מחיית עמלק בחכמתו ובתבונתו

לזכות שושנה בת דבורה גיטל לברכה והצלחה בכל!

כה אמר השפת אמת בשנת תרל"ד: "וישב מרדכי אל שער המלך כו' [ו' י"ב]. אמרו חז"ל [מגילה ט"ז א' אסת"ר י' ו'] "ששב לשקו ותעניתו". פירשו וישב ששב בתשובה, [ולכאורה הדבר תמוה, כי מדובר כאן לאחר שהובל בחוצות העיר על סוס המלכות ובבגדי המלך, וא"כ היה צריך להרגיש רווחה. וכאן רואים שחזר לאותו מצב שהיה קודם לכן. לעומתו, כששב המן לביתו לאחר משתה אסתר היה "שמח וטוב לב" (ה' ט') ובכך מתבטא ההבדל בין צדיק לרשע, כמו שנראה לקמן]. כי כן דרך הצדיק על ידי שעוזר לו השי"ת מכניע עצמו ביותר על ידי הבושה מלפניו יתברך [עי' וישלח תרל"ד ד"ה קטנתי - קטנתי מכל החסדים (בראשית לב יא) כי יש לכל איש ישראל להשיג הכנעה וקטנות על ידי חסדי השי"ת שעושה עם האדם לפנים משורת הדין, לכן צריך האדם להשיג בושה ולהכניע לפניו יתברך וזה שאמר קטנתי מכל החסדים שמכל החסד וטוב שעשה עמו השיג קטנות. "והאמת" - כי תכלית חסדי השי"ת הוא כשמשיג האדם הכנעה וקטנות על ידי החסדים זה אות ומופת שמקבל החסדים אליו והבן ע"כ. הרי שמכל הגדלות שממושפעת עלינו ממעל, צריך האדם לבוא לקטנות, בבחינת קטנתי מכל החסדים – מבחינה פרופוציונאלית, ככל שיש יותר חסדים, צריך להשפיל עצמו יותר. וע"ע שם תרל"ה ד"ה קטנתי - קטנתי מכל החסדים כי מכל חסד צריכין לבוא להכנעה ובושה על ידי שמבינים שאין זוכין לזה רק בחסדו יתברך, וזה סימן שהוא חסד אמת כי חסד לאומים חטאת (משלי י"ד ל"ד) שבאים על ידי זה לגאוה (עי' ב"ב י' ב') ואינו דבר של קיימא. וזה שאמרו חז"ל (ב"ר ס"ח ה') כי הקב"ה משהא לצדיקים וממהר לרשעים, פירוש שלהרשע נותנין מיד כשעושה דבר טוב ומתגאה ונופל לשאול תחתית אבל לצדיק אין השי"ת נותן לו עד שמתקן עצמו כראוי שיוכל לקבל בטוב ולידע כי הוא בחסד עליון].  

ומרדכי נצטער שגרם הוא כל הגזירה, ועתה עשה לו ה' יתברך חסד כזה נתבייש עוד יותר ושב כי וודאי אין התשובה על ידי הבושה כמו מקודם, שיש ב' הכנעות א' על ידי שפלות והב' על ידי גדלות כמו שכתכנו במקום אחר [כי יש ב' הכנעות, א' על ידי שפלות בגלות ומן המיצר כו' (תהלים קי"ח ה') וכשיוצאין מן המיצר צריך להיות הכנעה על ידי כח התורה, שרואה האדם עומק חכמתו יתברך וחל עליו בושה והכנעה – זכור תרל"ד].

וזה ההפרש בין הצדיק לרשע דכתיב [ה' ט'] "ויצא המן כו' שמח וטוב לב" על ידי הסעודה, וזה היה מפלתו אבל במרדכי נאמר וישב כנ"ל.   

עוד נראה כי מרדכי ידע שה' יתברך יעזור לבני ישראל, בוודאי כמו שכתוב [ד' י"ד] "רוח והצלה כו'" וכן כתוב שם [א'] "ידע את כל אשר נעשה כו'", רק שכן דרך כל הצדיקים שאף שיודעין הישועה, מכל מקום יכולין לצעוק בלב שלם ממש כמו אם לא היה יודע, ולמי שאינו כן, אין מראין לו הישועה באמת.  וזה תליא באמונה שלימה, שמבטל כל השכל לה' יתברך ויודע ומאמין שאין סתירה מכל זה שהישועה בא על ידי צעקת האדם אף כי השי"ת לא יעזוב בני ישראל בלי ספק, מכל מקום צריכין לצעוק בעת צרה כמו שכתוב [ירמיה ל' ז'] עת צרה כו' וממנה יוושע. [עי' מקורות ומקבילות בשפ"א בני בינה]

ויש כאן הטעמה מיוחדת, וכדהלן: יעוין במדרש אסתר [פר' ד' סי' י'] אמר רבי יהודה בר רבי סימון, ונשמע פתגם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאמר בחכמתו ובתבונתו "מחה אמחה את זכר עמלק" ע"כ.

וראוי להבין כונה בלשונם ז"ל בחכמתו ובתבונתו.

ובס' אורה ושמחה [עמ' שצ"א] ביאר על פי דברי הרמב"ם בהל' תשובה [פ"ה ה"ה] הדן בסתירה בין ידיעת הבורא לבחירת האדם: "שמא תאמר, והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע וכו' אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק וכו' דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה. אבל צריך אתה לידע להבין בדבר זה שאני אומר כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו, וכשם שאין כח אדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא שנאמר 'כי לא יראני האדם וחי', כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא הוא, שהנביא אמר 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי', וכיון שכן הוא, אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים. אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך עכ"ל. כלומר, שאין השגת ודעת בני האדם שום מבוא ומהלך בדבר הזה, "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי".

ויש להוסיף בזה, דהנה ישנה הערה נכבדה בנוסח י"ג עיקרים. בשום אחד מן העיקרים לא מצינו תוספת של מקור מן התורה או מדברי קבלה ואף שכולם מפורשים ומיוסדים במקראי קדש [כמו שהאריך הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק] ורק בעיקר העשירי יש תוספת של מקור מקרא: "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשה בני אדם וכל מחשבותם שנאמר היצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם". אכן הביאור הוא, כי כל העיקרים שייכים הם להשגת אנוש משא"כ העיקר הזה דקאי לא אך על הידיעה של ההוה אלא גם של העתיד, וההשגה הזו יש בה שאלת הסתירה דידיעה ובחירה הלא אינה שייכת לדעתו של אדם אלא שכולה עומדת על "שנאמר", כלומר שכן הוא לפי דרכי מעלה כפי המפורש בקרא ודוק.

ישנה מצוה אחת בתורה שכולה מיוסדת להדיא על הענין הזה של ידיעה ובחירה והיא מצות מחית עמלק, שהרי מחד זו היא מצוה המסורה לנו לקיימה "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" [דברים כ"ה י"ט] וא"כ היא משתייכת למהלך של "חוץ מיראת שמים" [ברכות ל"ג ב'] – בחירה. ומאידך גיסא, כתיב "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" [שמות י"ז י"ד] והיינו דהיא בכלל המהלך של "הכל בידי שמים" [שם] – ידיעה.

עומק הענין הוא, כי היות ובמחית עמלק תליא גילוי כבוד מלכותו ית' שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק מן העולם, הרי ענינה מישך שייכא לבחינה של "כי לא יראני האדם וחי" "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי" שאין כח בדעתו של אדם להשיגה ולמוצאה.

ויש לומר דזהו עומק לשונם ז"ל "ונשמע פתגם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שאמר בחכמתו ובתבונתו מחה אמחה את זכר עמלק", כלומר דהך הבטחה דמחה אמחה הבאה כאחד עם מצות תמחה, יסודה במהלך של "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי", בחכמה ותבונה של מעלה שאין לדעתו של אדם שום מבוא שמה.

ומאחר דבמשתה ושמחה דפורים פתיך בהו קיומא דמחית עמלק [עי' בס' אורה ושמחה מאמר י"א], לפיכך כך היא מצותו של משתה היין של פורים עד דלא ידע בבחינה לסילוק הדעת שבבחינה זו נתפס ענינה של מחית עמלק עכ"ד דבריו המאירים ושפתים ישק.

אף אנן נמי נאמר, אחרי שנאחז בשיפולי גלימתו של השפ"א, לבאר דברי המדרש "ונשמע פתגם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאמר בחכמתו ובתבונתו "מחה אמחה את זכר עמלק". במאמר בפרשת זכור תרל"ז כותב השפ"א: "תמחה את זכר עמלק [דברים כה יט] הוא הבטחה גם כן שבני ישראל ימחו את שמו בלי ספק". ואם כך, התפילה על מחיית עמלק  היא לכאורה מיותרת, ואולי בבחינת תפילת שווא [על משקל הנשבע על העץ שהוא עץ ועל אבן שהוא אבן שזו שבועת שווא], שהרי מובטחים אנו שיימחה זכרם. אלא שכאן מתעלים מעבר לדעת הרגילה שלנו, ל"חכמתו ותבונתו" של הבורא, ומתפללים לישועה.

עד דלא ידע.

פירות הנושרין: א] כל גדולה ורוממות צריכה להביא להקטנה ושפלות. ב] צריך להתפלל על הישועה אפילו כשאנחנו מובטחים שתבוא. ג] רק הבורא מבין את המהלך של ידיעה מחד ובחירה מאידך, ועלינו לבטל את דעתנו לדעת יוצרנו.