לזכות לביא זאב בן יהודית ולאה אפרת בת מרים לברכה והצלחה
א] בגמרא ברכות י"ב. מיביעא בבירך על השיכר ובעת שאמר השם ומלכות כוונתו היתה לסיים הגפן ונזכר שזה שכר וסיים שהכל אי בתר חתימה אזלינן, ובגמרא שם נשארה בספק. וכ' תוס' בשם הרי"ף דשיטתו להקל והביאו תוס' בשם הר"י דפסק להחמיר, והמג"א העיר דהא הכלל הוא ספק ברכות להקל דהוי ספק דרבנן.
ב] וכתב רעק"א בגליון הש"ס שם וביתר הרחבה בשו"ע סי' ר"ט דהנה יש כאן שתי שאלות, א' דהא ספק דרבנן הוא ולקולא, ב' דהוי ספק איסור ברכה לבטלה.
ג] וכתב רעק"א דהחילוק יבואר ע"פ מש"כ המהרש"א פ' ערבי פסחים בשיטת הרמב"ם דחלוק ברכת המצוות מברכת הנהנין דרק בברכת המצוות ספק ברכה לקולא ולא בברכת הנהנין, דברכת הנהנין אינה רק מצוה לברך קודם ההנאה אלא הוי איסור, ושני דינים ישנם, א' מצוה לברך, ב' איסור ליהנות בלי ברכה, משא"כ ברכת המצות שם איכא רק מצוה לברך קודם המצוה ולא תיקנו איסור לא לעשות מצוה בלי לברך.
ד] ועיין בהגהותיו של הגאון רא"מ שך זצ"ל על הרמב"ם הל' ברכות [שנדפסו בספר בית מדרש הוצאת ישיבת רשב"י], שביאר מה שהעתיק הרמב"ם לשון הגמרא שנהנה מעוה"ז בלי ברכה "מעל", שגדר חיוב הברכה קודם ההנאה אינה רק מצוה ואם יהא אנוס יהא מותר לו ליהנות בלי ברכה אלא יש ג"כ דין איסור שאסרו חז"ל ליהנות בלי ברכה, וזהו מש"כ הרמב"ם "מעל" לומר דהוי גדר של איסור.
ה] ומ"מ עדיין צ"ע כוונת רעק"א דמה לי שברכת הנהנין הוי גדר של איסור מ"מ הא הוי רק דרבנן וספיקא דרבנן לקולא? ועמדו בזה הגרא"מ שך באבי עזרי ובקה"י, ובנשמת אדם כלל ה' כתב בכונת ר"י דכיון דהוי גדר של איסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה סובר ר"י דבאיסור דרבנן ספק לחומרא.
ו] ולאור האמור, הקשה הרב שך איך שייך דין עוסק במצוה פטור מן המצוה בברכות. והוסיף הג"ר חיים ברמן שליט"א [שלמי יוסף עמ"ס ברכות עמ' צ"ב] לשאול לגבי מש"כ המחבר מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו וכו' פטור מק"ש ומתפילה וע"ז כ' המ"ב [סי' ע"א סק"ד] וכן מכל הברכות אפילו ברכות הנהנין עכ"ד. וצ"ע הא אונן אינו פטור מל"ת ואפילו מאיסור דרבנן כמו שכתב הביאור הלכה שם, וברכת הנהנין הא הוי ג"כ איסור דאסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה.
ז] ותירץ הגר"ח ברמן דאולי י"ל דאף דחז"ל אסרו איסור ליהנות בלי ברכה ואין זה רק מצוה לברך אלא יש ג"כ איסור ליהנות בלי ברכה, מ"מ יסוד חיוב הברכה הוא מצוה דתיקנו מצוה לברך קודם שיהנה, ורק דחז"ל חיזקו ואסרו איסור ליהנות בלי ברכה, אמנם האיסור נובע מהמצוה ואם יהא לו פטור מהמצוה לברך במילא האיסור ליהנות בלי ברכה לא יהיה.
ח] וכעין זה איתא בספר אמרי בינה [ח"א סי' יג] ליישב קו' הבית יעקב כתובות נ. בהא דאמרינן דעוסק בהשבת אבידה פטור מצדקה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וקשה הא בצדקה יש ג"כ לא תעשה 'לא תאמץ לבבך' וכו' ותירץ עפ"י מש"כ הרמב"ן והריטב"א [קידושין ל"ד.] בהא דאמר שם נשים חייבות במעקה ושילוח הקן והשבת אבידה משום דהוי מ"ע שאין הזמן גרמא, וקשה תיפוק ליה דהא באבידה יש לאו לא תוכל להתעלם? ותירצו הראשונים הנ"ל דמ"מ העיקר הוא העשה והתורה חיזקה העשה והוסיפה הלאו ולכן עוסק במצוה דפטור מהעשה של אבידה במילא ג"כ הלאו אינו, וכמו כן י"ל ג"כ לענין העשה דצדקה, ולפ"ז י"ל ג"כ את מה שכתבנו לענין גדר האיסור ליהנות בלי ברכה.
ט] והקשה הגר"ח ברמן דיש לעיין במה שכתבנו דא"כ למה פסק ר"י בספק דבירך על שיכרא וחשב שזה יין לחומרא וקשה הא ספק ברכות להקל, ולפי המהרש"א והרעק"א [שהבאנו לעיל] דרק בברכת המצוות ספק לקולא משא"כ כאן בברכת הנהנין דהוי ג"כ ענין של איסור לא ליהנות בלי ברכה. ולכאורה לפי הנ"ל נימא דכיון דמצד המצוה לברך בזה הא ספק לקולא וכמו בברכת המצוות ובמילא שכבר לא יהא האיסור של לא ליהנות בלי ברכה שזה נובע מהמצוה, ויש ליישב עכ"ד.
י] ונלע"ד אולי ליישב, שיש חילוק בין הדין של עוסק במצוה פטור מן המצוה לבין הדין של ספק ברכת הנהנין לחומרא. העוסק בהשבת אבידה פטור ממצות צדקה למרות שבצדקה יש גם לאו, כי ברגע שפטרנו אותו מהעשה, הלאו כבר אינו קיים, שהלאו מושתת על העשה, ובהעדר עשה, אין גם לאו. ולפי גדרי הכלל 'עוסק במצוה פטור מן המצוה', נפטר ממצות צדקה וממילא גם מן הלאו שבה הנגרר אחריה. ברגע שיש התנגשות בין צדקה להשבת אבידה שהוא כבר עסוק בה, דנים לומר שהשבת אבידה דוחה את העשה שבצדקה וממילא גם הלאו. משא"כ בדין ספק ברכת הנהנין דאזלינן לחומרא למרות שביסודו הוא עשה ולכאורה היינו צריכים להקל ככל מצות עשה דרבנן. אבל כאן חכמים ראו שיש כאן עשה 'מחוזק' וחמור יותר ממצות עשה רגילה, דהא פתיך ביה גם לאו, ולכן קבעו לכתחילה להחמיר בו בשונה ממצות עשה רגילה. ונכון, דלפני שידענו שהדין הוא להחמיר, אם יקל ולא יברך מספק לא יעבור על איסור [לפי שהכלל הוא במצוות - 'ספיקא דרבנן לקולא' והלאו הוא רק נובע מהמצוה, ובהעדר מצוה אין גם לאו] כמו שכאשר דוחים צדקה מפני השבת אבידה לא עוברים על הלאו דצדקה, אבל סו"ס, אחרי שראו שיש לנו עסק עם עשה אלים יותר, קבעו חכמים שעלינו להחמיר. כלומר, כאשר דנים בצדקה מול השבת אבידה שעסוק בה, השבת אבידה גוברת, דעוסק במצוה פמה"מ [והלאו נדחה עם העשה, כאמור]. לעומת זאת, כאשר דנים בספק ברכת הנהנין, שאין מולה שום מצוה הדוחה אותה, רואים לפנינו עשה אלים יותר ולכן קיי"ל להחמיר, ודוק.
יא] ועוד י"ל בנוסח אחר, שכדי שמצוה אחת תגבר על מצוה אחרת לא סגי שיש בה איסור הנגרר אחר העשה, אלא דרוש איסור העומד בכחות עצמו [ולכן העוסק בהשבת אבידה פטור מצדקה, למרות הלאו שיש בצדקה], ואילו כדי להחמיר לכתחילה כשאין צורך לדחות ולהפטר ממצוה אחרת, סגי בעשה אלים המחוזק ע"י לאו.
יב] ניתנה ראש ונשובה לדברי הר"י דפסק להחמיר בבירך על שכר ובעת שאמר השם ומלכות כוונתו היתה לסיים הגפן ונזכר שזה שכר וסיים שהכל, והבאנו להקשות [עי' לעיל בשם המ"א והגרע"א] דאיך נחייבו שוב לברך לחומרא, הא הוי ספק ברכה לבטלה? וכתב רעק"א [בגליון הש"ס שם י"ב.] דלא הוי ספק ברכה לבטלה דאם לא יברך א"כ אסור לו לשתות וכוונתו דבמילא ברכה ראשונה שבירך תהא לבטלה וכמו שביאר בעצמו [ברעק"א על השו"ע סי' ר"ט] דלא שייך לאסור לברך משום שמא מברך לבטלה, דאולי בירך קודם, דממ"נ אי נאסור עליו מלברך א"כ לא יוכל ליהנות, ובמילא ברכתו הקודמת היא ברכה לבטלה. ואי יברך עוד פעם, הא יותר מברכה אחת לבטלה לא תהא, במילא יכול לברך ולאכול.
יג] והעיר הגר"ח ברמן עמש"כ הגרעק"א דאם נאסור לו לברך שוב, ממילא יהיה אסור לו לאכול, ואזי ברכתו הראשונה תהיה לבטלה, וכמו שיתבאר.
יד] דהנה, החת"ס [יו"ד סי' ש"כ] כתב שהנשאל על הפרשת תרומה לא הוי ברכתו לבטלה, דברכתן היתה אקב"ו להפריש תרומה וזה גופא הדין של תרומה שיכול להשאל.
טו] בתפארת יעקב [הנדפס בסוף המשניות כתב על פ"ג דתרומות יכין אות א'] דאם ישאל על התרומה יפסיד ברכתו הקודמת.
טז] ולכאורה יש להביא ראיה דע"י שנשאל לא תהא הברכה למפרע ברכה לבטלה מסוגיית הש"ס עירובין ל: דסומכוס סובר דאין מערבין לישראל בתרומה דלא חזו ליה, ופריך הא חזי ליה ע"י שאלה. וקשה הא אסור לישאל, וכמו דלא פריך הא חזי ליה ע"י שיעבור ויאכל התרומה, כמו מה דפריך דחזי ליה ע"י שאלה הא אסור לישאל דעי"ז ברכתו תהא ברכה לבטלה. ועיין נדרים נ"ט. דלכן תרומה לא מקרי יש לו מתירין ע"י שאלה דלאו מצוה לאיתשולי, ומפורש דאיסור מיהא ליכא עיי"ש.
יז] ועי' בספר אתוון דאורייתא דדן שיהא איסור לישאל על התרומה משום איסור משמרת תרומותי דעוקר למפרע את התרומה והעיר ממקומות דמוכח דאין איסור בשאלת תרומה. וכתבו האחרונים [הסטייפלר בהקדמה לס' שיעורין של תורה ועוד] דכיון דבעת מעשה הברכה הא היה צריך לברך על מעשה ההפרשה, לא הוי גדר של ברכה לבטלה, דגדר איסור ברכה לבטלה הוא שזורק ברכה לבטלה, וכאן הא בעת מעשה הברכה היה צריך לברך. וכעין זה כתב הריטב"א בחולין ק"ו שאם בירך על נטילת ידים ונמלך ולא אכל, אין זו ברכה לבטלה. ועי' מש"כ במ"ב סי' רו בבירך המוציא ואח"כ נמאס עליו הלחם דמ"מ יאכל קצת דאל"ה ברכתו הוי ברכה לבטלה.
יח] הנה דברי רעק"א הנ"ל כתב דבבירך ושוב נסתפק לו אם בירך כדין, דאם נאסור לו לברך שנית במילא יהא אסור לו לאכול, א"כ הוי ברכה הראשונה ברכה לבטלה. ולכאורה הא בעת שבירך היה צריך לברך ורק דאח"כ נתחדש לו ספק, ומחמת זה אסור לו לאכול, ומדוע יחשב ברכה לבטלה מ"ש מנטילת ידים וכן ממה שכתב הסטייפלר וכן ממה שהבאנו מהמשנה ברורה סי' רו בבירך המוציא ואח"כ נמאס עליו הלחם דמ"מ יאכל קצת דאל"ה ברכתו הוי ברכה לבטלה, ע"כ הערתו של הגר"ח ברמן.
יט] ונ"ל שהחילוק פשוט – בגוונא שבירך על נטילת ידים ולא אכל וכן בגוונא שהפריש תרומה ונשאל על הפרשתו, יש לברכה על מה לחול. דהיינו, הברכה חלה על מצות נטילת ידים שנתקיימה [וכלשון הריטב"א "דהא מכיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליה הוא מברך"] ועל הפרשת התרומה שבשעת מעשה חלה הפרשה [ובמיוחד אם ננקוט כדברי מה שמביאים בשם הגרש"ש שחכם עוקר את הנדר מכאן ולהבא למפרע. דעד עכשיו היתה תרומה והחכם עוקרה מעכשיו למפרע. ועי' עוד ברא"ש בפ"ו ממס' נדרים שהביא מהירושלמי שעקירת חכם אינה למפרע ממש, וע"ע בס' אמרי יעקב עמ"ס נדרים סי' מ', ובתשובה נפלאה בשו"ת להורות נתן ח"ז סי' ק"ד. אבל גם אם נאמר שעוקר את הנדר למפרע ממש, עדיין היה זמן שבו ההפרשה היתה קיימת, ולהעיר גם מהסברא המובאת לעיל בשם החת"ס שכלול בברכת ההפרשה כל דיני ההפרשה לרבות היכולת להשאל]. לעומת זאת אם בירך ונמאס הלחם, חייב לאכול קצת כי אין לברכה על מה לחול ואם לא יאכל תהיה הברכה לבטלה. וכן בגוונא שדיבר עליה הגרע"א, שבירך על שכר בשם ומלכות עם כוונה לסיים בורא פרי הגפן, אם לא ישתה, לא תהיה לברכה על מה לחול וממילא תהיה לבטלה.
כ] וידעתי גם ידעתי שדברי נוגדים לדברי מופת הדור הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א ביביע אומר [ח"א יו"ד סי' כ"א אות ב' עיי"ש בכל דבריו היקרים] אבל עי' בדברי הג"ר ישראל טאפלין שליט"א [תאריך לישראל סי' כ"ג] שכתב תשובה נפלאה בנושא. ועי' עוד בשו"ת הר צבי [אבן העזר סי' פ"ז], שדי חמד [מע' ברכות סי' א' אות כ"ט], שו"ת טעם צבי [לגר"צ אברמוביץ סי' ה'], יסודי ישורון [מע' ערב שבת עמ' פב], שו"ת משפט כהן [סי' ל"ט], מנחת יצחק [ח"ט סי' קי"ח], שו"ת להורות נתן [ח"א סי' כ"ה וח"ז סי' ק"ד], שו"ת משנת יוסף [ח"ה סי' צ"א], ציץ אליעזר [ח"ה סי' י"ד ח"ו סי' כ"ח וחי"ז סי' ל"ב], ובקבא דקשייתא [בהוצאת הרב הגאון ר' דוד מנדלבוים שליט"א ח"א עמ' ש"ו].
סיימתי ח' ניסן התשע"א ירושלים העתיקה תובב"א
ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה