכים ה"י
אשר אין כופין את האומות לקבל עליהם דת ישראל וכן אשר "צוה משה רבינו מפי
הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל יהרג",
הרי הרמב"ם מדבר רק כשיד ישראל תקיפה, והוא בזמן שהיובל נוהג וכל יושבי' עלי'
וקיים סנהדרין של ע"א כו'.
וכן דין גר תושב שממשיך הרמב"ם כאן שצריך
לקבל עליו בפני שלשה חברים כו', הנה כתב הרמב"ם בהל' ע"ז פ"י ה"ו
בענין אם מותר להשכיר לנכרי בית בארץ ישראל כו': אין כל הדברים האלו אמורים אלא
בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל אבל בזמן
שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו ואפילו יושב ישיבת עראי
או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו
בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב
ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר
צדק בלבד. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם בהל' מילה פ"א ה"ו והל' שבת
פ"כ הי"ד והל' איסו"ב פי"ד ה"ח שאין מקבלין גר תושב אלא
בזמן שהיובל נוהג.
ולפי זה הנה גם ההלכה שכ' הרמב"ם בהמשך
לזה בהי"א שחסיד אוה"ע הוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה
בתורה והודיענו על ידי משה רבינו כו', הנה הוא מדבר בהמשך להלכות הקודמות ובזמן
שיד ישראל תקיפה שאז בכח ישראל ללמד ולכוף על כל האומות את האמונה בתורה, ועד לכדי
הריגה שאם אינם מקבלים את שבע המצוות הם נהרגין,
משא"כ בזמן הזה שאין ישראל שרויים על
אדמתם ויד האומות תקיפה אין שייך שישראל יכפו על האומות ללמדם את האמונה בתורת משה.
[וגם כי לדינא נשאר עצם החיוב גם בזה"ז
לכוף את האומות כו' ורק ארי' הוא דרביעא עלי', עי' בלקוטי שיחות המובא לקמן, אבל
לפועל בנוגע למעשה הרי אין יד ישראל תקיפה ואין שייך בזה"ז לכוף את שום מבאי
העולם לקיים שבע מצוות.
ועי' בלקוטי שיחות (חכ"ו ע' 132 ואילך
ובמפרשים המובא שם) דמ"ש הרמב"ם כאן שצוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את
כל באי העולם לקיים שבע מצוות אין הכוונה רק כפייה בכוח אלא ההתחלה היא כפי' בדברים,
כמ"ש התוס' יו"ט אבות פ"ג מי"ד על הרמב"ם כאן: "ואם
בכפיית חרב הרג ואבדן נצטוינו כ"ש בכפיית דברים להמשיך לבם אל רצון קונם וחפץ
צורם", ומזה מסיק בלקוטי שיחות אשר במצבים מיוחדים כמו בתקופתינו שקיימת
האפשרות אז מצוה להורות גם אל הנכרים וכמ"ש בשו"ת חת"ס חו"מ
סקפ"ה ועוד. [ועי' בכתובות דמ"ט ע"ב אכפיי' רבא ופי' שם התוס' דאכפיי'
בדברים]. וכן מביא בלקו"ש מרמב"ם בסהמ"צ מ"ע ג: "זאת
המצוה ג"כ כוללת שנהי' קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו כו' כאברהם
אביך". ועי' בארוכה ברמב"ם הל' ע"ז פ"א ה"ג על אברהם
אבינו שלימד את אמונת ה' לכל האומות.
הנה בלשון הרמב"ם עצמו כאן "לכוף את
כל באי העולם כו' ומי שלא יקבל יהרג" זהו קאי בזמן שיד ישראל תקיפה, רק שבלקו"ש
מוסיף שמזה יש ללמוד גם על זמה"ג שיש חיוב להסבירם בדברים על השבע מצות, וכן
בתחילת דברי הרמב"ם כאן שאין כופין נכרים להתגייר ה"ז קאי בזמן שישראל
הם על מכונם].
דברי הרמב"ם על כופרי ישראל האנוסים
והנה לגבי כופרי ישראל כתב הרמב"ם בהל' תשובה
פ"ג ה"ו ואילך: ואלו שאין להם חלק לעוה"ב אלא נכרתים ואובדים כו' המינים
והאפיקורסים והכופרים בתורה כו' והמכחיש נבואתו של משה רבינו האומר שאין התורה מעם
ה' כו' וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל פה כו'. וכ"כ הרמב"ם הל' עדות
ספי"א ועוד.
ובהל' ממרים פ"ג כ' הרמב"ם: מי שאינו
מודה בתורה שבעל פה כו' הרי זה בכלל האפיקורסין ומיתתו בכל אדם כו', והרי הוא כשאר
כל האפיקורסין והאומרים אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין שכל אלו אינם בכלל
ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה
גדולה והסיר המכשול, במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים
שנראו לו והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק
ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם
ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו
זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ שהוא יהודי וראה
היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי
אבותם הקראים שטעו לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן
התורה. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם בפיהמ"ש חולין פ"א ה"ב.
תינוקות ישראל שנשבו לבין העכו"ם אם הם
בני עוה"ב
הרמב"ם כאן רק מדבר מענין שבני הקראי"ם
חייבים להצילם ואינם מן המורידין כו', ולא הזכיר מענין אם הם בני עוה"ב. אבל ראיתי
נזכר באיזה מקומות בתורת רבינו שתינוקות ישראל שנשבו הם ודאי בני עוה"ב, עי' אגרות
קודש חכ"ב ע' לג, שיחת ש"פ שמיני תשי"ב, וקאי שם בכל תינוקות שנשבו
שבזמנינו שבודאי חסרה אצלם הידיעה באמונת התושבע"פ שבזה מדבר הרמב"ם בהל'
ממרים.
ואין לזה סתירה ממ"ש הרמב"ם במו"נ
ח"א פל"ו שמאריך בענין המאמין בהגשמת הבורא שהוא יותר קשה מאד מעובד
עבודה זרה וכמו שבעובד ע"ז אין התנצלות בעבור שגדל עליה כן המאמין בגשמות
הבורא אין התנצלות על סכלותו וקוצר השגתו ע"ש,
הנה הרמב"ם שם מדבר במי שחוקר ומאמין
בהגשמת הבורא ואין הרמב"ם מדבר בתינוק שלא חשב ולא ידע (ועי' לקו"ש חט"ו
ע' 79), וגם כי הלא הרמב"ם במו"נ שם מדבר בענין הפסדי הדיעות ולא בענין
שכר ועונש של עוה"ב וכיו"ב. [אולם יש איזה אחרונים שכתבו שדברי הרמב"ם
שם נמשכים לתרץ השגת הראב"ד בהל' תשובה פ"ג. ואין דבריהם אלא דברי השערה
ואכ"מ].
ומה שמובן מהאברבנאל בראש אמנה פי"ב
שתינוק ישראל שנשבה לבין העכו"ם וחסר לו באמונת הי"ג עיקרים אינו בן עוה"ב,
יחידאה הוא ועי' שו"ע אדה"ז סוף הל' רבית ובמפרשים לשם. ועי' במה שהביא
בזה הרב שמעון ויצהנדלר במאמרו "שוגג" בעיקרי הדת נדפס ב"קובץ
היובל" ׁ(תש"ס) ח"א ע' 189 ואילך. ולפי דברינו כאן יש לתקן הרבה
מדבריו שם. וראה מ"ש עוד הרב ברוך אבערלאנדער במאמרו "דינו של כופר
בתורה ובני התועים" ב"הערות וביאורים" כ' מנ"א תשס"ד.
הוכחה לשיטת רבינו דתינוק שנשבה הוא בן עוה"ב
ועי' גם רמב"ם בפיהמ"ש פ' חלק בסוף
הי"ג עיקרים: "וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם ונתברר בה אמונתו בה' הוא
נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצוה הש"י איש
לחבירו מן האהבה והאחוה, ואפי' עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאוה והתגברות הטבע
הגרוע הוא נענש כפי חטאיו אבל יש לו חלק לעוה"ב והוא מפושעי ישראל, וכשנתקלקל
לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ
בנטיעות ומצוה לשונאו ועליו נאמר הלא משנאך ה' אשנא". ע"כ.
מדברי הרמב"ם אלו ניכר ברור שבכופר בי"ג
עיקרים שאין לו חלק לעוה"ב הוא מדבר בכופר בזדון לבו והוא יוצא מן הכלל כו' בנוסף
למה שהוא עושה העבירות מחמת התגברות הטבע הגרוע כו'. משא"כ באלו התינוקות
שנשבו שעליהם כתב בהל' ממרים שהם אינם בכלל הכופרים המורידין ולא מעלין, אין שייך
לומר עליהם שאין להם חלק לעוה"ב.
וגם כי הרמב"ם כותב כאן בפ' חלק שאדם
הכופר בי"ג עיקרים אינו בכלל האיסור לשנאותו והמצוה לאהבו, ומעתה לשיטה זו
שמייחסים להאברבנאל [לא ראיתי עדיין דבריו בפנים, רק על פי המצוטט ממנו ּב"קובץ
היובל" שם ועדיין צריך בירור] הלא על אלו שהם בגדר תינוקות שלא ידעו ולא שמעו
כתב אדה"ז בתניא ספל"ב להלכה (ועי' בארוכה במפרשים על התניא) אשר אסור
לשנאותם ומצוה לאהבם.
עוד מובאות מהרמב"ם בענין האנוסים
ועי' עוד ברמב"ם ב"אגרת השמד" שהאריך
בענין האנוסים שמקבלים עליהם למראית העין את דת הישמעאלים, כי אינם בדין רשעים (הרמב"ם
מדבר שם באנוסים עצמם, וקל וחומר על בניהם שלא ידעו ולא שמעו ענין המצוות) וכתב שם
הרמב"ם כי אלו שלא שמרו המצוות בימי גזירות יון הם נקראים בדברי חז"ל
בשם צדיקים בנוסח "מסרת כו' רשעים ביד צדיקים", ולאידך כותב שם הרמב"ם
כי זה החכם שקרא לאנוסים בשם רשעים הוא חוטא ומורד ומתחייב בנפשו. והרמב"ם
מוסיף שם גם דברים נמרצים כנגד אלו שמדברים סרה על אדם מישראל גם אם הוא עובד ע"ז
מרצון כמו בימי אחאב כו' ע"ש באריכות.
איברא שמרמב"ם זה אי אפשר לסתור דעת
האברבנאל (ובכמה ספרים מביאים כן גם שמועה בשם הגר"ח מבריסק שסובר שאינם בני
עוה"ב, אבל היא שמועה בעלמא), דהלא עיקר דברי הרמב"ם הוא על אלו שבסתר
לבם נשארו מאמינים והם המירו הדת רק למראית העין, ואילו מה שמייחסים לשיטת
האברבנאל שרצה לשלול עוה"ב זהו לא בסתם בני רשעי ישראל שעוברים על מצוות
התורה אלא הוא מדבר באלו שגדלו בלי ידיעת אמונת הי"ג העיקרים שעל זה הוא כותב
כי מי שעברו ימיו בחסרון אמונת אחת מן הי"ג עיקרים גם אם הוא מחסרון ידיעה
אינו יכול לזכות בחיי עוה"ב.
אך בכל אופן הרי מפורש בדברי רבינו באגרות קודש
וגם בשיחות קודש כי כל תינוקות שנשבו לבין העכו"ם גם אלו שלא ידעו הי"ג
עיקרים בודאי הם בני עוה"ב, ובודאי זה גם לשיטת הרמב"ם.
[ועל דרך האמת י"ל גם, כי הלא האברבנאל לא
ידע מסוד הגלגולים וסוד העיבור, ועל כן הוא לא הבין על צאצאי התועים וכן התינוקות
שנשבו לבין העכו"ם שחסרה להם האמונה בי"ג עיקרים מהיכן הם יזכו לחיים
הנצחיים ועי' ג"כ סנהדרין ד"צ ע"א: הוא כפר בתחה"מ כו'. אבל
אחרי שנתגלה לנו סוד ה' על ידי נביאיו הקדושים האריז"ל כו' כבר אי אפשר להיות
שום חולק בדבר זה שגם תינוקות אלו שלא גדלו על דרכי האמונה שהם יזכו לחיים הנצחיים
ואכ"מ. ועי' הלשון בתניא ספי"ד: "ואולי יערה רוח ממרום ויזכה
לבחינת רוח משרש איזה צדיק שתתעבר בו" וע"ש בפירושים על תניא].
חסידי אומות העולם, בזמן שאין יד ישראל תקיפה
נחזור לדברינו, הנה מדברי הרמב"ם בהל' ממרים
ובפיהמ"ש חולין למדנו, כי בישראל יש שני סוגי כופרים בנבואת משה: א) אלו אשר
ידעו ושמעו ובכל זאת הולכים אחר דעתם הקלה ואחרי שרירות לבם שחייבים הריגה, ב) תינוקות
שנשבו שלא ידעו ולא שמעו רק הולכים בדרכי אבותיהם שהם אינן בכלל המורידים ולא
מעלים. [וכאשר הוכחנו הנה להרמב"ם קיים עוד חילוק בין שני אלו אשר הראשונים
אין להם חלק לעוה"ב, והצאצאים שרק הולכים בדרכי אבותיהם הם בני עוה"ב].
א"כ יתכן אפשר להקיש מענין לענין, אשר על
דרך זה הוא גם בבן נח
המקיים שבע המצוות והולך בדרך ישרה, שקיימים שני סוגים:
א) בזמן הבית כאשר ישראל יושבים על אדמתם וידם
תקיפה והם מחייבים דעת ואמונת ה' את שאר האומות סביבותיהם, שהלא בזה קאי הרמב"ם
בהל' מלכים ספ"ח, בזה אמר הרמב"ם שאם בכל זאת הנכרי המקיים ז' מצוות הוא
עדיין כופר ואינו מקבל עליו את האמונה בנבואת משה שכולל גם התושבע"פ הוא לא
יזכה לחיי עוה"ב.
ב) בזה"ז אשר יד האומות תקיפה ואין בכח בנ"י
לכוף את בני הנכר ללמדם את אמונת התורה, ובכל זאת מקיים הנכרי את השבע מצות מכח
עצמו מצד הכרע הדעת וישוב העולם, אפשר יש בכח מעשיו לזכותו לשכר נצחי של חיי עוה"ב.
ועי' במה שהבאנו לעיל בתחילת דברינו מן המו"נ ח"ג פי"ז.
חילוק בדין ישראל מדין בני הנכרים
והנה בודאי שאין שום דמיון כלל, בין בני הנכרים
אל בני הקראי"ם, כי בני הקראי"ם הם בעלי נפש הקדושה, ובזה שייך מ"ש
הרמב"ם בהל' תשובה פ"ג ה"ה שכל ישראל גם החוטאים יש להם חלק לעוה"ב
משא"כ החוטאים מן האומות ועיג"כ רמב"ם הל' איסו"ב פי"ד ה"ד.
ואלו מן האומות שאינם מקיימים שבע המצוות שלהם בודאי שאין להם שום חלק לעוה"ב
גם אם הוא מהעדר ידיעה, ומפורש הדבר בסנהדרין דק"י ע"ב חילוק בין קטנים בני
רשעי ישראל לקטנים בני רשעי האומות.
אלא שאנו מדברים באלו שמקיימים שבע המצות, ואמרו
חז"ל שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב (סנהדרין קה, א. ובגמ' ע"ז
דרשו על מ"ש לא יהי' שריד לבית עשו שזהו רק בעושה מעשה עשו אבל נכרי שאינו
עושה מעשה עשו יש לו חלק לעלמא דאתי. וכ"כ הרמב"ם בהל' תשובה פ"ג ה"ה
ובהל' עדות ספי"א וכאן בהל' מלכים שחסידי אוה"ע יש להם חלק לעוה"ב),
ועי' גם במובא בארוכה בס' ימות המשיח בהלכה להגה"ח הר"א גערליצקי ח"א
סימן ס"ט בענין תחה"מ גם לחסידי אוה"ע,
ורק כי בהל' מלכים כאן מחדש הרמב"ם כי
בכדי שיזכו לעוה"ב לא די בקיום מצוותם בלבד אלא הם חייבים גם לקיים מצוותם
מצד אמונת התורה,
ועל זה הצענו לומר כי דברי הרמב"ם אלו הם
רק בהל' מלכים שהרמב"ם קאי באלו שהיו נתונים תחת ישראל בזמן שיד ישראל תקיפה,
משא"כ בזמן הזה שאין להם ממי ללמוד את אמונת התורה והם מקיימים שבע המצות מצד
הכרע הדעת באלו יתכן כי גם לשיטת הרמב"ם יזכו לאיזה חלק לעוה"ב.
והוספנו גם דמיון ממ"ש הרמב"ם בהל' ממרים
ובפיהמ"ש חולין שני סוגים באפיקורסים מישראל שאינם מקיימים המצוות: א) אלו
שידעו ולמדו וכופרים בזדון לבם. ב) אלו שהם תינוקות שנשבו לבין הכופרים.
[וברמב"ם הל' מלכים רפ"י אשר בן נח
אינו נענש על השוגג, ועי' רמב"ן מכות ד"ט ע"א שביא דברי הרמב"ם
והוא מחזקם. אבל באמת בנדו"ד בב"נ המקיים ז' מצוות וחסר לו באמונת
התושבע"פ אין אנו מדברים על עונש אלא על העדר שכר עוה"ב, ובזה י"ל אשר
אונס כמאן דעבד לא אמרינן (וע"ד מ"ש בתניא אגה"ת פ"א לגבי
המבטל מצות עשה ושב אשר מ"מ האור נעדר ועד"ז י"ל כאן כי אף שהוא
שוגג או אונס אבל אור האמונה נעדרת אצלו ומצד זה יתכן שלא יוכל להגיע לחיים
הנצחיים). ועל זה כתבנו דוגמא מתינוק ישראל שנשבה שחסר לו אמונת הי"ג עיקרים
א"כ האור נעדר ובכל זאת הוא זוכה לשכר עוה"ב. ועי' בע"ז ד"י ע"ב
בקטיעא בר שלום שמתחילה היה נכרי שגם עליו בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת, וגם
שם היה האור נעדר שהרי לא זכה לעוה"ב רק עד סמוך למיתתו].
ראשונים החולקים על הרמב"ם
וענין זה שלהיות בגדר חסיד אוה"ע צריך הב"נ
לקיים השבע מצות מפני ציווי התורה זהו חידושו של הרמב"ם, עי' בכ"מ בהל' מלכים
כאן שכותב על זה: נ"ל שרבינו אומר כן מסברא דנפשי'. ועי' בשטחיות לשון הרמב"ן
במכות ד"ט ע"א כי מה שנדרש מן הב"נ הוא שינהג: "במצות שלהם
כהוגן עם חבריו", והרמב"ן לא הטיל עליו לקיים המצות מצד ציווי משה מפי
הגבורה (אך אין הרמב"ן מדבר שם בחסיד אוה"ע). וכן מלשון המאירי סנהדרין
דנ"ז ע"א ניכר שכל ב"נ שמקבל עליו הז' מצות הוא בן עוה"ב. וכ"כ
בשו"ת שער אפרים סכ"ד אליבא דהתוס' דאין בן נח מוזהר על כך שיאמין
בנבואת משה. ועד"ז היא שיטת היפה תואר הובא במל"מ פ"י מהל' מלכים. וכן
מובא מן התועפות ראם על יראים השלם סרל"ג שכתב שהיראים חולק על הרמב"ם
בזה וס"ל שאין הב"נ צריך לקיים מצוותיו מצד ציווי משה מפי הגבורה.
ועל כן י"ל שחידוש זה של הרמב"ם הוא
רק בזמן שיד ישראל תקיפה כניכר גם מהמשך ההלכות ברמב"ם בהל' מלכים כאן, משא"כ
בזה"ז שאינם נתונים להשפעת בנ"י הנה הם יזכו לעוה"ב גם כשלא ידעו
מענין האמונה.
[וכעת עלה ברעיוני, כי אף שהכ"מ כתב שהרמב"ם
אומר כן מסברא דנפשי', אבל י"ל מקור לזה מגמ' חולין דצ"ב ע"ב דאיתא
שם כי מלבד ז' המצוות קיבלו עליהם בני נח עוד מצוות ואחת מהם היא "שמכבדין את
התורה". א"כ מזה למד הרמב"ם שבכדי להיות חסיד אוה"ע צריך
לקיים שאר המצות שקיבלו עליהם שאחת מהם היא האמונה בתורה (והרמב"ם כתב במו"נ
בכ"מ שכשמזכירים "התורה" בזה כלול הן תושב"כ והן תושבע"פ.
ואף כי שהרמב"ם בהל' מלכים לא הביא את שאר הדינים שנזכרו שם בגמ' חולין
שקיבלו עליהם והוא שאין כותבין כתובה לזכרים (דאע"פ שחשודין למשכב זכור
ומייחדין להם זכר לתשמישן אין נוהגין קלות ראש במצוה זו כל כך שיכתבו להם כתובה, רש"י)
ושאין שוקלין בשר המת במקולין כו', י"ל כי הרמב"ם כותב רק הדינים
הנוגעים לגר תושב (ורק אגב לגר תושב הזכיר הרמב"ם בהלכה זו במלכים ספ"ח
גם את חסיד אוה"ע, עי' לשונו: "והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה
בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן אבל אם
עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם"), והרמב"ם
כתב בהל' מלכים רק את עיקרי הדינים של ז' מצוות מה שנוגע לבי"ד של ישראל כאשר
דנים אותם בבי"ד של ישראל וכאשר מלמדים את הב"נ את הדינים שצוה משה
רבינו מפי הגבורה. אבל הרמב"ם בספרו היד לא נחית לכתוב גדרי אוה"ע וכל
דרכי הנהגתם בכדי לזכות לחיים נצחיים. ויש לבדוק אם יש מזה במפרשים.
ובאמת גם בזה י"ל לפי דרכינו כי הגמ' בחולין
על המצות שהוסיפו לקבל עליהם ב"נ הוא רק בזמנים הקדומים, ע"ש בגמ' דמתחילה
הם הוסיפו שלשים מצות ואח"כ ביטלו ונשארו רק שלשה א"כ עד"ז י"ל
כי גם שלשה אלו נתבטלו אח"כ, והלא אין להם הגדרים דישראל שמקבלים תקנות ע"י
בי"ד מוסמך שאי אפשר לבטל כו'. דבר זה בענין הגמ' בחולין כתבתי בחפזי בעת
סיום המאמר וכבר אין הספרים לידי ועוד חזון למועד].
בני נכר הנלוים אל ישראל
ועי' בספר ימות המשיח בהלכה להגה"ח הר"א
גערליצקי ח"ב סימן פג שמביא מאגרות קודש ח"י ע' רעט ומקובץ מאמרים להרר"א
וואסערמאן ח"א ע' לא שגם מי שאין לו זכות ותורה של עצמו הוא זוכה לשכר גן עדן
על ידי אבא מזכה ברא וכיו"ב [ובאגרות קודש מציין על זה לפירוש עיון יעקב שכתב
כן על מאחז"ל סנהדרין דק"י קטן מאימתי בא לעוה"ב כו']. ועי' חגיגה
דט"ו ע"א שיש שנוטל חלק חבירו בגן עדן, ובגמ' ברכות י"ז ע"א
לגבי תחה"מ נשים במאי זכיין כו'. [וזוהי תשובה על טענת האברבנאל על תינוקות
שנשבו גם בעניני אמונה מנין להם עוה"ב].
ובס' ימוהמ"ש בהלכה שם ע' תקיט מביא מנפש
חיה להג"ר ראובן מרגליות או"ח ס"א שלפעמים בכגון דא כלפי שמיא נחשב
אונס כמאן דעביד. ויש לעיין מזה בס' אתוון דאורייתא כלל י"ז.
ואף כי כל זה אמור בישראל, אבל גם לגבי אוה"ע
י"ל ע"פ גמ' חולין צ"ב ע"א שכל אוה"ע מתקיימים על שלשים
צדיקים שבהם, א"כ מזה יש ללמוד שגם אצל הנכרי יכולה לעבור הזכות מאדם לאדם. ובפרט
שכן י"ל עכ"פ על אלו שהצילו נפש מישראל שהם יהיו נספחים אל השכר וחיים
נצחיים של הישראל שאליהם הם פעלו טוב.
[ועי' עוד בלקוטי שיחות ח"כ ע' 136 ואילך
שמבאר בארוכה איך שעל ידי שהנכרי עוזר לישראל נעשה גם הנכרי למציאות ותכלית בפני
עצמו, ושם קאי לשיטת הרמב"ם ע"ש. ולנדו"ד יש לעיין עוד בשיחות
רבינו בגדרי מכשירי מצוה ובדברי הר"ן ר"פ האיש מקדש].
עוד בדברי הקדמונים על שכר עוה"ב אצל אוה"ע
בכללות ענין שכר עוה"ב אצל האמות, יש
לציין גם למ"ש בספר עבודת הקודש (ר"מ בן גבאי) ח"ב פמ"א: ומה שאמרו
חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא ואם הוא כמו שאמרנו שהוא העולם הבא שאחר
התחייה איך יזכו לו חסידי אומות העולם וכבר אמרו שתחיית המתים אינו אלא לצדיקים
גמורים, יש לומר כי חסידי אומות העולם הם אשר קיימו כל תורת בני נח שהן שבע מצות
שנצטוו ואחר שקיימו תורתם הנה קנו המדרגה ההיא כמו שהצדיקים הגמורים הם אשר קיימו
כל תורת משה ע"ה אלה כתורתם ואלה כתורתם הואיל וקיימוה כמו שנצטוו כולם יקנו
המדרגה בעולם הבא כפי תורתם ואם כן למה לא נאמין שיזכו אל תחיית המתים הואיל
וקיימו תורתם (ועי' מה שמביא שם מס' העיקרים). ויש לעיין בפרדס שכ"ו פ"ז.
[ועי' בתפארת ישראל אבות פ"ג מי"ד
שדן לפי דרכו בענין שכר לאוה"ע, ובתוך דבריו מביא דוגמא: כהחסיד רייכלין
שהערה למות נפשו להציל שריפת השסי"ן שנצטווה מהקיסר כו' ועל ידי זה רדפוהו כו'
ודחקוהו עד שמת בדוחקו כו' וכי ס"ד שכל המעשים הגדולים האלו לא ישולמו לעוה"ב
כו'].
ברמב"ם "כל איש ואיש מכל באי העולם"
והנה כ' הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל (פי"ג
הי"ג): ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו
והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו
האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש
קדשים ויהי' ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים. ע"כ.
הלא הרמב"ם כותב כאן גם על האומות אשר מי
שנדבה רוחו לעמוד לפני ה' לדעה את ה' כו' הוא זוכה לעולם ולעולמי עולמים כו', שהם
חיי עוה"ב. ונמצא מזה הרבה בלקו"ש שבלשון הרמב"ם כאן "כל איש
ואיש מכל באי העולם" קאי גם על אוה"ע [ויש חידוש במקום אחר בלקוטי שיחות
בענין לשון ספרי "כתר תורה מונח לכל באי העולם" שקאי גם על האומות ונת' שם
בארוכה להתאים זה עם כל המקומות. וזה מתאים גם לדברי הרמב"ם בהל' מלכים כאן
ואכ"מ]. וכאן בסוף שמיטה ויובל לא נקט הרמב"ם אשר הוא צריך להאמין
בנבואת משה שהיא האמונה בתורת ה'.
ובפשטות י"ל אשר גם האמונה בנבואת משה
נכלל במה שכתב הרמב"ם "לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר",
כי גם באוה"ע עבודה וידיעת ה' קשורה דוקא באמונת התורה ובנבואת משה.
אולם לפי דברינו הנ"ל, יש לומר אשר כאן לא
התנה הרמב"ם דוקא קיום הז' מצות מתוך אמונה בתורה דוקא, כי הרמב"ם קאי
כאן בלימוד דרך לזמן הזה שאין יד ישראל תקיפה, ובזה נדרש מן חכמי האומות רק להבדיל
עצמם לעמוד לפני ה' לשרתו ולדיעה את ה', וגם בלעדי האמונה בתושבע"פ הם יזכו
לשכר "לעולם ולעולמי עולמים". ועי' מה שהבאנו לעיל בתחילת דברינו מן המו"נ
ח"ג פי"ז.
[יש עוד מקום ברמב"ם שכותב קרוב לדבריו
בהל' שמיטה ויובל, והוא באגרת לר' חסדאי (במהד' שילת ח"ב ע' תרעג ואילך וש"נ),
וז"ל: ומה ששאלת על האומות הוי יודע דרחמנא ליבא בעי ועל כן אמרו חכמי האמת
רבותינו ע"ה חסידי אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב, אם השיגו מה שראי
להשיג מידיעת הבורא והתקינו נפשם במידת הטובות כו' בודאי הוא מבני עוה"ב כו'.
ע"כ. גם כאן לא הזכיר אמונת התושבע"פ. אך כבר כתבו לפקפק באמיתיות יחוס
תשובה זו להרמב"ם ע"ש במהד' שילת ואכ"מ].
יתרון באמונת האומות בזמן הבית מבזמן הגלות
לפי דברינו יש לפרש עוד מה שנמצא במאמרי אדה"ז
במעלת פלוסופי אומות הקדמונים לפלוסופים דזמנינו, עי' מאמרי אדה"ז על ענינים
ע' מא ואוה"ת ענינים ע' קצא (וראה גם דיוק הלשון בלקו"ת שה"ש מ, ב).
ועי' ענין קרוב לזה בד"ה ענין חכמות הגויים בספר מאמרים הקצרים ע' תפ.
ואולי י"ל שהחילוק הוא בין פלוסופי האומות
שהיו בזמן הבית שאז היתה יד ישראל תקיפה והשפיעו על האומות ובין אלו שבזמן הגלות
שפקרו טפי.
[יש לציין כי בקונטרס ההתפעלות, נדפס במאמרי
אדהאמ"צ קונטרסים ע' קמד הוא מזכיר "חסידי אומות הקדמונים" בנוגע
אלו אשר לא לגרמייהו עבדין ושנפשם אינו מג' קליפות הטמאות. ונ"ל דאין ר"ל
"הקדמונים" אשר לא נמצאים אלו בימינו, אלא לשון "אומות הקדמונים"
נכתב לפעמים בעת ההיא מפני יראת הצנזור].
ועי' רמב"ם במו"נ ח"ב ספי"א
וכוזרי מאמר ב' אות ס' שכמה מחכמות אומות הראשונים הם קיבלו מחכמת שלמה וחכמת
התורה, ועיין לקו"ש ח"ל ע' 195 ובמצויין שם אשר בשנים כתיקונם כמה מחכמת
אוה"ע היתה באה מחכמת התורה, ועי' במובא על זה באריכות בספר "מפענח
צפונות" ע' לג-לד. וראה לשון חז"ל בסוכה נה, ב על חורבן ביהמ"ק: אוי
להם לעכו"ם שאבדו ואינם יודעים מה שאבדו.
[כל דברינו כאן, הם אליבא דהרמב"ם כפשוטו,
אבל הדבר מתאים גם לדרך פנימיות התורה שמבואר כי בימי שלמה ובזמן הבית האיר אור רב
לישראל ומיתרון ההארה לישראל האיר גם חושך האומות, ונמצא בכמה שיחות בענין "משם
האורה יוצאת לכל העולם כולו" (ראה רש"י מנחות פו, ב. ירושלמי ברכות פ"ד
ה"ה. ויק"ר פל"א, ז. תנחומא תצוה ו. ועוד).
ועי' בחנה אריאל פ' לך לך כב, א דהשפעת האמונה
בכל העולם הוא משער השמים דא"י ולעתיד שיתקדשו גם המחילות עד מרכז כדור הארץ
אז תהי' האמונה מגעת עד כל בשר. ע"כ.
ומש"כ החסיד הגה"ק דלעתיד יתקדשו גם
המחילות לכאו' כוונתו למחילות הפתוחות לעזרה (עי' רמב"ם ביהב"ח פ"ו
ה"ט ובמקורות שם ובמנ"ח מצות שס"ב אות ג' ואות ט'), דאילו כוונתו
על מחילות הר הבית כו' מנ"ל דיתקדשו לעתיד. אך על מחילות הפתוחות לעזרה צ"ע
הלא גם עתה קודש הן, כי קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד (רמב"ם שם פ"ו
הט"ו ופי"ט הט"ו), אבל י"ל דמחילות שאני כמ"ש במפרשים כי
דוד קידש רצפת העזרה (זבחים כ"ד) רק לבית ראשון ובטלה בקדושת בית שני, א"כ
לעת"ל יחזור ויתקדש ואכ"מ].
דרגות חלוקות בגדרי עוה"ב
יש להוסיף ולציין כי בכל מאמרינו כאן מדברים
אנו בכללות ענין הנצחיות הנקרא בלשון חז"ל "חלק לעולם הבא", ולא
בחילוקים פרטיים ודרגות שונות שקיימים בענין עוה"ב ואינו דומה עוה"ב של
ישראל לעוה"ב של חסידי האומות. ומפורש הדבר בזוהר חדש רות עח, ד: לא עם בנ"י
כי אם חלק בפ"ע ועולם בפ"ע (ז"ח זה הובא בלקוטי שיחות חי"ג ע'
230 ובאגרות קודש רבינו חכ"ז ע' תלט, וע"ש עוד מזה).
ועי' בכוזרי מאמר א' פכ"ז: ומי שנספח
אלינו מן העמים במיוחד יבואהו מן הטוב אשר יוטב ולנו ולא ישתווה עמנו כו'. וכ"כ
בספר מערכת האלקות (חיברו אחד המקובלים הראשונים כמדומה מתלמידי הרמב"ן) פ"י
על חסידי האומות: וינוחו במשכנם הראוי להם. וראה גם עץ הדעת טוב להרח"ו פ' יתרו
בענין והייתם לי סגולה מכל העמים: "ויש להם קצת חלק לעוה"ב כו'".
ועי' דברי אדה"ז בתניא פל"ו: ומיתרון
ההארה לישראל יגיה חושך האומות ג"כ כו' ע"ש. ויש לציין כי בענין זה גם
הגאון הרמח"ל כוון אל האמת שכ' בספרו דרך ה' ח"ב פ"ד אשר בעוה"ב
לנפש חסידי אוה"ע ינתן מציאות בבחינה נוספת ונספחת על ישראל עצמו ויהיו
נטפלים לישראל כלבוש הנטפל לאדם ובבחינה זו יגיע להם מה שיגיע מן הטוב ואין בחוקם
שישיגו יותר מזה כלל. ע"כ.
ביאור השל"ה על דרגת עוה"ב של חסידי
אוה"ע
וכן נמצא גם בשל"ה על שמות בדרוש לויקהל
פקודי בענין תפילת שבת "לא נתתו לגויי הארצות" שקאי על חסידי האומות שלא
יזכו למדריגת ישראל (ואחרי זה "ולא הנחלתו לעובדי האלילים" קאי על עובדי
ע"ז שאינם מחסידי אוה"ע שלא יהיה להם בה נחלה לעולם).
ובשל"ה בפי' הגש"פ פיסקא מתחילה עוע"ז
כותב בענין חסידי אוה"ע שיש להם דבקות בו יתברך באמצעית ורק ישראל דבוקים
בראש.
ובשל"ה פ' ברכה ע"פ אף חובב עמים כתב
וז"ל: ואף בהזדכך האומות דהיינו חסידי אומות העולם או גרים, אינם זוכים רק
לחסות תחת כנפי השכינה ולא לידבק למעלה, כי ישראל למעלה במקום עשר דידיים והגרים
למטה במקום עשר דרגלין, וזהו שאמר אף כשאתה חובב העמים דהיינו החסידים והגרים
עדיין יש חילוק כי כל קדושיו בידיך והם תכו לרגליך. ע"כ.
לפי השל"ה חסידי אוה"ע וגרי צדק
במדריגה אחת
[אגב, מה שהכליל כאן בשל"ה את הגרים עם
חסידי אוה"ע, כן נמצא בשל"ה בכ"מ שהגרים כמו יתרו שרשם אינו
מהפנימיות ואינם עולים לדרגת קדש הקדשים כישראל והם רק "תחת כנפי השכינה"
עי' בשל"ה חלק תו"א הגהות למסכת שבועות בתוך ביאורו על פסוקי מגילת רות,
אבל על כמה גרים כ' השל"ה שנשמותיהם היו ג"כ במ"ת ועל דרך מלכות
בית דוד שבאה מרות כו' ואכ"מ. ויש לעיין בלשון הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל
אשר יובא לקמן שניכר שם לשון "קדש הקדשים" גם על חסידי אוה"ע. ובכל
אופן מזה שהעמיד השל"ה כאן את חסידי אוה"ע במדריגה אחת עם הגרים, נ"ל
כי לדעתו חסידי אוה"ע הם ענין הגר תושב. וכן דעת תשו' ושב הכהן סל"ח אשר
חסידי אוה"ע הם הגר תושב. ועי' באור שמח סוף הל' מלכים וכ"ה בספרו משך
חכמה פ' ברכה אשר רוצה להעמיס כן גם בשיטת הרמב"ם, אבל מפשטות לשון הרמב"ם
בהל' מלכים ספ"ח ניכר שחסיד אוה"ע הו"ע בפ"ע בשמירת הז' מצות
ולא דוקא הגר תושב. וכן מוכיח ג"כ בלקוטי שיחות חכ"ו ע' 136 אשר לשיטת
הרמב"ם חסיד אוה"ע וגר תושב שני דינים הם. אבל לדעת השל"ה י"ל
דהם דין אחד (ויש לנו עדיין לעיין בשל"ה בכל המקומות המדברים מזה). ובכלל
כנראה יסודו של השל"ה ממ"ש בכתבי האריז"ל דשרש נפשות שניהם הם
מנוגה עי' בספר הלקוטים להאריז"ל פ' בלק ע"פ ויקר אל בלעם, וכן מובא גם
כן בשם הסידור עם דא"ח ולקוטי ביאורים להר"ה מפאריטש לגבי נפשות חסידי
אוה"ע].
וכל מה שהבאנו כאן מזוהר חדש ותניא ושל"ה
כו', הוא רק בתור מאמר מוסגר לפרש כי גם כאשר מדובר על חלק לעוה"ב בחסידי אוה"ע,
זהו בהחלק השייך להם ובתור נספח אל ישראל. ואין כל זה שייך לגוף הדיון כאן אם
לתואר חסיד אוה"ע צריך גם להאמין בנבואת משה.
סיכום הדברים, הכרעת קוראי הגליון
ונכתוב כאן עו"פ נקודת דברינו הנ"ל, כי
הרמב"ם כתב בהל' תשובה פ"ג אשר רק חסידי אוה"ע יש להם חלק לעוה"ב.
ובהל' מלכים כתב הרמב"ם שחסיד אוה"ע שהוא בן עוה"ב זהו רק כאשר
מקיים המצוות מצד ציווי הקב"ה בתורה ואמונת התושבע"פ.
ולפי זה לכאורה יוצא אשר כל נכרי המקיים ז' המצוות
מצד הכרע הדעת, וכן נכרי המציל אדם מישראל מן השוד וחמס כו' אף שיהיה להם שכר, אבל
לא שכר של נצחיות עוה"ב.
ועל זה באנו לפרש, אשר דברי הרמב"ם בהל' מלכים
בכל ההלכות שם הוא מדבר במצב שיד ישראל תקיפה שזה הי' בזמן הבית, ולכן דוקא בזמן
הבית כשיד ישראל תקיפה וישראל שולטים באותם נכרים לכופם וללמדם דעת ואמונת התורה
על כן מי שבועט ולא רצה לקבל עליו את עול האמונה אינו נחשב לחסיד אוה"ע ואין
לו חלק לעוה"ב, משא"כ בזה"ז שאין יד ישראל תקיפה ואין לנכרי מהיכן
ללמוד את אמונת התורה הנה גם בקיום ז' המצוות גרידא הוא מחסידי אוה"ע ויש לו
חלק לעוה"ב.
ובחקירה זו אם נכרי המקיים שבע המצוות גם בלי
אמונה בנבואת משה אם יזכה לעוה"ב, נפק"מ לדינא עפמ"ש בב"י יו"ד
ריש סשס"ז (והובא גם בד"מ הארוך שם) לגבי דין הלוויית המת בחסיד אוה"ע
שיש לו חלק לעוה"ב שחייבים ללוותו מדינא ולא רק מפני דרכי שלום (ונפק"מ
בין חיוב מדינא לדבר שהוא מפני דרכי שלום בלבד).
אולם מכיון שמה שהעלינו אשר גם לשיטת הרמב"ם
בזה"ז בקיום נכרי ז' המצוות בלי אמונה בנבואת משה יזכה לעוה"ב, זהו
חידוש שלא מצאתי מזה עדיין בספרים [ולאידך גם לא מצאתי על זה סתירה משום מקום
בתורת רבינו]. על כן מוצעים הדברים כאן לידי הכרעת הקוראים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה