בגדי כהונה שלא בשעת העבודה

לרפואת אליענה רינה בת אליעזר יעקב בתוך שח"י 

נעמי בת טובה בתוך שח"י

מקור למחוסר בגדים

זבחים [יז ב]: מחוסר בגדים מנלן? אמר רבי אבוה אמר רבי יוחנן ומטו בה משמיה דר' אליעזר ב"ר שמעון, דאמר קרא 'וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחקת עולם', בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם.

רמב"ם – מותר ללבוש את האבנט רק בשעת העבודה והראב"ד חולק

והנה פלוגתא עתיקא אצל רבותינו הראשונים הרמב"ם והראב"ד ז"ל בלבישת הבגדים, דעת הראשון [בפ"ח מהל' כלי המקדש הלכה י"א], בגדי כהונה מותר ליהנות בהן, לפיכך לובש אותן ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז אסור לכהן ההדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה. ודעת השני - א"א לא מחוור מן הגמרא הכי אלא כל היום מותר במקדש.

ועי' בכס"מ שמבאר שטעם הראב"ד הוא ממה שמבואר בתמיד בגדי כהונה היוצא מהם למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה מותר. והרמב"ם סובר שברייתא זו לענין היתר בגדי כהונה נאמר אבל לא לענין היתר כלאים.

רמב"ם – מותר לזר להדליק אפילו לכתחילה, ראב"ד – רק בדיעבד

וברמב"ם פ"ט מהל' ביאת המקדש הלכה ז' כתב "וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים, לפיכך אם הטיב הכהן הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן". וגם ע"ז פליג הראב"ד באמרו "א"א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשרות".

הרמב"ם לשיטתו – אם לבישת בגד"כ היא מצד דחייה אז יצטרך הכהן לעבוד בלי בגדים וממילא דינו כזר וא"כ אין בו עדיפות על פני זר רגיל, ראב"ד – לבישת בגד"כ הותרה וממילא ילבש ועדיף על פני זר

ותבט עיני בס' דרך הקודש [ח"ב עמ' צ"ח] שכתב שהמחלוקת האחרונה הנ"ל במחלוקת הראשונה לענין בגדי כהונה מיתלי תלי, ובעלי המחלוקת לשיטתייהו אזלי. והרמב"ם לשיטתו דשלא בשעת עבודה אסור לו ללבוש האבנט, א"כ תופס שגם בשעת עבודה לבישתו הוא רק מצד דחיה דאתי עשה של מצות העבודה ודחי ל"ת דכלאים והרי כללא הוא דכ"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם אין שייך גדר דחיה [יבמות כ' ב' ועוד], ובמנחות [ע"ב א'] אמרינן ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר, אמאי דחי שבת, ניקצריה מערב שבת, אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול. ובתוס' שם [ד"ה אמאי] כתבו ואע"ג דלכתחלה מצותו בלילה, כיון דדיעבד כשר לא הוה דומיא דתמיד אלמא דמצוה שבדיעבד כשרה בלי דחיית הל"ת אע"פ שלכתחלה לא תוכל להיות כך, בכ"ז מיקרי זאת אפשר לקיים שניהם, א"כ לשיטתו לא הפליג כלל על המדה, שהרי מה נאמר - שרק אם הדליקן כשירות אבל לכתחלה בעינן כהן לזה, הא ס"ס גם הכהן אסור יהיה לו אז להלביש את האבנט דהא כיון דבדיעבד כשר גם ע"י זר, שוב זה נקרא אפשר לקיים שניהם כנ"ל, וכיון שיעשה את ההדלקה בלי אבנט הרי יהיה שוב גם הכהן זר לענין העבודה הזו דהא אמרינן אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. וא"כ ממילא, כיון דאם רק נתפוס דבדיעבד כשר בזר, שוב גם לכתחלה כן שהרי גם בני אהרן זרים לזה ולא נרויח כלל מכהונתו, היא איננה מעלה ואיננה מורדת.

והראב"ד לשיטתו דמותר ללבוש את האבנט גם שלא בשעת עבודה, א"כ הלבישה הוא מצד היתר ולא מצד דחיה ואף בדבר שבדיעבד כשר בזר הלא בודאי ג"כ יהיה מותר להכהן ללבוש את כל בגדיו וישאר בכהונתו עליו, א"כ שפיר שייך לומר דלכתחלה בעינן ההידור של כהן. ע"כ מדברי הספר דרכי הקודש.

[ולפי הבנה זו עולה חידוש גדול בשיטת הרמב"ם והיינו שכהן המדליק את הנרות אסור ללבוש בגדי כהונה. וע"ע בריטב"א [יומא כ"ד ד"ה הדלקה לאו עבודה] שכתב שהדלקה לאו עבודה לענין שאין לחייב מיתה לכהן שעבד בלי בגדי כהונה ואילו לפי הרמב"ם אסור לכהן לעבוד בבגדי כהונה. ואכן עולה שם שהריטב"א סובר כדברי הראב"ד שרק בדיעבד זר כשר – הערה שם].

גם כהן בלי בגדי כהונה עדיף מישראל

ויש לדון בהנחה הפשוטה שכהן העובד בלי בגדי כהונה שווה לגמרי לזר, שיש מקום לטעון מסברא שכל הדין של "בגדיהם עליהם" שייך רק לדין עבודה אבל באופן שאינו עוסק בעבודה [כגון הדלקה דלאו עבודה] עדיין יש מעלה בעצמותו של הכהן על פני ישראל. וא"כ גם אם נאמר שלא ילבש בגדי כהונה כדברי הרמב"ם, אין אנחנו נאלצים לומר שההדלקה כשרה בזר בדיוק כמו שכשר בכהן ששווים הם, שלעולם גם בלי בגדי כהונה, עדיף הכהן לביצוע ההדלקה שהיא אינה עבודה. [עי' שימוש בסברא זו בס' משא יד פ' בהעלותך].      

קושיית השאגת אריה – איך כהן גדול עובד בכלאים כשאפשר ע"י כהן הדיוט

בשאגת אריה [סי' כ"ט] מקשה לשיטת הרמב"ם בפ"י מהלכות כלאים הל' ל"ב דכהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהוא מ"ע כציצית ע"כ.

והנה, לרבי אליעזר ברבי שמעון ולהני אמוראי דפ"ק דיומא ו' ב' דס"ל דאבנטו של כהן הדיוט הוי של בוץ, א"כ אין שום כלאים בבגדיו של כהן הדיוט בעוד שבבגדיו כ"ג לכו"ע יש כלאים, שהרי אין שום חולק בדבר דאבנטו של כהן גדול היה מכלאים. לפ"ז, לשיטת הרמב"ם הנ"ל דרק מצד דחיה הותר לו לעבוד עבודתו בבגדי כלאים לא יהא כה"ג רשאי לעבוד עבודה במקדש דהא לא שייך בזה לומר אתי עשה ודחי ל"ת, מאחר דאפשר לקיים שניהם ע"י כהן הדיוט ובכולהו גמרא אמרינן דכה"ג אם רצה לעבוד כל השנה כולה הרשות בידו.

וכתב הגאון בעל המחבר ספר דרכי קנינים [עמ' קנ"ב] שיש לחקור בגדר המצוד שיש בעבודת הכהנים, אם זו היא מצוד כללית שחובתה חלה על הכלליות של הכהונה או שהיא מצוה פרטית כמו כל המצות שחלות על כל ישראל פרטי ה"נ המצוה היא על כל כהן וכהן פרטי. ורק ההבדל הוא ששם בכל המצות אפשר לכל היחידים לעשות את אותה המצוה גופה כמו למשל תפילין ציצית וכדומה וכאן במצות עבודת הכהונה כל הקודם במצוה זכה.

תירוץ – מצות העבודה מוטלת על כל כהן בפרט וא"כ אינו נחשב אפשר לקיים ע"י שניהם

והנה קושית השאגת אריה הנ"ל בנוי ומבוסס על ההבנה שהעלינו בצד הראשון וע"כ אין נ"מ לן מי מהכהנים הפרטיים יקיים את המצוה, וכיון דס"ס תתקיים המצוה ע"י הכלליות של הכהונה תו הוי בכלל של אפשר לקיים שניהם. אבל באמת הדבר הזה אינו מוכרח כלל, ויותר מסתבר כהצד השני שהמצוה היא על כל כהן וכהן פרטי והכלל של אפשר לקיים שניהם נאמר על האדם המצווה ולא על המצוה המופשטת, וממילא לא קשה כלל מה שאפשר לעשות את העובדה ע"י כהן הדיוט דהא על כל כהן וכהן יש מצוה מיוחדת. וכשם שלא נאמר למשל גבי מצות ציצית שאם לא ילביש הוא ציצית של כלאים ילביש איש אחר ציצית בלי כלאים ה"נ הרי ס"ס אי אפשר להכה"ג שהוא ג"כ אינו שונה מכל הכהנים הפרטיים לקיים את שניהם ומה שתתקיים המצוה ע"י כהן אחר לא מעלה ולא מוריד לו להכה"ג.

כהן גדול מצוותו ללבוש בגדי כהונה גם שלא בשעת עבודה

והנה כתוב בפסוק "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" [שמות כ"ח ב']. וכתב הרמב"ן וז"ל שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים כמו שאמר הכתוב [ישעיה סא י] "וכחתן יכהן פאר" כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה יעו"ש באריכות.

ותבט עיני בס' נחלת בנימין [פ' תצוה] שכתב שנראה דכל זה שייך לאהרן, דעיקר הענין בזה שהכהן גדול ילבש בגדים הראוים לתפקידו דהן בגדי מלכות והוא דין בפנ"ע בכה"ג שילבש בגדים ויהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים. מעתה נמצא דשאני בגדי כה"ג מבגדי כהן הדיוט בעיקר מצותם ודינם, בגדי הדיוט עיקרם הוא משום דבלא"ה הוי זר וכדאיתא בגמ' זבחים יז ב הכהן בכיהונם, כ"ז שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם ובלא"ה הו"ל כזר דעיקר הענין של הבגדים הוא דכל שהוא מחוסר בגדים אין כהונתו עליו. אולם בכה"ג מלבד עיקר הדין דמחוסר בגדים הוי זר, עוד יש דין נוסף של לבישת הבגדים לכבוד ולתפארת.  ושני דינים הם חדא דין, דמחוסר בגדים הו"ל זר ודין זה נוהג גם בכהן גדול וגם בכהן הדיוט, ויש עוד דין נוסף בעבודת כה"ג דצריך שיהא לבוש בגדים שיהיה לכבוד ותפארת.

כן הוא בדברי רמב"ן לקמן פרשת כי תשא ל"א י' עה"פ ואת בגדי השרד ואת בגדי הקודש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן וז"ל כי בגדי השרד הם בגדי הכהונה עצמם וכו' בגדי היחוד כלומר בגדים שיתיחד לבישתם אחד העם הגדול מאחיו וכו' והכתוב הזכיר בגדי אהרן לעולם דרך כבוד כמו שאמר לכבוד ולתפארת וכו' בגדי קודש וכו' וע"כ קראם בגדי השרד בגדי מלכות וכו' ומה שאמר בכאן וכו' ואת בגדי השרד ואת בגדי הקודש, להגיד שלא ילבשם רק אחד העם בבאו לשרת בקדש עכ"ל. ובזה מבואר היטב מה דאצל אהרן כתיב [כ"ח ג'] ועשו את בגדי אהרן לקדשו ולכהנו לי ואילו גבי בני אהרן כתיב [שם ד'] ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי, דבגדי כהן הדיוט עיקרם הוא לכהנו לי דבלא"ה אין עליהם תורת כהונה באין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והו"ל כזר ששימש.

אולם בבגדי כה"ג יש שני מעלות לקדשו ולכהנו, דמלבד מה דע"י הבגדים חלה תורת כיהון דעיקר לבישתם הוא כדי שלא יהא מחוסר בגדים וזר עוד יש בזה דין נוסף שיהא לבוש בגדי קודש בשעת עבודה לכבוד ולתפארת וכמש"כ הרמב"ן, דלכן הן נקראין בגדי קודש וזהו לקדשו ולכהנו לי, שני ענינים אלו ודו"ק.

ונראה דזהו גם הביאור בדעת הרמב"ם בפ"י מהל' כלאים הל"ב שכ' וז"ל כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים לא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצ"ע כמו הציצית עכ"ל. ובראב"ד שם השיג א"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו כה"ג במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר עכ"ל. ויעו"ש ברדב"ז שכ' דאפשר לחלק דדוקא של כ"ג בין לשרת בין שלא לשרת פטור לפי שכ"ז שירצה היה עובד אבל בגדי כהן הדיוט בשעת עבודה פטור ושלא בשעת עבודה חייב ע"כ. ולפמש"נ הדבר מבואר היטב דשאני בגדי הן גדול מכהן הדיוט, דאילו בגדי כהן הדיוט עיקרם משום דבלא"ה הוי זר וא"כ אע"ג דהותר לו כלאים כ"ז הוא רק בשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה אינו בדין שילבש את הבגדים כיון דאין לו צורך בבגדי כהונה אבל כהן גדול יש דין נוסף של לבישת בגדים לכבוד ולתפארת דצריך להיות לבוש בגדים שיהיה לכבוד ולתפארת ודין זה נוהג כל הזמן גם שלא בשעת עבודה דבעינן שיהא נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, ועל כן הותר לו בגדים אלו גם שלא בשעת עבודה דאין עיקר הדין בלבישת בגדי כהונה משום דבלא"ה הו"ל זר דאילו מש"ה אינו בדין שילבש בגדי כהונה רק בזמן עבודה אלא מכיון דיש בלבישת בגדי כהונה קיום דין של לכבוד ולתפארת א"כ בדין הוא שיהא לבוש בבגדים אלו כל היום וממילא דהותר לו לבישתם גם שלא בשעת עבודה אע"ג דיש בהם כלאים ואתיין היטב דעת הרמב"ם.

ויסוד ד"ז יש ללמוד ממש"כ הרמב"ם בפ"ה דכלי המקדש ה"ז וז"ל ובית 
יהיה לו מוכן במקדש והיא הנקראת לשכת כה"ג וכבודו ותפארתו שיהיה יושב במקדש כל היום ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה וכו' ונמצינו למדין מדברי הרמב"ם דהדין כבוד ותפארת נוהג אצל כה"ג כל היום וא"כ כמו דמשום הדין כבוד ותפארת צריך שישב בלשכתו כל היום ה"נ משום לתא דכבוד ותפארת הנאמר בכה"ג בדין הוא שיהא לבוש בבגדים אלו כל היום גם שלא בשעת עבודה וכמש"נ.

ובאמת שמדברי הרמב"ם בפ"ח הל"י שם משמע דבשעה שיושב בלשכתו היה לבוש בבגדי כהונה שלו וז"ל שם כ"ג מניח בגדי זהב בלשכה שלו בלילה או בשעה שיצא מן המקדש" ומשמע להדיא דרק בשעה שיוצא ממנו צריך לפשוט את הבגדים ולהניחן בלשכה אבל כ"ז שיושב בלשכה הותרה לו הלבישה והדברים מבוארים היטב עפימש"כ וע' בקונטרס חידושים למרן רי"ז הלוי במסכת יומא דף ס"ט שתמה בזה דהרי מקום לשכתו של כה"ג הוא בהר הבית וכמש"ב התוס' ביומא דף ח' יעו"ש ודו"ק עכ"ד הספר נחלת בנימין. ובאמת מפורש ברמב"ם בהלכות כלי מקדש בפ"ח שהאיסור ללבוש בגד"כ כהונה שלא בשעת עבודה הוא לכהן הדיוט.

ולאור האוצרות הצרורות באמתחותינו שכהן גדול שונה מכהן הדיוט ודינו ללבוש את בגדי הכהונה תמיד, מאליה מיושבת קושיית השאגת אריה איך כהן עובד כאשר אפשר ע"י כהן הדיוט בלי להיתקל בבעיה של שעטנז. שהרי כאמור, אצל הכהן גדול המצוה היא ללבוש את הבגדים גם שלא בשעת עבודה ואין שום עדיפות שכהן הדיוט יעשה את העבודה שהרי בין כה הכה"ג לבוש בבגדיו.

ועיין בעלון פירורים משלחנו של הגאון רבי אברהם גנחובסקי תצוה תשע"ה מש"כ בזה. ויש להאריך מאד בענין זה וכעת אסתגר בזה....

ברוך הנותן ליעף כח ואין אונים עצמה ירבה!

א' דראש חודש אדר ב' התשע"ו, גבעת זאב