לזכות שמחה בן נעכא גיטל
לזכות ר' אברהם יצחק בן אסתר וכל ב"ב
בקידושין ס. אומרת הגמרא, שאם בא אחד ואמר
לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו
ולאחר עשרים יום ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים - עולא אמר בשם רבי יוחנן שאשה זו אינה במצב של ספק למי היא מקודשת אלא
אפילו מאה שקידשו אותה בדרך זו תופסין בה בתורת ודאי ולא בתורת ספק. וגמרא
מנמקת טעמו דשוו נפשייהו כי שרגא דליבני - דכל חד וחד רווחא לחבריה שבק,
כלומר כמו שורה בקיר של לבנים שכל לבנה בשורה אינה עומדת ממש על הלבנה שתחתיה אלא מקצתה
על לבנה אחת בשורה הראשונה ומקצתה על חבירתה ונשאר בכל אחת מהן רווח בכדי להניח עליה
עוד חלק מלבנה נוספת, כך כל אחד ואחד מן המקדשים מצא מקום וזמן
פנוי לקידושין ותפסו בה כולן, לפיכך אסורה אשה זו על כולם בודאות כל אחד מחמת
חלקו של חבירו.
והנה, בירושלמי נאמר "א"ר לעזר לכן צריכה [דברי ר' יוחנן]
אפילו קידשה השני קידושין גמורין [מ"מ אפילו קידושי מאה תופסין בה],
ריב"ט בעי קומי ר' לעזר מה נפשך, מה שקנה בה הראשון קנה השני בא וגומר [למה
קידושי השני אינם מפקיעים קידושי הראשון ולא יתפסו הקידושין של הבאים אחריו – עי'
פני משה], א"ל וכי יש נפשך בעריות, מהו כדון כל אשה שאינה קנויה לאדם אחד
אפילו קידושי מאה תופסין בה".
ומבאר הרוגוצ'ובר בהגהותיו בגיליון הגמרא שלו, שהירושלמי סובר שמה
שאחר שקידשה השני יכולים אחרים לקדשה ג"כ אינו משום שיש דין "שיור"
בקידושין אלא שגדרו כגט במדה מסויימת, שקידושי השני מקלישים את קידושי הראשון כעין
גט ולכן קידושי אחר תופסין בה, משום שענין האישות הוא שהאשה מיוחדת אליו, ובמקרה
שלנו שקדשה אחר שוב אינה מיוחדת אליו והאישות ביניהם נפגמה. וכלשונו [מובא
בצ"פ עמ"ס קידושין] "והירושלמי ס"ל דלא הוה שיור [בקדשן] רק
דהוה בגדר גט במקצת, ור"ל דהמקדש גרם שיהיה קידושי אחר תופסין בה".
ומכאן יש להעיר על מה שמצאתי בס' פרקי מבוא לתורת הרוגוצ'ובי [עמ' ה']
שכתב כך: "לדעת הרוגוצ'ובר, חלות שם אשת איש על אשה, קשור עם המצב המציאותי
של האישות, והיא היותה מיוחדת לאיש מסיים. כל חסרון במצב זה פוגע בעצם חלות הדיני של
אשת איש, "דעיקר הגדר של אשת איש הוא מה שמיוחדת לזה" [צ"פ בירור
הלכות שונות עמ' 20].
"האשה שאמרה מקודשת אני, אינה נהרגת
על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק" [רמב"ם הל' איסורי ביאה א'
כ"ג]. הנה מבואר שהיות האשה מוחזקת כאשתו
של פלוני היא המהווה עצם מצב האישות. ומשום כך "שלא לפלוני" - יצא עליה קול
שמקודשת היום אבל לא הזכירו שמו לומר לפלוני אלא נתקדשה סתם - "אין חוששין לה"
[גיטין פ"ט.], שכל שהאשה לא הוגדרה כמיוחדת לאיש מסוים אין כאן קול על אישות ולכן
"כל אשה שאינה קנויה לאדם אחד אפילו קידושי מאה תופסין בה" [לשון
הירושלמי פ"ג ה"א], כיון שהחסרון הוא במצב היחוד שבאישות, הראשון שאמר מעכשיו
ולאחר שלשים שייר בקדושיו ומשום כך קידושי השני תופסין בה, שוב אין היא בגדר אשת איש
גמורה שלא יתפסו בה קידושין אחרים ואפילו קידושי מאה תופסין בה.
הוא הדיו ביחס ליבום. "שומרת יבם
- ר' יהושע אומר .... לאחד ולא לשניים לר' יהושע לחד יש זיקה לתרי אין זיקה דלא ידעינן
להי מינייהו רמיא, ואפילו שניהם אין הפרתם הפרה דקלישא זיקתן" [רש"י
יבמות כ"ט:], כיון שאינה מיוחדת לאחד החסרון הוא לא בכמות הזיקה המחולקת לשניים
אלא באיכות הזיקה, ומשום כך גם שניהם ביחד אינם יכולים להפיר נדריה.
בהנחה זו נפרש רבינו דברי הרמב"ם "יראה
לי שבכל מדינה שיש בה שפחה או עכו"ם הראויה לילד הואיל והאסופי הנמצא שם ספק עכו"ם
ספק עבד, כשישא הגיורת הרי זו ספק אשת איש והבא עליה פטור שאין הורגין על ספק"
[איסורי ביאה ט"ו כ"ז].
"אף דאנן אמרינן דהולכין בתר רוב והוה
ישראל, ס"ל לרבנו דזה רק לענין היתר, אבל לומר דאשתו יהא א"א גמורה א"א
כאן לומר זה, דהרי אם נתברר שהיה עבד או נכרי ודאי אינה א"א, ועל זה בשעה שנולד
הספק לא היו דנין עליה לענין א"א ולכך לא מקרי הוחזקה א"א"
[צ"פ איסורי ביאה עמ' 142]. כלומר חזקת אשת איש שמשמעותה מצב מציאותי,
אינה יכולה להיווצר מהכרעת הרוב של נושא אחר עכ"ד.
לכאורה טעה הרב הכותב שלא חילק בין שיטת הבבלי לבין שיטת הירושלמי,
ולדעת הירושלמי כפי שנוכחנו, החיסרון הוא אינו שיור ושלא התייחדה לגבר מסויים אלא
שהקידושין של השני הם בגדר גט במקצת כנ"ל.
אך שוב מצאתי בתשובה של הרוגוצ'ובר [הובא בס' וחיי עולם נטע ובס' צפנת
פענח המבואר על הלכות יבום עמ' צ"ט] שלמד בירושלמי שהחסרון הוא שיור [וכדעת
הפני משה שם], וכדברי הכותב בס' מבוא לתורת הרוגוצ'ובי עיי"ש.
ואני לא באתי אלא להעיר.
א' דר"ח אדר ב' התשע"ו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה