מקומה של יראת העונש

הרב יובל פרוינד

פרשתנו פותחת בהתניה המפורשת של עשיית הטוב עם קיום השכר והברכה, ולעומת זאת הקישור בין העברה על המצוות לעונש הכבד של הצרה והקללה. ההתניה הזאת חוזרת רבות בספר דברים, שמרבה לתאר את החוקיות של "והיה אם שמוע תשמעו" ומה יקרה חלילה אם לא.

הרב קוק בוחן במקומות רבים מה מקומה של יראת העונש בתוך האוצר הגדול, "יראת השמים" שלנו. ננסה להתייחס לשתי נקודות מבט כמעט הפוכות של הרב קוק על יראת העונש – זווית אחת שבה יראת העונש נתפסת כפוגעת באופן דרמטי ביראת השמים, וזווית אחרת שבה יראת העונש נתפסת כקריטית ליראת השמים שלנו.

נתחיל בקטע מתוך המאמר הגדול 'ייסורים ממרקים' (אורות, זרעונים ה). הרב קוק מתאר מה קורה כאשר יראת העונש משתלטת על השיח הדתי: "המהות הא-להית כלולה בהמון... רק בתור כוח תקיף שאין להימלט ממנו והכרח הוא להשתעבד אליו.כשבאים להשתעבד לעבודת א-להים על פי המצב הריקן הזה... כשחושבים על דבר א-להים בלא השכלה ובלא תורה, יראה  תתאה (תחתונה) הנתוקה ממקורה, שהוא יראה עילאה (עליונה), האדם הולך ומאבד את זהר עולמו על ידי מה שהוא מקשר את עצמו לקטנות המוחין" – כאשר כל מערכת היחסים עם הקב"ה מושתתת על בסיס שכר ועונש, היא הופכת להיות כפויה ומפחידה. מה שמחזיק את הקשר הוא תחושת איום ורודנות. הקשר נשאר אבל המהות שלו ריקה. הרב קוק קורא לזה יראה תחתונה, שעסוקה בחשבון ובעונש ובדאגה לגורל הפרטי, שהתנתקה מכל המסילה. כזו שכבר לא מחוברת ליראה העליונה שיש בה כבוד, התפעלות והשראה. אז היראה, במקום שתגדל ותצמיח את נפש האדם היא מכווצת את האישיות ומשאירה אותה קטנונית ומלאה דאגה ופחד – "אין גאות-א-להים מתגלה אז בתוך הנפש כי אם שפלות דמיונות פרועים, המציירים תכונה של איזו מציאות בדויה מטושטשת, מדולדלת וקצופה, שמבהלת את כל מאמין בה ומדכאת את רוחו, מטמטמת את הלב ומונעת את עדינות הנפש של האדם מלהתגבר". דמות אלוקים המצטיירת בלב אינה דמות שמהדהדים ממנה טוב אינסופי ושלמות נשגבת אלא דמות דמיונית, חלשה ואלימה, שמתפרצת בהתקפי זעם על כל מי שלא מסכים עמה. הרב קוק מתאר בתיאורים קשים את התכונות שאמונה כזו מייצרת – חרדה אובססיבית, מחיקה עצמית ואטימות לב.

זה מה שקורה כאשר יראת העונש משתלטת על יראת השמים. אולם מאידך גיסא הרב קוק מזכיר במקומות רבים שאסור לנו למחוק את יראת העונש מתוכנת היראה שלנו (מידות ראי"ה, יראה ח): "לא נעקור את הייסור הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו. אע"פ שרק תחתיתה היותר שפלה של שדרת הרוח, וצריך הוא רק שם לקחת מקומו. אבל שמרים הללו מאמצים הם את הכוח של היין המעולה בהיותם שוכנים בתחתיתו" – הרב ממקם את יראת העונש כשמרים בחבית של יראת השמים. השמרים אינם עיקר היין אבל הם יוצרים את התסיסה ההכרחית לייצור היין. כך בדיוק מתייחס הרב קוק ליראת העונש. היא לא עיקר היראה, אבל היא מאפשרת את ההיווצרות של תכונת היראה בנפש. בלי יראת העונש היראה היא רק פילוסופיה או הגות אוורירית. בלי יראת העונש היראה היא לוקסוס לאנשים בעלי אינטליגנציה רוחנית מיוחדת. יראת העונש הופכת את היראה לתחושה טבעית שהעולם הרוחני הוא קריטי - שיש בו מחירים וסכנות לא פחות מאשר בעולם החומרי –"מחשבות וציורים הללו שמיסוד יראת העונש, בהיותם מוגדרים בגדריהם... הנם מרימים את אור האצילות שבנשמה,מיישבים את החיים, וממלאים אותנו תוכן רציני ראוי" – ההכרה החדה שעברה פוגעת ומחסלת כוחות חיים, כמו גם התחושה החריפה בכך שמצווה מייצרת חיים, הופכות את עולם הרוחני מעולם פיקטיבי לעולם רציני. זה לא צחוק ולא עניין מליצי – זה עסק רציני. בלי התודעה הבסיסית הזאת כל הבניין של יראת השמים הוא מגדל קלפים. יש כאן סירוס של עולם המוסר והרוח כאילו בו אפשר להגיד הכול, להרגיש הכול ולעשות הכול וזה לא משפיע כמו פעולות וטעויות בעולם המעשי. לכן – "העוקר את הציור התחתיתי הזה (של יראת העונש) מסרס הוא את החיים, ונוטל מהם את האפשרות של שגשוגם".