הקדמה
מטרתינו במאמר זה היא להראות שיש שתי פנים לקרבן הפסח. הפן הפשוט של קרבן פסח בתור קרבן פסח ופן נוסף של קרבן פסח בתור קדשים רגילים, והדברים יתבארו לפנינו בעזר הא-ל צורי וישועתי.
הוצאת פסח – מחבורה לחבורה דוקא? אי בהירות במשנת הרמב"ם
דף פ"ה. "המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אע"פ שהוא בלא תעשה וכו', ומוציא בשר פסח מחבורה לחבורה מנין, דתניא לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה, אין לי אלא מבית לבית מחבורה לחבורה מנין, ת"ל חוצה, חוץ לאכילתו".
ובגמרא שם נאמר "א"ר אמי המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח, הוצאה כתיב ביה כשבת, מה שבת עד דעבד עקירה והנחה אף ה"נ עד דעבד עקירה והנחה אף ה"נ עד דעביד עקירה והנחה".
וברמב"ם [פ"ט מהל' קרבן פסח ה"א] הביא דין זה דמוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה: "כל האוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת ואין מוציאין ממנה אלא בחבורה אחת ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה, והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל ט"ו לוקה, שנאמר לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה, והוא שיניחנו בחוץ שבהוצאה כתובה בו כשבת לפיכך צריך עקירה והנחה כהוצאת שבת".
ובהלכה ב': "בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו בין בזדון בין בשגגה נאסר באכילה והרי הוא כבשר קדשי הקדשים שיצא חוץ לעזרה או בשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים שהכל כטריפה ולוקין על אכילתו".
והנה, קריאה זהירה של הרמב"ם תגלה התאמה וגם אי התאמה לדברי הגמרא. לפי הגמרא האיסור הוא להוציא מחבורה לחבורה ואילו לדברי הרמב"ם בתחילת דבריו עצם ההוצאה מהחבורה גם בלי להביא לחבורה אחרת כבר אסור. ואח"כ הרמב"ם כותב "והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל ט"ו לוקה" משמע כדברי הגמרא. ואח"כ בהלכה ב' כותב "בשר פסח שיצא חוץ לחבורתו וכו' נאסר באכילה" משמע שוב כתחילת דבריו שההוצאה מחוץ לחבורה אסור גם בלי להוציא לחבורה אחרת כבר אסור.
והקושי לא נעלם מעיני המנ"ח [מצוה ט"ו ס"ק ד'] וכה כתב: "והנה לשון הברייתא כאן פ"ה., המוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה, וכן אחר זה ומוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה מנין, וכן אמר ר' אמי אמר המוציא בשר מחבורה לחבורה, נראה דוקא דהאיסור שלא יוציאנו מחבורה זו ויניחנה בחבורה האחרת, אבל אם הוציא מחבורה שלו והניח חוץ לחבורתו ולא בחבורה אחרת אינו מבואר דיהא חייב. ולשון הרמב"ם כאן ואין מוציאין מחבורה שאוכל בה, והמוציא כזית בשר מחבורה לחבורה לוקה שנאמר וכו', מתחילת לשונו נראה דאסור להוציא כלל מחבורתו חוץ לחבורה אפילו בלא חבורה אחרת, ובסוף הלשון כמבואר בגמרא מחבורה לחבורה, ואחר זה בהלכה ב' כתב בשר פסח שיצא חוץ לחבורתו בין בזדון בין בזדון וכו', ולא כתב כלשון הברייתא דיצא מחבורה לחבורה".
והעולה מדבריו שדברי הרמב"ם אינם ברורים למנחת חינוך והסתפק בכוונתו. האם האיסור הוא להוציא מחבורה לחבורה אחרת או כבר עובר כשהוציא חוץ לחבורה.
ובגמרא שם נאמר "א"ר אמי המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח, הוצאה כתיב ביה כשבת, מה שבת עד דעבד עקירה והנחה אף ה"נ עד דעבד עקירה והנחה אף ה"נ עד דעביד עקירה והנחה".
וברמב"ם [פ"ט מהל' קרבן פסח ה"א] הביא דין זה דמוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה: "כל האוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת ואין מוציאין ממנה אלא בחבורה אחת ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה, והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל ט"ו לוקה, שנאמר לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה, והוא שיניחנו בחוץ שבהוצאה כתובה בו כשבת לפיכך צריך עקירה והנחה כהוצאת שבת".
ובהלכה ב': "בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו בין בזדון בין בשגגה נאסר באכילה והרי הוא כבשר קדשי הקדשים שיצא חוץ לעזרה או בשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים שהכל כטריפה ולוקין על אכילתו".
והנה, קריאה זהירה של הרמב"ם תגלה התאמה וגם אי התאמה לדברי הגמרא. לפי הגמרא האיסור הוא להוציא מחבורה לחבורה ואילו לדברי הרמב"ם בתחילת דבריו עצם ההוצאה מהחבורה גם בלי להביא לחבורה אחרת כבר אסור. ואח"כ הרמב"ם כותב "והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל ט"ו לוקה" משמע כדברי הגמרא. ואח"כ בהלכה ב' כותב "בשר פסח שיצא חוץ לחבורתו וכו' נאסר באכילה" משמע שוב כתחילת דבריו שההוצאה מחוץ לחבורה אסור גם בלי להוציא לחבורה אחרת כבר אסור.
והקושי לא נעלם מעיני המנ"ח [מצוה ט"ו ס"ק ד'] וכה כתב: "והנה לשון הברייתא כאן פ"ה., המוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה, וכן אחר זה ומוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה מנין, וכן אמר ר' אמי אמר המוציא בשר מחבורה לחבורה, נראה דוקא דהאיסור שלא יוציאנו מחבורה זו ויניחנה בחבורה האחרת, אבל אם הוציא מחבורה שלו והניח חוץ לחבורתו ולא בחבורה אחרת אינו מבואר דיהא חייב. ולשון הרמב"ם כאן ואין מוציאין מחבורה שאוכל בה, והמוציא כזית בשר מחבורה לחבורה לוקה שנאמר וכו', מתחילת לשונו נראה דאסור להוציא כלל מחבורתו חוץ לחבורה אפילו בלא חבורה אחרת, ובסוף הלשון כמבואר בגמרא מחבורה לחבורה, ואחר זה בהלכה ב' כתב בשר פסח שיצא חוץ לחבורתו בין בזדון בין בזדון וכו', ולא כתב כלשון הברייתא דיצא מחבורה לחבורה".
והעולה מדבריו שדברי הרמב"ם אינם ברורים למנחת חינוך והסתפק בכוונתו. האם האיסור הוא להוציא מחבורה לחבורה אחרת או כבר עובר כשהוציא חוץ לחבורה.
זמנו ושיעורו
המנחת חינוך [סק"ב] עמד גם על לשון הרמב"ם לענין זמנו של האיסור שכתב "והמוציא ממנו וכו' בליל ט"ו לוקה" משמע שאינו חייב אלא בליל ט"ו, והעיר המנ"ח וז"ל: "והנה הלאו הזה דהוצאה מן החבורה או מן הבית הוא רק בליל ט"ו, אבל בערב פסח או לאחר ליל ט"ו אינו נוהג לאו זה דהוצאה מבית וכו', וזה מבואר להדיא ברמב"ם כאן הלכה א' וכו' ובגמרא לא מצאתי כעת מפורש דוקא ליל ט"ו אבל ודאי מצא הרמב"ם באיזה מכילתא וברייתא".
ומפורש דעת הרמב"ם שאיסור זה היינו דוקא בליל ט"ו אבל בערב פסח אחר שחיטתו או אחר ליל ט"ו אינו נוהג לאו זה דהוצאה.
גם עמד החינוך בלשון הרמב"ם "והמוציא ממנו כזית בשר", ומבואר ששיעור האיסור הוא כזית דווקא, ואע"פ שלומדים מאיסור הוצאה דשבת, והתם גבי שבת חיובו כגרוגרת, מ"מ לענין זה לא לומדים משבת, וכתב דלא ידוע לו מקור דברי הרמב"ם בזה.
וכבר העירו האחרונים שמקור דברי הרמב"ם בתוספתא דפסחים [פ"ו ה"ט] "המוציא כזית בשר מבית לבית ומחבורה לחבורה בשעת אכילה הרי זה חייב". הרי מפורש שהשיעור הוא כזית ושזמנו הוא ליל ט"ו כדברי התוספתא "בשעת אכילה". אבל עדיין נשארת קשה הערתו של המנ"ח על השוני בתוך לשון הרמב"ם עצמו ועל השינוי מדברי הגמרא.
יישוב עפ"י יסוד גדול של הצל"ח
ומפורש דעת הרמב"ם שאיסור זה היינו דוקא בליל ט"ו אבל בערב פסח אחר שחיטתו או אחר ליל ט"ו אינו נוהג לאו זה דהוצאה.
גם עמד החינוך בלשון הרמב"ם "והמוציא ממנו כזית בשר", ומבואר ששיעור האיסור הוא כזית דווקא, ואע"פ שלומדים מאיסור הוצאה דשבת, והתם גבי שבת חיובו כגרוגרת, מ"מ לענין זה לא לומדים משבת, וכתב דלא ידוע לו מקור דברי הרמב"ם בזה.
וכבר העירו האחרונים שמקור דברי הרמב"ם בתוספתא דפסחים [פ"ו ה"ט] "המוציא כזית בשר מבית לבית ומחבורה לחבורה בשעת אכילה הרי זה חייב". הרי מפורש שהשיעור הוא כזית ושזמנו הוא ליל ט"ו כדברי התוספתא "בשעת אכילה". אבל עדיין נשארת קשה הערתו של המנ"ח על השוני בתוך לשון הרמב"ם עצמו ועל השינוי מדברי הגמרא.
יישוב עפ"י יסוד גדול של הצל"ח
והנה, בצל"ח [פ"ה: ד"ה משנה אבר] כה כתב: "אמנם הנלע"ד דאף שאין המוציא בשר בפסח חוץ לחבורה חייב מלקות על ההוצאה כי אם בעקירה והנחה כמו בשבת, אבל הבשר נאסר אף קודם ההנחה, שאיסור הבשר הוא מפסוק "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו", וכיון שמחיצת בשר הפסח הוא חבורתו, כיון שהגיע חוץ למחיצה זו כבר הוא בשדה, ואסור משום בשר בשדה, ושם לא כתיב לשון הוצאה", עכ"ל.
ועולה מדברי הצל"ח דאית לן ב' דינים בהוצאה דקרבן פסח, חדא פסול משום יוצא חוץ למחיצתו, ועוד איסור לאו משום הוצאה לחבורה אחרת, ולגבי האיסור הא' שהוא פסול יוצא אין צריך עקירה והנחה, אלא רק לדין הב' המחודש בפסח בלבד של הוצאה מחבורה שבזה אין חייב רק בעקירה והנחה.
דהנה לגבי הדין הכללי דיוצא חוץ למחיצתו בקדשים הרי הוא נאסר אפילו בלא עקירה והנחה כמו שמצינו בגמרא בזבחים [פ"ב:] "הרי הוא אומר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר". ובגמרא חולין [ס"ח.] ילפינן מינה לבהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו והחזירו מותר באכילה. ובגמרא שם, "אמר רב יהודה אמר רב, ואבר עצמו אסור, מאי טעמא דאמר קרא "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר". לעומת זאת, בנוגע לאיסור הוצאה חוץ למחיצתו אינו נאסר אלא בעקירה והנחה.
ובספר שיעורי מבשר טוב [ח"ג סי' מ"ה] צרר באמתחותיו יסודו של הצל"ח וסיקל בפנינו את הדרך מכל אבן, ליישב דברי הרמב"ם, שביחס לדין פסול יוצא שישנו בבשר שיצא חוץ למחיצתו כתב הרמב"ם בהלכה א' "ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה", וכאן לא הזכיר הרמב"ם חבורה אחרת, משום שכאן הרמב"ם מתיחס לדין הכללי דיוצא חוץ למחיצתו בקדשים דנאסר אפילו בלי שיוציא לחבורה אחרת, וכן בהלכה ב' שכתב הרמב"ם "בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו נאסר באכילה והרי הוא כבשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה ובשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים שהכל כטריפה ולוקין על אכילתו". גם כאן הרמב"ם לא כתב דין הוצאה מחבורה לחבורה וכנ"ל משום שכאן מדובר ג"כ באיסור הכללי של יוצא השייך לכל הקדשים וכמ"ש הרמב"ם שהכל כטריפה, ולפסול זה מספיק אם יוצא חוץ למחיצתו ומקום חבורתו היינו מחיצתו בפשטות, וכדי להגיע לפסול זה אין צריך שיכניס הקרבן פסח לחבורה אחרת כמו בשאר פסולי יוצא דקדשים.
לעומת זאת סוגיית הגמרא שהבאנו לעיל, וכן מש"כ הרמב"ם בתוך דבריו דנקט דבעי מחבורה לחבורה, היינו משום שמדבר על הלאו ד"לא תוציא מן הבשר חוצה" וכמ"ש הרמב"ם "והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל ט"ו לוקה שנאמר "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" וכדי לעבור על לאו זה צריכים להוציא דוקא מחבורה לחבורה, ודוקא ע"י עקירה והנחה כמ"ש בגמרא, והוא מה שדקדק הרמב"ם בלשונו הזהב להשמיענו חילוק יסודי זה שבין שתי ההלכות וכשיטת הצל"ח בזה, עכ"ד הספר שיעורי מבשר טוב וע"ש מה שהאריך בזה.
לעומת זאת סוגיית הגמרא שהבאנו לעיל, וכן מש"כ הרמב"ם בתוך דבריו דנקט דבעי מחבורה לחבורה, היינו משום שמדבר על הלאו ד"לא תוציא מן הבשר חוצה" וכמ"ש הרמב"ם "והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל ט"ו לוקה שנאמר "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" וכדי לעבור על לאו זה צריכים להוציא דוקא מחבורה לחבורה, ודוקא ע"י עקירה והנחה כמ"ש בגמרא, והוא מה שדקדק הרמב"ם בלשונו הזהב להשמיענו חילוק יסודי זה שבין שתי ההלכות וכשיטת הצל"ח בזה, עכ"ד הספר שיעורי מבשר טוב וע"ש מה שהאריך בזה.
הרי לנו פיצול בדיני קרבן פסח. דין הוצאה מחוץ לחבורה שנאסר מדין הכללי של הוצאת קדשים, ודין נוסף של איסור הוצאה מחבורה לחבורה המיוחד לקרבן פסח.
שתי מצוות אכילה
עד עכשיו דברנו על איסור הוצאה ומשם נעבור למצות אכילה. באכילת פסח ישנם שני דינים ושתי מצוות. א] מצות אכילת פסח עפ"י הפסוק "ואכלו את הבשר בלילה הזה" ב] מצוה כללית של אכילת הזבח עפ"י הפסוק, "ואכלו אותם אשר כופר בהם", שהרי הפסח בכלל שאר הקרבנות. רש"י בפסחים [נ"ט] לומד שגם בקדשים קלים יש מ"ע גמורה לאכול אותם. לפי הרבמ"ם [סה"מ מ"ע פ"ח] עיקר המצוה היא לאכול קדשי קדשים ואילו לאכול קק"ל אינו עיקר המצוה אלא "נגררים אחר המצוה".
והנה בנזיר [כ"ג.] נאמר כך: "ישרים דרכי השם צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" משל לשנים שעשו קרבן פסח אחד אכלו לשם שמיים ועליו נאמר "צדיקים ילכו בם" והשני אכלו לשם אכילה גסה ועליו נאמר "ופושעים יכשלו בם", ושואלת הגמרא "רשע קרית ליה? נהי דלא עביד מצוה מן המובחר, מצוה מיהא עביד". ועפ"י היסוד שיש שתי מצות באכית קרבן פסח כותב הבית הלוי [ח"א ס"ב] שכוונת הגמרא היא דאמנם מצות אכילת פסח לא קיים אבל קיים מצות אכילת קדשים. ויסוד סברתו הוא שיש הבדל בין שתי האכילות. בקרבן פסח יש מצוה על הגברא לאכול ואילו לגבי אכילת קדשים אין המצוה על הגברא לאכול אלא שהקרבן יאכל. והדברים עתיקים. לכן, אם אכל אכילה גסה שאינה נחשבת לאכילה, לא קיים מצות אכילת קרבן פסח שהרי המצוה היא לאכול והוא לא אכל כדבעי אבל קיים מצות אכילת קדשים שאינה דורשת מעשה אכילה העונה על הדרישות ההלכתיות אלא מספיק שהקרבן נאכל בכל אופן שהוא.
והעיר הגאון רבי אשר וייס שליט"א [מנחת אשר על שמות עמ' ק"ט] שיסוד דברי הבית הלוי כתוב גם בספר של נכדו הגרי"ז בזבחים [ט.] לבאר דבר תמוה. נחלקו תנאים עד מתי נאכל קרבן פסח אם כל הלילה או עד חצות, ראב"ע סובר עד חצות ואעפ"כ מקרא מלא דיבר הכתוב שאין איסור נותר אלא בבוקר "לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" ואם אכילת הפסח עד חצות מדוע איסור נותר מתחיל רק מן הבוקר?
שתי מצוות אכילה
עד עכשיו דברנו על איסור הוצאה ומשם נעבור למצות אכילה. באכילת פסח ישנם שני דינים ושתי מצוות. א] מצות אכילת פסח עפ"י הפסוק "ואכלו את הבשר בלילה הזה" ב] מצוה כללית של אכילת הזבח עפ"י הפסוק, "ואכלו אותם אשר כופר בהם", שהרי הפסח בכלל שאר הקרבנות. רש"י בפסחים [נ"ט] לומד שגם בקדשים קלים יש מ"ע גמורה לאכול אותם. לפי הרבמ"ם [סה"מ מ"ע פ"ח] עיקר המצוה היא לאכול קדשי קדשים ואילו לאכול קק"ל אינו עיקר המצוה אלא "נגררים אחר המצוה".
והנה בנזיר [כ"ג.] נאמר כך: "ישרים דרכי השם צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" משל לשנים שעשו קרבן פסח אחד אכלו לשם שמיים ועליו נאמר "צדיקים ילכו בם" והשני אכלו לשם אכילה גסה ועליו נאמר "ופושעים יכשלו בם", ושואלת הגמרא "רשע קרית ליה? נהי דלא עביד מצוה מן המובחר, מצוה מיהא עביד". ועפ"י היסוד שיש שתי מצות באכית קרבן פסח כותב הבית הלוי [ח"א ס"ב] שכוונת הגמרא היא דאמנם מצות אכילת פסח לא קיים אבל קיים מצות אכילת קדשים. ויסוד סברתו הוא שיש הבדל בין שתי האכילות. בקרבן פסח יש מצוה על הגברא לאכול ואילו לגבי אכילת קדשים אין המצוה על הגברא לאכול אלא שהקרבן יאכל. והדברים עתיקים. לכן, אם אכל אכילה גסה שאינה נחשבת לאכילה, לא קיים מצות אכילת קרבן פסח שהרי המצוה היא לאכול והוא לא אכל כדבעי אבל קיים מצות אכילת קדשים שאינה דורשת מעשה אכילה העונה על הדרישות ההלכתיות אלא מספיק שהקרבן נאכל בכל אופן שהוא.
והעיר הגאון רבי אשר וייס שליט"א [מנחת אשר על שמות עמ' ק"ט] שיסוד דברי הבית הלוי כתוב גם בספר של נכדו הגרי"ז בזבחים [ט.] לבאר דבר תמוה. נחלקו תנאים עד מתי נאכל קרבן פסח אם כל הלילה או עד חצות, ראב"ע סובר עד חצות ואעפ"כ מקרא מלא דיבר הכתוב שאין איסור נותר אלא בבוקר "לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" ואם אכילת הפסח עד חצות מדוע איסור נותר מתחיל רק מן הבוקר?
ומסביר הגרי"ז שאין דין נותר דין מסויים של קרבן פסח אלא דין כללי לכל הקרבנות ולכך הוא בבוקר. ויסוד סברת הגרי"ז הוא מעין סברת הביה"ל, ואף שהגרי"ז לא כתב שבאכילת קרבן פסח הוא מקיים מצות אכילת קדשים אך מ"מ כתב שבפסח יש גם דין כללי דקדשים ולבי נותר דינו כקדשים.
וכעין זה מצינו באור שמח [פ"ו מהלכות חמץ ומצה] שפסח נאכל עד חצות מצד מצות פסח אבל באמת יכול לאכול הפסח אחר חצות ומקיים מצות "ואכלו אותם", דעד כאן לא נחלקו חכמים וראב"ע אלא לגבי אכילת הפסח אם עד חצות או כל לילה אבל אם רוצה לאכול הפסח אחר חצות מקיים בבזה מצות אכילת הבשר. והעיר הגר"א וייס שזה חידוש גדול, שיותר מסתבר דאף אם יש מצות אכילת קדשים בק"פ אין זה אלא בזמן אכילת הפסח.
לדרכנו למדנו ששלשה מגדולי האחרונים מגלים שבקרבן פסח יש גם דין כללי של אכילת קדשים. ובהא נחיתנא ובהא סליקנא שיש שתי פנים לקרבן הפסח, דין קרבן פסח ודין כללי של קדשים. וראינו את הביטוי של הפן הנוסף של אכילת קדשים בדיני הוצאה, מצות האכילה, זמן האכילה ודין נותר.
יה"ר שנזכה בקרוב לאכול מן הפסחים ומן הזבחים, או לפי דברינו "מן הפסחים שהם גם זבחים"!!
יה"ר שנזכה בקרוב לאכול מן הפסחים ומן הזבחים, או לפי דברינו "מן הפסחים שהם גם זבחים"!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה