שמעתתא ג' פרק א וב
לזכות ר' יואל בן אסתר ותמימה עדינה בת קרן רונית לרפו"ש בתוך שאר חולי ישראל
א] במתניתין ריש נדה תנן, 'שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן [נשים מטמאות משעת ראייתן], הלל אומר מפקידה לפקידה [נשים מטמאות מספק מהבדיקה האחרונה]'. ובגמרא שם פריך מ'מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גבן למפרע טמאות, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, לשמאי קשיא למפרע, להלל קשיא ודאי, דאילו מעת לעת שבנדה תולין, לא אוכלים ולא שורפים, ואילו הכא טומאה ודאי'? מתרצת הגמרא, דמקוה שנמדד ונמצא חסר, אינו דומה לנדה שראתה דם, ד'התם גבי מקוה איכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל' ומשום כך מטמאינן הטהרות למפרע בטומאה ודאית. מה שאין כן בנדה שראתה דם, הרי קודם הראיה היתה בחזקת טהרה. לפיכך מוקמינן לה אחזקתה ומטהרינן לה לגמרי כשמאי, ולהלל נמי עכ"פ לא מטמאינן מדין ודאי אלא רק מספק. ופריך הגמרא, דגם גבי מקוה ליכא חזקת טומאה, שבמקום להעמיד את הטמא בחזקתו, 'אדרבה, העמד מקוה על חזקתו [שהיה מלא] ולא חסר', וכיון שיש כאן חזקה כנגד חזקה, הרי זה כמאן דליכא חזקת טומאה כלל, וא"כ נהי דליכא חזקת טהרה לטהר בודאי כדמטהר שמאי במתניתין, מ"מ לא הוה לן למתניתין דמקוה לטמא הטהרות בטומאה ודאית, אלא רק מספק, ומשני 'הכא חסר לפניך', פירוש גבי מקוה לא שייך להעמיד בחזקה דמעיקרא שהיה מלא, כיון דאיכא חזקה דהשתא המתנגדת לה, דהרי נמצא חסר לפניך, ומשום כך מוקמינן הטמא בחזקתו, ופריך 'ה"נ דם לפניך', פירוש, גבי נדה נמי לא שייך להעמידה בחזקת טהרה, כיון דאיכא חזקה דהשתא המתנגדת לה, שהרי ראתה דם והיא טמאה לפניך, וא"כ כיון דאיכא חזקה דהשתא המתנגדת לה, שהרי ראתה דם והרי היא טמאה לפניך, וכיון דאין חזקה הרי זה ספק, ואמאי מטהר שמאי לגמרי? ומשני 'השתא הוא דחזאי', שיש לתלות שהנדה ראתה עכשיו, ולכן טהורה לגמרי. ושואלת הגמרא 'הכא נמי [גבי מקוה נאמר] השתא הוא דחסר', ולא איתרע חזקת המקוה כלל, והדרא קושיא לדוכתא - דכיון דאיכא חזקת טהרה של המקוה כנגד חזקת טומאה של הטהרות, הרי זה כמאן דליכא חזקה כלל, ואמאי מטמאינן ליה בטומאה ודאית, ומשני 'הכי השתא, התם איכא למימר חסר ואתא חסר ואתא', כלומר אין לנו לתלות שהחסרון אירע בשעת מציאותו, שכן אין דרך מקוה להיות נחסר בבת אחת, אלא דרכו להיות נחסר והולך, ואם מצאנו אותו חסר סימן שכבר בטלה חזקתו מקודם, וממילא לא שייך להעמידו בחזקת מלא שהרי איתרע חזקתו, משא"כ לגבי נדה, התם בראיית הדם דהשתא, לא איתרע חזקת טהרתה כלל, דאיכא למימר בשעת מציאת הדם ראתה ולא קודם לכן. שכן 'מי איכא למימר חזאי ואתא חזאי ואתא', ודוחה הגמ' דאה"נ גבי נדה אפשר לומר 'דילמא הגס הגס חזיתיה', לשון רביה הוא שהדם הולך וגדל, שע"י שהיה הדם רבה במקור, יצא ממנו מעט מעט לבית החיצון, וכבר לפני כמה ימים התחיל לצאת, וא"כ איתרע לן חזקה קמייתא שהיתה בחזקת טהרה, ומפני מה במקוה אין מעמידים אותה על חזקתה ובנדה מעמידים אותה על חזקתה? ומשני 'התם [גבי מקוה] איכא תרתי לריעותא' חזקה דמעיקרא שהיה טמא קודם שטבל, וכן חזקה דהשתא הרי חסר לפניך, ומשום כך לא אזלינן בתר דחזקה דמעיקרא שהיה המקוה בחזקת מלא, 'הכא [גבי נדה] איכא חדא לריעותא', כנגד החזקה דמעיקרא שהיתה בחזקת טהורה, איכא רק חזקה אחת לריעותא, דהיינו חזקה דהשתא דהרי דם לפניך, וחזקה דהשתא לבד כנגד חזקה דמעיקרא, לאו כלום היא, ומשום כך מטהרינן לה בודאי לשמאי ולהלל נמי לא מטמאינן לה בודאי אלא רק מספק.
ב] ופריך הגמרא לשמאי מברייתא אחריתי גבי חבית של יין שהיה נוהג להפריש ממנה תרומה של חביות יין אחרות, ולאחר זמן נמצא שהיין שבה החמיץ ואינו ראוי לעשות ממנו תרומה על יין. ואומרת הברייתא, דכל שלשה ימים הראשונים מן היום שטעם ממנה בפעם האחרונה ומצאה שהיתה יין, מחזיקין אותו בחזקת יין, וחלו כל התרומות אשר הפריש ממנה באותם ג' ימים. אבל התרומה שהפריש ממנה לאחר שלשה ימים הרי היא בספק וצריך לחזור ולתרום ממקום אחר. וקשיא לשמאי דאמאי הוי תרומה ודאית, דכי היכי דקאמר שמאי שמעמידים את האשה בחזקת טהרה ואמרינן השתא הוא דחזאי ולא מטמאינן לה למפרע אפילו מספק, ה"נ נעמיד את היין בחזקתו דמיעקרא ונימא השתא הוא דהחמיץ ותהא תרומה ודאי. ומשני דלגבי חביות של יין נמי איכא תרתי לריעותא, היינו חזקה דמעיקרא שהיה היין האחר טבל, וכן חזקה דהשתא דהרי חומץ לפניך, ומשום כך לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא שהיה יין. משא"כ במתניתין דנדה דאיכא רק חזקה אחת לריעותא, משום כך אזלינן בתר חזקה דמעיקרא שהיתה טהורה.
ומקשה הגמרא מחבית אמקוה, 'מאי שנא הכא [במקוה] ודאי [טמא, משום דאיכא תרתי לריעותא], ומאי שנא הכא [בחבית] ספק [על אף דאיכא תרתי לריעותא]'?
ג] ומסיק ר' חנינא מסורא דפלוגתא דתנאי היא דפליגי ר"ש ורבנן בברייתא אחריתי לענין מקוה שנמדד ונמצא חסר, דרבנן מטמאים למפרע כל טומאות שנעשו על גביו בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ומשום דהו"ל תרתי לריעותא. אבל ר"ש פליג וס"ל דהו"ל ספק והלכך ברשות היחיד תולין מספק, לא אוכלים ולא שורפים [וברשות הרבים טהור לגמרי וכדמפרש טעמא לקמן]. וברייתא דחבית של תרומה דחשיב ליה ספק טבל אליבא דר' שמעון היא, אבל רבנן ס"ל דגם בחבית של יין הו"ל טבל ודאי כמו גבי מקוה, משום דאיכא תרתי לריעותא.
ד] ומפרשת הגמרא דרבנן ורבי שמעון שניהם למדו דבריהם מסוטה. רבנן מדמו ליה לסוטה ברשות היחיד, דכמו שסוטה ברה"י טמאה מדין ודאי גם מקוה ברה"י מטמאינן מדין ודאי. ופריך הגמרא, אי מסוטה, מה סוטה ברשות הרבים טהור' וכו' אי כדקאמרת דרבנן למדו מסוטה, א"כ אמאי מטמאים רבנן ספיקא דטומאה ברשות הרבים, והלא סוטה ספיקה טהור ברה"ר. ומשני דשאני הכא גבי מקוה דאיכא תרתי לריעותא ומשום כך הרי זה חשיב כודאי טמא ואינו נכנס בגדר ספק כלל.
ורבי שמעון מדמי ליה לסוטה ברה"ר, דכי היכי דסוטה ברה"ר טהורה בודאי, הוא הדין ספיקא דמקוה ברה"ר טהור בודאי. ופריך הגמרא 'אי מסוטה, מה סוטה ברה"י טמאה ודאי' וכו' אם אתה צודק שר' שמעון מדמה מקוה לסוטה, אמאי ברה"י אינו מטמא לגמרי בטומאה ודאית, בדומה לסוטה דברשות היחיד עשאה הכתוב טמאה כודאי.
ה] ומשני דלענין רשות היחיד אי אפשר לדמות ספיקא דמקוה לספיקא דסוטה, דשאני סוטה ברשות היחיד דאיכא רגלים לדבר שנטמאה שהרי קינא לה בעלה ונסתרה, ומשום הכי מטמאינן לה בודאי. אבל הכא גבי מקוה ליכא רגלים לדבר שהאדם טמא, והלכך לא ילפינן מסוטה לטמא ספיקא דמקוה ברשות היחיד בודאי. [וה"ה בכל ספק טומאה בעלמא היכא דליכא רגלים לדבר ס"ל לר"ש דהו"ל ספק ולא ילפינן מסוטה למיהוי כטומאה ודאית, משום דלא הוי דומיא דסוטה.]
ו] 'ואיבעית אימא היינו טעמא דר' שמעון גמר סוף טומאה [מקוה] מתחילת טומאה, מה תחילת טומאה ספק נגע ספק לא נגע ברשות הרבים טהור, אף סוף טומאה ספק טבל ספק לא טבל ברשות הרבים טהור'. ואילו רבנן ס"ל דמתחילת טומאה ברה"ר, אין ללמוד לטהר בסוף טומאה ברשות הרבים. דלא דמי, דהא בתחילת טומאה איכא חזקת טהרה, ומשום כך מוקמינן לטהור בחזקתו ומטהרינן ליה. מה שאין כן בסוף טומאה דאיכא חזקת טומאה, אדרבה מוקמינן ליה בחזקתו ומטמאינן ליה, עכ"ד הסוגיא.
ז] והרמב"ם כתב [פ"י מהל' מקואות הל' ו'] דכל הטהרות שנעשו על גבה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות לפי שהטמא בחזקתו ע"ש. והרי זה כרבנן דרבי שמעון, וגבי חבית פסק [פרק ה' מתרומות הלכה כ"ד] דשלשה ימים הראשונים ודאי, מכאן ואילך ספק וע"ש, והרי זה כרבי שמעון. והקשו הרשב"א והריטב"א [קידושין ע"ט.] שהרמב"ם סותר משנתו.
ח] ובמשנה למלך כתב ליישב דהרמב"ם ס"ל כהך תירוצא בתרא דאיבע"א – דרבנן לא ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה. וס"ל להרמב"ם דלתירוץ זה הדרא בה הגמרא ממאי דבעי למימר מעיקרא דטעמא דרבנן דמטמאים ספיקא דמקוה ברשות הרבים הוא משום תרתי לריעותא דחשבינן ליה כודאי. אלא עיקר טעמא דרבנן דמטמאים ספיקא דמקוה ברשות הרבים הוא משום דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה לטהר ספק טומאה ברשות הרבים, והלכך מדמינן ליה לתחילת טומאה ברשות היחיד, דכי היכי דאשכחן בתחילת טומאה שעשה הכתוב ספק טומאה ברשות היחיד כודאי טומאה, ה"נ בסוף טומאה ברשות הרבים עבדינן ספק כודאי ומטמאינן ליה בטומאה ודאית.
ט] וביאור הדבר דודאי שפיר יש לנו ללמוד סוף טומאה מתחילת טומאה לחומרא, דכי היכי דעשה הכתוב בתחילת טומאה ספק טומאה כודאי טומאה, הוא הדין בסוף טומאה עבדינן ספק כודאי. רק לכשאנו באים לחלק ולומר, דנילף ג"כ לקולא, דכי היכי דבתחילת טומאה חילק הכתוב בין רה"י לרה"ר, ודוקא ברה"י טמא אבל ברה"ר טהור, גם נאמר שבסוף טומאה יהא ברה"ר טהור. על זה אומרת הגמרא דאי אפשר ללמוד תחילת טומאה מסוף טומאה לענין קולא, שכן דוקא בתחילת טומאה דאיכא חזקת טהרה, לפיכך טיהר הכתוב ברה"ר מספק. משא"כ בסוף טומאה דליכא חזקת טהרה, דכנגד החזקת טהרה של המקוה איכא חזקת טמא של הטובל, לא אשכחן דהקיל בו הכתוב, לחלק בין רשות היחיד לרשות הרבים אלא בין ברה"י ובין ברשות הרבים מטמאינן ליה בטומאה ודאית כמו בתחילת טומאה ברשות היחיד.
י] ולפי תירוץ זה מודו רבנן לר"ש דתרתי לריעותא אינו חשוב כודאי. ודוקא לענין ספיקא מקוה הוא דסבירא ליה דמטמאינן ליה בודאי, ומשום דמדמינן ליה לספק טומאה ברה"י בתחילת טומאה דהו"ל טמא בודאי, אבל לענין חבית של תרומה דאינו ספק טומאה אלא ספק איסור, מודו חכמים לר"ש דהו"ל ספק טבל, דתרתי לריעותא אינו חשיב כודאי אלא כספק. [ומה שאומרת הגמרא מאן תנא חבית, ר"ש היא, זה רק למאי דס"ד דטעמא דרבנן הוא משום דתרתי לריעותא חשיב כודאי, אבל לפי התירוץ השני שפיר אזלא הך ברייתא אליבא דכו"ע]. ומשום כך פסק הרמב"ם לגבי חבית של תרומה דהו"ל ספק, והיינו ככו"ע, ולענין ספיקא דמקוה פסק כרבנן דהו"ל טמא בודאי.
יא] ועיקר דברי המשל"מ מיוסדים על פי דברי הרשב"א בסוגיא הנ"ל. דהנה התוס' בסוגיא הקשו על הך לישנא בתרא דקאמר ואיבעית אימא טעמא דרבנן דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה לפי שבתחילת טומאה איכא חזקת טהרה ובסוף טומאה ליכא חזקת טהרה, דכנגד חזקת טהרה של המקוה איכא חזקת טוטאה של הטובל.
יב] והקשו תוספות על זה, דמאי נ"מ בין תחילת טומאה לסוף טומאה, והלא בתחילת טומאה מטהרינן ספק טומאה ברה"ר אפילו בדליכא חזקת טהרה [כמו שהוכיחו תוס' בכמה מקומות]. וא"כ אמאי לא ילפינן מינה לענין סוף טומאה לטהר ספק טומאה ברשות הרבים אע"פ דליכא חזקת טהרה.
יג] ותירצו התוס' דבאמת הא דקאמר הגמרא בתירוץ בתרא דטעמא דרבנן הוא משום דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה, אין זה עיקר הטעם, אלא עיקר הטעם הוא כדקאמר בתירוץ קמא דליכא למילף מקוה מסוטה כיון דגבי מקוה הו"ל תרתי וחשבינן ליה כטומאה ודאית.
יד] ותירוץ התוס' קשה מאד, דא"כ מה הוסיפה הגמרא בתירוץ השני? [גם בדברי ר"ש לא הוסיפה הגמרא כלום בתירוץ השני, שהרי גם בתירוץ הראשון אמר ר' שמעון יליף מסוטה דהיינו מתחילת טומאה].
טו] ולזה הביא שם המשנה למלך פירוש אחר בשם הרשב"א דללישנא קמא אמרינן דכו"ע מודו דגמרינן סוף טומאה מתחילת טומאה, ולפיכך הוה קשיא לרבנן דאמאי מטמאינן ספיקא דמקוה ברה"ר, והוצרכו לתרץ דמקוה שאני, דאיכא תרתי לריעותא וכודאי טומאה חשבינן ליה. ולפי תירוץ זה, היכא דליכא אלא חדא לריעותא לעולם מטהרינן ליה כסוטה אפילו בסוף טומאה.
טז] לעומת זאת, בתירוץ השני הגמרא רוצה לומר דאפילו בחדא לריעותא נמי בסוף טומאה מטמאינן ליה בטומאה ודאית, משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחילת טומאה לקולא לטהר ספיקא ברשות הרבים, אלא מדמינן ליה לתחילת טומאה ברשות היחיד, דכי היכי דאשכחן בספק טומאה ברה"י שעשה הכתוב ספק טומאה כודאי טומאה, ה"נ בסוף טומאה ברה"ר עבדינן ספק כודאי ומטמאינן ליה בטומאה ודאית.
יז] ולאור האמור יישב המשנה למלך את פסקי הרמב"ם, דלגבי ספיקא דמקוה שנמדד ונמצא חסר פסק הרמב"ם דכל הטהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות, והיינו כרבנן בתירוץ בתרא דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה לקולא אלא מדמינן ליה לספק טומאה ברשות היחיד דעשה הכתוב ספק כודאי. ובחבית פסק דהוי ספק טבל, והיינו אליבא דכו"ע, דלפי תירוץ בתרא גם רבנן מודים דתרתי לריעותא אינו חשיב כודאי.
יח] והקשה השב שמעתתא [ש"ג פ"א] שאם נאמר שבתירוץ השני הגמרא חזרה בה מהטעם של תרתי לריעותא, א"כ עדיין יקשה קושיית התוס' הנ"ל, דהא כיון שלפי התירוץ השני תרתי לריעותא חשיב כספק, א"כ שוב אין כל הפרש בין תחילת טומאה לסוף טומאה, דהא תרווייהו ספק נינהו. וא"כ אמאי מדמינן סוף טומאה ברה"ר לתחילת טומאה ברשות היחיד, אדרבה מאחר שאנו באים ללמוד דין סוף טומאה ברה"ר, א"כ יש לנו ללמוד מדין תחילת טומאה ברשות הרבים דספיקו טהור.
יט] ומה שנתבאר לעיל לשיטת הרשב"א והמשנה למלך דלענין קולא א"א ללמוד סוף טומאה מתחילת טומאה, משום דבתחילת טומאה איכא חזקת טהרה, ובסוף טומאה ליכא חזקת טהרה. הלא כבר דחו זאת תוספות בקושייתם, דהרי קיימא לן דספק טומאה ברשות הרבים טהור אפילו בדליכא חזקה, ואם כן אין שום חומרא בסוף טומאה יותר מבתחילת טומאה, וכי היכי דבתחילת טומאה מטהרינן ספק טומאה ברה"ר אע"פ דליכא חזקת טהרה, הכי נמי נילף לענין סוף טומאה נטהר ספיקא ברה"ר אע"ג דליכא חזקת טהרה.
כ] על כן בא הש"ש [בפרק ב'] ליישב את הקושיא על סתירת פסקי הרמב"ם, עפ"י מש"כ הרמב"ם [פט"ז מהל' אבות הטומאה הל' א'] דספק טומאה ברשות הרבים טהור לפי שכל הספיקות מדברי סופרים ע"ש. ונמצא לפי דברי הרמב"ם דהא דקיי"ל דילפינן מסוטה לענין ספק טומאה, זהו דוקא לענין ספק טומאה ברשות היחיד – ללמדך דספיקו טמא בתורת ודאי מגזירת הכתוב, אבל לענין ספק טומאה ברשות הרבים דטהור, לאו מסוטה ילפינן ליה, אלא משום דהו"ל כדין כל הספיקות דמותרים מן התורה.
כא] והנה גם לדעת הרמב"ם דהספיקות מותרין מה"ת זהו דוקא היכא דלא איקבע איסורא, וכגון בחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן, דלא הוחזק לפנינו באיסור ודאי. אבל היכא דאיקבע איסורא, וכגון בשתי חתיכות של חלב ושומן שנתערבו, דיש לפנינו ודאי איסור, בכה"ג גם הרמב"ם יודה דאזלינן לחומרא.
כב] וא"כ ה"נ בספק טומאה ברשות הרבים דספיקו טהור מטעם ספיקא דאורייתא לקולא, זהו דוקא היכא דלא איקבע איסורא אבל היכא דאיקבע איסורא ספיקו טמא, וכמו בשאר איסורים דבאיקבע איסורא ספיקן אסור.
כג] ועפ"ז מיושבת קושיית התוס' בסוגיא דנדה שם בהא דרבנן לא ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה לטהר ספיקא דמקוה ברה"ר, לפי שבתחילת טומאה איכא חזקת טהרה, משא"כ בסוף טומאה ליכא חזקת טהרה. והקשו תוס' דמה בכך, והלא סוף סוף גם בתחילת טומאה קי"ל דספיקו טהור אפילו בדליכא חזקת טהרה כלל, וא"כ אין שום חומר בסוף טומאה מבתחילת טומאה ואמאי לא ילפינן זה מזה?
כד] אולם, לפי מה שנתבאר בדעת הרמב"ם א"ש, דרבנן לא ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה, משום דדוקא בתחילת טומאה דין הוא שנטהר אפילו בדליכא חזקת טהרה, כדין כל הספיקות דמותרין מן התורה היכא דלא איקבע איסורא. מה שאין כן בסוף טומאה דהוי איקבע איסורא שהרי הוחזק הטובל בטומאה ודאית קודם לידת הספק, א"כ ספיקו אסור מן התורה כדין כל הספיקות דאסורין באיקבע איסורא, ומש"ה ליכא למילף מתחילת טומאה לטהר.
כה] ומאחר שספיקא דסוף טומאה הו"ל איקבע איסורא, א"כ אי אפשר לנו ללמוד עליו מתחילת טומאה לטהר ספיקו ברשות הרבים, דהא ברשות הרבים לאו מסוטה ילפינן לטהר אלא משום דהו"ל ככל הספיקות שמותרין מן התורה, וא"כ דוקא בתחילת טומאה דלא איקבע איסורא הוא דטהור, אבל בסוף טומאה דאיקבע איסורא, לעולם יהא טמא אפילו ברשות הרבים. ומשום הכי לא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה לטהר ספק טומאה ברה"ר.
כו] ומה שהקשו התוס' שם בסוגיא מה חילוק יש בין תחילת טומאה וסוף טומאה, ולא חילקו בפשיטות דבתחילת טומאה לא איקבע איסורא ובסוף טומאה איקבע איסורא וכמו שנתבאר.
כז] זהו מפני שהתוס' חולקים על שיטת הרמב"ם וס"ל דכל הספיקות אסורין מה"ת אפילו היכא דלא איקבע איסורא. והחילוק בן איקבע איסורא ללא איקבע איסורא לא נאמר אלא לגבי אשם תלוי, דקי"ל דאין חיוב אשם תלוי אלא בדאיקבע איסורא, אבל לענין איסורא גרידא אין חילוק בין איקבע איסורא ללא איקבע.
כח] וא"כ שפיר הקשו תוס' לשיטתם, כיון דלענין איסורא אין חילוק בין איקבע ללא איקבע, א"כ אמאי לא ילפי רבנן סוף טומאה מתחילת טומאה לטהר ספיקא דמקוה ברה"ר, דמה חילוק יש ביניהם.
כט] ותירצו תוס' דבאמת אין חילוק בין תחילת טומאה לסוף טומאה, והגמרא סמיך על תירוצא קמא דטעמא דמטמאינן ספיקא דמקוה ברה"ר הוא משום תרתי לריעותא דחשיב ודאי.
ל] ואילו לשיטת הרמב"ם דס"ל דאיסור כל ספיקות אינו אלא מדבריהם, ורק בדאיקבע איסורא אסור מן התורה. א"כ שפיר יש לחלק בין סוף טומאה לתחילת טומאה, דבתחילת טומאה לא איקבע איסורא ומש"ה אזלינן לקולא לטהר ברה"ר, משא"כ בסוף טומאה דאיקבע איסורא אזלינן לחומרא לטמא אפילו ברה"ר.
לא] ומעתה מיושבת היטב סתירת פסקי הרמב"ם – דאע"פ שלגבי חבית של יין פסק דהו"ל ספק טבל [והיינו כלישנא בתרא דתרתי לריעותא אינו חשוב כודאי וכמש"כ], מ"מ לגבי ספיקא דמקוה פסק דכל הטהרות שנעשו על גביו טמאות בטומאה ודאית, כיון דהו"ל ספק טומאה, וכי היכי דאשכחן בתחילת טומאה דהתורה עשתה ספק טומאה כודאי טומאה ברשות היחיד, הוא הדין בסוף טומאה עבדינן ספק כודאי בין ברה"י בין ברה"ר.
לב] ואין לחלק ולומר דנילף ג"כ לקולא, דכי היכי דבתחילת טומאה חילק הכתוב בין רה"י לרה"ר, ודקא ברה"י טמא אבל ברשות הרבים טהור, הכי נמי נימא בסוף טומאה דיהא ברשות הרבים טהור. לזה קאמר הגמרא דאי אפשר ללמוד סוף טומאה מתחילת טומאה לענין קולא, שכן דוקא בתחילת טומאה דאיכא חזקת טהרה, כלומר דלא איקבע איסורא, לפיכך מטהרינן מספק ברה"ר כדין כל הספיקות דמותרין מה"ת, אבל בסוף טומאה דליכא חזקת טהרה כלומר דאיקבע איסורא, הו"ל ספיקו אסור מה"ת, וא"כ ילפינן מסוטה לטמא כודאי, עכ"ד דברי השב שמעתתא עפ"י ביאורו של הספר הבהיר 'שמעתא המבוארת.
לג] ורבות נכתב בקשר לתוכן דברי השמעתתא, ואנחנו נביא מעט מזעיר.
לד] בס' משנת יעקב [לגר"י רוזנטל זצ"ל בפ"י מהל' מקואות הל' ו'] הקשה, דהיכן מצינו הלכה כזאת לגבי רה"ר, דאם איקבע איסורא דבזה ספיקו אסור, שיהא לגבי טואמה בזה דין טומאה ודאית, וכמו בספק טומאה ברה"י, ומנלן שיש הלכה כללית בטומאה לעשות ספק כודאי, דהרי לא מצינו הלכה רק לגבי רה"י דספיקו טמא, אבל היכן מצינו הלכה כללית בטומאה לעשות כל ספק כודאי. ועיי"ש מה שכתב עוד בזה.
לה] וחמותי ראיתי אור בס' שערי חיים [עמ"ס כתובות] שהגר"ח שמואלביץ זצ"ל צעד בכיוון אחר כדי לתרץ את הסתירה ברמב"ם כדלהלן: הטעם דלא מהני הפרשה מחומץ על יין, כתב רש"י בקידושין שם [ע"ט. ד"ה היה בודק] דאליבא דרבי קתני לה, דקאמר יין וחומץ ב' מינים נינהו, והיינו דדינא הוא דלא מהני הפרשה ממין אחד על חבירו. ולפ"ז כשמצאנו החבית עכשיו שהיא חומץ הרי עכשיו הוא מין אחר שאין ראוי להפרשה על יין, א"כ ריעותא דחומץ הוי ממש דומיא דריעותא דמקוה שנמצא חסר, דמקוה חסירה אינה ראויה לטהר את הטובל בו, וה"נ מין זה של חומץ אינו ראוי כלל להפרשה על מין יין.
לו] אמנם להלכה פסק הרמב"ם [פ"ה מהל' תרומות הלכה א'] כרבנן דיין וחמץ מין אחד נינהו, ואעפ"כ כתב [שם הל' ב'] שאם נמצא אח"כ שהיה חומץ לא חיילא הפרשתו על היין, ועיי"ש במהר"י קורקוס ובכס"מ, שזה לפי שהפרשתו בטעות היתה, דהוא סבר להפריש יין ולא חומץ, ונמצא דהתרומה בטעות.
לז] ונראה לומר, דס"ל להרמב"ם דמה שמחשיבים את השינוי שלפנינו כריעותא כדי להצטרף לתרתי לריעותא, הוא דוקא באופן שהמצב של עכשיו כשלעצמו גורם שינוי הדין, כגון הך דמקוה, דאם היה המקוה חסר קודם טבילתו לא מהניא טבילתו, ונמצא דעצם המצב של מקוה חסר הוא מצב שאינו מוציא את הטובל מטומאתו, וכיון דהמצב כשלעצמו מהוה ריעותא להורות דהיה חסר בעת הטבילה וטבילתו לאו מידי הוא, חשיב ריעותא להצטרף לתרתי לריעותא.
לח] משא"כ ביין ונמצא חומץ, דלהלכה סיבת ביטול ההפרשה אינה משום שזה חומץ כיון שיין וחומץ מין אחד הם, אלא במה שאינו רוצה בהך הפרשה דחומץ ואיכא הכא טעות בהפרשתו ונמצא שהמצב של עכשיו שחומץ לפנינו, מצד עצמו אינו מונע חלות התרומה, וזה לא שייך להחשיבו כריעותא, כיון שאין סיבת הביטול מחמת עצם מציאות החומץ, אלא מה שהוא מוטעה ואילו היה מתרצה להפרשה מיין על חומץ שפיר הוה מהני, וא"כ לא חשיב שיש לפנינו ריעותא המונעת חלות ההפרשה, וממילא הוי ספק שקול דהעמד יין כנגד חזקת טבל [ועי' דרו"ח לרע"א כתובות ט' דאם הריעותא בחזקה שנשתנית אינו מורה אותה הוראה כמו החזקה האחרת, לא מצרפינן להו לתרתי לריעותא]. וגם מאחר דסיבת הביטול היא מחמת הטעות, הרי המעשה שפיר הוי מעשה מעליא אלא דהגברא בכחו לבטל החלות משום הטעות, [וכמש"נ להלן סימן ק"ב דאין טעות מבטלת מצ"ע אלא שיש זכות ביד המוטעה לחזור בו מחלות שעשה], ועל כן אין מה שהוא חומץ לפנינו מצד עצמו מונע את ההפרשה, וממילא דאין כאן ריעותא לפנינו, דהרי בחומץ מצד עצמו נמי חיילא הפרשת תרומה, ואין כאן אלא חזקה כנגד חזקה, ולכן הוי ספק. משא"כ סוגיית הגמרא אזלא לרבי, וכמש"כ רש"י הנ"ל, ולכן שפיר נקטינן דגם חבית הוי תרתי לריעותא והוי ודאי טבל, עכ"ד וע"ע בשו"ת חמדת שלמה יו"ד סי' כ"ו.
לט] באחיעזר [ח"ב סי' ג'] מיישב הני תרי פסקי הרמב"ם אף ללישנא קמא [דתרתי לריעותא הוי ודאי], על פי היסוד 'כאן נמצא כאן היה' המבואר בש"ס כתובות ע"ו., גבי המחליף פרה בחמור ומת הפרה, על בעל החמור להביא ראיה, משום שהואיל ונמצא הריעותא ברשותו, היינו לאחר שמשך בעל הפרה את החמור, אמרינן כאן נמצא כאן היה, ואפילו הפרה עומדת עדיין ברשות בעל הפרה, אפ"ה הוי כמו שנמצא הריעותא ברשות בעל החמור, כיון שנמצא הריעותא לאחר שנעשה הקנין והוי כמו שנמצא הריעותא ברשותו. ולפי זה הרי בבודק את החבית להיות מפריש והולך דהפרשתו מקדשתו, והוי ברשות הכהנים מיד כשהפריש, א"כ מהראוי לדון בזה חזקת כאן נמצא וכאן היה ולתלות שברשות שבט הכהנים איחמיץ, וא"כ מאי מקשה הש"ס בריש נדה ממקוה לחבית, דיהא גם בחבית ודאי אינו תרומה, מחמת תרתי לריעותא דהיינו חזקה דמעיקרא – חזקת טבל, וגם חזקה דהשתא הרי החמיץ לפניך, הא יש כנגד זה תרתי למעליותא, חזקת יין מחמת חזקה דמעיקרא וחזקת כאן נמצא כאן היה, דהרי הספק נולד ברשות שבט הכהנים, וא"כ אמרינן כאן נמצא כאן היה שהחמיץ ברשות השבט. אלא שדבר זה תלוי בשאלה אם טובת הנאה ממון או אינה ממון. דאם טובת הנאה ממון, הרי כל זמן שלא נתן את התרומה לכהן מיוחד לא יצא עדיין מרשות התורם, וא"כ י"ל דסוגיית הש"ס בריש נדה אזלא למ"ד טובת הנאה ממון וממילא לא נתחלפו הרשויות, אבל הרמב"ם שפסק דטובת הנאה אינו ממון, וא"כ הרי יצאה התרומה מרשות התורם לרשות שבט הכהנים, ועכשיו שנמצא חומץ, הרי נולד הספק ברשות השבט, ונותן, איפוא, הדין לומר, כאן נמצא וכאן היה, וא"כ הרי יש כאן תרתי נגד תרתי, לפיכך פסק הרמב"ם דהוי ספק. משא"כ במקוה דליתא שם ענין של שינוי רשויות ולכן טמא ודאי מחמת תרתי לריעותא, ע"כ תורף דבריו.
מ] ובס' מילואי שמעתתא [עמ' תרלח] תמה על האחיעזר דאם יש כאן החזקה דכאן נמצא כאן היה, ראוי היה שהתרומה תהיה ודאית ולמה הוי ספק, דהרי הדין דכאן נמצא כאן היה אינו רק גדר חזקה אלא הוא דין ודאי, עיי"ש שהוכיח זאת משמעתתא ב' פ"ד. והביא גם מהאבי עזרי פ"ה מתרומות שהשיג על האחיעזר.
מא] ותבט עיני בס' הליכות יהודה [לגר"י קאגאן זצ"ל אחיינו של בעל האחיעזר, בפ' חוקת] שהאריך להשיג על דודו וסלל דרך משלו לתרץ את הסתירה: שנינו בריש פרק ב' דנדרים 'כחלת אהרן וכתרומתו מותר' משום דהתפסה בעינן דוקא בדבר הנדור ולא בדבר האסור ולכן המתפיס בתרומה נדרו בטל. וטרחו הראשונים ז"ל להסביר אמרי לא הוי תרומה דבר הנדור, הלא על פיו מיתסר, דבהפרשתו וקריאת שם חלה קדושת תרומה. והנה הר"ן [י"ב.] תירץ כיון שאינו אסור לכל, דבר האסור מיקרי ולא דבר הנדור, [שאילו היה האיסור חל ע"י אמירת אדם בלבד, אף כהנים היו אסורים באכילת חלה ותרומה, שהרי באמירתו אינו מחלק בין כהנים לזרים. ע"כ שלא מחמת דיבורו נאסרים אלא התורה היא שאסרה אותם], עיי"ש. אולם הרא"ש תירץ דלהכי לא הוי תרומה דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוי אסור משום טבל, ופיו של התורם לא אסר אלא התיר, שהוציא את השיריים מידי טבל.
מב] ולכאורה דברי הרא"ש קשים להולמם. הלא איסור הטבל כבר בטל ליה ועכשיו יש על התרומה איסור חדש, ואיסור זה נעשה ע"י קריאת שם והפרשה, ואמאי לא תהא תרומה דבר הנדור, ומאי שנא מהקדש. והלא בתרומה יש איסורים וענינים מחודשים אשר אינם בטבל, כחיוב חומש לזר האוכל תרומה בשוגג, עשה ושמרתם את תרומותי ליתא בטבל, וכן טומאת שלישי שנוהג בתרומה ולא בטבל, וכל אלו הדברים נתחדשו ע"י קדושת התרומה ואמאי היא נקראת דבר האסור ולא דבר הנדור.
מג] ונראה דאזיל בשיטת רש"י [ביבמות דף פ"ו.], שסובר רש"י דלהכי חייבין מיתה על אכילה של טבל משום דתרומה מיתה כתיב ביה. יוצא, איפוא, משיטת רש"י ז"ל דאיסור הטבל הוא משום דתרומה פתיכא ומעורבת בטבל אף קודם הפרשה. ותוס' ביבמות שם חולקים על רש"י, והקשו אם כן דמטעם זה איסורו של טבל הוא, לא ליתסר טבל לכהן כיון דתרומה שריא ליה, ולכן פירשו פירוש אחר בגמרא עיי"ש.
מד] עכ"פ הרי שיטת רש"י היא, דטבל אסור מפני עירוב תרומה שבו אף לפני ההפרשה.
מה] ונראה דגם שיטת הרא"ש כשיטת רש"י, וזהו שכתב דהמפריש תרומה אינו אוסר בפיו כלום אלא שהוא מתיר ומוציא את השיריים מידי טבל אשר ע"כ שנינו, כחלת אהרן וכתרומתו מותר משום דתרומה לא הוי דבר הנדור אלא דבר האסור, ואי אפשר, איפוא, להתפיס בו, כי ההתפסה היא באיסור תרומה ולא בקדושתה, ואיסורו של תרומה כבר היה בטבל בלי קריאת שם וההפרשה.
מו] מעתה י"ל דגם הרמב"ם תפס שיטת רש"י והרא"ש דאין בטבל איסור עצמי, ואיסורו הוא רק מחמת תרומה ומעשר שיש בו. ולכן בההיא דחבית כשאנו מסופקין מתי נתחמץ, הרי יש לנו שתי חזקות למעליותא: חזקת יין וחזקת תרומה, שהרי בכל טבל יש תרומה, והיינו איסור התרומה כמו שנתבאר, ולפיכך פסק הרמב"ם דבחבית הוי ספק כי נגד התרתי לריעותא יש תרתי למעליותא, כאמור. משא"כ במקוה מכריעות התרתי לריעותא - חזקת טומאה והרי חסר לפניך. אבל סוגיית הש"ס דריש נדה שמדמה מקוה לחבית, תפסה דאיסור טבל הוא איסור עצמי ולא מחמת תרומה ומעשר שמעורבות בו, ויפרשו הא דתרומה לא הוי דבר הנדור כפירוש הר"ן ויתר הראשונים שם. ומשום דכיון דתרומה אינה אסורה לכל העולם ולפיכך הוי תרומה דבר האסור, אבל אין בטבל תערובת של תרומה ולכן דימו מקוה לחבית, כי בשניהם איכא תרתי לריעותא. משא"כ הרמב"ם שסמך, לפי פירושו, על הגמרא בנדרים הרי ישנה חזקת תרומה אף קודם ההפרשה ולפיכך חילק כאמור בין מקוה לחבית, עכת"ד הס' הליכות יהודה ע"ש שהאריך.
מז] בס' בית לוי [לג"ר נפתלי צבי סג"ל הלוי גולדברג זצ"ל שהיה רב בטארנא, ספרו הודפס בשנת תרל"ח, וזכה שם להקדים את האחיעזר בתירוצו הנ"ל, והוסיף כדלהלן] יישב את הרמב"ם ע"ד הפלפול: דהנה, הכרתי בסי' א' הקשה, מה הקשו בגמרא חביות על מקוה לפי שיטת הרא"ש פ"ק דחולין בגבינות שנעשו מבהמה ואח"כ נמצא טריפה לאחר שחיטה מתיר הרא"ש הגבינות מכח רוב בהמות כשרות הן, ואמרינן השתא דנטרפה והרשב"א חולק דהרי איתרע רובא דהרי טריפה לפניך. א"כ לפי שיטת הרא"ש לא פריך הגמרא מידי דהא בחביות יין, רוב יין אינו מחמיץ ואמרינן שפיר השתא דהוחמץ ומ"מ ספק הוי דטבל הוי דבר שיש לו מתירין ובדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר רוב, ע"כ תוכן קושייתו בקיצור.
מח] והנראה בזה דבאמת קי"ל דהיכא דאיכא הפסד לא מיקרי דשיל"מ והכא הוי הפסד מה שיהיה צריך לחזור ולתרום דאם ניזל בתר הרוב ונאמר שאח"כ הוחמצה היתה ההפרשה כדין ואין צריך לחזור ולתרום, ואם נאמר משום דהוי דבר שיש לו מתירין והוי ספק ומחויב לחזור ולתרום מקרי פסידא.
מט] אמנם לפי מה שמבואר בפוסקים דהפסד מועט לא מקרי הפסד והוי דבר שיש לו מתירין, ותרומה מבואר בגמרא דהוי רק הפסד מועט, עי' לקמן בפ' הניזקין.
נ] א"כ שפיר יכול להפריש שנית מכח ספק וחומרא דשיל"מ ויחזיק לעצמו וימכרנו לכהנים בדמי תרומה וזה מקרי רק הפסד מועט, והדרא קו' הפלתי לדוכתא.
נא] אך יש לומר, לפי מה שפסק הרמב"ם דתקפו כהו אין מוציאין אותו מידו, א"כ מקרי עדיין הכא הפסד, דלאחר שיפריש יתפוס הכהן ומהני תפיסתו ותפיסה מקרי דבר קל כמבואר בכ"מ בפרק כ"א מה"ע לדעת הרמב"ם שם, ועי' בקצות החושן לסי' ל"ח.
נב] אמנם לפי מה שהעלה בנו"ב מהד"ת בדעת הרמב"ם דגם בתרומה ביד כהן מהני שאלה, א"כ קודם כל יכול להפריש ואם יתפוס הכהן ישאל לו על הפרשתו ויהא הכהן מחויב להחזיר לו, ואי דיהיה אוכל טבל למפרע, זה אינו, דכעת במקום פסידא אזלינן בתר רוב ונאמר שהחמיצה אח"כ וחל שפיר ההפרשה הראשונה כקו' הכו"פ, א"כ לעולם לא יוכל הבעלים לבוא לידי הפסד ונשאר קו' הפלתי הנ"ל לדוכתא.
נג] אך הדבר נכון מאד דסוגיית הש"ס אזדי שם אליבא דב"ש ואיהו סובר אין שאלה בהקדש, כמו כן גם התרומה לא מהני שאלה לב"ש א"כ שפיר הקשו בגמרא מ"ש בחביות דל"ה רק ספק, דממ"נ אי אזלינן בתר רוב כשיטת הרא"ש הנ"ל א"כ אמאי הוי ספק יהיה ודאי חולין, ואי דהוי דשיל"מ זה אינו, דבמקום פסידא לא נקרא דבר שיש לו מתירין דלמא לאחר הפרשה יתפוס הכהן, ולב"ש אינו יכול לשאול עליה, אלא ודאי דלא הוי רוב וכשיטת הרשב"א שחולק על הרא"ש או מטעם אחר, א"כ יהיה ודאי טבל מכח דהוי תרתי לריעותא וספק ממ"נ לא הוי.
אבל להרמב"ם ז"ל ולדידן דקיי"ל דמהני שאלה בתרומה שפיר פוסק הרמב"ם גבי יין דלא הוי ודאי טבל כ"א ספק, וכקושיית הפלתי הנ"ל דהוי רוב והשתא הוא דאיחמץ ומ"מ ספק מיהו הוי משום דשיל"מ והפסד לא הוי דלאחר תפיסת הכהן יהא מהני שאלה והבן, עכ"ד הבית לוי ועוד האריך בזה עיי"ש.
וע"ע מה שכתב בזה הסטייפלר ב'כתבי קה"י החדשים' [נדה סי' ג'].
והקב"ה יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות אכי"ר!
סיימתי ד' ניסן תשע"א
ירושלים העתיקה תובב"א
לזכות ר' יואל בן אסתר ותמימה עדינה בת קרן רונית לרפו"ש בתוך שאר חולי ישראל
א] במתניתין ריש נדה תנן, 'שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן [נשים מטמאות משעת ראייתן], הלל אומר מפקידה לפקידה [נשים מטמאות מספק מהבדיקה האחרונה]'. ובגמרא שם פריך מ'מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גבן למפרע טמאות, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, לשמאי קשיא למפרע, להלל קשיא ודאי, דאילו מעת לעת שבנדה תולין, לא אוכלים ולא שורפים, ואילו הכא טומאה ודאי'? מתרצת הגמרא, דמקוה שנמדד ונמצא חסר, אינו דומה לנדה שראתה דם, ד'התם גבי מקוה איכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל' ומשום כך מטמאינן הטהרות למפרע בטומאה ודאית. מה שאין כן בנדה שראתה דם, הרי קודם הראיה היתה בחזקת טהרה. לפיכך מוקמינן לה אחזקתה ומטהרינן לה לגמרי כשמאי, ולהלל נמי עכ"פ לא מטמאינן מדין ודאי אלא רק מספק. ופריך הגמרא, דגם גבי מקוה ליכא חזקת טומאה, שבמקום להעמיד את הטמא בחזקתו, 'אדרבה, העמד מקוה על חזקתו [שהיה מלא] ולא חסר', וכיון שיש כאן חזקה כנגד חזקה, הרי זה כמאן דליכא חזקת טומאה כלל, וא"כ נהי דליכא חזקת טהרה לטהר בודאי כדמטהר שמאי במתניתין, מ"מ לא הוה לן למתניתין דמקוה לטמא הטהרות בטומאה ודאית, אלא רק מספק, ומשני 'הכא חסר לפניך', פירוש גבי מקוה לא שייך להעמיד בחזקה דמעיקרא שהיה מלא, כיון דאיכא חזקה דהשתא המתנגדת לה, דהרי נמצא חסר לפניך, ומשום כך מוקמינן הטמא בחזקתו, ופריך 'ה"נ דם לפניך', פירוש, גבי נדה נמי לא שייך להעמידה בחזקת טהרה, כיון דאיכא חזקה דהשתא המתנגדת לה, שהרי ראתה דם והיא טמאה לפניך, וא"כ כיון דאיכא חזקה דהשתא המתנגדת לה, שהרי ראתה דם והרי היא טמאה לפניך, וכיון דאין חזקה הרי זה ספק, ואמאי מטהר שמאי לגמרי? ומשני 'השתא הוא דחזאי', שיש לתלות שהנדה ראתה עכשיו, ולכן טהורה לגמרי. ושואלת הגמרא 'הכא נמי [גבי מקוה נאמר] השתא הוא דחסר', ולא איתרע חזקת המקוה כלל, והדרא קושיא לדוכתא - דכיון דאיכא חזקת טהרה של המקוה כנגד חזקת טומאה של הטהרות, הרי זה כמאן דליכא חזקה כלל, ואמאי מטמאינן ליה בטומאה ודאית, ומשני 'הכי השתא, התם איכא למימר חסר ואתא חסר ואתא', כלומר אין לנו לתלות שהחסרון אירע בשעת מציאותו, שכן אין דרך מקוה להיות נחסר בבת אחת, אלא דרכו להיות נחסר והולך, ואם מצאנו אותו חסר סימן שכבר בטלה חזקתו מקודם, וממילא לא שייך להעמידו בחזקת מלא שהרי איתרע חזקתו, משא"כ לגבי נדה, התם בראיית הדם דהשתא, לא איתרע חזקת טהרתה כלל, דאיכא למימר בשעת מציאת הדם ראתה ולא קודם לכן. שכן 'מי איכא למימר חזאי ואתא חזאי ואתא', ודוחה הגמ' דאה"נ גבי נדה אפשר לומר 'דילמא הגס הגס חזיתיה', לשון רביה הוא שהדם הולך וגדל, שע"י שהיה הדם רבה במקור, יצא ממנו מעט מעט לבית החיצון, וכבר לפני כמה ימים התחיל לצאת, וא"כ איתרע לן חזקה קמייתא שהיתה בחזקת טהרה, ומפני מה במקוה אין מעמידים אותה על חזקתה ובנדה מעמידים אותה על חזקתה? ומשני 'התם [גבי מקוה] איכא תרתי לריעותא' חזקה דמעיקרא שהיה טמא קודם שטבל, וכן חזקה דהשתא הרי חסר לפניך, ומשום כך לא אזלינן בתר דחזקה דמעיקרא שהיה המקוה בחזקת מלא, 'הכא [גבי נדה] איכא חדא לריעותא', כנגד החזקה דמעיקרא שהיתה בחזקת טהורה, איכא רק חזקה אחת לריעותא, דהיינו חזקה דהשתא דהרי דם לפניך, וחזקה דהשתא לבד כנגד חזקה דמעיקרא, לאו כלום היא, ומשום כך מטהרינן לה בודאי לשמאי ולהלל נמי לא מטמאינן לה בודאי אלא רק מספק.
ב] ופריך הגמרא לשמאי מברייתא אחריתי גבי חבית של יין שהיה נוהג להפריש ממנה תרומה של חביות יין אחרות, ולאחר זמן נמצא שהיין שבה החמיץ ואינו ראוי לעשות ממנו תרומה על יין. ואומרת הברייתא, דכל שלשה ימים הראשונים מן היום שטעם ממנה בפעם האחרונה ומצאה שהיתה יין, מחזיקין אותו בחזקת יין, וחלו כל התרומות אשר הפריש ממנה באותם ג' ימים. אבל התרומה שהפריש ממנה לאחר שלשה ימים הרי היא בספק וצריך לחזור ולתרום ממקום אחר. וקשיא לשמאי דאמאי הוי תרומה ודאית, דכי היכי דקאמר שמאי שמעמידים את האשה בחזקת טהרה ואמרינן השתא הוא דחזאי ולא מטמאינן לה למפרע אפילו מספק, ה"נ נעמיד את היין בחזקתו דמיעקרא ונימא השתא הוא דהחמיץ ותהא תרומה ודאי. ומשני דלגבי חביות של יין נמי איכא תרתי לריעותא, היינו חזקה דמעיקרא שהיה היין האחר טבל, וכן חזקה דהשתא דהרי חומץ לפניך, ומשום כך לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא שהיה יין. משא"כ במתניתין דנדה דאיכא רק חזקה אחת לריעותא, משום כך אזלינן בתר חזקה דמעיקרא שהיתה טהורה.
ומקשה הגמרא מחבית אמקוה, 'מאי שנא הכא [במקוה] ודאי [טמא, משום דאיכא תרתי לריעותא], ומאי שנא הכא [בחבית] ספק [על אף דאיכא תרתי לריעותא]'?
ג] ומסיק ר' חנינא מסורא דפלוגתא דתנאי היא דפליגי ר"ש ורבנן בברייתא אחריתי לענין מקוה שנמדד ונמצא חסר, דרבנן מטמאים למפרע כל טומאות שנעשו על גביו בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ומשום דהו"ל תרתי לריעותא. אבל ר"ש פליג וס"ל דהו"ל ספק והלכך ברשות היחיד תולין מספק, לא אוכלים ולא שורפים [וברשות הרבים טהור לגמרי וכדמפרש טעמא לקמן]. וברייתא דחבית של תרומה דחשיב ליה ספק טבל אליבא דר' שמעון היא, אבל רבנן ס"ל דגם בחבית של יין הו"ל טבל ודאי כמו גבי מקוה, משום דאיכא תרתי לריעותא.
ד] ומפרשת הגמרא דרבנן ורבי שמעון שניהם למדו דבריהם מסוטה. רבנן מדמו ליה לסוטה ברשות היחיד, דכמו שסוטה ברה"י טמאה מדין ודאי גם מקוה ברה"י מטמאינן מדין ודאי. ופריך הגמרא, אי מסוטה, מה סוטה ברשות הרבים טהור' וכו' אי כדקאמרת דרבנן למדו מסוטה, א"כ אמאי מטמאים רבנן ספיקא דטומאה ברשות הרבים, והלא סוטה ספיקה טהור ברה"ר. ומשני דשאני הכא גבי מקוה דאיכא תרתי לריעותא ומשום כך הרי זה חשיב כודאי טמא ואינו נכנס בגדר ספק כלל.
ורבי שמעון מדמי ליה לסוטה ברה"ר, דכי היכי דסוטה ברה"ר טהורה בודאי, הוא הדין ספיקא דמקוה ברה"ר טהור בודאי. ופריך הגמרא 'אי מסוטה, מה סוטה ברה"י טמאה ודאי' וכו' אם אתה צודק שר' שמעון מדמה מקוה לסוטה, אמאי ברה"י אינו מטמא לגמרי בטומאה ודאית, בדומה לסוטה דברשות היחיד עשאה הכתוב טמאה כודאי.
ה] ומשני דלענין רשות היחיד אי אפשר לדמות ספיקא דמקוה לספיקא דסוטה, דשאני סוטה ברשות היחיד דאיכא רגלים לדבר שנטמאה שהרי קינא לה בעלה ונסתרה, ומשום הכי מטמאינן לה בודאי. אבל הכא גבי מקוה ליכא רגלים לדבר שהאדם טמא, והלכך לא ילפינן מסוטה לטמא ספיקא דמקוה ברשות היחיד בודאי. [וה"ה בכל ספק טומאה בעלמא היכא דליכא רגלים לדבר ס"ל לר"ש דהו"ל ספק ולא ילפינן מסוטה למיהוי כטומאה ודאית, משום דלא הוי דומיא דסוטה.]
ו] 'ואיבעית אימא היינו טעמא דר' שמעון גמר סוף טומאה [מקוה] מתחילת טומאה, מה תחילת טומאה ספק נגע ספק לא נגע ברשות הרבים טהור, אף סוף טומאה ספק טבל ספק לא טבל ברשות הרבים טהור'. ואילו רבנן ס"ל דמתחילת טומאה ברה"ר, אין ללמוד לטהר בסוף טומאה ברשות הרבים. דלא דמי, דהא בתחילת טומאה איכא חזקת טהרה, ומשום כך מוקמינן לטהור בחזקתו ומטהרינן ליה. מה שאין כן בסוף טומאה דאיכא חזקת טומאה, אדרבה מוקמינן ליה בחזקתו ומטמאינן ליה, עכ"ד הסוגיא.
ז] והרמב"ם כתב [פ"י מהל' מקואות הל' ו'] דכל הטהרות שנעשו על גבה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות לפי שהטמא בחזקתו ע"ש. והרי זה כרבנן דרבי שמעון, וגבי חבית פסק [פרק ה' מתרומות הלכה כ"ד] דשלשה ימים הראשונים ודאי, מכאן ואילך ספק וע"ש, והרי זה כרבי שמעון. והקשו הרשב"א והריטב"א [קידושין ע"ט.] שהרמב"ם סותר משנתו.
ח] ובמשנה למלך כתב ליישב דהרמב"ם ס"ל כהך תירוצא בתרא דאיבע"א – דרבנן לא ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה. וס"ל להרמב"ם דלתירוץ זה הדרא בה הגמרא ממאי דבעי למימר מעיקרא דטעמא דרבנן דמטמאים ספיקא דמקוה ברשות הרבים הוא משום תרתי לריעותא דחשבינן ליה כודאי. אלא עיקר טעמא דרבנן דמטמאים ספיקא דמקוה ברשות הרבים הוא משום דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה לטהר ספק טומאה ברשות הרבים, והלכך מדמינן ליה לתחילת טומאה ברשות היחיד, דכי היכי דאשכחן בתחילת טומאה שעשה הכתוב ספק טומאה ברשות היחיד כודאי טומאה, ה"נ בסוף טומאה ברשות הרבים עבדינן ספק כודאי ומטמאינן ליה בטומאה ודאית.
ט] וביאור הדבר דודאי שפיר יש לנו ללמוד סוף טומאה מתחילת טומאה לחומרא, דכי היכי דעשה הכתוב בתחילת טומאה ספק טומאה כודאי טומאה, הוא הדין בסוף טומאה עבדינן ספק כודאי. רק לכשאנו באים לחלק ולומר, דנילף ג"כ לקולא, דכי היכי דבתחילת טומאה חילק הכתוב בין רה"י לרה"ר, ודוקא ברה"י טמא אבל ברה"ר טהור, גם נאמר שבסוף טומאה יהא ברה"ר טהור. על זה אומרת הגמרא דאי אפשר ללמוד תחילת טומאה מסוף טומאה לענין קולא, שכן דוקא בתחילת טומאה דאיכא חזקת טהרה, לפיכך טיהר הכתוב ברה"ר מספק. משא"כ בסוף טומאה דליכא חזקת טהרה, דכנגד החזקת טהרה של המקוה איכא חזקת טמא של הטובל, לא אשכחן דהקיל בו הכתוב, לחלק בין רשות היחיד לרשות הרבים אלא בין ברה"י ובין ברשות הרבים מטמאינן ליה בטומאה ודאית כמו בתחילת טומאה ברשות היחיד.
י] ולפי תירוץ זה מודו רבנן לר"ש דתרתי לריעותא אינו חשוב כודאי. ודוקא לענין ספיקא מקוה הוא דסבירא ליה דמטמאינן ליה בודאי, ומשום דמדמינן ליה לספק טומאה ברה"י בתחילת טומאה דהו"ל טמא בודאי, אבל לענין חבית של תרומה דאינו ספק טומאה אלא ספק איסור, מודו חכמים לר"ש דהו"ל ספק טבל, דתרתי לריעותא אינו חשיב כודאי אלא כספק. [ומה שאומרת הגמרא מאן תנא חבית, ר"ש היא, זה רק למאי דס"ד דטעמא דרבנן הוא משום דתרתי לריעותא חשיב כודאי, אבל לפי התירוץ השני שפיר אזלא הך ברייתא אליבא דכו"ע]. ומשום כך פסק הרמב"ם לגבי חבית של תרומה דהו"ל ספק, והיינו ככו"ע, ולענין ספיקא דמקוה פסק כרבנן דהו"ל טמא בודאי.
יא] ועיקר דברי המשל"מ מיוסדים על פי דברי הרשב"א בסוגיא הנ"ל. דהנה התוס' בסוגיא הקשו על הך לישנא בתרא דקאמר ואיבעית אימא טעמא דרבנן דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה לפי שבתחילת טומאה איכא חזקת טהרה ובסוף טומאה ליכא חזקת טהרה, דכנגד חזקת טהרה של המקוה איכא חזקת טוטאה של הטובל.
יב] והקשו תוספות על זה, דמאי נ"מ בין תחילת טומאה לסוף טומאה, והלא בתחילת טומאה מטהרינן ספק טומאה ברה"ר אפילו בדליכא חזקת טהרה [כמו שהוכיחו תוס' בכמה מקומות]. וא"כ אמאי לא ילפינן מינה לענין סוף טומאה לטהר ספק טומאה ברשות הרבים אע"פ דליכא חזקת טהרה.
יג] ותירצו התוס' דבאמת הא דקאמר הגמרא בתירוץ בתרא דטעמא דרבנן הוא משום דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה, אין זה עיקר הטעם, אלא עיקר הטעם הוא כדקאמר בתירוץ קמא דליכא למילף מקוה מסוטה כיון דגבי מקוה הו"ל תרתי וחשבינן ליה כטומאה ודאית.
יד] ותירוץ התוס' קשה מאד, דא"כ מה הוסיפה הגמרא בתירוץ השני? [גם בדברי ר"ש לא הוסיפה הגמרא כלום בתירוץ השני, שהרי גם בתירוץ הראשון אמר ר' שמעון יליף מסוטה דהיינו מתחילת טומאה].
טו] ולזה הביא שם המשנה למלך פירוש אחר בשם הרשב"א דללישנא קמא אמרינן דכו"ע מודו דגמרינן סוף טומאה מתחילת טומאה, ולפיכך הוה קשיא לרבנן דאמאי מטמאינן ספיקא דמקוה ברה"ר, והוצרכו לתרץ דמקוה שאני, דאיכא תרתי לריעותא וכודאי טומאה חשבינן ליה. ולפי תירוץ זה, היכא דליכא אלא חדא לריעותא לעולם מטהרינן ליה כסוטה אפילו בסוף טומאה.
טז] לעומת זאת, בתירוץ השני הגמרא רוצה לומר דאפילו בחדא לריעותא נמי בסוף טומאה מטמאינן ליה בטומאה ודאית, משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחילת טומאה לקולא לטהר ספיקא ברשות הרבים, אלא מדמינן ליה לתחילת טומאה ברשות היחיד, דכי היכי דאשכחן בספק טומאה ברה"י שעשה הכתוב ספק טומאה כודאי טומאה, ה"נ בסוף טומאה ברה"ר עבדינן ספק כודאי ומטמאינן ליה בטומאה ודאית.
יז] ולאור האמור יישב המשנה למלך את פסקי הרמב"ם, דלגבי ספיקא דמקוה שנמדד ונמצא חסר פסק הרמב"ם דכל הטהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות, והיינו כרבנן בתירוץ בתרא דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה לקולא אלא מדמינן ליה לספק טומאה ברשות היחיד דעשה הכתוב ספק כודאי. ובחבית פסק דהוי ספק טבל, והיינו אליבא דכו"ע, דלפי תירוץ בתרא גם רבנן מודים דתרתי לריעותא אינו חשיב כודאי.
יח] והקשה השב שמעתתא [ש"ג פ"א] שאם נאמר שבתירוץ השני הגמרא חזרה בה מהטעם של תרתי לריעותא, א"כ עדיין יקשה קושיית התוס' הנ"ל, דהא כיון שלפי התירוץ השני תרתי לריעותא חשיב כספק, א"כ שוב אין כל הפרש בין תחילת טומאה לסוף טומאה, דהא תרווייהו ספק נינהו. וא"כ אמאי מדמינן סוף טומאה ברה"ר לתחילת טומאה ברשות היחיד, אדרבה מאחר שאנו באים ללמוד דין סוף טומאה ברה"ר, א"כ יש לנו ללמוד מדין תחילת טומאה ברשות הרבים דספיקו טהור.
יט] ומה שנתבאר לעיל לשיטת הרשב"א והמשנה למלך דלענין קולא א"א ללמוד סוף טומאה מתחילת טומאה, משום דבתחילת טומאה איכא חזקת טהרה, ובסוף טומאה ליכא חזקת טהרה. הלא כבר דחו זאת תוספות בקושייתם, דהרי קיימא לן דספק טומאה ברשות הרבים טהור אפילו בדליכא חזקה, ואם כן אין שום חומרא בסוף טומאה יותר מבתחילת טומאה, וכי היכי דבתחילת טומאה מטהרינן ספק טומאה ברה"ר אע"פ דליכא חזקת טהרה, הכי נמי נילף לענין סוף טומאה נטהר ספיקא ברה"ר אע"ג דליכא חזקת טהרה.
כ] על כן בא הש"ש [בפרק ב'] ליישב את הקושיא על סתירת פסקי הרמב"ם, עפ"י מש"כ הרמב"ם [פט"ז מהל' אבות הטומאה הל' א'] דספק טומאה ברשות הרבים טהור לפי שכל הספיקות מדברי סופרים ע"ש. ונמצא לפי דברי הרמב"ם דהא דקיי"ל דילפינן מסוטה לענין ספק טומאה, זהו דוקא לענין ספק טומאה ברשות היחיד – ללמדך דספיקו טמא בתורת ודאי מגזירת הכתוב, אבל לענין ספק טומאה ברשות הרבים דטהור, לאו מסוטה ילפינן ליה, אלא משום דהו"ל כדין כל הספיקות דמותרים מן התורה.
כא] והנה גם לדעת הרמב"ם דהספיקות מותרין מה"ת זהו דוקא היכא דלא איקבע איסורא, וכגון בחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן, דלא הוחזק לפנינו באיסור ודאי. אבל היכא דאיקבע איסורא, וכגון בשתי חתיכות של חלב ושומן שנתערבו, דיש לפנינו ודאי איסור, בכה"ג גם הרמב"ם יודה דאזלינן לחומרא.
כב] וא"כ ה"נ בספק טומאה ברשות הרבים דספיקו טהור מטעם ספיקא דאורייתא לקולא, זהו דוקא היכא דלא איקבע איסורא אבל היכא דאיקבע איסורא ספיקו טמא, וכמו בשאר איסורים דבאיקבע איסורא ספיקן אסור.
כג] ועפ"ז מיושבת קושיית התוס' בסוגיא דנדה שם בהא דרבנן לא ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה לטהר ספיקא דמקוה ברה"ר, לפי שבתחילת טומאה איכא חזקת טהרה, משא"כ בסוף טומאה ליכא חזקת טהרה. והקשו תוס' דמה בכך, והלא סוף סוף גם בתחילת טומאה קי"ל דספיקו טהור אפילו בדליכא חזקת טהרה כלל, וא"כ אין שום חומר בסוף טומאה מבתחילת טומאה ואמאי לא ילפינן זה מזה?
כד] אולם, לפי מה שנתבאר בדעת הרמב"ם א"ש, דרבנן לא ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה, משום דדוקא בתחילת טומאה דין הוא שנטהר אפילו בדליכא חזקת טהרה, כדין כל הספיקות דמותרין מן התורה היכא דלא איקבע איסורא. מה שאין כן בסוף טומאה דהוי איקבע איסורא שהרי הוחזק הטובל בטומאה ודאית קודם לידת הספק, א"כ ספיקו אסור מן התורה כדין כל הספיקות דאסורין באיקבע איסורא, ומש"ה ליכא למילף מתחילת טומאה לטהר.
כה] ומאחר שספיקא דסוף טומאה הו"ל איקבע איסורא, א"כ אי אפשר לנו ללמוד עליו מתחילת טומאה לטהר ספיקו ברשות הרבים, דהא ברשות הרבים לאו מסוטה ילפינן לטהר אלא משום דהו"ל ככל הספיקות שמותרין מן התורה, וא"כ דוקא בתחילת טומאה דלא איקבע איסורא הוא דטהור, אבל בסוף טומאה דאיקבע איסורא, לעולם יהא טמא אפילו ברשות הרבים. ומשום הכי לא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה לטהר ספק טומאה ברה"ר.
כו] ומה שהקשו התוס' שם בסוגיא מה חילוק יש בין תחילת טומאה וסוף טומאה, ולא חילקו בפשיטות דבתחילת טומאה לא איקבע איסורא ובסוף טומאה איקבע איסורא וכמו שנתבאר.
כז] זהו מפני שהתוס' חולקים על שיטת הרמב"ם וס"ל דכל הספיקות אסורין מה"ת אפילו היכא דלא איקבע איסורא. והחילוק בן איקבע איסורא ללא איקבע איסורא לא נאמר אלא לגבי אשם תלוי, דקי"ל דאין חיוב אשם תלוי אלא בדאיקבע איסורא, אבל לענין איסורא גרידא אין חילוק בין איקבע איסורא ללא איקבע.
כח] וא"כ שפיר הקשו תוס' לשיטתם, כיון דלענין איסורא אין חילוק בין איקבע ללא איקבע, א"כ אמאי לא ילפי רבנן סוף טומאה מתחילת טומאה לטהר ספיקא דמקוה ברה"ר, דמה חילוק יש ביניהם.
כט] ותירצו תוס' דבאמת אין חילוק בין תחילת טומאה לסוף טומאה, והגמרא סמיך על תירוצא קמא דטעמא דמטמאינן ספיקא דמקוה ברה"ר הוא משום תרתי לריעותא דחשיב ודאי.
ל] ואילו לשיטת הרמב"ם דס"ל דאיסור כל ספיקות אינו אלא מדבריהם, ורק בדאיקבע איסורא אסור מן התורה. א"כ שפיר יש לחלק בין סוף טומאה לתחילת טומאה, דבתחילת טומאה לא איקבע איסורא ומש"ה אזלינן לקולא לטהר ברה"ר, משא"כ בסוף טומאה דאיקבע איסורא אזלינן לחומרא לטמא אפילו ברה"ר.
לא] ומעתה מיושבת היטב סתירת פסקי הרמב"ם – דאע"פ שלגבי חבית של יין פסק דהו"ל ספק טבל [והיינו כלישנא בתרא דתרתי לריעותא אינו חשוב כודאי וכמש"כ], מ"מ לגבי ספיקא דמקוה פסק דכל הטהרות שנעשו על גביו טמאות בטומאה ודאית, כיון דהו"ל ספק טומאה, וכי היכי דאשכחן בתחילת טומאה דהתורה עשתה ספק טומאה כודאי טומאה ברשות היחיד, הוא הדין בסוף טומאה עבדינן ספק כודאי בין ברה"י בין ברה"ר.
לב] ואין לחלק ולומר דנילף ג"כ לקולא, דכי היכי דבתחילת טומאה חילק הכתוב בין רה"י לרה"ר, ודקא ברה"י טמא אבל ברשות הרבים טהור, הכי נמי נימא בסוף טומאה דיהא ברשות הרבים טהור. לזה קאמר הגמרא דאי אפשר ללמוד סוף טומאה מתחילת טומאה לענין קולא, שכן דוקא בתחילת טומאה דאיכא חזקת טהרה, כלומר דלא איקבע איסורא, לפיכך מטהרינן מספק ברה"ר כדין כל הספיקות דמותרין מה"ת, אבל בסוף טומאה דליכא חזקת טהרה כלומר דאיקבע איסורא, הו"ל ספיקו אסור מה"ת, וא"כ ילפינן מסוטה לטמא כודאי, עכ"ד דברי השב שמעתתא עפ"י ביאורו של הספר הבהיר 'שמעתא המבוארת.
לג] ורבות נכתב בקשר לתוכן דברי השמעתתא, ואנחנו נביא מעט מזעיר.
לד] בס' משנת יעקב [לגר"י רוזנטל זצ"ל בפ"י מהל' מקואות הל' ו'] הקשה, דהיכן מצינו הלכה כזאת לגבי רה"ר, דאם איקבע איסורא דבזה ספיקו אסור, שיהא לגבי טואמה בזה דין טומאה ודאית, וכמו בספק טומאה ברה"י, ומנלן שיש הלכה כללית בטומאה לעשות ספק כודאי, דהרי לא מצינו הלכה רק לגבי רה"י דספיקו טמא, אבל היכן מצינו הלכה כללית בטומאה לעשות כל ספק כודאי. ועיי"ש מה שכתב עוד בזה.
לה] וחמותי ראיתי אור בס' שערי חיים [עמ"ס כתובות] שהגר"ח שמואלביץ זצ"ל צעד בכיוון אחר כדי לתרץ את הסתירה ברמב"ם כדלהלן: הטעם דלא מהני הפרשה מחומץ על יין, כתב רש"י בקידושין שם [ע"ט. ד"ה היה בודק] דאליבא דרבי קתני לה, דקאמר יין וחומץ ב' מינים נינהו, והיינו דדינא הוא דלא מהני הפרשה ממין אחד על חבירו. ולפ"ז כשמצאנו החבית עכשיו שהיא חומץ הרי עכשיו הוא מין אחר שאין ראוי להפרשה על יין, א"כ ריעותא דחומץ הוי ממש דומיא דריעותא דמקוה שנמצא חסר, דמקוה חסירה אינה ראויה לטהר את הטובל בו, וה"נ מין זה של חומץ אינו ראוי כלל להפרשה על מין יין.
לו] אמנם להלכה פסק הרמב"ם [פ"ה מהל' תרומות הלכה א'] כרבנן דיין וחמץ מין אחד נינהו, ואעפ"כ כתב [שם הל' ב'] שאם נמצא אח"כ שהיה חומץ לא חיילא הפרשתו על היין, ועיי"ש במהר"י קורקוס ובכס"מ, שזה לפי שהפרשתו בטעות היתה, דהוא סבר להפריש יין ולא חומץ, ונמצא דהתרומה בטעות.
לז] ונראה לומר, דס"ל להרמב"ם דמה שמחשיבים את השינוי שלפנינו כריעותא כדי להצטרף לתרתי לריעותא, הוא דוקא באופן שהמצב של עכשיו כשלעצמו גורם שינוי הדין, כגון הך דמקוה, דאם היה המקוה חסר קודם טבילתו לא מהניא טבילתו, ונמצא דעצם המצב של מקוה חסר הוא מצב שאינו מוציא את הטובל מטומאתו, וכיון דהמצב כשלעצמו מהוה ריעותא להורות דהיה חסר בעת הטבילה וטבילתו לאו מידי הוא, חשיב ריעותא להצטרף לתרתי לריעותא.
לח] משא"כ ביין ונמצא חומץ, דלהלכה סיבת ביטול ההפרשה אינה משום שזה חומץ כיון שיין וחומץ מין אחד הם, אלא במה שאינו רוצה בהך הפרשה דחומץ ואיכא הכא טעות בהפרשתו ונמצא שהמצב של עכשיו שחומץ לפנינו, מצד עצמו אינו מונע חלות התרומה, וזה לא שייך להחשיבו כריעותא, כיון שאין סיבת הביטול מחמת עצם מציאות החומץ, אלא מה שהוא מוטעה ואילו היה מתרצה להפרשה מיין על חומץ שפיר הוה מהני, וא"כ לא חשיב שיש לפנינו ריעותא המונעת חלות ההפרשה, וממילא הוי ספק שקול דהעמד יין כנגד חזקת טבל [ועי' דרו"ח לרע"א כתובות ט' דאם הריעותא בחזקה שנשתנית אינו מורה אותה הוראה כמו החזקה האחרת, לא מצרפינן להו לתרתי לריעותא]. וגם מאחר דסיבת הביטול היא מחמת הטעות, הרי המעשה שפיר הוי מעשה מעליא אלא דהגברא בכחו לבטל החלות משום הטעות, [וכמש"נ להלן סימן ק"ב דאין טעות מבטלת מצ"ע אלא שיש זכות ביד המוטעה לחזור בו מחלות שעשה], ועל כן אין מה שהוא חומץ לפנינו מצד עצמו מונע את ההפרשה, וממילא דאין כאן ריעותא לפנינו, דהרי בחומץ מצד עצמו נמי חיילא הפרשת תרומה, ואין כאן אלא חזקה כנגד חזקה, ולכן הוי ספק. משא"כ סוגיית הגמרא אזלא לרבי, וכמש"כ רש"י הנ"ל, ולכן שפיר נקטינן דגם חבית הוי תרתי לריעותא והוי ודאי טבל, עכ"ד וע"ע בשו"ת חמדת שלמה יו"ד סי' כ"ו.
לט] באחיעזר [ח"ב סי' ג'] מיישב הני תרי פסקי הרמב"ם אף ללישנא קמא [דתרתי לריעותא הוי ודאי], על פי היסוד 'כאן נמצא כאן היה' המבואר בש"ס כתובות ע"ו., גבי המחליף פרה בחמור ומת הפרה, על בעל החמור להביא ראיה, משום שהואיל ונמצא הריעותא ברשותו, היינו לאחר שמשך בעל הפרה את החמור, אמרינן כאן נמצא כאן היה, ואפילו הפרה עומדת עדיין ברשות בעל הפרה, אפ"ה הוי כמו שנמצא הריעותא ברשות בעל החמור, כיון שנמצא הריעותא לאחר שנעשה הקנין והוי כמו שנמצא הריעותא ברשותו. ולפי זה הרי בבודק את החבית להיות מפריש והולך דהפרשתו מקדשתו, והוי ברשות הכהנים מיד כשהפריש, א"כ מהראוי לדון בזה חזקת כאן נמצא וכאן היה ולתלות שברשות שבט הכהנים איחמיץ, וא"כ מאי מקשה הש"ס בריש נדה ממקוה לחבית, דיהא גם בחבית ודאי אינו תרומה, מחמת תרתי לריעותא דהיינו חזקה דמעיקרא – חזקת טבל, וגם חזקה דהשתא הרי החמיץ לפניך, הא יש כנגד זה תרתי למעליותא, חזקת יין מחמת חזקה דמעיקרא וחזקת כאן נמצא כאן היה, דהרי הספק נולד ברשות שבט הכהנים, וא"כ אמרינן כאן נמצא כאן היה שהחמיץ ברשות השבט. אלא שדבר זה תלוי בשאלה אם טובת הנאה ממון או אינה ממון. דאם טובת הנאה ממון, הרי כל זמן שלא נתן את התרומה לכהן מיוחד לא יצא עדיין מרשות התורם, וא"כ י"ל דסוגיית הש"ס בריש נדה אזלא למ"ד טובת הנאה ממון וממילא לא נתחלפו הרשויות, אבל הרמב"ם שפסק דטובת הנאה אינו ממון, וא"כ הרי יצאה התרומה מרשות התורם לרשות שבט הכהנים, ועכשיו שנמצא חומץ, הרי נולד הספק ברשות השבט, ונותן, איפוא, הדין לומר, כאן נמצא וכאן היה, וא"כ הרי יש כאן תרתי נגד תרתי, לפיכך פסק הרמב"ם דהוי ספק. משא"כ במקוה דליתא שם ענין של שינוי רשויות ולכן טמא ודאי מחמת תרתי לריעותא, ע"כ תורף דבריו.
מ] ובס' מילואי שמעתתא [עמ' תרלח] תמה על האחיעזר דאם יש כאן החזקה דכאן נמצא כאן היה, ראוי היה שהתרומה תהיה ודאית ולמה הוי ספק, דהרי הדין דכאן נמצא כאן היה אינו רק גדר חזקה אלא הוא דין ודאי, עיי"ש שהוכיח זאת משמעתתא ב' פ"ד. והביא גם מהאבי עזרי פ"ה מתרומות שהשיג על האחיעזר.
מא] ותבט עיני בס' הליכות יהודה [לגר"י קאגאן זצ"ל אחיינו של בעל האחיעזר, בפ' חוקת] שהאריך להשיג על דודו וסלל דרך משלו לתרץ את הסתירה: שנינו בריש פרק ב' דנדרים 'כחלת אהרן וכתרומתו מותר' משום דהתפסה בעינן דוקא בדבר הנדור ולא בדבר האסור ולכן המתפיס בתרומה נדרו בטל. וטרחו הראשונים ז"ל להסביר אמרי לא הוי תרומה דבר הנדור, הלא על פיו מיתסר, דבהפרשתו וקריאת שם חלה קדושת תרומה. והנה הר"ן [י"ב.] תירץ כיון שאינו אסור לכל, דבר האסור מיקרי ולא דבר הנדור, [שאילו היה האיסור חל ע"י אמירת אדם בלבד, אף כהנים היו אסורים באכילת חלה ותרומה, שהרי באמירתו אינו מחלק בין כהנים לזרים. ע"כ שלא מחמת דיבורו נאסרים אלא התורה היא שאסרה אותם], עיי"ש. אולם הרא"ש תירץ דלהכי לא הוי תרומה דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוי אסור משום טבל, ופיו של התורם לא אסר אלא התיר, שהוציא את השיריים מידי טבל.
מב] ולכאורה דברי הרא"ש קשים להולמם. הלא איסור הטבל כבר בטל ליה ועכשיו יש על התרומה איסור חדש, ואיסור זה נעשה ע"י קריאת שם והפרשה, ואמאי לא תהא תרומה דבר הנדור, ומאי שנא מהקדש. והלא בתרומה יש איסורים וענינים מחודשים אשר אינם בטבל, כחיוב חומש לזר האוכל תרומה בשוגג, עשה ושמרתם את תרומותי ליתא בטבל, וכן טומאת שלישי שנוהג בתרומה ולא בטבל, וכל אלו הדברים נתחדשו ע"י קדושת התרומה ואמאי היא נקראת דבר האסור ולא דבר הנדור.
מג] ונראה דאזיל בשיטת רש"י [ביבמות דף פ"ו.], שסובר רש"י דלהכי חייבין מיתה על אכילה של טבל משום דתרומה מיתה כתיב ביה. יוצא, איפוא, משיטת רש"י ז"ל דאיסור הטבל הוא משום דתרומה פתיכא ומעורבת בטבל אף קודם הפרשה. ותוס' ביבמות שם חולקים על רש"י, והקשו אם כן דמטעם זה איסורו של טבל הוא, לא ליתסר טבל לכהן כיון דתרומה שריא ליה, ולכן פירשו פירוש אחר בגמרא עיי"ש.
מד] עכ"פ הרי שיטת רש"י היא, דטבל אסור מפני עירוב תרומה שבו אף לפני ההפרשה.
מה] ונראה דגם שיטת הרא"ש כשיטת רש"י, וזהו שכתב דהמפריש תרומה אינו אוסר בפיו כלום אלא שהוא מתיר ומוציא את השיריים מידי טבל אשר ע"כ שנינו, כחלת אהרן וכתרומתו מותר משום דתרומה לא הוי דבר הנדור אלא דבר האסור, ואי אפשר, איפוא, להתפיס בו, כי ההתפסה היא באיסור תרומה ולא בקדושתה, ואיסורו של תרומה כבר היה בטבל בלי קריאת שם וההפרשה.
מו] מעתה י"ל דגם הרמב"ם תפס שיטת רש"י והרא"ש דאין בטבל איסור עצמי, ואיסורו הוא רק מחמת תרומה ומעשר שיש בו. ולכן בההיא דחבית כשאנו מסופקין מתי נתחמץ, הרי יש לנו שתי חזקות למעליותא: חזקת יין וחזקת תרומה, שהרי בכל טבל יש תרומה, והיינו איסור התרומה כמו שנתבאר, ולפיכך פסק הרמב"ם דבחבית הוי ספק כי נגד התרתי לריעותא יש תרתי למעליותא, כאמור. משא"כ במקוה מכריעות התרתי לריעותא - חזקת טומאה והרי חסר לפניך. אבל סוגיית הש"ס דריש נדה שמדמה מקוה לחבית, תפסה דאיסור טבל הוא איסור עצמי ולא מחמת תרומה ומעשר שמעורבות בו, ויפרשו הא דתרומה לא הוי דבר הנדור כפירוש הר"ן ויתר הראשונים שם. ומשום דכיון דתרומה אינה אסורה לכל העולם ולפיכך הוי תרומה דבר האסור, אבל אין בטבל תערובת של תרומה ולכן דימו מקוה לחבית, כי בשניהם איכא תרתי לריעותא. משא"כ הרמב"ם שסמך, לפי פירושו, על הגמרא בנדרים הרי ישנה חזקת תרומה אף קודם ההפרשה ולפיכך חילק כאמור בין מקוה לחבית, עכת"ד הס' הליכות יהודה ע"ש שהאריך.
מז] בס' בית לוי [לג"ר נפתלי צבי סג"ל הלוי גולדברג זצ"ל שהיה רב בטארנא, ספרו הודפס בשנת תרל"ח, וזכה שם להקדים את האחיעזר בתירוצו הנ"ל, והוסיף כדלהלן] יישב את הרמב"ם ע"ד הפלפול: דהנה, הכרתי בסי' א' הקשה, מה הקשו בגמרא חביות על מקוה לפי שיטת הרא"ש פ"ק דחולין בגבינות שנעשו מבהמה ואח"כ נמצא טריפה לאחר שחיטה מתיר הרא"ש הגבינות מכח רוב בהמות כשרות הן, ואמרינן השתא דנטרפה והרשב"א חולק דהרי איתרע רובא דהרי טריפה לפניך. א"כ לפי שיטת הרא"ש לא פריך הגמרא מידי דהא בחביות יין, רוב יין אינו מחמיץ ואמרינן שפיר השתא דהוחמץ ומ"מ ספק הוי דטבל הוי דבר שיש לו מתירין ובדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר רוב, ע"כ תוכן קושייתו בקיצור.
מח] והנראה בזה דבאמת קי"ל דהיכא דאיכא הפסד לא מיקרי דשיל"מ והכא הוי הפסד מה שיהיה צריך לחזור ולתרום דאם ניזל בתר הרוב ונאמר שאח"כ הוחמצה היתה ההפרשה כדין ואין צריך לחזור ולתרום, ואם נאמר משום דהוי דבר שיש לו מתירין והוי ספק ומחויב לחזור ולתרום מקרי פסידא.
מט] אמנם לפי מה שמבואר בפוסקים דהפסד מועט לא מקרי הפסד והוי דבר שיש לו מתירין, ותרומה מבואר בגמרא דהוי רק הפסד מועט, עי' לקמן בפ' הניזקין.
נ] א"כ שפיר יכול להפריש שנית מכח ספק וחומרא דשיל"מ ויחזיק לעצמו וימכרנו לכהנים בדמי תרומה וזה מקרי רק הפסד מועט, והדרא קו' הפלתי לדוכתא.
נא] אך יש לומר, לפי מה שפסק הרמב"ם דתקפו כהו אין מוציאין אותו מידו, א"כ מקרי עדיין הכא הפסד, דלאחר שיפריש יתפוס הכהן ומהני תפיסתו ותפיסה מקרי דבר קל כמבואר בכ"מ בפרק כ"א מה"ע לדעת הרמב"ם שם, ועי' בקצות החושן לסי' ל"ח.
נב] אמנם לפי מה שהעלה בנו"ב מהד"ת בדעת הרמב"ם דגם בתרומה ביד כהן מהני שאלה, א"כ קודם כל יכול להפריש ואם יתפוס הכהן ישאל לו על הפרשתו ויהא הכהן מחויב להחזיר לו, ואי דיהיה אוכל טבל למפרע, זה אינו, דכעת במקום פסידא אזלינן בתר רוב ונאמר שהחמיצה אח"כ וחל שפיר ההפרשה הראשונה כקו' הכו"פ, א"כ לעולם לא יוכל הבעלים לבוא לידי הפסד ונשאר קו' הפלתי הנ"ל לדוכתא.
נג] אך הדבר נכון מאד דסוגיית הש"ס אזדי שם אליבא דב"ש ואיהו סובר אין שאלה בהקדש, כמו כן גם התרומה לא מהני שאלה לב"ש א"כ שפיר הקשו בגמרא מ"ש בחביות דל"ה רק ספק, דממ"נ אי אזלינן בתר רוב כשיטת הרא"ש הנ"ל א"כ אמאי הוי ספק יהיה ודאי חולין, ואי דהוי דשיל"מ זה אינו, דבמקום פסידא לא נקרא דבר שיש לו מתירין דלמא לאחר הפרשה יתפוס הכהן, ולב"ש אינו יכול לשאול עליה, אלא ודאי דלא הוי רוב וכשיטת הרשב"א שחולק על הרא"ש או מטעם אחר, א"כ יהיה ודאי טבל מכח דהוי תרתי לריעותא וספק ממ"נ לא הוי.
אבל להרמב"ם ז"ל ולדידן דקיי"ל דמהני שאלה בתרומה שפיר פוסק הרמב"ם גבי יין דלא הוי ודאי טבל כ"א ספק, וכקושיית הפלתי הנ"ל דהוי רוב והשתא הוא דאיחמץ ומ"מ ספק מיהו הוי משום דשיל"מ והפסד לא הוי דלאחר תפיסת הכהן יהא מהני שאלה והבן, עכ"ד הבית לוי ועוד האריך בזה עיי"ש.
וע"ע מה שכתב בזה הסטייפלר ב'כתבי קה"י החדשים' [נדה סי' ג'].
והקב"ה יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות אכי"ר!
סיימתי ד' ניסן תשע"א
ירושלים העתיקה תובב"א
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה