חזקה דשעת מציאתן
לזכות רפואת יהודה בן ציון בן נעמי ואברהם מרדכי בן ישרה [יסרה] בריינדל
א] במסכת קידושין פרק עשרה יוחסין נחלקו רב ושמואל לענין אב שקידש את בתו ביום שמלאו לה ימי נעוריה והרי היא היום בת י"ב שנה וששה חדשים, ואח"כ באותו היום היא הלכה וקידשה עצמה לאדם אחר, ולאחר מכן בדקנוה בסימניה ונמצאת בוגרת לפנינו. ואנחנו מסופקים שמא בשעה שקידשה אביה עדיין היתה נערה וחלו קדושי אביה או שמא כבר היתה בוגרת בשעה שקידשה אביה, ולא חלו הקדושין שאין האב יכול לקדש בתו הבוגרת אלא חלו קדושי עצמה שנתקדשה אח"כ לאחר.
ב] רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו, כלומר דאזלינן בתר חזקה דהשתא ואמרינן כשם שעכשיו נמצאת לפנינו, כן היתה בשעת קידושי האב ולא חלו הקידושין. ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם מספק.
ג] ובתוספות רי"ד פרק עשרה יוחסין [ע"ט.] שם הביא קושיית המפרשים, שהרי מחלוקת רב ושמואל היא ממש כמו המחלוקת דר' מאיר וחכמים במתניתין דטהרות גבי נגע באחד בלילה ואינו יודע אם היה חי או מת בשעה שנגע בו, ולמחרת השכים ומצאו מת, דחכמים מטמאים משום דכל הטומאות כשעת מציאתן, ואומרים שכמו שעכשיו שמצאנו אותו מת, כך היה כבר מת אתמול בשעה שנגע בו. ור' מאיר מטהר משום דמוקמינן ליה בחקה דמעיקרא שהיה חי, ואומרים שעדיין היה חי בשעה שנגע בו. ולכאורה זהו ממש כמו המחלוקת בין רב לשמואל אם אזלינן בתר חזקה דשעת מציאתן או לאו, דרב ס"ל כחכמים דאזלינן בתר שעת מציאתן, ושמואל ס"ל כר"מ דלא אזלינן בתר שעת מציאתן. [וכאן לפי שמואל אין לומר העמידנה בחזקה דמעיקרא שהיתה נערה, שכן מדובר ביום מלאת לה י"ב שנה וששה חדשים דאין לה חזקת נערות עוד, שהרי היום היא עומדת להשתנות, כמבואר בסוגיא שם]. וא"כ קשה מדוע הגמרא לא שאלה לימא רב ושמואל כתנאי?
ד] ועוד הקשה התוס' רי"ד שם מסוגיא דריש נדה דפליגי הלל ושמאי באשה שמצאה דם בבדיקה, דלהלל מטמאינן למפרע טהרות שנגעה בהן אתמול, דמוקמינן לה כשעת מציאתה ואמרינן שהדם שנמצא עכשיו כבר היה אתמול. ולשמאי לא אזלינן בתר שעת מציאתן, אלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא שהיתה טהורה, ומטהרינן לה למפרע.
ה] וקשה, מדוע לא הקשתה הגמרא לשמאי ממתניתין דנגע באחד בלילה דחכמים מטמאין משום דכל הטומאות כשעת מציאתן, כמו שהקשתה בין להלל ובין לשמאי מברייתא שנמדד ונמצא חסר ומברייתא דחבית של תרומה ע"ש בסוגיא.
ו] ומיישב התוס' רי"ד בהאי לישנא: "ונראה לי שאין זה דומה לזה וכו', דהתם אתיליד ספיקא בטומאה גופא, דבעידנא דנגע לא ידעינן אי הות טומאה או לא, והלכך אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן בין להחמיר בין להקל. שהרי גבי מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה בהאי נמי אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן להקל. אבל הכא גבי נדה הדם המטמא ברור הוא שהוא טמא ואין בו ספק, אלא שלא ידענו מתי נטמאת האשה ממנו. וכן סימני בגרות ברורין ומצויין הן אלא שלא ידענו מתי נולדו באשה, הלכך אין לדמות זה לזה. וזה של נדה דומה לספק מגע שהטומאה ברורה היא, ואותו שנגע במת הרי ודאי נגע וספק טומאה ואין להקשות מזה על זה" עכ"ל. ודברים סתומים וחתומים.
ז] והשמעתתא לא ביאר דבריו במפורש אבל מהמשך דבריו נראה [עפ"י ביאורי הגרש"ז אוירבך] שהבין שיש חילוק בין אם הספק הוא בגוף הטומאה עצמה לבין היכא שהטומאה היא ודאית רק הספק הוא 'ספק מגע' כלומר ספק במעשה ההיטמאות. והיינו דחזקה דכשעת מציאתן לא שייך אלא במקום שהיה מגע ודאי, ורק יש ספק אם הדבר שנגע בו הוא טמא או לאו. משא"כ היכא דהטומאה ודאית והספק הוא אם היה כאן מגע או לא, אין דנים חזקה דשעת מציאתן לחדש דהיה כאן מגע.
ח] והנה בההוא דנגע באחד בלילה שאנו מסופקים אם היה האדם חי או מת, הרי מעשה הנגיעה לא נפל בו ספק כלל, שהרי היתה כאן נגיעה ודאית, אלא הספק הוא בטומאה עצמה, אם היה האדם חי או מת בשעה שנגע בו. לפיכך אזלינן ביה בתר חזקה דכשעת מציאתן בין לקולא בין לחומרא.
ט] ומוכיח התוס' רי"ד דחזקה דכשעת מציאתן דיינינן אפילו לקולא, ממתניתין פ"ג דטהרות דתנן מחט טמאה שנמצאת שבורה ע"ג הטהרות, הטהרות טהורות, דע"י שבירתה פוקע טומאתה ממנה. ולא חיישינן שמא בעודה שלימה נפלה עליהן וטמאתן ורק לאחר מכן נשברה, דכל הטומאות כשעת מציאתן, ואמרינן דכשם שהיא עכשיו שבורה, כן היתה בשעה שנפלה על גבי הטהרות. משא"כ באשה שמצאה דם ואנו מסופקים אם כבר היה הדם קודם לכן, התם אין הספק בטומאה עצמה, שהרי הדם שלפנינו הוא טמא ודאי ואין בו ספק טומאה כלל, אלא איכא 'ספק מגע' – כלומר ספק במעשה ההיטמאות, דמספקא לן אם כבר היה הדם במקור קודם לכן ונטמאה האשה למפרע מחמתו או שמא לא היה במקור עדיין וטהורה למפרע. וכיון שאין הספק בטומאה עצמה כי אם במעשה ההיטמאות, א"כ לא דיינינן בזה חזקה דכשעת מציאתן.
י] וכן פלוגתא דרב ושמואל הנ"ל בפ' עשרה יוחסין, דמי לספק נדה [ולא דמי לנגע באחד בלילה], דהתם נמי אין הספק בסימנים עצמן, שהרי הסימנים עצמן ברורים ומצויים לפנינו ואין בהם ספק כלל, רק הספק הוא אימתי נולדו הסימנים באשה [אם קודם קידושי האב או לאחריהם], והו"ל כמו ספק מגע שהדבר המטמא אין בו ספק כלל, והספק הוא רק אימתי בא הדם. ומשו"ה שפיר קאמר שמואל דלא דיינינן להו ספק כשעת מציאתן לגלויי שהיו בה הסימנים בשעת קידושי האב. [ועי' בתוס' שטעמו של רב הוא משום שרגילות הסימנים לבא כבר מהבוקר].
יא] ומסיק התוס' רי"ד דהואיל ואין הענינים שווים, דגבי ספק נדה הו"ל כספק מגע שהטומאה ברורה והספק הוא במעשה ההיטמאות. וגבי נגע באחד בלילה הוא בהיפך דמעשה הנגיעה ברור, רק הספק הוא לגבי הטומאה עצמה. לפיכך אין לנו ללמוד מזה על זה ולהקשות מזה על זה. ומשו"ה לא פריך הגמרא בקיושין לימא כתנאי, ומשו"ה נמי לא פריך בריש נדה על שמאי מאי שנא מהך דנגע באחד בלילה דאזלינן בתר חזקה דשעת מציאתן.
יב] ולמד הש"ש מדברי התוס' רי"ד דהך חזקה דכשעת מציאתן הוי חזקה גמורה בין להקל בין להחמיר, דחזינן מהמקרה של מחט שבורה שנמצאת ע"ג טהרות דאזלינן לקולא.
יג] והקשה הש"ש מספר קושיות על חילוקו של התוס' רי"ד בין ספק מגע לספק בטומאה עצמה:
1] מסוגיא דריש נדה בפלוגתא דר' יוחנן וחזקיה לענין קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו וטלטלוה לזוית אחרת ואח"כ נמצא שרץ בתוכה, דקאמר ר' יוחנן חוששין שמא היה בה שרץ עוד בזמן שהיתה בזוית הראשונה והטהרות שנשתמשו בה טמאות, וחזקיה אמר אין מחזיקין טומאה ממקום למקום והטהרות טהורות. ופריך הגמרא לר' יוחנן ממתניתין דטהרות שנגע באחד בלילה ולמחרת נמצא מת דחכמים מטמאין מפני שכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן. ופירוש "במקום מציאתן" – היינו שדוקא אם מצאוהו שחרית מת באותו מקום שנגע בו בלילה, מטמאינן ליה. אבל אם מצאנוה מת במקום אחר, הנוגע בו טהור ולא אמרינן כמו שמת כאן, מת גם שם. וא"כ מוכח כחזקיה דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום.
ומכאן קשה על התוס' רי"ד, דהרי בהך דפליגי ר' יוחנן וחזקיה גבי שרץ שנמצא בקופה, התם אין הספק בטומאה עצמה שהרי השרץ לפנינו בתוך הקופה והו"ל טומאה ודאית, רק הספק הוא אימתי נפל השרץ לשם, והרי זה ספק מגע. וא"כ היכי פריך הגמרא על ר' יוחנן ממתניתין דנגע באחד בלילה, דהתם הו"ל ספק בטומאה עצמה, ולדברי התוס' רי"ד כיון דאינו דומה זה לזה – אין להקשות מזה על זה. אלא על כרחך מדפריך בגמרא מספק טומאה לספק מגע מוכח דאין חילוק ביניהם.
2] תנן בעירובין [ל"ה] המניח עירובי תחומין מפירות תרומה ונטמא העירוב קודם כניסת השבת, אין עירובו עירוב כיון שאין ראוי לאכילה. אבל אם נטמא אחר חשיכה שכבר קנה שביתה בין השמשות שעה אחת. ואם היה ספק אם נטמא העירוב מבעוד יום או משחשיכה, ר' מאיר אומר הרי זה חמר גמל. כלומר הרי זה ספק שמא קנה העירוב ויש לו משם אלפיים אמה לכל רוח ולפיכך אין אלפיים אמה האחרים שמעבר לביתו ואילך, או שמא לא קנה העירוב ויש לו מביתו אלפיים אמה לכל רוח, אבל אלפיים שמעבר עירובו ואילך אסור. והרי זה כאדם המנהיג חמור וגמל יחדיו, שהחמור דרכו לילך לפניו והגמל דרכו לילך מאחריו, ונמצא זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן, וכמו כן זה שאינו יודע היכן קנה לו שביתה, אם במקום הנחת העירוב או בביתו, נמצא זה מושכו לשבות כאן וזה מושכו לשבות כאן, והפסיד אלפיים אמה מכאן ומכאן מספק.
ושואלת הגמרא ממתניתין דטהרות הנ"ל דנגע באחד בלילה ולמחרת השכים ומצאו מת, דר' מאיר מטהר. וקשיא דר' מאיר אדר' מאיר, דהכא במשנה דעירובין ס"ל דמחמרינן מספק, ואילו התם במשנה דטהרות מטהר.
ומדפריך הגמרא לרבי מאיר דוקא, משמע דלחכמים ניחא, וכי היכי דפליגי על ר' מאיר במתניתין דטהרות וס"ל דאזלינן בתר שעת מציאתן ומטמאינן ליה מספק, ה"נ בעירוב שנטמא אזלינן בתר שעת מציאותן והעירוב פסול, אע"ג דספק מגע הוא [שהרי העירוב נטמא בודאי, ורק אין אנו יודעים אימתי נטמא]. וא"כ מוכח דלרבנן אזלינן בתר שעת מציאתן אפילו בספק מגע.
3] ועוד ראיה הביא השמעתתא נגד דברי התוס' רי"ד ממתניתין דטהרות, דתנן כל הטמאות כשעת מציאתן, אם טמאות טמאות, אם טהורות טהורות, אם מכוסות מכוסות אם מגולות מגולות, כיצד מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה – טהורה. דהיינו מחט שנמצאה מונחת על גבי טהרות, ומכיר בה שהיתה טמאה, אלא שעכשיו נמצאת חלודה או שבורה ופקעה ממנה טומאתה, הרי היא טהורה מלטמא טהרות שנמצאת עליהן, ולא חיישינן שמא בעודה שלימה נפלה עליהן וטמאתן ורק לאחר מכן נשברה. אלא אמרינן כשם שעכשיו היא חלודה או שבורה וטהורה, כן היתה גם בשעה שנפלה על גבי הטהרות. לפי שכל הטומאות כשעת מציאתן.
ומפרש הר"ש אם מכוסות מכוסות, כגון שהיה כלי חרס מונח באוהל המת, והיה מוקף צמיד פתיל, דמציל עליו מלקבל טומאה. אין אנו חוששים שמא היה מגולה ונטמא, ורק עכשיו נתכסה, אלא מוקמינן ליה כשעת מציאתו דכמו שהיא עכשיו מכוסה כן היה מקודם בשעה שהיה שם המת. וכן הא דתנן אם מגולות מגולות מפרש הר"ש דאם לאחר שהוצא המת מן האהל, מצאנו הכלי חרס מגולה, אין אומרים שמא בשעה שהיה המת באהל, היה הכלי מכוסה ורק עכשיו נתגלה, אלא מוקמינן ליה כשעת מציאתו ואמרינן כשם שעכשיו הוא מגולה כן היה גם קודם לכן בשעה שהיה המת באהל.
ומסיק הש"ש הראיה, דהרי התם נמי אין הספק לגבי הטומאה עצמה, שהרי הטומאה ברורה וידועה שהיה כאן מת באהל, רק הספק היה אם היה הכלי מכוסה או מגולה, והרי זה כספק מגע ואעפ"כ דיינינן ביה חזקה כשעת מציאתן, ודלא כהתוס' רי"ד שכתב דבספק מגע לא אזלינן בתר חזקה דכשעת מציאתן.
4] ועוד קשה על דברי התוס' רי"ד שכתב להוכיח דחזקה דכשעת מציאתן מהני אף לקולא ממתני' דמחט שבורה שנמצאת על גבי הטהרות. וקשה דהרי הך מתניתין משמע דאיירי אפילו ברשות היחיד, ואי נימא דהטעם הוא משום חזקה דכשעת מציאתן, א"כ ברשות היחיד אמאי טהור, והלא קיי"ל ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא אפילו כנגד חזקת טהרה. וא"כ מדמטהרינן התם אפילו ברשות היחיד ע"כ אין הטעם משום חזקה דשעת מציאתן, אלא משום דהו"ל ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל, וכפירוש רש"י ותוס' שם [עי' ש"ג פ"ה], ובדבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור אפילו ברשות היחיד עכ"ד הש"ש.
יד] ותבט עיני בספר 'דעת יואל' [לג"ר יואל קלופט זצ"ל סי' קכ"ו] שסלל את הדרך להאיר את דברי התוס' רי"ד למען יבואו על מקומם בשלום: דנראה דיש הבדל בין דין שנגרם ע"י המצב, או דין שנגרם ע"י מקרה, והנה טומאת מת לא נגרמת ע"י המיתה אלא המציאות של המת היא גורמת הטומאה, אבל נדה אין המציאות של הדם בבית החיצון גורמת שום דין, אלא זה רק סימן על עקירת הדם מן המקור וזהו מה שמטמא, וכן סימני גדלות אין מציאות הסימנים גורמת הגדלות אלא הבאת הסימנים, וזה מה שמחלק התוס' רי"ד, אם אני דן על המצב ז"א אם המציאות של היום היה אתמול לזה בא הכלל כל הטומאות כשעת מציאתן, אם מצאתי אותו היום מת אני מניח גם על השעה שאני דן איך היה, אזי אני מניח כמו שאני מוצא אותו היום ככה היה גם אתמול, וכן בקופה אם אני מצאתי היום שרץ אני מניח שגם אתמול בעת הטהרות הקודמות היה ג"כ השרץ, וכן בעירוב, אם אני מוצא שהתרומה טמאה אני אומר כשעת מציאתן שהיה כבר כן לפני בין השמשות, אבל בנדה אני צריך לדון על הרגשת עקירת הדם מתי היה, בזה אמרינן שאין מציאות ומצב חזקה על מאורע ומקרה, וזהו הביאור של ראיתו שהביא שמצינו שאומרים כשעת מציאתן אף לקולא, פירוש הדבר שאם מצאתי על הטהרות מחט חלודה אין חזקה דהשתא אומרת מתי נתקלקלה המחט, שאין זה ענין הנידון, אלא שאם מצאתי אותו היום חלודה אין אתה חושש לשינויים אולי היתה פעם על הטהרות שלימה, ובעצם גם חזקה דמעיקרא אותו הגדר שאין אני חושש לשינויים ועל המחדש להביא ראיה, ובזה מתבארים כל הדוגמאות שהביא.
טו] וכן מה שהקשה הש"ש למה אין כאן הדין של ספק טומאה ברה"י שספיקו טמא אף נגד חזקת טהרה, לא קשיא מידי, דברה"י ישנו שרץ אלא ספק אם נגע, וכן אפילו ספק שרץ ספק צב ג"כ יש עכ"פ דבר המספק, אבל במחט חלודה מהיכי תיתי נאמר שהיה אי פעם מחט שלימה, ואם החזקה של כשעת מציאתן אומרת שאין אתה צריך לחוש שהיה שרץ כאן, אין זה דומה לספק טומאה ברה"י, עכ"ד ה'דעת יואל'. ועי' עוד באבן האזל פ"ב מהלכות אישות, שערי חיים עמ"ס קידושין סי' ל"ב ובחזו"א אה"ע סי' פ' במילואי אבן כאן, ובס' אזכרה [עמ' קס"ט במאמרו של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל].
טז] ובשו"ת דברי חיים [לגר"ח איורבך זצ"ל] כתב שכוונת התוס' רי"ד היא כמ"ש הרשב"א בנדה [ב: בשם יש מתרצין], "דבנגע באחד בלילה דודאי נגע אזלינן בתר שעת מציאתו ובמקום מציאתו, אבל הכא באשה ספק ביאה הוא דהא מספק"ל אם היה דם בההיא שעתא אי לא ולא דומיא דסוטה דודאי נסתרה במקום הראוי לטומאה והלכך הכא תולין להקל" עיי"ש. וביאור דבריו דבנגע באחד בלילה כיון דאז נולד הספק אף דאילו היינו דנין אז אם הוא חי או מת מוקמינן ליה אחזקה מ"מ כיון דנגע בודאי ונולד אז הספק אף דהוי מוקמינן ליה אחזקה מ"מ כיון דאיתיליד ריעותא דנגע והשתא כשבא לפנינו הוא מת, הורעה החזקה הראשונה כיון שנולד הספק כשנגע ובכה"ג אזלינן בתר שעת מציאתן, משא"כ בנדה ובבוגרת לא הורעה החזקה כלל, שהרי לא באנו לכלל ספק עד שראינו סימני בגרות בכה"ג לא הורעה החזקה עיי"ש, וזה כוונת התוס' רי"ד במש"כ דמצינן להקל במחט דתיכף כשנפלה המחט היה לנו ספק דילמא שבורה היא, ואף דאם היינו דנים אז ולא הוי ידעינן אם היא שלימה או חלודה והמחט היה נאבד תיכף כשנפלה על הטהרות הוי מוקמינן למחט על חזקה דשלימה היא וממילא היו הטהרות טמאים אף דגם לטהרות יש חזקה מ"מ הוי חזקה נגד חזקה וספק טומאה ברשות היחיד טמא, מ"מ מאחר דראינו עכשיו שהיא שבורה אמרינן כשעת מציאתן מאחר דאף בשעה שנפלה נולד הספק, משא"כ בנדה שלפני שעת ראיה לא נולד ספק כלל [הובא כ"ז במילואי שמעתתא ועי' בשער"י שער ב' סוף פרק י"ב].
יז] והנה, הקשה הש"ש [בקושיא הרביעית דלעיל] על דברי התוס' רי"ד שכתב להוכיח דחזקה דכשעת מציאתן מהני אף לקולא ממתני' דמחט שבורה שנמצאת על גבי הטהרות. וקשה דהרי הך מתניתין משמע דאיירי אפילו ברשות היחיד, ואי נימא דהטעם הוא משום חזקה דכשעת מציאתן, א"כ ברשות היחיד אמאי טהור, והלא קיי"ל ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא אפילו כנגד חזקת טהרה. וא"כ מדמטהרינן התם אפילו ברשות היחיד ע"כ אין הטעם משום חזקה דשעת מציאתן, אלא משום דהו"ל ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל, ודכפירשו רש"י ותוס' שם, ובדבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור אפילו ברשות היחיד ע"כ קושייתו.
יח] ותירץ הש"ש דאפשר ליישב דהתוס' רי"ד יסבור דאע"ג דברשות היחיד אין הולכין אחר חזקת טהרה, מ"מ הכא שאני כיון דאיכא שתי חזקות לטהר, חזקה קמייתא של כל הטהרות שהיו טהורות, וכן חזקה דשעת מציאתן שהמחט נמצאת שבורה, ומכיון שישנן שתי חזקות לטהר הרי זה חשיב כמו רוב וכמבואר דשתי חזקות חשיבי כרוב, וא"כ הכא נמי שפיר מטהרינן ליה אפילו ברשות היחיד, ואע"ג דחזקה לא מהני לטהר ברשות היחיד, מ"מ רובא לטהר מהני. עיין מש"כ בזה במילואי שמעתתא.
[נעזרנו רבות בביאור דברי השמעתתא בספר הבהיר 'שמעתתא המבוארת' הפורש דברי הש"ש כשמלה].
סיימתי עש"ק פרשת פקודי שקלים תשע"א
ירושלים העתיקה תובב"א
ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה
לזכות רפואת יהודה בן ציון בן נעמי ואברהם מרדכי בן ישרה [יסרה] בריינדל
א] במסכת קידושין פרק עשרה יוחסין נחלקו רב ושמואל לענין אב שקידש את בתו ביום שמלאו לה ימי נעוריה והרי היא היום בת י"ב שנה וששה חדשים, ואח"כ באותו היום היא הלכה וקידשה עצמה לאדם אחר, ולאחר מכן בדקנוה בסימניה ונמצאת בוגרת לפנינו. ואנחנו מסופקים שמא בשעה שקידשה אביה עדיין היתה נערה וחלו קדושי אביה או שמא כבר היתה בוגרת בשעה שקידשה אביה, ולא חלו הקדושין שאין האב יכול לקדש בתו הבוגרת אלא חלו קדושי עצמה שנתקדשה אח"כ לאחר.
ב] רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו, כלומר דאזלינן בתר חזקה דהשתא ואמרינן כשם שעכשיו נמצאת לפנינו, כן היתה בשעת קידושי האב ולא חלו הקידושין. ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם מספק.
ג] ובתוספות רי"ד פרק עשרה יוחסין [ע"ט.] שם הביא קושיית המפרשים, שהרי מחלוקת רב ושמואל היא ממש כמו המחלוקת דר' מאיר וחכמים במתניתין דטהרות גבי נגע באחד בלילה ואינו יודע אם היה חי או מת בשעה שנגע בו, ולמחרת השכים ומצאו מת, דחכמים מטמאים משום דכל הטומאות כשעת מציאתן, ואומרים שכמו שעכשיו שמצאנו אותו מת, כך היה כבר מת אתמול בשעה שנגע בו. ור' מאיר מטהר משום דמוקמינן ליה בחקה דמעיקרא שהיה חי, ואומרים שעדיין היה חי בשעה שנגע בו. ולכאורה זהו ממש כמו המחלוקת בין רב לשמואל אם אזלינן בתר חזקה דשעת מציאתן או לאו, דרב ס"ל כחכמים דאזלינן בתר שעת מציאתן, ושמואל ס"ל כר"מ דלא אזלינן בתר שעת מציאתן. [וכאן לפי שמואל אין לומר העמידנה בחזקה דמעיקרא שהיתה נערה, שכן מדובר ביום מלאת לה י"ב שנה וששה חדשים דאין לה חזקת נערות עוד, שהרי היום היא עומדת להשתנות, כמבואר בסוגיא שם]. וא"כ קשה מדוע הגמרא לא שאלה לימא רב ושמואל כתנאי?
ד] ועוד הקשה התוס' רי"ד שם מסוגיא דריש נדה דפליגי הלל ושמאי באשה שמצאה דם בבדיקה, דלהלל מטמאינן למפרע טהרות שנגעה בהן אתמול, דמוקמינן לה כשעת מציאתה ואמרינן שהדם שנמצא עכשיו כבר היה אתמול. ולשמאי לא אזלינן בתר שעת מציאתן, אלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא שהיתה טהורה, ומטהרינן לה למפרע.
ה] וקשה, מדוע לא הקשתה הגמרא לשמאי ממתניתין דנגע באחד בלילה דחכמים מטמאין משום דכל הטומאות כשעת מציאתן, כמו שהקשתה בין להלל ובין לשמאי מברייתא שנמדד ונמצא חסר ומברייתא דחבית של תרומה ע"ש בסוגיא.
ו] ומיישב התוס' רי"ד בהאי לישנא: "ונראה לי שאין זה דומה לזה וכו', דהתם אתיליד ספיקא בטומאה גופא, דבעידנא דנגע לא ידעינן אי הות טומאה או לא, והלכך אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן בין להחמיר בין להקל. שהרי גבי מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה בהאי נמי אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן להקל. אבל הכא גבי נדה הדם המטמא ברור הוא שהוא טמא ואין בו ספק, אלא שלא ידענו מתי נטמאת האשה ממנו. וכן סימני בגרות ברורין ומצויין הן אלא שלא ידענו מתי נולדו באשה, הלכך אין לדמות זה לזה. וזה של נדה דומה לספק מגע שהטומאה ברורה היא, ואותו שנגע במת הרי ודאי נגע וספק טומאה ואין להקשות מזה על זה" עכ"ל. ודברים סתומים וחתומים.
ז] והשמעתתא לא ביאר דבריו במפורש אבל מהמשך דבריו נראה [עפ"י ביאורי הגרש"ז אוירבך] שהבין שיש חילוק בין אם הספק הוא בגוף הטומאה עצמה לבין היכא שהטומאה היא ודאית רק הספק הוא 'ספק מגע' כלומר ספק במעשה ההיטמאות. והיינו דחזקה דכשעת מציאתן לא שייך אלא במקום שהיה מגע ודאי, ורק יש ספק אם הדבר שנגע בו הוא טמא או לאו. משא"כ היכא דהטומאה ודאית והספק הוא אם היה כאן מגע או לא, אין דנים חזקה דשעת מציאתן לחדש דהיה כאן מגע.
ח] והנה בההוא דנגע באחד בלילה שאנו מסופקים אם היה האדם חי או מת, הרי מעשה הנגיעה לא נפל בו ספק כלל, שהרי היתה כאן נגיעה ודאית, אלא הספק הוא בטומאה עצמה, אם היה האדם חי או מת בשעה שנגע בו. לפיכך אזלינן ביה בתר חזקה דכשעת מציאתן בין לקולא בין לחומרא.
ט] ומוכיח התוס' רי"ד דחזקה דכשעת מציאתן דיינינן אפילו לקולא, ממתניתין פ"ג דטהרות דתנן מחט טמאה שנמצאת שבורה ע"ג הטהרות, הטהרות טהורות, דע"י שבירתה פוקע טומאתה ממנה. ולא חיישינן שמא בעודה שלימה נפלה עליהן וטמאתן ורק לאחר מכן נשברה, דכל הטומאות כשעת מציאתן, ואמרינן דכשם שהיא עכשיו שבורה, כן היתה בשעה שנפלה על גבי הטהרות. משא"כ באשה שמצאה דם ואנו מסופקים אם כבר היה הדם קודם לכן, התם אין הספק בטומאה עצמה, שהרי הדם שלפנינו הוא טמא ודאי ואין בו ספק טומאה כלל, אלא איכא 'ספק מגע' – כלומר ספק במעשה ההיטמאות, דמספקא לן אם כבר היה הדם במקור קודם לכן ונטמאה האשה למפרע מחמתו או שמא לא היה במקור עדיין וטהורה למפרע. וכיון שאין הספק בטומאה עצמה כי אם במעשה ההיטמאות, א"כ לא דיינינן בזה חזקה דכשעת מציאתן.
י] וכן פלוגתא דרב ושמואל הנ"ל בפ' עשרה יוחסין, דמי לספק נדה [ולא דמי לנגע באחד בלילה], דהתם נמי אין הספק בסימנים עצמן, שהרי הסימנים עצמן ברורים ומצויים לפנינו ואין בהם ספק כלל, רק הספק הוא אימתי נולדו הסימנים באשה [אם קודם קידושי האב או לאחריהם], והו"ל כמו ספק מגע שהדבר המטמא אין בו ספק כלל, והספק הוא רק אימתי בא הדם. ומשו"ה שפיר קאמר שמואל דלא דיינינן להו ספק כשעת מציאתן לגלויי שהיו בה הסימנים בשעת קידושי האב. [ועי' בתוס' שטעמו של רב הוא משום שרגילות הסימנים לבא כבר מהבוקר].
יא] ומסיק התוס' רי"ד דהואיל ואין הענינים שווים, דגבי ספק נדה הו"ל כספק מגע שהטומאה ברורה והספק הוא במעשה ההיטמאות. וגבי נגע באחד בלילה הוא בהיפך דמעשה הנגיעה ברור, רק הספק הוא לגבי הטומאה עצמה. לפיכך אין לנו ללמוד מזה על זה ולהקשות מזה על זה. ומשו"ה לא פריך הגמרא בקיושין לימא כתנאי, ומשו"ה נמי לא פריך בריש נדה על שמאי מאי שנא מהך דנגע באחד בלילה דאזלינן בתר חזקה דשעת מציאתן.
יב] ולמד הש"ש מדברי התוס' רי"ד דהך חזקה דכשעת מציאתן הוי חזקה גמורה בין להקל בין להחמיר, דחזינן מהמקרה של מחט שבורה שנמצאת ע"ג טהרות דאזלינן לקולא.
יג] והקשה הש"ש מספר קושיות על חילוקו של התוס' רי"ד בין ספק מגע לספק בטומאה עצמה:
1] מסוגיא דריש נדה בפלוגתא דר' יוחנן וחזקיה לענין קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו וטלטלוה לזוית אחרת ואח"כ נמצא שרץ בתוכה, דקאמר ר' יוחנן חוששין שמא היה בה שרץ עוד בזמן שהיתה בזוית הראשונה והטהרות שנשתמשו בה טמאות, וחזקיה אמר אין מחזיקין טומאה ממקום למקום והטהרות טהורות. ופריך הגמרא לר' יוחנן ממתניתין דטהרות שנגע באחד בלילה ולמחרת נמצא מת דחכמים מטמאין מפני שכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן. ופירוש "במקום מציאתן" – היינו שדוקא אם מצאוהו שחרית מת באותו מקום שנגע בו בלילה, מטמאינן ליה. אבל אם מצאנוה מת במקום אחר, הנוגע בו טהור ולא אמרינן כמו שמת כאן, מת גם שם. וא"כ מוכח כחזקיה דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום.
ומכאן קשה על התוס' רי"ד, דהרי בהך דפליגי ר' יוחנן וחזקיה גבי שרץ שנמצא בקופה, התם אין הספק בטומאה עצמה שהרי השרץ לפנינו בתוך הקופה והו"ל טומאה ודאית, רק הספק הוא אימתי נפל השרץ לשם, והרי זה ספק מגע. וא"כ היכי פריך הגמרא על ר' יוחנן ממתניתין דנגע באחד בלילה, דהתם הו"ל ספק בטומאה עצמה, ולדברי התוס' רי"ד כיון דאינו דומה זה לזה – אין להקשות מזה על זה. אלא על כרחך מדפריך בגמרא מספק טומאה לספק מגע מוכח דאין חילוק ביניהם.
2] תנן בעירובין [ל"ה] המניח עירובי תחומין מפירות תרומה ונטמא העירוב קודם כניסת השבת, אין עירובו עירוב כיון שאין ראוי לאכילה. אבל אם נטמא אחר חשיכה שכבר קנה שביתה בין השמשות שעה אחת. ואם היה ספק אם נטמא העירוב מבעוד יום או משחשיכה, ר' מאיר אומר הרי זה חמר גמל. כלומר הרי זה ספק שמא קנה העירוב ויש לו משם אלפיים אמה לכל רוח ולפיכך אין אלפיים אמה האחרים שמעבר לביתו ואילך, או שמא לא קנה העירוב ויש לו מביתו אלפיים אמה לכל רוח, אבל אלפיים שמעבר עירובו ואילך אסור. והרי זה כאדם המנהיג חמור וגמל יחדיו, שהחמור דרכו לילך לפניו והגמל דרכו לילך מאחריו, ונמצא זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן, וכמו כן זה שאינו יודע היכן קנה לו שביתה, אם במקום הנחת העירוב או בביתו, נמצא זה מושכו לשבות כאן וזה מושכו לשבות כאן, והפסיד אלפיים אמה מכאן ומכאן מספק.
ושואלת הגמרא ממתניתין דטהרות הנ"ל דנגע באחד בלילה ולמחרת השכים ומצאו מת, דר' מאיר מטהר. וקשיא דר' מאיר אדר' מאיר, דהכא במשנה דעירובין ס"ל דמחמרינן מספק, ואילו התם במשנה דטהרות מטהר.
ומדפריך הגמרא לרבי מאיר דוקא, משמע דלחכמים ניחא, וכי היכי דפליגי על ר' מאיר במתניתין דטהרות וס"ל דאזלינן בתר שעת מציאתן ומטמאינן ליה מספק, ה"נ בעירוב שנטמא אזלינן בתר שעת מציאותן והעירוב פסול, אע"ג דספק מגע הוא [שהרי העירוב נטמא בודאי, ורק אין אנו יודעים אימתי נטמא]. וא"כ מוכח דלרבנן אזלינן בתר שעת מציאתן אפילו בספק מגע.
3] ועוד ראיה הביא השמעתתא נגד דברי התוס' רי"ד ממתניתין דטהרות, דתנן כל הטמאות כשעת מציאתן, אם טמאות טמאות, אם טהורות טהורות, אם מכוסות מכוסות אם מגולות מגולות, כיצד מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה – טהורה. דהיינו מחט שנמצאה מונחת על גבי טהרות, ומכיר בה שהיתה טמאה, אלא שעכשיו נמצאת חלודה או שבורה ופקעה ממנה טומאתה, הרי היא טהורה מלטמא טהרות שנמצאת עליהן, ולא חיישינן שמא בעודה שלימה נפלה עליהן וטמאתן ורק לאחר מכן נשברה. אלא אמרינן כשם שעכשיו היא חלודה או שבורה וטהורה, כן היתה גם בשעה שנפלה על גבי הטהרות. לפי שכל הטומאות כשעת מציאתן.
ומפרש הר"ש אם מכוסות מכוסות, כגון שהיה כלי חרס מונח באוהל המת, והיה מוקף צמיד פתיל, דמציל עליו מלקבל טומאה. אין אנו חוששים שמא היה מגולה ונטמא, ורק עכשיו נתכסה, אלא מוקמינן ליה כשעת מציאתו דכמו שהיא עכשיו מכוסה כן היה מקודם בשעה שהיה שם המת. וכן הא דתנן אם מגולות מגולות מפרש הר"ש דאם לאחר שהוצא המת מן האהל, מצאנו הכלי חרס מגולה, אין אומרים שמא בשעה שהיה המת באהל, היה הכלי מכוסה ורק עכשיו נתגלה, אלא מוקמינן ליה כשעת מציאתו ואמרינן כשם שעכשיו הוא מגולה כן היה גם קודם לכן בשעה שהיה המת באהל.
ומסיק הש"ש הראיה, דהרי התם נמי אין הספק לגבי הטומאה עצמה, שהרי הטומאה ברורה וידועה שהיה כאן מת באהל, רק הספק היה אם היה הכלי מכוסה או מגולה, והרי זה כספק מגע ואעפ"כ דיינינן ביה חזקה כשעת מציאתן, ודלא כהתוס' רי"ד שכתב דבספק מגע לא אזלינן בתר חזקה דכשעת מציאתן.
4] ועוד קשה על דברי התוס' רי"ד שכתב להוכיח דחזקה דכשעת מציאתן מהני אף לקולא ממתני' דמחט שבורה שנמצאת על גבי הטהרות. וקשה דהרי הך מתניתין משמע דאיירי אפילו ברשות היחיד, ואי נימא דהטעם הוא משום חזקה דכשעת מציאתן, א"כ ברשות היחיד אמאי טהור, והלא קיי"ל ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא אפילו כנגד חזקת טהרה. וא"כ מדמטהרינן התם אפילו ברשות היחיד ע"כ אין הטעם משום חזקה דשעת מציאתן, אלא משום דהו"ל ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל, וכפירוש רש"י ותוס' שם [עי' ש"ג פ"ה], ובדבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור אפילו ברשות היחיד עכ"ד הש"ש.
יד] ותבט עיני בספר 'דעת יואל' [לג"ר יואל קלופט זצ"ל סי' קכ"ו] שסלל את הדרך להאיר את דברי התוס' רי"ד למען יבואו על מקומם בשלום: דנראה דיש הבדל בין דין שנגרם ע"י המצב, או דין שנגרם ע"י מקרה, והנה טומאת מת לא נגרמת ע"י המיתה אלא המציאות של המת היא גורמת הטומאה, אבל נדה אין המציאות של הדם בבית החיצון גורמת שום דין, אלא זה רק סימן על עקירת הדם מן המקור וזהו מה שמטמא, וכן סימני גדלות אין מציאות הסימנים גורמת הגדלות אלא הבאת הסימנים, וזה מה שמחלק התוס' רי"ד, אם אני דן על המצב ז"א אם המציאות של היום היה אתמול לזה בא הכלל כל הטומאות כשעת מציאתן, אם מצאתי אותו היום מת אני מניח גם על השעה שאני דן איך היה, אזי אני מניח כמו שאני מוצא אותו היום ככה היה גם אתמול, וכן בקופה אם אני מצאתי היום שרץ אני מניח שגם אתמול בעת הטהרות הקודמות היה ג"כ השרץ, וכן בעירוב, אם אני מוצא שהתרומה טמאה אני אומר כשעת מציאתן שהיה כבר כן לפני בין השמשות, אבל בנדה אני צריך לדון על הרגשת עקירת הדם מתי היה, בזה אמרינן שאין מציאות ומצב חזקה על מאורע ומקרה, וזהו הביאור של ראיתו שהביא שמצינו שאומרים כשעת מציאתן אף לקולא, פירוש הדבר שאם מצאתי על הטהרות מחט חלודה אין חזקה דהשתא אומרת מתי נתקלקלה המחט, שאין זה ענין הנידון, אלא שאם מצאתי אותו היום חלודה אין אתה חושש לשינויים אולי היתה פעם על הטהרות שלימה, ובעצם גם חזקה דמעיקרא אותו הגדר שאין אני חושש לשינויים ועל המחדש להביא ראיה, ובזה מתבארים כל הדוגמאות שהביא.
טו] וכן מה שהקשה הש"ש למה אין כאן הדין של ספק טומאה ברה"י שספיקו טמא אף נגד חזקת טהרה, לא קשיא מידי, דברה"י ישנו שרץ אלא ספק אם נגע, וכן אפילו ספק שרץ ספק צב ג"כ יש עכ"פ דבר המספק, אבל במחט חלודה מהיכי תיתי נאמר שהיה אי פעם מחט שלימה, ואם החזקה של כשעת מציאתן אומרת שאין אתה צריך לחוש שהיה שרץ כאן, אין זה דומה לספק טומאה ברה"י, עכ"ד ה'דעת יואל'. ועי' עוד באבן האזל פ"ב מהלכות אישות, שערי חיים עמ"ס קידושין סי' ל"ב ובחזו"א אה"ע סי' פ' במילואי אבן כאן, ובס' אזכרה [עמ' קס"ט במאמרו של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל].
טז] ובשו"ת דברי חיים [לגר"ח איורבך זצ"ל] כתב שכוונת התוס' רי"ד היא כמ"ש הרשב"א בנדה [ב: בשם יש מתרצין], "דבנגע באחד בלילה דודאי נגע אזלינן בתר שעת מציאתו ובמקום מציאתו, אבל הכא באשה ספק ביאה הוא דהא מספק"ל אם היה דם בההיא שעתא אי לא ולא דומיא דסוטה דודאי נסתרה במקום הראוי לטומאה והלכך הכא תולין להקל" עיי"ש. וביאור דבריו דבנגע באחד בלילה כיון דאז נולד הספק אף דאילו היינו דנין אז אם הוא חי או מת מוקמינן ליה אחזקה מ"מ כיון דנגע בודאי ונולד אז הספק אף דהוי מוקמינן ליה אחזקה מ"מ כיון דאיתיליד ריעותא דנגע והשתא כשבא לפנינו הוא מת, הורעה החזקה הראשונה כיון שנולד הספק כשנגע ובכה"ג אזלינן בתר שעת מציאתן, משא"כ בנדה ובבוגרת לא הורעה החזקה כלל, שהרי לא באנו לכלל ספק עד שראינו סימני בגרות בכה"ג לא הורעה החזקה עיי"ש, וזה כוונת התוס' רי"ד במש"כ דמצינן להקל במחט דתיכף כשנפלה המחט היה לנו ספק דילמא שבורה היא, ואף דאם היינו דנים אז ולא הוי ידעינן אם היא שלימה או חלודה והמחט היה נאבד תיכף כשנפלה על הטהרות הוי מוקמינן למחט על חזקה דשלימה היא וממילא היו הטהרות טמאים אף דגם לטהרות יש חזקה מ"מ הוי חזקה נגד חזקה וספק טומאה ברשות היחיד טמא, מ"מ מאחר דראינו עכשיו שהיא שבורה אמרינן כשעת מציאתן מאחר דאף בשעה שנפלה נולד הספק, משא"כ בנדה שלפני שעת ראיה לא נולד ספק כלל [הובא כ"ז במילואי שמעתתא ועי' בשער"י שער ב' סוף פרק י"ב].
יז] והנה, הקשה הש"ש [בקושיא הרביעית דלעיל] על דברי התוס' רי"ד שכתב להוכיח דחזקה דכשעת מציאתן מהני אף לקולא ממתני' דמחט שבורה שנמצאת על גבי הטהרות. וקשה דהרי הך מתניתין משמע דאיירי אפילו ברשות היחיד, ואי נימא דהטעם הוא משום חזקה דכשעת מציאתן, א"כ ברשות היחיד אמאי טהור, והלא קיי"ל ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא אפילו כנגד חזקת טהרה. וא"כ מדמטהרינן התם אפילו ברשות היחיד ע"כ אין הטעם משום חזקה דשעת מציאתן, אלא משום דהו"ל ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל, ודכפירשו רש"י ותוס' שם, ובדבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור אפילו ברשות היחיד ע"כ קושייתו.
יח] ותירץ הש"ש דאפשר ליישב דהתוס' רי"ד יסבור דאע"ג דברשות היחיד אין הולכין אחר חזקת טהרה, מ"מ הכא שאני כיון דאיכא שתי חזקות לטהר, חזקה קמייתא של כל הטהרות שהיו טהורות, וכן חזקה דשעת מציאתן שהמחט נמצאת שבורה, ומכיון שישנן שתי חזקות לטהר הרי זה חשיב כמו רוב וכמבואר דשתי חזקות חשיבי כרוב, וא"כ הכא נמי שפיר מטהרינן ליה אפילו ברשות היחיד, ואע"ג דחזקה לא מהני לטהר ברשות היחיד, מ"מ רובא לטהר מהני. עיין מש"כ בזה במילואי שמעתתא.
[נעזרנו רבות בביאור דברי השמעתתא בספר הבהיר 'שמעתתא המבוארת' הפורש דברי הש"ש כשמלה].
סיימתי עש"ק פרשת פקודי שקלים תשע"א
ירושלים העתיקה תובב"א
ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה