עיונים בשמעתתא - ש"א פ"ט - חלק א'

לזכות שושנה בת דבורה גיטל  

למה באיקבע טומאה ברה"ר מטהר הרמב"ם?

בפרק הקודם נתבאר, שלשיטת הרמב"ם שפירש הטעם דמטהרינן ספק טומאה ברשות הרבים משום דהספיקות מותרים מן התורה, א"כ מוכרח דבאיקבע איסורא ספיקו טמא ברשות הרבים שהרי באיקבע איסורא גם הרמב"ם מודה דהספיקות אסורים מן התורה.

ומקשה הש"ש על זה ממשנה בטהרות, שאם היו מונחים ברשות הרבים שתי נבלות, אחת של שרץ שנבלתו טמאה ואחת של צפרדע שנבלתו טהורה, ונגע באחת מהן ואינו יודע באיזו נגע, או שהיו מונחים שם שני כזיתים של בשר, כזית בשר של מת דמטמא באהל וכזית בשר שרץ שאינו מטמא באהל והאהיל על אחד מהן ואינו יודע על איזה האהיל, ספיקו טהור לדברי חכמים. וקשה דאמאי מטהרינן בשרץ וצפרדע לשיטת הרמב"ם, והלא בכה"ג ודאי נקרא איקבע איסורא, שהרי יש כאן שתי חתיכות אשר אחת מהן בודאי טמאה, וכיון שהטעם שמטהרים ספק טומאה ברשות הרבים אינו אלא משום שכל הספיקות מדבריהם אם כן בשרץ וצפרדע אי אפשר לטהר מטעם זה שהרי ספיקן אסור מן התורה הואיל ואיקבע בהם איסורא.

כדי להחמיר צריך גם איקבע וגם חיוב כרת במזיד

ויש ליישב קושיית הש"ש עפ"י מה שכתב הרמב"ם ספ"ט מהל' טו"מ וז"ל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין להחמיר צריך גם איקבע וגם חיוב כרת בעריות ושבתות אין להם אלא מד"ס. וכתב ע"ז הכ"מ מצאתי כתוב בספר ישן כלשון הזה ואעפ"כ דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מה"ת שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי עכ"ל. וכבר תמהו ע"ז שהרי הרמב"ם כתב להדיא בין בעריות ושבתות שהם דברים שחייבים על זדונם כרת.

וכתב בבית ישי [סי' י"ח] שכונת הרמב"ם באיקבע איסורא היינו שדרושים שני גורמים כדי שיהיה ספיקו אסור מה"ת, דבר שחייבין על זדונו כרת, ואיקבע איסורא, שהרי רק במקרה כזה יש חיוב אשם תלוי. וסתם הרמב"ם דבריו מפני שרצה לרמוז דלמאן דלא בעי איקבע איסורא הוי גם ספק של תתיכה אתת איסור תורה שהרי חייבין עליו אשם תלוי ולכן הדגיש שתלוי בחיוב אשם  תלוי.

ולפ"ז תירץ הבית ישי קושיית הש"ש איך המשנה מטהרת ספק שרץ, שהרי אין כאן חיוב כרת ולכן אין ספיקו מה"ת. 

חילוק בין טומאה לאיסור – בטומאה דנים על האדם ואין איקבע

והגרש"ז צעד בכיוון אחר, וחילק בין טומאה לאיסורין, דדוקא גבי איסור שייכא לומר איקבע ולא איקבע, משום דשם האיסור הוא על גוף החתיכה עצמה, ולהכי חשיבא שפיר איקבע בחתיכה אחת מב' חתיכות משא"כ טומאה שאין זה איסור אלא רק דין הוא על הנוגע, ואם נגע בשרץ טמא ובצפרדע טהור, וא"כ נהי דאיקבע הכא שרץ אבל מ"מ כאשר מספקינן אי האי גברא טהור הוא או טמא, אין כאן איקבע כלל. ואף דספיקא דידיה בא מחמת ספיקא דשרץ וצפרדע, ולענין זה הלא איקבע שם שרץ, מ"מ הוי כמו בשחט קרבן אשם תלוי בחוץ, דאף דהך ספיקא אי קרבן הוא או לא, בא מחמת ספיקא דאיקבע, כגון שאכל חתיכה אחת מב' חתיכות, ואפ"ה מבואר בכריתות י"ח דלא חשיבא מחמת כך כאיקבע. והיינו משום דנהי דלענין ספיקא דחלב ושומן איקבע איסורא, מ"מ לענין הקרבן שהוא מביא לא איקבע קדשים ודאי והוי כחתיכה אחת. וה"נ כאן, הואיל ומעיקרא דנים אנו רק על התולדה הבאה מחמת השרץ וצפרדע דהיינו על האדם הנוגע בהן דהא לענין הן עצמן אין לנו שום נפקותא וא"כ בעינן דוקא איקבע גבי נוגע ואף דאיקבע שרץ מ"מ לא איקבע טומאה ולא חשיבא איקבע טומאה אלא בשני בני אדם שאחד מהם הוא טמא ודאי ורק ספק מי הוא הטמא ובכה"ג חשיבא שפיר איקבע משא"כ הכא.

אולם עדיין חילוק זה דחוק הוא, דמסתברא דהיכא דהחתיכות עצמן אינן ניכרות, הוי כחל שם טומאה על כל התערובת כמו בתערובת חד בחד גבי איסור דנאסרה כל התערובת וה"נ כאן הרי כל התערובת כדין שרץ דמגעו מטמא ודוחק לחלק כהנ"ל.

תירוץ נוסף – לענין איסור יש עוולה גדול יותר כשנכנס לבית הספק כשאיקבע איסורא לכתחילה ואילו לענין דיעבד אין חילוק בין איקבע או לא והוי ספק השקול וטהור  

ושוב כתב לתרץ, דלענין דיעבד אין שום סברא לחלק בין איקבע איסורא או לא, ולעולם רק ספק השקול הוא אם זה שאכל את החתיכה חטא באיסור חלב או לא. וכן קרבנו שהוא מביא הוי רק ספק קרבן כמו חתיכה אחת. אלא דלענין לכתחילה סברא הוא דהיכי דאיקבע איסורא יש יותר עוולה מהיכי דלא איקבע, ולכך מביא קרבן על חטא זה. אבל לענין טומאה, דלעולם עיקר הספק הוא רק לענין דיעבד אם טמא הוא או טהור, לעולם רק ספק השקול הוא ולא חמירא כלל אם הוא בא מחמת איקבע או לא ובכל ענין אמרינן דס"ט ברה"ר טהור בין לשיטת התוס' משום דהכי הילכתא גמירי לן מסוטה ובין להרמב"ם משום דאיסור הספיקות הוא רק מדבריהם ודו"ק עכ"ד.