אנחנו מוצאים את המוטיב של אחדות כאחד מהמוטיבים המרכזיים של חג הפסח. במאמר זה ננסה להביא מקורות רבים המצביעים על כך. נתבסס על מה שהודפס בשם מו"ר כ"ק האדמו"ר מטאלנא שליט"א בספר המה ינחמוני [מועדים עמ' 39 והלאה] ובספר באר משה [פרשת בא עמ' ער"ה] ומעוד ספרים, בתוספת נופך משלנו בס"ד.
בפסיקתא דרב כהנא [פרשה י"ד] נאמר: "ר' אחא בשם ר' יהושע בן לוי, קרוב לשמונה פעמים נעשה ישראל כתף אחת במצרים, ומאי טעמא? הבה נתחכמה לו מתוך כך קפץ עליהם לגאלם". וכוונת המדרש שבני ישראל היו באחדות במצרים, כל אחד הרגיש וחש את כתפי חברו, כל אחד נתן כתף.המדרש מדייק זאת מהכתוב "הבה נתחכמה לו" בלשון יחיד. וראה זה פלא, איך היו מפשיטים את קרבן הפסח? כל אדם שנזרק הדם של קרבנו תולהו באונקליות, שהם ווים התלויים בעזרה, או במקל דק שמניח על כתפו ועל כתף חברו, ומפשיט את כולו [עיין רמב"ם פ"א מהל' קרבן י"ד]. למה הצורה המיוחדת של הפשטת הבהמה דוקא בקרבן פסח? ונראה לי שהוא רמז למדרש שעשו "כתף אחת במצרים" וממילא, כך הפשיטו את קרבן הפסח. וזאת כדי ללמדנו על חשיבות האחדות.
ולשונו של כ"ק מו"ר אדמו"ר שליט"א [כפי המובא בהמה ינחמוני]: "אם נחדד את הדברים, הקדושה יונקת את כחה מאחדות של עם ישראל והקליפה יונקת את כחה מהפירוד של עם ישראל. זו הייתה מלחמתו של פרעה נגד עם ישראל, הפירוד מול אחדות. עניין האחדות הוא מרכזי בחג הפסח, הוא עובר כחוט השני גם בצד ההלכתי, בהלכות פסח השונות", עכ"ד. ונביא כמה דוגמאות שהוד כ"ק אדמו"ר הביא וגם אנו בעניותנו נוסיף לרשימה.
אין שוחטין את הפסח על היחיד
נאמר בגמרא "אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי רבי יהודה, ורבי יוסי מתיר". הגמרא אומרת שגם לדעת רבי יוסי שמתיר לשחוט על היחיד, בכל זאת, כמה דאפשר מהדרינן אחר חבורה. וכך פסק הרמב"ם: "יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר, והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו. ומשתדלין לכתחילה שלא ישחט לכתחילה על יחיד".
בפסח אנחנו מנסים לטפח את האחדות, לכן הדרך האופטימלית היא לאכול את הפסח בחבורה, ברבים ולא ביחיד.
השה רומז על אחדות
השה רומז על אחדות כמ"ש [מכילתא יתרו בפסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש] המשילן כשה, מה שה זו כשהיא לוקה כל אבריה מרגישין, כך ישראל אם נהרג אחד מהן כולן מרגישין ומצטערין.
השוחט את הפסח על החמץ
נאמר בתורה "לא תשחט על חמץ דם זבחי" [שמות ל"ד כ"ה], הגמרא בפסחים [ס"ג:] אומרת: "השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה. אימתי בזמן שהוא לשוחט לזורק או לאחד מבני החבורה". היינו, שאף אם רבים הם בני החבורה ואחד מהם שכח לבער את חמצו, עובר השוחט בלאו. כל בני החבורה גורמים לשוחט לעבור על הלאו הזה. מדוע השוחט עובר על לאו משום שמישהו אחר פשע ולא ביער את חמצו? התשובה היא, כי בקרבן פסח חייב כל אחד מבני החבורה לוודא שכל יתר בני החבורה עומדים בדרישות ההלכתיות. יש כאן אחדות מושלמת, אחד מעכב את כולם. לא יכול אחד מבני החבורה לומר שלום עלי נפשי, אני את חמצי ביערתי.
ויש להוסיף גם את שיטת רש"י [ס"ג. ד"ה עד שיהא ע"פ המהרש"א] שאם יש לאחד מבני החבורה חמץ – כולם חייבים. הרי האחריות ההדדית המוטלת על כל בני החבורה עד כדי כך שאם יש לאחד חמץ – כולם חייבים. [והארכנו בסוגיה הזאת במקום אחר.]
איסור מחיצה
ובדיני חבורה יש הלכה נוספת. אם ישימו מחיצה בין בני החבורה ואחד לא רואה את שאר בני החבורה הרי עברו על הלאו "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" [שמות י"ב, מ"ו], כי כאשר אינו רואה את פני אחיו נקרא "חוצה". וכך פסק הרמב"ם:"וכן אם היתה חבורה אחת, ונעשית מחיצה ביניהם, אינן אוכלין עד שתסתלק" [הלכות ק"פ פ"ט ה"ה]. תפקיד הפסח הוא לאחד את הנפרדים, ללקטם יחד סביב מצוה אחת, בהחדרת הערך העליון של האחדות.
אחדות בקרבן פסח ע"פ הספה"ק באר משה
נעבור לכמה ראיות על האחדות המתבטאת הקרבן פסח מהספר הקדוש באר משה. נאמר בתורה "ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו", ואמרו [תוספתא פסחים ט' ז'] ר"ש אומר, אומר אני אף בפסח דורות כן, וכל כך למה, כדי שלא יניח אדם שכינו הקרוב אל ביתו, וילך ויעשה פסח אצל חבירו לקיים מה שנאמר "טוב שכן קרוב מאח רחוק" [משלי כ"ז י'], הרי שכבר בתחילת לקיחתו מורה הוא על קירוב לבבות בישראל. [עיין בהמה ינחמוני עמ' 59 והלאה]
ושחיטתו בג' כתות של שלשים שלשים בני אדם, מ"ט קהל ועדה וישראל [פסחים ס"ד:], נמצא שגם בשחיטה יש ענין מיחד של התכללות ישראל זה בזה, ואכילתו בחבורה, וכן ראשו על כרעיו ועל קרבו, היינו רמז לג' בחינות שבישראל צדיקים, בינוניים, ורשעים.
וכעת נבין מה שנאמר "שה לבית אבות, שה לבית" כלומר, שבגלל זה הם נכללים כאחד לפי שהם מזרע קודש האבות, וזה "שה לבית אבות" וכשם שבית נבנה מחמרים שונים, ולבסוף כולם מאוגדים וקשורים בשם "בית" כך גם כנסת ישראל אחודה זה בזה, ולכן "שה לבית".
וכן נאמר "ולקחתם אגודת אזוב", היינו שתתאחדו כאחד, כדררך שמצינו [ויקרא רבה פרק ל'] בד' מינים, אמר הקב"ה יוקשרו כולם באגודה אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, ואם עשיתם כך, אותה שעה אני מתעלה וכו', כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר [עמוס ט' ו'] ואגודתו על ארץ יסודה, והוא שאמרו [שמות רבה פי"ז] ולקחתם אגודת אזוב – אני עושה אתכם אגודה לעצמי, אע"פ שאתם שפלים כאזוב שנאמר: 'והייתם לי סגולה מכל העמים', כלומר שע"י שהם אגודה אחת הקב"ה עושה אותם אגודה לו יתברך.
עשיית חסד – קרויה בשם בריתו של אברהם אבינו
איתא בתנא דבי אליהו [פכ"ג] יוצאי מצרים מצוה אחת היתה בידם, והיתה נוח לפני הקב"ה יותר מן כמה מצוות שלנו, ומהי המצוה הזאת בידם, שעשו כולם אגודה אחת וכרתו ברית לגמול חסד זה עם זה, ושמרו ברית המילה שהיא ברית אברהם יצחק ויעקב, והנה כשם שברית מילה קרויה על שם אברהם אבינו [שבת קל"ז] כך גם ברית זו של עשיית חסד קרויה על שמו [כתובות ח:] אחינו בני ישראל, גומלי חסדים בני גומלי חסדים, המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו. ולכן אמרו [ויקרא פל"ו] אם ראיתה זכות אבות שמטה וכו' לך והטפל בחסדים, כי בכחו של החסד לעורר זכות אבות מחדש.
וזה שמצינו [מכילתא בפרשת בא] נתן להם ב' מצוות דם פסח ודם מילה כדי שייגאלו, שנאמר "ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך" [יחזקאל ט"ו ו'] כי מלבד מסירות נפש שהיתה להם בקיום שתי המצות, פסח – שסיכנו את עצמם, שהרי השה היה הע"ז של מצרים כדכתיב 'הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקולונו', ומילה – כמ"ש [גיטין נ"ז:] עה"כ [תהילים מ"ד, כ"ג]: כי עליך הורגנו כל היום – זו מילה, הרי מורים הם על האחדות בפסח [כנ"ל], ומילה הקרויה ברית - כוללת גם עשיית חסד כמבואר.
ולפיכך נאמר בפסח: וכל ערל לא יאכל בו, וכן כל בן נכר לא יאכל בו. לפי שהפסח מורה על אחדות הקשורה בברית, והברית היא הבדלה בין ישראל והעמים כמ"ש החינוך [מצוה ב'] "לפי שרצה השי"ת לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם, להבדילם בשאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם אשר מוצאם ומבואם אינו שוה, נמצא שהערל והבן-נכר אינם בכלל האחדות, וממילא אין להם שייכות לקרבן פסח, עכ"ד מדברי הבאר משה בדילוגים, עיין כל המאמר הנפלא בשלימותו.
חגיגה ופסח בא בכנופיא
בספר החביב לי עד מאד 'לחם חוקי' [ח"ג סי' ע"ב לגאון ר' זאב הוברמן שליט"א] המחבר מציג מהלך חדש בשם הגאון ר' מנחם זעמבא זצ"ל שיאיר כאור יקרות, וממנו נראה מעוד זווית את מוטיב האחדות, ויותר נכון ה"צבוריות", שבקרבן פסח.
ונתחיל ונאמר: בספר זרע אברהם [סוף סימן ד'] הביא הגאון רבי מנחם זעמבא זצ"ל הא דאיתא במכילתא פ' בא "מנין אתה אומר שאם אין להם לישראל אלא פסח אחד שכולן יוצאין בו ידי חובתן ת"ל ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל". וזה לא כלשון הברייתא בפסחים [ע"ח:] וקידושין [מ"ב.] מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, דהתם משמע לכתחילה ומשום דאכילת פסחים לא מעכבת לר' נתן, אבל בברייתא דמכילתא נאמר "מנין אתה אומר שאם אין להם לישראל אלא פסח אחד וכו'" דמשמע בדיעבד שאין להם אלא פסח אחד, אולם לכתחילה ודאי בעינן כזית לכל אחד דאכילת פסחים מעכבת ולא כר' נתן.
וכתב הגאון ר' מנחם זעמבע זצ"ל שמצא בפירוש בירורי המדות שמוכח מכמה דוכתי דס"ל למכילתא דאכילת פסחים מעכבא, אמנם הטעם דאם אין להם לישראל אלא פסח אחד כולן יוצאין בו ידי חובתן בלי אכילה דהוי כקרבן צבור וקרבן צבור יוצאין בו בלא אכילה, מיהו היכא דאפשר ודאי אכילה מעכבא ומביאין אותו חבורות חבורות. ונמצא שיש שני דינים בקרבן פסח, אחד חובת צבור בלא מצות אכילה ודומה לכל חובות צבור כגון תמידין ומוספין וכו', ואחד חובה על כל יחיד כדי לקיים מצות אכילה. והא מיהא פשוט דלא סגי בפסח אחד של חובת צבור לבד דאכילת פסחים מעכבא ובעינן לקיים מצות אכילה, אכן זו נמי פשיטא דכאשר מביא כל יחיד ויחיד את פסחו אין צריכים להביא עוד קרבן לשם חובת צבור, דצבור יוצא ידי חובתו בזה שכל היחידים באים בכנופיא וכל אחד ואחד מביא קרבנו.
הרי יוצאים ידי חובת צבור בשני אופנים, בפסח אחד ובלא אכילה שזה רק בדיעבד כשאין להם אלא פסח אחד, ולכתחילה בהרבה פסחים שכולם באים להקריב קרבנותיהם וכל אחד ואחד יש לו כזית לאכילה.
ואף הגאון רבי אברהם לופטבור זצ"ל חתן הגאון בעל האור שמח הסכים עם הפירוש של רמ"ז למכילתא [ע"ע בספר זרע אברהם סימן ו'], ושניהם לדבר אחד נתכוונו, דאתי שפיר מעתה מילתא דתמיהא בתוספתא בפסחים פרק ד' "ועוד מקובלני מרבותי שפסח דוחה את השבת ולא פסח ראשון אלא פסח שני, ולא פסח צבור אלא פסח יחיד". והוא תמוה, מהו פסח צבור ומהו פסח יחיד, שאין לומר פסח ראשון הבא בצבור ופסח שני דבא ביחיד דכבר אמר פסח ראשון ושני, אלא להנ"ל מחוור טובא דפסח צבור היינו כשאין להם לישראל אלא פסח אחד וכולן יוצאים ידי חובתן לשם חובת הצבור, ופסח יחיד כשכולם באים בכנופיא וצבור יוצא ידי חובתו בפסח של כל אחד.
ועיני ראו ולא זר שתלמידו של הגרמ"ז האי ניהו הגר"ש עלברג זצ"ל הביא את דברי רבו [בספרו שלמי שמחה ח"ה סי' ט'] והוסיף ע"פ דבריו, שבקרבן פסח צריך חלות דקרבן צבור וחלות דקרבן צבור אפשר בשני אופנים, א] באופן שהצבור מביא פסחים הרבה, וכל יחיד ויחיד עם אחרים מביא פסח וגם פסח כזה חלות דצבור עליו כיון שבא בכנופיא, ודין כנופיא מביא עליו חלות דצבור, כדברי הגמ' יומא [נ"א] "פסח נמי אתי בכנופיא", וכל שבא בכנופיא, אף שכל אחד ואחד מביא קרבן פסח בפני עצמו, אפילו הכי חלות דקרבן צבור עליו משום דבא בכנופיא. ב] במקרה שכל הצבור מביא קרבן אחד, כגון שאין להם אלא שה אחד והצבור מביא בשביל כל ישראל, ופסח אחד הבא בשביל כל הצבור הוי קרבן צבור כמו תמידין ומוספין [ועיין בשו"ת אבני נזר בהשמטות לסי' תקל"ח] עכ"ד הגר"ש עלברג יעו"ש מה שחידש עוד.
נמצינו למדים מכל המחזה שנגלה לפנינו, שקרבן פסח, שעל פניו הוא קרבן יחיד, בעומק הענין הוא באמת קרבן צבור. שוב רואים את יסוד האחדות בהלכות קרבן פסח.
איפה הציבור?
בשנת תשכ"ז אחר שבחסדי ה' סילקו היהודים את הערבים נתעוררו תלמידי חכמים וגדולי תורה לעסוק בענין הקרבת קרבן פסח בזה"ז, כי הנה קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ומקריבין אע"פ שאין בית, ואחר בדיקות אפשר למצוא את מקומו המדוייק של המזבח, וקרבן פסח הוא קרבן הבא בכנופיא בציבור, ובא בטומאה ונאכל בטומאה, דכתיב במועדו אפילו בשבת אפילו בטומאה, וכבר נתעוררו לזה הרבה מן האחרונים בדורות המוקדמים, היו גדולי עולם שאמרו שאם יזכו לעלות לארה"ק יקריבו קרבן פסח כמצותו, ומנגד היו גדולי עולם שלא עלו לארץ הקודש בכדי שלא יכניסו עצמם לספק זה, אמנם בשעתו לא היה נוגע למעשה כי לא היתה אפשרות, אבל בשנה ההיא היו יכולים להקריב, ונתעוררו רבים וטובים וטובים לעסוק במצוה נכבדה זאת, שבכל הדורות משתוקקים וכמהים אליה, והובאה השאלה על גבי שלחן מלכים מאן מלכי רבנן, ששקלו וטרו בה רבות זה בכה וזה בכה כדרכה של תורה.
אחד מן המעוררים היה הגאון הרב נח זימבליסט זצ"ל, ועלה ובא בראש משלחת תלמידי חכמים לגדולי ישראל לדון עמם בענין ולבקש הסכמתם, כאשר באו לפני הרב אלישיב שליט"א, אמר להם כי באמת עפ"י הלכה אפשר למצוא תשובה ופתרוןן לכל שאלה בענין הקרבת קרבן פסח, הן בנוגע לבירור מקום המדויק של המזבח, והן במציאות כהני חזקה מובהקים, ובהכנת בגדי כהונה לפי כל השיטות, ועוד כיוצ"ב, ואף ידו תכון עמהם לענין נכבד זה, אך קודם שיתן הסכמתו לענין הוא רצה שישאלו את פי הרבי מגור הבית ישראל זיע"א, שקיבלם בכבוד. כאשר כילו לשטוח את שאלתם ובקשתם והציעו לפניו את עיקרי ההיתר מדין קרבן ציבור הבא בטומאה, הביט בהם הרבי ואמר בחריפות ובקיצור כדרכו בקודש, "איך זעה נישט דעם ציבור" [אינני רואה את הציבור], בירכם לשלום והם עזבו את חדרו הקד', כשהם מתפלאים על דבריו התמוהים, חזרו אל הרב אלישיב שליט"א ושחו לפניו דברים כהוויתם, מה טענו ומה השיב להם. נתפעל הרב אלישיב מאד מתשובת הרבי הבית ישראל, ואמר "זהו מנהיג ישראל". אכן אפשר למצוא את כל הפרטים, מקום המזבח, כהנים מיוחסים בגדי כהונה, אבל העיקר חסר מן הספר, יש לנו הכל, אבל העיקר אין לנו, קרבן ציבור אין לנו, כי אין לנו ציבור. אנחנו הרבה יחידים שנתאספו למקום אחד אבל אין לנו גדר ציבור, ציבור נקרא שכל אחד מאוחד עם חבירו ומרגיש אחריות בעד חבירו, עד שריבוי היחידים נהפך לציבור, ולא כאשר יש התאספות של יחידים רבים, ואנו בעוונותינו הרבים איננו ציבור אלא קיבוץ של יחידים רבים. ההרגשה האמיתית בזולת ובצרכיו היא ההכנה הטובה ביותר להקרבת קרבן הפסח ולביאת הגואל בב"א. [מדברי כ"ק האדמו"ר שליט"א בשבת התאספות שבה זכיתי להצטרף לכלל הציבור בטבריה בשנת התשס"ט]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה