לרפואת הילד היקר יהודה בן ציון בן נעמי בתוך שאר חולי ישראל
א] הרמב"ם סובר שספיקא דאורייתא לקולא מה"ת, וקשה דא"כ למה לי קרא בפ' עשרה יוחסין להתיר ספק ממזר ווהא בלאו הכי ספיקא שרי מדאורייתא? ותירץ הפנ"י [קידושין ע"ג] דאין הכי נמי, בכל התורה כולה ספק דאורייתא מותר, מ"מ איצטריך להתיר ספק ממזר אפילו ברוב פסולין, דאכתי נקרא ספק ומותר. והש"ש הקשה דא"כ היכי משכחת לה קהל ודאי דאסור בפסולי קהל הא בחולין י"א ילפינן דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו ודילמא לאו אביו הוא אלא משום דאזלינן בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל ע"ש א"כ כל קהל אינו אלא מכח רובא שהרי אי לאו אביו הוא אינו בכלל קהל, ואם כדברי הפנ"י שגבי איסור רוב או ממזר לא מועיל רוב או חזקה להחשב כודאי, א"כ יהא כל אדם מישראל בחזקת ספק ממזר, שהרי כל הטעם שמחזיקים כל אחד מישראל בכשרות אינו אלא משום רוב כמו שמבואר בחולין, וא"כ לדברי הפנ"י דלא מהני רוב לענין ספק ממזר [דעדיין נחשב ספק למרות הרוב], הרי כולם נחשבים ספק ממזרים [כי כולם אינם ממזרים אלא מכח רוב ורוב אינו מועיל בדין ממזר], וא"כ לדבריו יהיו כל הממזרים מותרים בישראל שהרי קי"ל דדוקא בקהל ודאי ממזר אסור אבל בקהל ספק מותר.
ב] אכן בשמעתתא ב פט"ו תברה לגזיזיה ע"פ דברי השטמ"ק פ"ק דב"מ גבי קפץ אחד מן המנוין לתוכן שכתב דאע"פ דאיכא רוב שחייבין במעשר מ"מ עשירי ספק מיקרי ופטור דכל דפריש מרובא פריש אינו ודאי דעצם הדבר ספק הוא אלא שהתורה התירה ספק זה לומר כל דפריש מרובא פריש דכתיב אחרי רבים להטות אבל במעשר שאמרה תורה בהדיא דבעינן עשירי ודאי גם במקום רוב פטור דאין זה ודאי, וכדי שלא תיקשי לפ"ז דא"כ היכי משכח"ל קהל ודאי הא אין הכשר כל אדם אלא מכח רוב דדלמא לאו אביו הוא, כתב הש"ש לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן, דרובא דליתא קמן דהך דדלמא לאו אביו הוא דאזלינן בתר רובא, הו"ל רוב הבא מן הסברא דרוב הוא שכן הוא אביו. אבל גבי פריש מרובא אינו רוב התלוי בסברא ואדרבה מסברא יוכל להיות דפירש מן המיעוט כמו ממרובה כו' ומשו"ה ספק מקרי את"ד הש"ש.
ג] ובתשובות רעק"א מהדו"ת סי' ק"ח הקשה כקו' הש"ש [דלדברי השטמ"ק ב"מ דרוב מקרי ספק והיכא דהצריכה התורה ודאי כגון עשירי ודאי גם רוב לא מהני, א"כ היכי משכחת לה קהל ודאי הא אינו אלא רובא דילמא לאו אביו הוא] ומתרץ דהיכא דכבר דנו ענינים אחרים [דלא כתיב בהו דצריך ודאי] והלכנו אחר הרוב כבר הוחזק והוחלט שהוא מהרוב ומקרי ודאי גם לענינים שצריך ודאי וכגון ההיא דקהל ודאי שכבר החלטנו שהוא אביו לכמה דברים [לענין פדיון הבן ולענין כיבוד אב ולענין שחייב למולו וכן טובא], כבר נחשב לודאי אביו גם לדין קהל ודאי. וראי' לזה דאל"כ לא משכח"ל עשירי ודאי דשמא טריפה הוא, ואי משום רובא הא רוב לא משוי ליה לודאי לדברי השטמ"ק אע"כ דכיון שהחזקנוה לבלתי טריפה לענין שאר מילי מחשב ודאי כשר גם לענין ודאי את"ד. וכה"ג כתב בהפלאה בסוף פרק קמא דכתובות דאע"פ דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ היכא שכבר הוחזק והוחלט שהוא מהרוב לענין שאר מילי מוציאין ממון ע"פ רוב זה דאל"כ היכי משכח"ל קנס דאונס ומפותה לאביה דלמא לאו אביה הוא ואי משום רוב הא אין הולכין בממון אחר הרוב, וכן היכי משכחת לה מאה דמוציא שם רע לאב, והיכי משכח"ל חיוב פדיון הבן על האב הא כ"ז דיני ממונא ואין הולכין בממון אחר הרוב, וכן היכי משכח"ל דמי ולדות לאב. וכן כל חיובי מזיק שור ושומר דשור למה יתחייב דלמא טריפה הואי, ואי משום רובא הא אין הולכין בממון אחר הרוב אלא ודאי כל היכא דאתחזיק כהרוב לענין שאר מילי דלאו מדיני ממון כבר נחשב לודאי כהרוב היינו ודאי אביו וכן ודאי כשרה גם לענין ממונא ע"כ עיי"ש. ומ"ש הפנ"י דחשיב ספק ממזר אף ע"י רובא, היינו היכא דתחילת הרוב אתיא לעשותו ממזר, בזה שפיר סובר הפנ"י דילפינן מקרא דדינו כממזר ספק, דרוב אינו אוסר ודאי ממזר ונשאר בספיקו, וקהל ודאי לא הוי אלא היכי דכבר איתחזק לשאר מילי דאזלינן בהו בתר רוב, וכנ"ל. ועי' ביביע אומר [ח"י יו"ד סי' ו'].
ד] וע"פ הנתיב שסללנו יישב מרן הגאון ר' נתן געשטטנער זצ"ל [נתן פריו ח"א סוגיות עמ' ק"ב] מה שמקשים לפי מה שכתבו האחרונים דגנב ששחט בן פקועה פטור מארבעה וחמשה דאין זה בגדר וטבח – עי' חת"ס [יו"ד סי' י"ד] – א"כ איך משכחת גנב שחייב ארבעה וחמשה על הטביחה, וניחוש בכל בהמה שמא היא בן פקועה או שבא מבן פקועה דאין צריך שחיטה [עי' חולין ע"ה:], ואין לומר דאזלינן בתר רוב ורובא לאו בני פקועה נינהו, דהא אין הולכין בממון אחר הרוב עכ"ד. ולהנ"ל אתי שפיר דכיון דכבר החזקנוה לבהמה זו שאינה בן פקועה לענין שיצטרך שחיטה, ואילו היה אוכל בהמה זו בלא שחיטה היה לוקה משום נבלה, ממילא גם לענין ממונות אנו מחזיקין אותה שאינה בן פקועה וחייב ארבעה וחמשה על טביחתה.
ה] אולם אם כי הדברים משכנעים אין להעלים עין ממה שכתב ההפלאה שאין כן דעת הראשונים שהרי בספ"ק דכתובות גבי תינוק שנמצא דאמרינן רוב ישראל – ישראל, להשיב לו אבידה, הקשו התוס' הא אין הולכין בממון אחר הרוב? והתם הא כבר הוחזק התינוק לישראל [כשהוא רוב ישראל] לענין להחיותו וכו'. וכ"כ התוס' שם דכולה מילתא הומ"ל לענין נגיחה היינו דאפילו רוב ישראל אי נגח תורא דידן לדידיה פטור מטעם אין הולכין בממון אחר הרוב, והרי בכה"ג כבר הוחזק כהרוב ישראל להחיותו ולחייבו במצוות, ומ"מ כתבו ענין אין הולכין בממון אחר הרוב, ומוכח דכל היכא דבעינן ודאי ולא מהני רוב גם היכא שכבר הוחלט כהרוב לענין שאר מילי מ"מ אינו נחשב לודאי לגבי היכא דרוב לא מהני.
ו] וחזי הוית יסוד נפלא בקהילות יעקב [הודפס בספק שב שמעתתא עם הערות קה"י] דהכלל של השטמ"ק דבמקום דבעינן ודאי, רוב לא מהני, זהו דוקא היכא דחזינן ריעותא לפנינו ונסתפקו בדבר אלא שהעמדנו אותו על הרוב, וכגון ההיא דקפץ אחד המנויין בתוכן וכגון ההיא דשתוקי שאין הדבר ידוע ממי, והוצרכנו ללכת בתר הרוב, אחר שנסתפקנו במהותו וכל כה"ג אכתי נקרא ספק, אבל כשהדבר הוא כסדר העולם ולא חזינן בה שום ריעותא כה"ג הרוב נקרא שפיר ודאי. וניחא נמי בזה הא דכל ישראל מיקרי קהל ודאי ולא חיישינן לדילמא לאו אביו הוא עכ"ד יעו"ש מה שהאריך בזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה